פרויקט לאראמי

פרויקט לאראמי – בית צבי/מחזור נ"מ

פרויקט לאראמי - מרב דרור

צילום: מרב דרור

מוזס קאופמן ואנסמבל "התיאטרון הטקטוני" של ניו יורק יצאו לחקור את הרצח של מתיו שפרד, הומוסקסואל צעיר, בן העיירה לאראמי שבארצות הברית, שנקשר והוכה למוות על ידי צעירים מהעיירה, ואצרו את ממצאיהם לכדי מחזה שעולה כעת על ידי כיתת הבוגרים של בית צבי, אשר עומדים לסיים את לימודיהם באוגוסט השנה. המחזה נושא מסר חשוב ואקטואלי גם היום, כעשרים שנה אחרי הרצח, אך הביצוע של מחזור נ"מ מתקשה לעורר הזדהות. בתחילה, התחושה היא של קריינות טקסט, יותר מאשר משחק. למרות האנרגיה הגבוהה והרציפה, והבימוי המהודק, לוקח להם זמן מה להתרווח מספיק בתוך דמויותיהם על מנת לעורר אמון. התפאורה אמנם מינימליסטית אך משרתת היטב את המטרה, אולם התאורה צפויה לחלוטין. מההפקה כולה ומהשפה האמנותית שלה עולה ניחוח אמריקאי, והיה מקום לטפל בעיבוד כך שיהיה קרוב יותר למציאות של הצופה הישראלי. ראוי מאוד לציין את משחקם של בת אל מזוז, נווה כהן וליאור משיח, מקומם הטבעי הוא על הבמה. זו שעה וחצי מהודקת ואנרגטית הנושאת מסר חשוב וחושפת את הצופים לקאסט צעיר, רענן ומסקרן.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

**ההצגה רצה עד ל10/6/19.



 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

לרקום עבר, לרקום עתיד

על ההצגה "הרוקמת"

מאת: אביבה רוזן

יש משהו מקסים ברקמה, יש משהו שונה ומעורר בתיאטרון בובות למבוגרים, יש משהו מאוד אחר ויוצא דופן בהצגה "הרוקמת". יש משהו מאוד מרגש במשחק של אורלי ויסברוד, עד כדי כך שדמעות עלו בעיני, ולא פעם אחת.

זוהי הצגה של פחות משעה שמביאה לנו התרחשויות היסטוריות מרכזיות בנות למעלה ממאה שנים לצד מאורעות אישיים מאוד של משפחה קטנה אחת, משפחה יהודית שעברה גלגולים מורכבים, ובראשה אישה אחת, בריינה, שנשבתה בקסמה של הרקמה ונעזרה בה בתור העוגן של חייה.

משפחה יהודית אחת, שעברה את התלאות והשמחות שעברו משפחות יהודיות אחרות, נישואין, לידות ומלחמות, התעשרות, עוני והתמודדויות עם הגירה מעיר לעיר וממדינה למדינה, ובראשן המעבר מפולין הדוויה ממנה ברחה בריינה לארץ ישראל של טרום המדינה. דרך האספקלריה של הרקמה כסימבול לחיים, אנחנו חוזים בחיים נרקמים, נפרמים, נרקמים מחדש, מתפוררים ומתרוממים מחדש. לא לחינם נטבעה האמרה "מלאכת החיים".

הרוקמת -

הרוקמת | צילום: אלון פאיט

את הסיפור הבסיסי רבים מאיתנו מכירים, מדפי ההיסטוריה או באופן אישי. אמי שלי נולדה בגליציה שהייתה פעם חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית המפוארת, בדיוק כמו בריינה, שנולדה שם שנים רבות לפני אמי. בריינה הייתה אישה בוגרת עם ילדים גדולים כשהחליטה להימלט מפולין, בעוד שאמי הייתה תינוקת, אבל האירועים מעוררים בי הזדהות אישית. חברתי שבאה איתי להצגה, אשר הוריה באו מרומניה, גילתה גם היא אירועים שקושרים אותה באופן אישי להצגה. אני מניחה שלמעשה, כל אדם יוכל להתחבר באופן אישי ממקום כלשהו לשרשרת האירועים שעוברת על המשפחה במהלך שנים כה רבות.

בריינה, בה אנחנו חוזים רק כדמות קטנה רקומה, היא סוג של דמות שאנחנו מסוגלים להזדהות איתה הזדהות מלאה. אנחנו מתחברים לדמות רקומה כיוון שבהצגה הזאת כוחה של המספרת הוא הגדול ביותר. למעשה, אנחנו מזדהים עם אורלי, שמשכילה ליצור אצלנו אהבה וחשש ואכפתיות גדולה לדמויות הרקומות שהיא מביאה לנו ומקרבת אלינו, וזה לא פשוט בכלל כשמדובר במבוגרים שאינם רגילים לתיאטרון בובות. ילדים ששים לתיאטרון בובות ולסרטים מצוירים אך יש צורך בתיאטרון בובות אחר ומיוחד ובמספרת מוכשרת במיוחד כדי ליצור מעורבות ואכפתיות אצל מבוגרים.

הרוקמת2 -

צילום: אלון פאיט

אורלי, אשר קשורה לבריינה שלא הכירה על ידי נישואין לנינה, סיפרה אחרי ההצגה שהגיעה לגמרי במקרה ליצירת ההצגה הזאת. את מכונת הרקמה חילצה רגע לפני שהיא נתרמה למוזיאון למלאכות עתיקות. אותה מכונה מככבת בהצגה כשהיא נפתחת, נסגרת, ומשמשת לעשרות שימושי תפאורה, חלקם צבעוניים ומעוררי שמחה ואחרים מונוטוניים שמביאים עצב.

יש בהצגה הזאת מכל וכל, צחוק ודמע, אקשן ורגשות, אבל אין בה תחושה של עומס או של "תפסת מרובה לא תפסת". אורלי ויסברוד השכילה לרקום את ההצגה כך, שלמרות המרובה שנמצא בהצגה, הדברים מובאים בצורה נעימה, קלה לעיכול, גם כשהיא נוגעת בנפש פנימה.

יש משהו קסום בהצגה הזאת, שגורם לנו לרצות שלא תסתיים. התפאורה המינימלית והמדויקת, המשתנה ללא הפסקה, המוזיקה המתאימה, המשחק והסיפור המרגשים – כולם נרקמים לכדי הצגה קסומה אחת.

"הרוקמת"

תיאטרון בביט

יצירה: אורלי ויסברוד ואלית ובר

בימוי: אלית ובר

יוצרת מבצעת: אורלי ויסברוד

מוזיקה: רועי ירקוני

מועדים נוספים: 

1/8/19 | תיאטרון הקאמרי

לדף הפייסבוק של תיאטרון בביט – הקליקו על הלינק

מסע, אבל לאן?

על ההצגה "וניה. גרסה"

מאת: תמר צפריר

הבכורה של ההצגה "וניה. גרסה" התחילה בחצי שעה איחור. איחור בסדר גודל כזה יוצר צופה מנוכר, חסר סבלנות וחסר קשב, אך למרות התנאים האלה, ההצגה הצליחה להותיר רושם ולסחוף את קהל צופיה.

ההצגה, בהפקת פרויקט תיאטרון רב תרבותי אשר עולה בימים אלה בתל אביב ובחיפה, מוגדרת כחזיון דרמטי בשתי מערכות על פי המחזה "הדוד וניה" מאת צ'כוב, שנכתב בסוף המאה ה-19. המחזה עצמו מכיל אסופת דמויות, ביניהן יש רשת קשרים שונים ומשונים. הדבר שמאחד את כולן הוא האחוזה הכפרית של הפרופסור, שחי בעיר. למי שלא קרא את המחזה, הקשר בין הדמויות על הבמה עשוי להיראות תמוה, ולכן נשאלת השאלה האם ההצגה "וניה. גרסה" שואפת לעמוד כיצירה עצמאית או כמענה ישיר לדוד וניה? יותר מאשר גרסה שונה של המחזה, ההצגה נראית כמו הצצה למשברים האישיים של כל דמות לפני המחזה המקורי, או בעולם מקביל עם חוקים שונים מאלה שיש בעולם הבדיוני של "הדוד וניה".

וניה גרסה - אלכסנדר חאנין וקסניה מושקטין2

"וניה. גרסה" | צילום: אלכסנדר חאנין וקסניה מושקטין

בעולם של "וניה. גרסה" כל הדמויות עונדות את פצעיהן כתליון על שרשרת זהב כבדה. כל הכאבים והמועקות חשופים וצועקים, נדחפים בכוח לתוך גרונו של הצופה. אנו רואים על הבמה את כאבינו האישיים שלנו, משוטטים ומחפשים מזור. הצופה מזדהה ונסחף אבל גם מוכרח להכיל את כל הדמויות בזו אחר זו, כל אחת עם כאבה האישי והשונה. זיקנה, אהבה נכזבת, יופי חיצוני בלתי מושג וקנאה מתערבבים ביחד למרק ששורף את הגרון. הצפייה בהצגה היא חוויה רגשית טעונה מאוד, אך לקראת סוף המערכה הראשונה אנו זוכים לטיהור זמני בחסותה של סוניה, שמדמיינת איך כל חלומות האהבה שלה מתגשמים. חלומה מתממש על הבמה ומזכה אותנו בקתרזיס.

סגנון הכתיבה ועיצוב הדמויות משתייך במובהק לז'אנר האבסורד. החזיון מתרחש על גבי במה החצויה לרוחבה על ידי מסך שקוף גמיש, עליו מצטברים ציורים וכיתובים שהדמויות משאירות לאורך ההצגה. המסך, יחד עם אסופת דליי מתכת וארגזי חלב, מוכיחים את עצמם במהרה כתפאורה מקורית, ייחודית להצגה, המשרתת היטב את העולם הבדיוני של הגרסה. אולם תמונת הפרופסור שתלויה מעל קדמת הבמה ונדמית כתלויה באוויר, שייכת לשפה חזותית שונה משל שאר הבמה ונראית מעט לא קשורה, או אולי אפילו לקוחה מהצגה אחרת.

וניה גרסה - אלכסנדר חאנין וקסניה מושקטין3

צילום: אלכסנדר חאנין וקסניה מושקטין

לאורך ההצגה יש שימוש רב במוזיקה. לעיתים היא מדויקת ומעצימה ולעיתים היא רפטטיבית. בשילוב עם אורות מהבהבים לאורך זמן, וקצב שלפעמים הוא איטי מדי, יש תחושה שההצגה תוקפת את הקהל ומעוניינת להציק לו. הסקאלה האנרגטית בהצגה רחבה מאוד, אם כי לפעמים נדמה שהתנודות האנרגטיות קורות לעיתים נדירות מדי, מה שגורם לשעמום לפרקים.

השחקנים בהצגה מוכשרים מאוד, עיצובי הדמויות טובים ובעלי עומק, והעבודה הווקאלית מרשימה. הם כובשים את החלל בתנועתם הבטוחה. בבימויו של מיכאל קייט, הקהל יוצא באופן אקטיבי יחד עם הדמויות למסע מנטלי מטלטל ומלא מהמורות, עטוף בחזיון ויזואלי אסתטי במיוחד. להתעורר מהמסע הזה בחזרה אל אולם תאטרון הבית, היה כמעט מפתיע.

"וניה. גרסה"

פרויקט תיאטרון רב תרבותי

על פי "הדוד וניה" מאת א. צ'כוב

בימוי: מיכאל (מישה) קייט

בהשתתפות: צחי מילמן, ויקטוריה קוזק, ויטאלי ווסקובויניקוב, עדי וייס, יבגניה איטין, אריאל קריז'ופולסקי ומריה מושקטין.

עיצוב תפאורה ותלבושות: ז'ניה שכטר

עיצוב תנועה: עומר שמר

הלחנה ועיצוב פסקול: אלה דנציג

עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין

מועדים נוספים:

13/5/19 | 20:00 | תאטרון חיפה

12/8/19 | 20:00 | סטודיו למשחק ניסן נתיב

5/9/19 | 20:00 | סטודיו למשחק ניסן נתיב

6/9/19 | 14:00 | סטודיו למשחק ניסן נתיב

מבעד למילים / Through the words

על שפת התיאטרון בהצגה "היה שלום מר הופמן"

מאת: אירית ראב | תרגום: רותי ראב

English Below**

תחילת האביב ותל אביב מכינה את מחלפותיה ורחובותיה לקראת האירוויזיון הקרב ובא. יום שני בערב, בית החייל מתכונן לעוד ערב תיאטרלי למופת באולם הגדול וההו-כה-צפוף, שגרם לברכיי להכיר מקרוב את הכיסא שמלפניי. בניגוד לערבים אחרים, בהם מגיעים מנויים של תיאטרון כזה או אחר, בערב זה פקדו את התיאטרון בני הקהילה הצרפתית בארץ, שהגיעו להצגה שנחתה לשתי הצגות בלבד מפריז – "היה שלום, מר הופמן" (Adieu Monsieur Haffmann) – הצגה מצליחה שרצה בתיאטרון "Théâtre Rive Gauche" ותרה בכל רחבי העולם. בחודש הבא, למשל, במקביל להצגות במגרש הביתי שלהם, הם עומדים להציג באיים הקריביים וארצות הברית.

ההצגה, המתרחשת בימי הכיבוש הנאצי בצרפת, מגוללת את סיפורו של מר הופמן (המגולם על ידי אלכסנדר בונשטיין), בעל חנות תכשיטים פריזאי, שבשל החוקים הנאציים נאלץ להעביר את העסק שלו אל שמו וכוחו של עובדו הנאמן, פייר (גרגורי בקט). בנוסף להעברת העסק, הופמן מבקש מפייר מקום מחבוא בביתו, פייר מסכים אך מתנה את שהותו של הופמן בכך שיעזור לאשתו, איזבל (ז'ולי קבנה), להיכנס להריון. מכורח הנסיבות, הופמן נעתר להצעה, ובין המטבח למרתף שמתחת מתגשם ספק משולש אהבים ספק צורך אנושי בסיסי לשרוד ולעזור לזולת. הופמן נאלץ להתמודד עם מצבו החדש, איזבל נאלצת להסכין עם רצונו של בעלה לילד וחיבתה המתעוררת להופמן ופייר נאלץ להיקרע בין שאיפתו להיות אבא לבין הקנאה המתעצמת לנוכח הזוגיות המוזרה שנוצרת בין אשתו למעסיקו לשעבר. בינתיים, העניינים מתחממים כשברקע הנאצים מפנים את הבתים מיהודים, ציידי אמנות בוזזים את בתיהם, ועל קירות המחבוא של הופמן תלויה תמונה מקורית של מאטיס… לא אעשה ספוילר גדול מדי לאלו מכם שירצו לראות את ההצגה, אבל בואו נאמר שהסוף הוא לא רע.

היה שלום מסיה הופמן.png

Adieu Monsieur Haffmann

כיאה להצגה צרפתית מתיאטרון צרפתי, הדמויות והשחקנים מדברים בצרפתית. בניגוד להצגות זרות אחרות שמגיעות לארץ, שנעזרות במכשיר כתוביות המציג תרגום בעברית ואנגלית, ההצגה הזו לא נעזרה במכשיר זה. בכל זאת, כלל היושבים בקהל מבינים ומדברים צרפתית. ובכן, לא כולם.

כאן, נעבור לגילוי נאות – השחקן הראשי בהצגה המגלם את מסייה הופמן הוא בן דוד שלי, שחקן מאוד מוכשר, פיטר פן בנשמתו ובאמנותו, שיודע להביע את הרבדים העמוקים ביותר ובאופן המדויק ביותר של הדמויות אותן הוא מגלם. בגלל זה, כמו גם בגלל שאני לא דוברת צרפתית ולא הבנתי לחלוטין מה אמרו על הבמה, חוץ מאי-אילו מילים בינלאומיות או כאלו שנקלטו בשיעורי הצרפתית בכיתה ח', הכתבה הזו היא לא ביקורת על ההצגה.

נחזור לענייננו. עצם אי ידיעת השפה בהצגה עלולה להיות מחסום משמעותי, בייחוד במקרים בהם כל הצופים צוחקים ואין לך מושג למה. אבל, וזה אבל עצום, הז'אנר והאמנות של ההצגה, או במילים אחרות, התיאטרון, הם אלו ששברו את המחסום וגרמו לו להיות בלתי נראה. לא הייתי צריכה להבין את המילים כדי להרגיש את מה שהוצג על הבמה, כדי להזדהות עם הקושי של הדמויות ועם הקונפליקט עמו נאלצו להתמודד.

מחזאי ובמאי ההצגה, ז'אן פיליפ דאגור, ציין בשיחה לאחר ההצגה שהעלילה לא מבוססת על סיפור אמיתי ספציפי, למרות שסביר להניח שהיא מזכירה עשרות סיפורים אחרים שקרו באמת, אלא ביקש לבחון כיצד אדם מתמודד עם קונפליקט משמעותי שנופל עליו כרעם ביום בהיר? הוא ביקש לשאול את הצופים – אם אתם הייתם בנעליהם של פייר ואיזבל, או במחבואו של הופמן, כיצד הייתם נוהגים? אם על סף ביתכם היה עומד אדם שרודפים אחריו, פליט בביתו, הייתם מחביאים אותו על אף שזה עלול לסכן את חייכם? ומאידך, אם הייתם נדרשים להכניס להריון את האישה שמחביאה אתכם, על כל המשתמע מכך, רק כדי להציל את חייכם, הייתם עושים זאת?

הקשיים של הדמויות והמסלולים בהם בחרו לצעוד במציאות החדשה שנוצרה באחת בימי הכיבוש הנאצי בצרפת, ניכרו היטב מבעד לערפל המילים הלא מובנות והתגלו במלוא אונם בזכות משחקם המשובח של השחקנים הראשיים. לא הייתי צריכה להבין מה בדיוק נאמר בדיאלוג בין פייר להופמן, כשזה האחרון ביקש מעובדו שיחביא אותו ויציל את חייו וכתגובה, פייר ביקש ממעסיקו ליצור חיים חדשים, או כאשר השלושה ישבו לארוחת צהריים והטינה המתעצמת בין הגברים מחלחלת בין המילים, בתוך הג'סטות והבעות הפנים. מעבר לכך, כיאה להצגת תיאטרון, חלק מהדברים הוצגו ללא מילים כלל, כמו לדוגמה כאשר הופמן ואיזבל התייחדו במיטתו שבמרתף, הזרקור הוסט לעבר מעשיו של פייר, שהתאמן על צעדי הריקוד או צפה בסרט קולנוע בעומק הבמה, הכל, רק לא להיות בבית בזמן ששאיפותיו מתגשמות אך שורטות את לבו ונשמתו.

ובאופן מפליא, בסצנות מסוימות, גם כשדיברו צרפתית מלוא הגרון, המילים הובנו במלואן. בסעודת המלכים במהלכה הקצין הגרמני ובת זוגו הרימו כוסית אחר כוסית, והקצין לעג לשיילוקים החמדניים שסולקו מרחובות פריז במשאיות, פייר ציטט את המונולוג המפורסם של שייקספיר. לא היה צריך להבין את משמעות המילים הצרפתיות בכדי לספוג את משמעות המילים האלמותיות לפיהן כל אדם הוא אדם, וגופו של כל אחד, ללא קשר לזהותו, מוצאו, צבע עורו, נטיית מינו או מגדרו –  מגיר דם אם דוקרים אותו.

עם זאת, עולה השאלה, מה היה קורה אם ההצגה היתה בסינית או בטורקית או בשפה כלשהי שאין לה זיקה לאנגלית או למה שלמדתי בכיתה ח'? האם אז הייתי מבינה משהו שקורה על הבמה? אם ההצגה היתה טובה והמשחק היה נוגע במיתרים הקטנים של הלב, אני רוצה להאמין שכן.


Through the words

About the theater language in the play "Adieu Monsieur Haffmann"

By Irit Raab

Translation: Ruthy Raab

Spring has arrived and Tel Aviv is preparing itself for the upcoming Eurovision Song Contest. It is Monday evening and "Beit Hachayal" is getting ready for another theatrical night in its largest and full to its brim hall. Unlike other evenings, when people arrive to watch plays of different theater troupes, this evening the audience is made of people of French origin who came to watch the play "Adieu Monsieur Haffmann" – a most successful one played by "Théâtre Rive Gauche" who are on a world tour and came to Israel for only two performances. Next month, for example, parallel to performances played at their home court, in Paris, they will be going to the Caribbeans and the USA.

The play, which takes place at the time of the Nazi Occupation in France, tells the story of Mr. Haffmann (played by Alexandre Bonstein),  who because of the Nazi laws is forced to hand his jewelry shop over to his loyal employee – Pierre (played by Gregori Baquet). Hoffmann is also to ask Pierre to hide him in his house, from the Nazis. Pierre agrees to both requests but asks, in return, to help impregnating his wife Isabelle (played by Julie Cavana). Having no other options, Hoffmann agrees to do that, and thus between the kitchen and cellar, a kind of love triangle is being created. Hoffmann has to deal with this new situation, Isabelle has to come to term with her husband's wish for a heir and her arising affection to Hoffmann and, Pierre is being torn between his wish to become a father and his growing jealousy to that strange relationship arising between his wife and former employer. In the meantime the Nazis are evacuating the Jews from their houses, arts hunters loot these emptied houses and on the cellar wall of Hoffmann's hiding place there is an original Matiss… I will not make a big spoiler to those who'll want to see the play, but let's say there is no bad ending here.

Fitting a French play of a French theater the characters and actors are speaking French. Unlike other overseas plays coming to Israel who use English/Hebrew subtitles, this play did not have this aid. Well, their audience was French speaking.  Actually, not everybody..  For full disclosure I have to admit the actor acting Monsieur Haffmann is my cousin, a most talented actor, a Peter Pan in his soul and art, one who knows how to express the deeper layers and nuances of the characters he plays. Thus, because of that and as I am not French speaking and have understood only little of what was said on the stage, aside from a few words I remember from my 8th year of school, this article is not a play critique.

Back to our business.  Not understanding the language of a play might be a meaningful barrier, especially when the audience is laughing and you have no idea why, but the genre and the art of the play, or in other words – the theater, are what 'broke' this barrier and made it invisible.  I did not have to understand the words so as to feel what is being played on the stage, so as to identify with the hardship the characters felt or with the conflict they had to deal with.

היה שלום מסיה הופמן Ovlac

Adieu Monsieur Haffmann in TLV | Photographer: Ovlac

The writer and director of the play, Jean-Philippe Daguerre, claimed, in the conversation we had after the play, that the plot of the play is not based on any specific true story, though it does probably remind many stories which did happen. He wanted to examine how a person deals with a meaningful conflict which comes onto him ever so suddenly. He wanted to ask the audience – "how would you have acted were you in Pierre and Isabelle's place, or in Hoffmann's hiding place? would you have hidden a hunted man, a refugee in his own home, even if it might have endangered you? On the other hand, would you have impregnated the woman who is hiding you only to save yourself?  Would you have done it?!"

The difficulties the characters faced and the route they chose to walk in this new reality created with the Nazi Occupation were well understood through that fog of incomprehensible French words thanks to the brilliant acting of the main actors.  I did not need to understand what was said in the dialogue between Hoffmann and Pierre, when the first asked the later to hide him and thus save him and when, in response, Pierre asked his former employer to create a new life, or when the three – Hoffmann, Pierre and Isabelle – sat for lunch and the growing animosity between the two men seeps through the spoken words, in gestures and face mimics.  In addition, as fitting a play, some scenes were without any words spoken, like when Hoffmann and Isabelle were in the cellar, in Hoffmann's bed, and the light was diverted to Pierre who was practicing some dance moves or watching a film at a cinema, anything just not to be at home when his ambitions are fulfilled but his heart and soul are being torn.

Miraculously, some scenes, all in French, Were totally understood. At the feast where the Nazi officer and his partner were drinking one glass of wine after another, and the officer was mocking those greedy 'Sheiloks' who were removed from Paris streets in trucks, Pierre quoted Shakespeare's famous monologue. There was no need to understand the French words so as to absorb the immortal words of every man is a man and anyone's body – no matter what is his identity, origin, skin color, sex orientation or gender – will bleed when being stabbed.

Still and all, the question of what would have happened had the play been in Chinese or Turkish or any other language which has no connection to English or to any other language I had studied many years ago – would I still have understood what was going on the stage? If the play would have been good and the acting would have touched those little heart strings – I do want to believe that – yes!

 

 

 

ארמון הדמים

על ההצגה "בעלת הארמון"

מאת: אביבה רוזן

לאה גולדברג טוותה בגאוניותה סיפור קטן על נושא גדול. זה מתחיל לאט. שני שליחים מישראל מגיעים בליל סערה לארמון שיש בו ספריה. אחד השליחים, הגבר, מחפש ספרים שנגזלו על ידי הנאצים מארון הספרים היהודי. האישה מחפשת ילדים יהודים במנזרים ואצל אנשים שלקחו ילדים לגדלם בתקופת המלחמה. הוא נעים הליכות, היא וכחנית וקשה. התקופה היא פוסט מלחמת העולם השנייה וטרום המדינה. חלק מהדילמות גלויות, אחרות משתמעות ומסתברות.

בשלב הבא מופיע שומר הארמון. בהמשך יסתבר שהוא היה בעל הארמון, שכביכול שיתף פעולה עם הנאצים אך למעשה עבד עם הפרטיזנים, מסר להם מידע חיוני רב, ואף הציל יהודים. כאן זה מתחיל להיות מעניין יותר. השיא מגיע כשיוצאת נערה יהודייה ממקום מחבואה שמאחורי הספרייה, ומסתבר שיש פה סיפור מעוות של מערכת יחסים בין השומר הזקן לבין הנערה הצעירה. במשך למעלה משנתיים, הוא לא סיפר לה שהמלחמה הסתיימה, כדי שתישאר עמו.

היא לא מאמינה, וכשהיא מאמינה, היא עדיין לא מרגישה שהיא יכולה לעזבו. לבסוף, כשהיא עוזבת, הוא נותר עם אקדח בידו, ואנו לא יודעים אם יירה בעצמו או לא, שהרי לא נותר עוד טעם לחייו.

בעלת הארמון2 - ז'ראר אלון.png

בעלת הארמון | צילום: ז'ראר אלון

התפאורה והסאונד הגאוניים מעבירים אותנו בקלות לתקופה אחרת, למקום אחר, לעולם אחר, עולם של הדר שהועם, ספרים חשובים שהתבלו, שנדלירים ונרות, הכל לפרטי פרטים. שאפו לתפאורן. הבמאי עשה עבודה טובה בהעברת הקונפליקטים שבין הדמויות ובשינויי האופי וההתנהגות שלהן. דורה, השליחה הקשוחה והמעצבנת, הופכת לנעימה יותר כשהיא משכנעת את הנערה לבוא עמם. הנערה נעה בין נאמנות לבעל הארמון לבין נאמנות לעצמה ולצרכיה. הדמות האניגמטית של בעל הארמון, אדם אציל שהוא שומר, הופכת מאדם כנוע ולא משכנע לדמות שיודעת מה היא רוצה, ומזכירה את האדם שהיה בתקופת הנאצים, כאשר הלין אותם בביתו ובלש אחר סודותיהם. גיבור שהוא אנטי גיבור. למעשה, בעיני הוא הדמות המרתקת ביותר בסיפור.

מדוע המשיך להחזיק את הנערה במחבוא? התשובה היא כביכול פשוטה. הוא רצה שתמשיך להיות עמו. אותי זה לא שכנע. רציתי לדעת יותר מזה. דמותו של בעל הארמון/השומר, אשר מגולמת על ידי דורון תבורי, היא מורכבת מאוד, משוחקת להפליא אבל לא פתורה. לטעמי, הבמאי יכול היה לתת את דעתו עוד קצת על דמות זאת, לחזק את הקונפליקט שהוצג בפנינו ולתת לו ניואנסים נוספים.

בעלת הארמון - ז'ראר אלון

צילום: ז'ראר אלון

זוהי הצגה שנוגעת בנושא השואה מאספקלריה של זמן, אמנם זמן לא רב, אבל בכל זאת יש כאן כבר פרספקטיבה של הסתכלות. הנערה שניצלה חיה בחרדה קיומית, מפחדת מכל רעש, ייקח זמן רב עד שהיא תהיה מסוגלת לעכל את כל שעברה, גם מבחינת מערכת היחסים שפיתחה עם מצילה. יש כאן סיפור בתוך סיפור, שמעביר את המסרים הקשים והמסובכים, את חיבוטי הנפש של אנשים מורכבים, קונפליקטים אנושיים שנוגעים לכל אחד מאיתנו.

ובנימה אישית, אמי ז"ל הייתה ילדה שהוסתרה על ידי פולניה וכך ניצלו חייה. חיבוטי הנפש, הקונפליקט שבהתייחסות למצילים שעשו לא רק טוב, מוכר לי. המצילה של אמי הקריבה את דודי, אחיה הבכור של אמי. גם אצלה השתכנו נאצים והיא כנראה לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק בן יהודי אך אמי נטרה לה על כך כל ימי חייה. גם בטוב יש ניואנסים של רע, בהצגה כמו בחיים.

בחיים כמו בהצגה, אמי לא רצתה ללכת עם אביה שבא לקחתה אחרי המלחמה. במקרה שלה, היא פחדה מאביה כי הוא יהודי. לימדו אותה שהיהודים רצחו את ישו. הסיבה אמנם שונה, אבל הפחד לעזוב את המוכר, את המציל, דומה.

 זוהי הצגה על שואה, על מלחמה, על דילמות אנושיות, והיא מעבירה היטב את המסרים המרכזיים שלה, והעיקרי שבהם, בעיני: נפש האדם היא מורכבת. יש בה ניואנסים של טוב, רע, נאצל ושפל, יפה ומכוער. בתוך המרווחים הללו אנחנו חיים.

בעלת הארמון

מרכז ענב לתרבות

מאת: לאה גולדברג

בימוי: אבישי בן גל

שחקנים: דורון תבורי, סופי נוזיקוב, מיכאל גמליאל ואלכסה לרנר.

עיצוב תפאורה: שמעון קסטיאל

עיצוב תאורה: יניר ליברמן

מוזיקה מקורית: אפי שושני

מועדים נוספים: 7/5/19 | 20:30 | מרכז ענב לתרבות

כדאי לעקוב במדיות השונות בנוגע למועדים עתידיים

חגיגת המצות והמונודרמות

על ההצגות "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה"

פסטיבל תיאטרונטו 2019

מאת: אביבה רוזן

מונודרמה היא עניין לא פשוט. כדי להחזיק קהל מעוניין ומתעניין במשך שעה (פלוס מינוס), שחקן יחיד, במאי, תפאורה, הכל צריך להתחבר היטב, וכמו בתיאורית הגשטלט, השלם צריך להיות הרבה יותר מסך חלקיו ולכלול את אותו אלמנט בלתי מוגדר עד הסוף, שיחבר את הקהל בלב פועם אחד עם השחקן/שחקנית.

בשתי המונודרמות בהן צפיתי אמש בפסטיבל התיאטרונטו, השלם בהחלט היה גדול מסך חלקיו. שתי ההצגות, "מקושקשת" ו-"הסלון של סבתא ורדה" בהחלט עמדו במשימה המאתגרת של הגשה מצוינת וחיבור בין המשחק ללבבות הקהל. בשתיהן היה חיבור טוב בין המשחק, הבימוי והתפאורה ורמת משחק מעולה ומרתקת. שתי ההצגות, המוגשות על ידי שחקניות, מרגשות עד דמעות ועוסקות בנושאים מטלטלים, ובזה נגמר הדמיון ביניהן.

המונודרמה "מקושקשת" עוסקת בנושא מאוד קרוב ללבי – התמודדות עם הפריות מבחנה, תוך כדי עיסוק בנושאים של זוגיות, אהבה, דימוי עצמי ודימוי גוף, וכמובן, הצורך שלנו בילדים, מנין הוא בא ולמה הוא כל כך חשוב בעצם בחברה שלנו.

ההצגה מתחילה כשבטנה של רותם נחמני עולה ויורדת, ובועטת לנו ישר לפנים את כל הסימבולים הקשורים לבטן, פריון וחיים. נחמני ושותפתה לבימוי, מאיה ביתן, השכילו לרקום יצירה שהיא מאוד אסתטית ויפה למראה, החל בשחקנית היפהפייה וכלה באביזרים על הבמה, שכוללים אמנם אסלה וקולב, אך כולם מעוצבים בצורה מעודנת ואסתטית, ואחר כך משמשים כולם לשימושים יוצאי דופן, לא אסתטיים במהותם אך מאוד אסתטיים בדרך ביצועם. מזרקים שמשמשים בתהליך ההפריה מככבים בהצגה לכל אורכה, אך כשהם נופלים בתפזורת ממה שאמור להיות בטן הריונית כסימבול להפלה לאחר הריון קצר ומאוד מעורר ציפיות (ושוב, מוכר לי עד כאב), הם מטלטלים אותנו יחד עם המראה המאוד יפה שמתרחש על הבמה.

מקושקשת - ז'ראר אלון.png

"מקושקשת" | צילום: ז'ראר אלון

ניכר בנחמני שהיא בקיאה במחול, והיא גם משתמשת באלמנטים של מחול כדי להמחיש את תהליך ההפריה ואת הנשיות והתנפצותה בתהליך זה. אהבתי את תיאור העולם של נכשלי ההפריות: עולם של זוגות שפורשים מהחברה אשר מקדשת את ההורות ומקימים להם חברה נפרדת משלהם, שתיכחד כשהם ימותו כולם כיוון שלא תהיה להם המשכיות.

היו הרבה דמעות ביציאה. נשים רבות שהזדהו עם הנושא, בין אם מהיכרות אישית עם הפריות ובין אם בגלל ההתמודדות עם נושאים של דימוי עצמי נשי וזוגי, בכו. מחיאות הכפיים שסירבו לגווע המחישו את התלהבות הקהל.

מנגד, "הסלון של סבתא ורדה" היא הצגה שונה לחלוטין. מככבת בה ענת עצמון שמשחקת מצוין בתפקיד שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי אצלה עד כה. היא מגישה לנו ניצולת שואה בת 95, ג'דאית אמיתית ומקועקעת, שמכסה את המספר על היד בקעקועי פרחים שמתכתבים היטב עם שמה, רוזה. היא שונה מכל הסטריאוטיפים שהכרתם לגבי יהודיה-פולניה-ניצולת שואה, שממחישה שכל אדם מתמודד עם נסיבות חייו והשריטות שעבר, נוראיות ככל שיהיו, בדרכו, ויש כאלה שקטנים ונמקים ואחרים שגדלים ומתעצמים.

הסלון של ורדה - ז'ראר אלון

"הסלון של סבתא ורדה" | צילום: ז'ראר אלון

ההצגה, שכוללת טוויסטים רבים שלא נגלה, כמו גם סיום בו מתגלה שהסבתא היא לא בדיוק מי שהיא אמורה להיות, עוסקת מעט מאוד בעדות שאמורה ורדה (רוזה) לתת לצוות שבא לצלם אותה עבור התיעוד של יד ושם, והרבה יותר בדרך החיים שבנתה לעצמה כשעיגנה את עצמה בתודעה התל אביבית כמקעקעת הלאומית. דווקא פיגועי טרור ותוצאותיהם תופסים מקום רב הרבה יותר בהצגה מאשר זיכרון השואה. בני האדם, דרך עיניה של ורדה, יכולים להיות טובים, ניתן להיתמך בהם, לשמוח בהם, וזה מעודד ומחמם את הלב ומזכיר לי את אמי, שעברה את השואה כילדה ובכל זאת בחרה באופטימיות וראיית האפשרי והטוב.

עם זאת, הציקה לי במיוחד חוסר המהימנות ההיסטורית בהצגה. כבת לעולים מוורוצלב צרם לי במיוחד לשמוע מאישה שאמורה להיות בהצגה יהודיה פולניה, שהיא נולדה בוורוצלב הפולנית של לפני מלחמת העולם השנייה. האמנם? אז זהו, שלא. לפני המלחמה הייתה וורוצלב עיר גרמנית בשם ברסלאו (אגב, אחת מהערים המרכזיות בהן ישבו היהודים בגרמניה לפני המלחמה). לאחר המלחמה עברה העיר לשלטון פולין, הגרמנים גורשו ממנה והעקורים הפולנים והיהודים אכלסו אותה. אז היא חזרה לשאת את השם וורוצלב. בדיקת עובדות. כמה פשוט, ככה חשוב.

 פסטיבל תיאטרונטו 2019

"מקושקשת"

משחק, כתיבה ובימוי: רותם נחמני

במאית שותפה: מאיה ביתן

ליווי אמנותי: עידית הרמן

דרמטורגיה: מעיין דובקובסקי

מוזיקה: יוני טל

עיצוב תאורה: פז פטרהופר

"הסלון של סבתא ורדה"

משחק: ענת עצמון

כתיבה: דודי אוחנה

בימוי: מרט פרחומובסקי

עיצוב במה: פאבל קרלין

איפור: תום אנטופולסקי

מוזיקה: בועז שחורי

עיצוב תפאורה: מישה צ'רניאבקי ואינה מלקין

קראמפ

קראמפ – מרכז סוזן דלל

קראמפ - אבשלום פולק2

צילום: אבשלום פולק

תיאטרון מחול אבשלום פולק מעלה בימים אלה את המופע המדובר "קראמפ", בשיתוף שנה ב' במסלול להכשרת רקדנים תל אביב יפו. המופע הזה עורר הרבה סקרנות וסיקור יחסית נרחב לפני שעלה, ולכן הגעתי עם ציפיות גבוהות. בשעת כניסת הקהל, עומד על הבמה גיליון נייר גדול ולבן, שזרוע רובוטית מציירת עליו בטוש, דמות רכובה על סוס. כך מתבססת שפה בימתית ברורה ומעניינת, אך כשנפתח המסך אנו רואים שהיצירה נדחקת לצדה של הבמה ואין אזכורים נוספים לה, מה שמעורר תמיהה.

הכוריאוגרפיה מצליחה להימנע מקלישאות תנועתיות מסוימות אבל בהמשך, המופע נופל לקלישאות אחרות. הדיאלוגים הפיזיים טובים וברורים, אבל השימוש בטקסט היה מיותר, גם אם היה מועט, ונתן למופע תחושה של פארסה. אמנם, האמירה הפוליטית שמרחפת מעל הבמה רלוונטית אך לעיתים נבלעת באי הסדר המאפיין את המופע. כמו הציור לפני המופע, אנו רואים מספר אלמנטים תנועתיים ועיצוביים במופע שאין להם הדהוד בהמשך, והדבר מעורר תמיהה וקושי להתמצא בנרטיב.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 


כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן