על ההצגה "הכוזרי"

מאת: דנה שוכמכר

 ההצגה "הכוזרי", שעלתה לאחרונה בתיאטרון תמונע, היא עיבוד דרמטי לכתבו של רבי יהודה הלוי, הנושא את אותו השם. היא נוצרה ובוימה על ידי יוסי יזרעאלי ומיועדת לקהל המכיר את עבודתו בתור במאי ובתור נביא זעם של התיאטרון הישראלי, אך גם אנשים אשר לא מכירים את עבודתו של יזרעאלי ימצאו בה עניין בשל האקטואליות העולה בה. עניינה של ההצגה הוא הזכות על ארץ ישראל.

ההצגה מספרת את סיפורו של מלך כוזר החולם חלום ובו נאמר המשפט "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים". המלך, שמבקש להבין את הכוונה המסתתרת מאחורי המילים המתעתעות, מזמין לעזרתו שלושה פילוסופים, נוצרי, מוסלמי, ובלית ברירה גם יהודי. זה האחרון, נותן לו את התשובה המקיפה ביותר אשר בעקבותיה הוא מחליט להתגייר.

בבסיס היצירה, ישנם שני טיעונים: 1. עם הבחירה הוא תואר שיש לשאתו בצניעות ואסור להפר אותו בשום צורה ואופן; 2. המוסר והזכות על הארץ שלובים אלו באלו, ומהווים כמקשה אחת. לכן, אם אחד מופר, השניה מופקעת. יזרעאלי לא עוסק בהיסטוריה, אלא מנסה לענות על השאלות הנוגעות לזכות של עם ישראל לשבת בארץ ישראל. בכך, הוא נוגע בנקודות החולשה ובפצעים הפתוחים של החברה הישראלית, המבוססים על ההיבריס וחוסר הצניעות של העם הנבחר, של יפי הבלורית והתואר. המוזיקה הנפלאה אשר נכתבה על ידי תומר יזרעאלי ונגינתה בכינור של שיר אורדו ממחישות באופן מרטיט את העובדה שהפצעים עדיין לא הגלידו, והחטאים עדיין לא פסו.

בדבריו, כותב יזרעאלי על ההחלטה להציג את ההצגה דווקא עכשיו: "החשש שהחדווה שאפפה את שיבת ציון מגלות בבל – כאילו הגיעו ימות המשיח, תתקוף אותנו שוב. מה עוד שבימינו בשם הזכות על ארץ ישראל, מחוללת תורת המוסר שאחד מעיקריה הוא היחס לגר. לכן, הצגת 'הכוזרי'". למרות שהיצירה עלתה לראשונה טרם ימי הקורונה, ניכר כי היא רלוונטית כיום יותר מתמיד, בייחוד בשל היחס של העם והחברה הישראליים לשונה ולגר, לחלש ולמוחלש.

על אף הטיעונים המרתקים העולים בה, ההצגה אינה מועברת כשיעור תיאולוגיה פילוסופית. לזכותו של יזרעאלי, הוא הצליח לבנות דיאלוג מסקרן וחד הנמשך כשעה, ומתמקד בשני הטיעונים, מנקודת המבט שלו. פרשנותו למוצג בסיפור מלך כוזר מהווה כאמצעי מתוחכם ביותר, תוך התהוות עולם אוטונומי דחוס, הוא מצליח לעורר במלך שאלות המובילות אותו לגיור, ובכך לשנות את גורלו.  

המהלך הנבחר מקבל ביטוי על הבמה ביתר שאת, באמצעות סממנים תיאטרליים ועיצוב במה מדויק. על הבמה השחורה הוצב כיסא קטן ולוח ובו הדמויות השונות רושמות ומוחקות את המילה ירושלים. בכך, נוצר חלל פנימי אינטימי בו נפגשים היהודי ומלך כוזר ומעלים את הטענות שלהם. התאורה המצוינת שעוצבה על ידי מתן פרמינגר משלימה את התמונה האינטימית.

צוות השחקנים על הבמה מציג רגעי משחק מרתקים וטובים. אייל נחמיאס נחוש ומצוין בתור מלך כוזר אשר בוחן את הטענות ומנסה לפרש את הנאמר לו על ידי היהודי. יפתח אופיר מגלם באופן נהדר את היהודי חד התער, הוא יוצר דמות מרתקת שמתעתעת במלך כוזר וטורפת את כל הקלפים שלו. ישנם רגעים בהם השיח ביניהם נשמע כמו שיחה של שני בלשים המנסים לפתור תעלומה לחידה ומעלים ניתוחים אפשריים לפתרונה.

בשורה התחתונה ולסיכומו של דבר, ההצגה "הכוזרי" כוללת חומרים מרתקים אשר מעוררים מחשבה ועיון, גם לאחר שהיא מסתיימת. המשחק והבימוי המשובחים מצליחים לעורר ולחדור ללב ולמוח, וגורמים לטיעונים הפילוסופיים של יהודה הלוי לקום לתחייה בחלל הריק והשחור של תיאטרון תמונע.

הכוזרי

תיאטרון תמונע

על פי "הכוזרי" מאת יהודה הלוי

מאת ובבימוי: יוסי יזרעאלי

משחק: אברום הורביץ, יפתח אופיר, שיר אורדו/גוני כנעני, אייל נחמיאס, בני אלדר.

עיצוב תפאורה: יוסי יזרעאלי

עיצוב תלבושות: עומר גרינדלר

רקוויזיטים: נעה הר-עוז

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מוסיקה: תומר יזרעאלי

עיצוב סאונד: נעם טמקין

עוזר במאי ומנהל הצגה: גיא ישראלי

הדרכת טעמי מקרא: יותם יזרעאלי

 מועדים נוספים:

13/7/2020 19:20 | 3/8/2020 19:30 | 4/8/2020 19:30

** יש לעקוב במדיות השונות אחר שינויים/הנחיות בגין המצב הנוכחי

על יצירת המחול "לידת הפניקס"

מאת: אביבה רוזן

אנרגיות השתוללו שם, במופע השקיעה תחת כיפת השמיים ברחבת מרכז סוזן דלל. משהו אחר ויוצא דופן היה במופע שכבר צפיתי בו כמה פעמים. תחושת חופש ושחרור הורגשה ביתר שאת, גם מהרקדנים הנפלאים של ורטיגו, אחת מלהקות הבלט המשובחות ביותר בארץ, וגם מצד הצופים. אמנם ישבנו עטויים במסיכות האנטי קורונה שלנו, אך הלב רקד יחד עם הרקדנים. הייתה גם תחושה של היסטוריה מפעמת. ככלות הכל, מופע מחול ראשון שהועלה כאן בתקופת המגיפה הגדולה של דורנו. מופע שדרש אישורים אין ספור ועמד בסכנת ביטול בכל רגע שקדם להעלאתו. ובכל זאת נוע תנוע.

הרבה מלהקות המחול שלנו, כחול לבן, הן ייחודיות ואוונגרדיות ובעלות קול מאפיין משלהן, רבות מהן מוכרות ברחבי העולם ככאלה. ורטיגו אפילו תפסה את תשומת לבו של רקדן העל ברשניקוב, שהפך לאוהד מושבע. מתוך הרפרטואר של ורטיגו, אין ספק שהיצירה "לידת הפניקס" היא אחד הדובדבנים שבקצפת. יצירה שנועדה לביצוע בחוץ, מתחת לכיפת השמיים, מתחת למבנה גיאודזי שמורכב מבמבוק, עם מבחר אמנים מוכשרים, יש משהו מאוד אירוטי ביצירה הזאת. הרקדנים, כל אחד בנפרד, בזוגות וכולם יחד, יולדים את עצמם, את מהותם ואת מערכות היחסים ביניהם. מערכות יחסים של אהבה, של התקרבות, של התרחקות ושל יריבות.

עוף החול, כידוע, נולד במיתולוגיה המצרית כעוף שמת ונולד מחדש מהאפר. פה הרקדנים נולדים מהחול הזרוע על הבמה, מתפלשים באדמה כמתוך בסיס החיים, כזרע שנובט ונוסק מעלה. גם היצירה הזאת היא כעוף החול. יצירה בת 16 שנה, שעלתה בשנת 2004, וממשיכה להתחדש וליצור את עצמה מחדש. בדומה לכך שעוף החול המשיך להתפתח במיתולוגיה היוונית, וקיבל גוונים נוספים של אמונות ויחסים בין האדם למקום ובין האדם לחברו, כך גם מעגל החיים בא לידי ביטוי בהשתלשלות היצירה. ההתפתחות של האדם, של תנועותיו והמרחב שלו, ניכרים בה היטב. היצירה מתחילה ברקדן אחד, אליו מצטרפים בהדרגה הרקדנים האחרים. מערכות היחסים שמתפתחות ביניהם כוללות ניואנסים דקים של התייחסות זה לזה.

היצירה על הבמה מקיימת מערכת יחסים מיוחדת גם עם הקהל. הבמה העגולה והצופים שיושבים מסביבה רואים לא רק את פני הרקדנים אלא בזמן שחלק מהצופים רואים את פניהם, הצופים שיושבים מהצד השני רואים אותם מהצד או מאחור. בניגוד למה שאנו רגילים לו כצופים, בניגוד לכוראוגרפיה קונבנציונאלית המכוונת להראות לקהל צד מסוים, בנקודת זמן מסוימת, הצופים מקבלים ביצירה של ורטיגו צדדים רבים. כמובן שאופן התצוגה הזה הוא דורשני מאוד גם מהכוריאוגרפית, נעה ורטהיים.

גם קרבת הרקדנים וחלל המחול אל הצופים מכניסה אלמנט נוסף של צפייה שונה. הקהל יכול להרגיש את מרקם האדמה על הבמה ואפילו את זיעתם של הרקדנים. יש משהו בצבע האדום הארגמני של החול שמחזק את הנראות ויוצר הרמוניה עם תנועות המחול. הקונספט הבסיסי של עוף החול הנולד, מתעורר, מייצר תבניות ואינטראקציות, ולבסוף מת ונולד מחדש.

כמה מרענן לראות את לידת הפניקס, כאשר אנחנו נולדים מחדש מתוך עידן המגיפה, גם עם מסיכות שמגינות על דרכי הנשימה שלנו. בחירה מצוינת ומעוררת שמזכירה לנו שאנחנו בתהליך חברתי ואישי של לידה מחודשת מתוך המצב הקיומי ההזוי הזה אליו נקלענו, מצב שמשנה את תודעתנו ואת מערכות יחסינו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. ממש כמו עוף החול.

לידת הפיניקס

להקת ורטיגו

כוריגואגרפיה: נועה ורטהיים

רעיון: עמוס סטמפל

רקדנים: מיכה עמוס, שון אולס, מריה סלבק, תומר נבות וגיל קרר

מוסיקה: רן בגנו

עיצוב במה: מושיק יוסיפוב

עיצוב תאורה: דני פישוף – מג'נטה

עיצוב תלבושות: בית הספר לעיצוב אמנויות הבמה בהנהלת רקפת לוי

הפקה בשיתוף פסטיבל המחולות כרמיאל

למועדים נוספים באתר האינטרנט של להקת ורטיגו – הקליקו על הלינק

"המפגשים האלו הם תיאטרון בפני עצמם"

טור חדש מאת אסף בלאו, יוצר ובמאי תיאטרון קהילתי

אני במאי תיאטרון. הרבה זמן לקח לי להגדיר את עצמי כבמאי תיאטרון, המתמחה בתיאטרון קהילתי. יש את התחושה שהתיאטרון הקהילתי הוא נחות, בשוליים. תחושה שאתה לא באמת עושה תיאטרון, ובמקביל לא באמת עוסק בתרפיה. הרבה זמן הרגשתי שאולי זה באמת ככה, אולי אני קצת פחות. 

ככל שהזמן חלף ועבדתי עם עוד ועוד קבוצות הבנתי שלא רק שאני יכול להגדיר את עצמי כבמאי תיאטרון לכל דבר ועניין, אני גם במאי-על: מנחה קבוצה, מחזאי ומעבד טקסט, מעצב מוזיקה, מעצב תפאורה, תאורה, תלבושות ומביים, וכל זה לצד אינטראקציה והתנגדויות מול הגוף המזמין, ניהול הקבוצה ויצירת הצגה במינימום תקציב. סה"כ כיף. במאי בתיאטרון מקצועי עובד לרוב לבד ויוצר את היצירה שלו, אך הוא עושה זאת עם צוות מקצועי סביבו; שחקנים, מעצבים, אפילו מנהלי תיאטראות. אני לא. אני עובד עם אוכלוסיה שלא מגיעה מתחום התיאטרון אלא מבקשת להתנסות בתחום, לעבור חוויה ולהשתייך לקבוצה, לצד המזמינים (להלן המשלמים) שגם הם אינם מגיעים מעולמנו אך מבינים את הערך של קבוצת תיאטרון והכוח בעלייה לבמה.

בחודשיים האחרונים, נשארתי בבית כמו כל קהילת התיאטרון (ועוד רבים אחרים) ושוב הבנתי כמה התיאטרון הקהילתי הוא בעל ערך ומשמעות. בזמן שיוצרי התיאטרון יוצרים את יצירותיהם, בתקווה שהקהל יגיע ויגיב ויהנה (אבל עכשיו כנראה שלא יהיה הרבה קהל, ושוב הפרינג' ימצא את עצמו מקושש… אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת), השחקנים בתיאטרון הקהילתי צמאים למפגשים שבוטלו. כולנו מבינים שההצגות לא יעלו שוב בקרוב בפני קהל אבל הצמא למפגשים עצמם הוא גדול, הרי המפגשים הללו הם תיאטרון בפני עצמם. השחקנים בתיאטרון הקהילתי זקוקים לקבוצה ולפעילות התיאטרלית בתוכה, כמו שיוצרי התיאטרון זקוקים לבמה.

הקורונה גרמה לשחקנים שלי ולי להתגעגע זה לזה. המפגשים (הפיזיים) חסרים לנו. ופגישות דרך ה"זום" אינן פיתרון למפגש פיזי אמיתי, מה גם שחלק מהשחקנים מתקשים לעבור ולהתאקלם לטכנולוגיה הנוכחית, כמו למשל "השמוניסטים" שלי. לפני עשור הקמתי את "אנסמבל שמוניסטים", קבוצת תיאטרון קהילתי של שורדי שואה. העלנו ארבעה מופעים והיינו עשרה, אך השנים עשו את שלהן ונשארנו ארבע שורדות ואני. 

עלינו עם "קלפטע" ב-20 לפברואר 2020, תאריך לחתונות. היה מופע נוסף יום לפני, מעין חזרה גנרלית פתוחה לקהל. מיד לאחר ההצגה הוזמנו לשני כנסים ולהצגה נוספת בקופה פתוחה בקרית אתא אליה נמכרו כל הכרטיסים (מעל 250) ביום וחצי בלבד. קבוצה של ארבע שורדות שואה שמצליחות להיות SOLD OUT מבלי שיהיה אדם אחד בקהל שמכיר אותן. לצערנו אחרי שבועיים ביטלו את ההזמנות ואותנו. קורונה וזה…

במפגש האחרון, בתחילת מרץ, רגע לפני שנכנסו להסגר, חילקתי את לוח הזמנים לחודשיים הקרובים שהיו אמורים להיות מלאי פעילויות, אך לצערי הכל בוטל. שבוע לאחר מכן התכתבנו בקבוצת הווטאספ שלנו ותוך שליחת סרטונים הסברתי לבנות איך לקיים שיחת וידיאו, כדי להמשיך וליצור איזשהו סוג של מפגש, גם אם דיגיטלי בלבד. כך מדי יום ביומו, לאחר כל שליחת סרטון שלי הופיעה שורה שלמה של התכתבויות ולאחריה מספר שיחות טלפון כדי להבין מה בדיוק אני רוצה לעשות ומה הכוונה בשיחות וידיאו. כעבור שבוע הצלחנו (!) והתחלנו לקיים פגישות ועידה בוידיאו. בשבוע שעבר אפילו נפגשנו בפארק בגבעתיים. עם מסכות, תוך שמירת מרחק. הבנות החליטו על המפגש ורק לאחר מכן הזמינו אותי אליו, הן ידעו שאני לא אסכים שהן יפגשו בחוץ בתקופה המשוגעת הזו, אבל הגעגועים היו גדולים. הן היו זקוקות למפגש, לראות זו את זה פנים מול פנים וגם לגעת, במישור הנפשי ובמישור הפיזי (על זה ויתרנו בינתיים).

החשש כרגע הוא לא מזה שהפסקנו את העבודה לתקופה, אנחנו מבינים ש"העיקר הבריאות" וכל זה, החשש הוא החזרה לפעילות, מתי, איך וכיצד התיאטרון הקהילתי והמפגש הפיזי ישוב להיות, (והאם יהיה תקציב לכל שאר הקבוצות, או שגם זה ירד לטמיון? אלוהים גדול. אבל היי, התרגלנו לעבוד בחצי התנדבות אז ייתכן שנצטרך להמשיך, לפחות כדי שהקבוצות שלנו יחזרו להיפגש).

מדברים הרבה על אסטרטגיית היציאה בגיל השלישי. מומחים טוענים שאם הם יישארו בהסגר הרבה זמן זה יחזק את הבדידות ויוביל לדיכאון ואולי אף למוות. אני חש את זה בקבוצות שלי, בכולן, ללא קשר לגיל, הצורך הכל כך גדול לחזור ולהיפגש עם המשפחה השנייה שלהם, להיות מחובקים ואהובים, להיות חלק מקבוצה, קבוצת התיאטרון, לחוות וליצור יחד.

ראיון עם הבמאית והיוצרת דליה שימקו

מאת: דנה שוכמכר

לראשונה בחייה, דליה שימקו, יושבת ראש בת"י, איגוד במאי התיאטרון בישראל, מנהלת ומייסדת אנסמבל אספמיה, במאית, שחקנית ויוצרת, יושבת מול התוכנית השנתית, הכוללת בין היתר הצגות חדשות של אנסמבל אספמיה' ולא יודעת מה יקרה יום אחרי הקורונה. היא נחושה להישאר אופטימית חסרת תקנה ומתכננת תוכניות לעתיד, למרות שעד עכשיו לא ברור באיזה מתכונת התיאטראות יחזרו לפעול.

ראשית כל, מזל טוב על יום הולדתך.  מה שלומך בימים אלה?

"אני לא כל כך מבינה את תהליך קבלת ההחלטות, מה גם שאני לא חושבת שאנחנו כבר ביום שאחרי ומגפת הקורונה הגיעה לסיומה, בטח מבחינת אנשי התיאטרון. מרבית האוכלוסייה תחזור בשלב כזה או אחר למקומות העבודה והתיאטרון כנראה יחזור בתנאים מגבילים שעדיין איני יודעת איך אפשר ליישם אותם. בתור מישהי שכל חייה פעילה, תמיד אני ממציאה את עצמי מחדש, בניתי לעצמי את אנסמבל אספמיה ואני מביימת, אבל בפעם הראשונה בחיי המקצועיים אני מרגישה שאני לא יודעת מה לעשות ומה ההנחיות אומרות ומה נדרש מאנשי הבמה."

איפה הקורונה תפסה אותך בתור יושבת ראש מנהלת תיאטרון ובתור מייסדת ובמאית אנסמבל אספמיה?

"כיושבת ראש איגוד הבמאים, זה שם אותי במקום של אחריות גדולה מאד, אני מייצגת ציבור של אנשים שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלהם, פשוט ככה בבת אחת. לגבי האנסמבל, היינו צריכים להציג הפקה חדשה, "שיר ערש לגבר" בבימוי שלום שמואלוב ובהשתתפות מירב גרובר, פז אלכסנדר ושלום שמואלוב. מדובר במחזה אנטי מלחמתי, כתוב מאוד מיוחד והרגשתי שיש למחזה מקום לאנסמבל. בדיוק ביום בו היינו אומרים לצאת עם ההצגה זה תפס אותנו, בדיוק בנקודה של התחלת יצירה חדשה היה צורך להפסיק את הכל.  

החודש בו התפרצה הקורונה היה החודש הפורה ביותר של האנסמבל, היינו צריכים להתארח עם ההצגה "מהפכניות" בבית לסין וכמובן הכל התבטל. במציאות בה אנו חיים בישראל, אנחנו רגילים לעבור מלחמות, רגילים לשנות את השגרה היומית ויודעים להתאים את עצמנו למציאות הנוכחית, אבל מדובר בתקופה בה המסך ירד על התיאטרון ואף גורם רשמי לא ממש מדבר עם האמנים ואין לדעת מתי נשוב. התיאטראות היו הראשונים להיסגר ויהיו ככל הנראה האחרונים להיפתח ויש תחושה שהתיאטרון הפך להיות מקום שמקבלי ההחלטות מסתכלים עליו בתור מקום של מצבורי חיידקים ופחות בתור מקום חיוני לציבור, וחבל לי." 

ואז החלטת להעלות את הצגות האנסמבל ליוטיוב.

"כמה ימים אחרי סגירת התיאטראות בחרתי לפרסם  את ההפקה "חלום ליל קיץ" של אנסמבל אספמיה לצפייה ביוטיוב בחינם ולא הייתי בטוחה שעניין האונליין יתפוס כי את מי זה מעניין כשיש כל כך הרבה אפשרויות אחרות? אבל תוך שלושה ימים היה מספר רב של צפיות, מה שהראה שיש רעב, לאנשים חשוב לצרוך תרבות. זה רק הוכיח לי כמה התרבות משמעותית וחשובה. אני חושבת שברגע בו הוכרז ההסגר ואנשים מטבע הדברים היו בבית יותר, המשמעות של לצרוך תרבות הפכה חשובה יותר, פתאום מבינים כי בלי תרבות החיים לא ממש מעניינים והחיים יכולים להיות ריקים בלי לצפות בהצגות או במוזיאונים."  

ועם זאת, נוטים להספיד את התיאטרון המסורתי כבר שנים.

"את התיאטרון המסורתי מספידים כבר הרבה מאוד שנים אבל זה לא דומה בכלל. מי שאוהב תיאטרון יודע שאין לזה תחליף וזה רק גורם לגעגוע לדבר האמיתי. אפשר לראות הצגה טובה ביוטיוב ואחר כך לרצות לראות את ההצגה בתיאטרון. כל זמן שאנשים הם יצורים חברתיים הצורך לחוות חוויה משותפת עם אדם חי שמבצע מולך יצירה הוא חזק יותר מהכל.

יכול להיות שימצאו צורות חדשות לתיאטרון,  השאלה היא האם צריך כאלה היכלים גדולים להצגות תיאטרון. האני מאמין שלי הוא שאין צורך בכל היכלי התרבות המפוארים שאנחנו רואים היום כדי להציג את חווית התיאטרון שמבוססת על קשר בלתי אמצעי של השחקנים והקהל. התיאטרון לא ייעלם, מקסימום ישנה את צורתו."

העלאת ההצגות ביוטיוב העלתה גם סוגיות מוסריות ומקצועיות.

"זאת דילמה לא פשוטה להעלות תכנים בחינם, כי שאלתי את עצמי מה יקרה ביום שאחרי. היה לנו דיון מאד סוער בקרב הוועד המנהל של בת"י,  אנשים אמרו בשום פנים לא צריך להעלות בחינם הצגות ליוטיוב, לצד אחרים שאמרו שבתקופה כזאת האמנים עלולים להיות קטנוניים אם יבקשו כסף עבור היצירות שלהם, לצד אמנים שהציעו להעלות בחינם הצגות אך תוך הגבלה של זמן צפייה, בכדי לשמור על זכויות יוצרים. ההצגות המוקלטות נועדו בעיקר לצורך יחסי ציבור ועכשיו היינו צריכים לחשב מסלול מחדש, אף אחד לא חשב שההצגות ישודרו ביוטיוב יקבלו במה ויהיו לזה צופים מן המניין. המון שאלות עלו ועולות במהלך התקופה הנוכחית."

מה דעתך על ההצעה אשר הוצעה לאמנים לעשות הסבת מקצוע במהלך משבר הקורונה?

"אין לי מושג מי "הגאון" שחתום על ההצהרה הזאת, אי אפשר להתייחס לציבור האמנים כחבורה של ילדים בני 18, שיכולים לחפש כל כמה זמן עבודה מזמנת. שחקני התיאטרון והיוצרים מקדישים את מיטב השנים שלהם לצורך למידה והכנה לתפקידים ומגיעים מסורים לתיאטרון ואי אפשר לבטל את העבודה שלהם בהינף יד. 

אני הגבתי לזה מאד ברור מתוקף התפקיד שלי כיושבת ראש איגוד במאי התיאטרון, שלחתי את הציטוט הזה ישירות למנהלת מנהל תרבות גלית והבה שאשו אשר הייתה מזועזעת מעצם ההצעה ואמרה כי מנהל תרבות עושים ימים כלילות במטרה שהאמנים יחזרו לפעילות רגילה ולוודא כי האמנים יקבלו החזרים ופיצוי על אובדן הכנסות של אמנים עצמאיים."

האם גופים ממשלתיים פנו אל אנשי התרבות לגבי מתווה חזרה?

"ראינו איך מדינות מאורגנות התארגנו בנושא יציאה ממשבר הקורונה ואיך הם הרכיבו מתווה ברור לגבי הפיצויים ופה לעומת זאת, הגופים המקצועיים שהיו יכולים לדבר עם האמנים, כמו ראשי מנהל תרבות, נמצאים באותה סירה והם למעשה לא ממש יודעים מה יקרה ביום שאחרי כתוצאה מהתנהלות לא ברורה של הממשלה וחוסר הוראות מדויקות.

ההתייחסות של הממשלה לציבור בתור משפחה אמריקאית עם שני ילדים וכלב אינה נכונה, מדובר על אוכלוסיות שונות ומורכבות, אין שום התייחסות לזה שאנשים מצויים בסיכון ברגע ההסגר. אין לי שום ציפייה שמישהו ידבר עם ציבור האמנים, אני לא עד כדי כך תמימה."

כיצד את מתייחסת להצהרה של שרת התרבות מירי רגב: "האמנים יצטרכו להוכיח שהם נמצאים במצוקה כלכלית ושהתרומה שלהם משמעותית"?

"אם ניקח מודל של מדינה מתוקנת בתחום התרבות כמו צרפת, אז אם יש לאמן מספר מסוים של הישגים אמנותיים, מאותו רגע הממשלה יוצאת מנקודת הנחה שהאמן הוא חיוני ויש לו אפשרות להמשיך ולפעול. מדינות ותיקות מישראל יודעות דבר מאד פשוט – הופכים להיות חברה כשיש תרבות. אם אין תרבות, אין לכם ייחוד, אתם אוסף של שבטים. נשאלת השאלה, מהי תרומה משמעותית. אני לשמחתי לא אשב בוועדה שתחליט מהי תרומה משמעותית. אם שרת התרבות רוצה לפעול נגד יצירת מעמדות, אז היא צריכה להוכיח שהיא רואה את כולם באופן שווה."

איך את רואה את התיאטרון ביום שאחרי הקורונה?

"נכון להיום, אני לא יודעת. אני לא יודעת האם יפתחו אולמות גדולים או קטנים, אני רק יודעת שהקהל יגיע, גם אם ייקח להם קצת זמן לצאת מההלם ויהיה ביטחון. אני יכולה להעיד על עצמי – אם צפיתי בהצגת תיאטרון ממש טובה, ההצגה תלווה אותי עוד מספר רב של שנים וזה הקסם של התיאטרון. אמנם הצגת תיאטרון טובה זה מחזה נדיר על במות התיאטרון בימים אלה, אבל כאשר זה קורה אין תענוג גדול יותר מזה."

האופטימיות של דליה שימקו מעוררת התפעלות ותקווה כי גורמים רשמיים אכן יפנו אל אנשי התרבות בכדי שגם יוצרים ואמנים אשר נאלצו להוריד את המסך ולרדת מהבמה בעל כורחם יוכלו לראות שוב את האור בקצה המנהרה.

Uncaged – תיאטרון מסתורין

צוות ריגול בין לאומי, סוכני מוסד ופריטים מסתוריים עם כוחות קסם הם לא בדיוק מה שמצפים לראות בהצגות של תיאטרון "מסתורין". אבל "Uncaged", מותחן הקומיקס המקוון של התיאטרון, לא דומה בשום צורה למה שהיה עד עכשיו. כשעולם האמנות כולו הוכה בהלם לאור הגבלות הקורונה, יוליה גיניס והאנסמבל לא הרשו לעצמם להיעצר ונכנסו מיד לתחקיר על היכולות הטכנולוגיות לעשות תיאטרון בימי הסגר. התוצאה היא הצגה שמתרחשת בלייב אבל משודרת בוידאו משישה לוקיישנים שונים, ומספרת סיפור מפותל שיכריע את גורלו של העולם, בזמן אמת.

גם אם התוצאה הסופית לא מהודקת, מבלבלת ותלויה מדי בטכנולוגיה שלא תמיד עומדת בציפיות, צריך לשבח את תיאטרון "מסתורין" שלא הוציא אף עובד לחל"ת, לא הוריד ראש "עד שזה יעבור", ובמקום עוד סרטון חג שמח בזום בהשתתפות השחקנים המציא משהו חדש בהתאם למציאות. למרות הפסימיות של רואי השחורות בנוגע לעתיד התיאטרון בימים אלו, הקהל מגיע ומשלם כסף כדי לראות את היצירה החדשה. תיאטרון "מסתורין" בהחלט מלמד אותנו עוד שיעור על כמיהתו של הקהל לתיאטרון.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה – טעון שיפור

לפרטים ומועדים נוספים – הקליקו על הלינק

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

על מחאת האמנים בתקופת הקורונה

מאת: דנה שוכמכר

ביום חמישי האחרון התקיימה בכיכר רבין בתל אביב הפגנה אשר כותרתה "לא מכבים את האור על תעשיית התרבות". ההפגנה התקיימה מתוך כוונת האמנים, היוצרים ואנשי תעשיית התרבות והבידור להסביר ולבטא את התחושות הכבדות עמם הם מסתובבים בתקופה האחרונה, מאז פרוץ מגפת הקורונה וסגירת הבמות ואולמות התיאטרון.

הראשונים לסגור, האחרונים לפתוח

למעלה ממאה חמישים אלף עובדים בענף דורשים מהממשלה לפעול להשבת התרבות. אנשי התרבות, כמו גם אנשי הבידור, היו הראשונים לסגור את המוסדות והבמות, וככל הנראה יהיו האחרונים לחזור לעבודה, דבר אשר עלול להוביל את חלקם לקריסה כלכלית. בהפגנה ניתן היה לראות בין היתר את יוני פיינגולד, יו"ר הועד המנהל של איגוד האמרגנים ומפיקי אמנויות הבמה בישראל, (לצדו של מיכאל תפוח) ואת ענבל ג'וריני פרץ, מנכ"לית איגוד האמרגנים, שאמרה כי "הדרך עוד ארוכה עד לחזרה של תעשיית התרבות לשגרה" והוסיפה כי היא מקווה שבכוחות משותפים התעשייה תנצח את המשבר.

במסגרת העצומה אשר הקים האיגוד ישנה קריאה לחתום על תוכנית כלכלית אשר עשויה לחלץ את אנשי התרבות והבידור מהמשבר אליו נקלעו. בין החותמים על העצומה היו בין היתר אביב גפן, חווה אלברשטיין ואמנים רבים אחרים. כמו כן, כחלק מההפגנה הוצב קיר עליו יכלו האמנים והמגיעים לכיכר לחתום ולהצטרף למאבק.

בין כלל האמנים המוחים, מחווה אחת תפסה את תשומת לבי – הייתה זו השחקנית אסתי זקהיים, יושבת ראש שח"ם, ארגון השחקנים בישראל, אשר קראה לשחקנים לצאת מהבתים ולהגיע להפגנה אשר תקבע את עתידם. בשלב מסוים, היא בחרה להסיר מעט את המסכה ובמרחק בטוח פנתה אל חבריה השחקנים בתחינה חודרת ללב וביקשה מהם לא להיות אדישים לגורלם.

כמו אוויר לנש(י)מה

נכון להיום, תחום האמנות והתרבות בארץ מושבת כמעט לחלוטין – אולמות התיאטרון, האופרה, הקונצרטים, בתי הקולנוע סגורים, חללי ההופעות נעולים מאחורי סורג ובריח, ומוזיאונים מציעים לצופים סיורים מקוונים בלבד. נדמה כי אף גורם רשמי בממשלה אינו מעוניין לשאת דברים עם היוצרים ולקבוע תוכנית עבודה מסודרת עם אופק כלכלי ומקצועי, אשר תאפשר להם להיות עם הראש מעל המים ולחזור להופיע. נדמה כי אוזלת ידם של קודקודי הממשלה, השרים ובעיקר שרת התרבות, הביאה את האמנים למצב בו הם נלחמים על המקצוע והנשמה שלהם בלי לדעת מתי הם יוכלו להופיע שוב.

המלחמה על התרבות היא המלחמה של כולנו בסופו של דבר. זאת, בשל החשיבות של התרבות אשר מהווה חלק מרכזי וחשוב מיסודותיה של כל מדינה דמוקרטית שהיא, והיא מהווה בתור סלע איתן במדינת ישראל ובחברה הישראלית. על אף זאת, ניכר כאילו היושבים בממשלה שכחו זאת כבר מזמן, רבים מהם אינם מבינים את חשיבות התיאטרון עבור הצופים, שמהווה במידה רבה כמו אוויר לנשימה ולנשמה.

בשעה בה הותר לבעלי עסקים אחרים לפתוח את עסקיהם, הבמות נשארו שוממות וחשוכות. לכן, לא נותר אלא לצאת למאבק על החייאת התרבות של מדינת ישראל ולתהות איזה מדינה תהיה כאן לאחר תקופת הקורונה – האם תהיה זאת מדינה בה הממשלה ושריה מבינים את החשיבות של התרבות או שמא הפגנת האמנים היתה רק תחילת המאבק?

** התמונות בכתבה צולמו על ידי אופיר הראל |http://ofirharel.com

על הקרנת המחזמר "פנטום האופרה" בערוץ היוטיוב של אנדרו לויד וובר

מאת דנה שוכמכר

מגיפת הקורונה והבידוד אשר הגיע בעקבותיה, גרמה לאנשי תרבות רבים להפשיל שרוולים ולתרום את חלקם למשבר העולמי. בשל כך, אנדרו לויד וובר, אחד מיוצרי מחזות הזמר המפורסמים ביותר בעולם, החליט לפרסם הקלטות של היצירות הגדולות שלו בערוץ יוטיוב מיוחד בימי שישי, ימים בהם בדרך כלל התיאטראות עמוסים במיוחד. באתר של וובר מצוין כי פתיחת היצירות לקהל הרחב נעשית לזמן מוגבל, 24 שעות לתושבי בריטניה ו-48 שעות לאנשים ממדינות אחרות בעולם. בזמן זה, הצופים יכולים לראות את ההצגות ללא עלות. לאחרונה, הוקרן בערוץ היוטיוב של לויד וובר המחזמר "פנטום האופרה". לאחר שצפיתי ביצירה בצורתה המקורית, ביקשתי לראות האם הקסם הצליח לעבור גם למסך הקטן.

בשל המצב הנוכחי, טרם הקרנת המחזמר, הוקרנו כתוביות שנועדו לעודד את הקהל לתרום מכספם לטובת קרן אשר מסייעת לנפגעי קורונה בכל רחבי העולם, אותה מגיפה עולמית אשר איחדה את כולנו והפכה את הכפר הגלובלי לנטוש ושומם, וסגרה את התושבים בבתים.

המחזמר "פנטום האופרה" מבוסס על רומן אימה של הסופר הצרפתי גסטון לרו אשר פורסם בשנת 1909. למרות שעבר זמן רב מפרסומו, יש בו מרכיבים אשר הופכים אותו לסיפור על זמני. עלילת הרומן מגוללת את סיפורו של גאון צעיר בעל עיוות פנים המכנה את עצמו פנטום האופרה אשר מסתתר במרתפים של האופרה בפריז במאה התשע עשרה ומבקש להשליט טרור על הנהלת התיאטרון. אותו פנטום מתאהב באחת הזמרות הצעירות בלהקה ומבקש בעזרתה להמשיך ולהשמיע את המוסיקה שלו. מכאן, מתחילה העלילה להסתבך.

אנדרו לויד וובר לקח את הרומן של לרו ועיבד אותו לכדי יצירה תיאטרלית מרגשת ועשירה מבחינה מוזיקלית. בכורת המחזמר עלתה בשנת 1986, בבימויו של הל פרינס ובכיכובם של מייקל קרופורד שגילם את הפנטום ושרה ברייטמן שגילמה את אהובתו כריסטין. מאז ועד היום, המחזמר עלה בהפקות שונות, החל בווסט אנד שבלונדון, דרך ברודווי בארצות הברית וכלה בסיבובים עולמיים. טרם ימי הקורונה, ההצגה תרה ברחבי העולם, והוצגה גם בישראל, במהלך אוגוסט 2019. יחסית למחזות זמר אחרים, מדובר באחת ההפקות המוצלחות ביותר בעולם, אשר זכתה לאינספור צופים ומעריצים.

ההפקה שהוקרנה בערוץ היוטיוב של לויד וובר, הוקלטה בשנת 2011 באולם המפואר "רויאל אלברט הול" בלונדון לציון 25 שנה ל"פנטום האופרה". בתפקידים הראשיים רמין קרימלו בתור הפנטום ולצדו סיירה בוגס בתור כריסטין.

אי אפשר לכנות את "פנטום האופרה" בתור מופע אופראי קלאסי, אלא מדובר במחזמר מרהיב עשוי כהלכה. דוגמה קטנה לכך – במהלך המופע נברשת ענקית כמעט התנגשה בקהל ונרות רבים הושמו על הבמה לצד אגם תת קרקעי. אין ספק כי המחזמר בכללותו מהווה בתור הישג טכני אדיר הכולל תלבושות נהדרות ובמה מרהיבה בעלת רבדים עמוקים המאפשרת יצירת אפקטים ויזאליים רבים. התפאורה כוללת בין היתר שכבות של וילונות ויקטוריאנים אדומים, המאפשרים לצופים לחזות במתרחש בבית האופרה מנקודת המבט שלהם. התוצאה הסופית הופכת אותו למחזמר מהנה במיוחד שעולה פחות מטיול לדיסנילנד. על אף שניתן למצוא אי-אילו נקודות חולשה במחזמר, אי אפשר שלא ליהנות מהיצירה המרגשת והמרהיבה הזו.

בקיץ האחרון צפיתי ב"פנטום האופרה", שהועלה בבית האופרה בתל אביב. חווית הצפייה במחזמר ביוטיוב היא חוויה שונה ומעניינת – יש אפשרות להתחקות אחר המצלמה ולהבחין ביתר דיוק בבמה ובתנועות השחקנים, דבר שקשה לעשותו בעת הצפייה באולם התיאטרון.

חלק מההצלחה של "פנטום האופרה" זה הקאסט הנפלא שהופיע בהפקות שהועלו לאורך השנים. גם הקאסט במחזמר המצולם, בראשות קרימלו ובוגס, מפגין עוצמה דומה אחידה. קרימלו יוצר פנטום שקשה להסיר ממנו את העיניים לנוכח הנוכחות הכריזמטית שלו והיכולת שלו לכשף את אהובתו הצעירה. התזמורת המרשימה המלווה את השחקנים מפיחה חיים חדשים בשירים המעולים, וקשה מאד להישאר אדישים אליהם. ביציאה מהאולם/סיום הצפייה אי אפשר שלא לזמזם את השירים אשר הפכו לאחד הפסקולים המפורסמים ביותר בתחום מחזות הזמר.

בהחלט אפשר לומר כי "פנטום האופרה" אינו רק מחזמר סטנדרטי אלא מהווה בתור יצירת תיאטרון דינאמית המצליחה להישאר חקוקה בתודעת הקהל, לצד היותו מופע סוחף שמרכיביו יוצרים חוויה מרשימה ובלתי נשכחת.

לסיכומו של דבר, מדובר ביצירה מפעימה, אשר כלל מרכיביה, העלילה, הבימוי, המשחק, המוסיקה ועוד, משתלבים יחד לכדי מחזמר עוצמתי, המכשף את הצופים במשך 34 שנים, והמסכה עוד נטויה.

על כתיבתו של ברכט ומקומו של התיאטרון הברכטיאני

מאת: נעם מרום

פרולוג:

1933, הנאצים עולים לשלטון בגרמניה. ברטולט ברכט, מחזאי, במאי ותיאורטיקן, הנו אחד מהמתנגדים הבולטים למשטר הנאצי. הוא לא חשש להביע את דעותיו: "ככל שיש בארצנו יותר תעמולה, יש לנו פחות מן השאר." בתיאורו את שקורה בגרמניה, ברכט חזה במידה רבה את העתיד לבוא.

מערכה ראשונה:

ואכן, משנת 1933 עד לשנת 1939, פרוץ מלחמת העולם השנייה, גרמניה אפופת "פרופגנדה". ברכט, ככל הנראה, היה מהראשונים לזהות את מה שלימים יהפוך למחקר היסטורי רחב ומעמיק. על אותן שש שנים בגרמניה לומדים ומלמדים מבחינה היסטורית ואנושית מקיפה ברחבי העולם עד ימינו אנו.

אבל שאלה אחת עדיין נותרת ללא תשובה – איך קורה שתוך שש שנים קומץ של קיצונים מצליח לגרום למדינה שלמה ללכת אחר רעיון ואידאולוגיה הדורשים מהם להניח בצד את ההיגיון הבריא והשכל הישר, לאלחש את הרגש ולהותיר את האנושיות מאחור? על שאלות והתבטאויות נוספות כמו זו ברכט הוגלה מארצו, תחילה לדנמרק ולאחר מכן לפינלנד. אולם, הוא המשיך לעקוב אחר המתרחש במדינתו ולא חשש להמשיך לבקר את המשטר: "כאשר אדם עוזר לעשות את הרע מבלי להניד עפעף, הכוכבים נופלים ממסלולם."

מערכה שנייה:

1938. ברטולד ברכט הטביע בדיו שחור על נייר לבן את השיר "גנרל, הטנק שלך". ממש חודשים ספורים לפני שפורצת מלחמת העולם השנייה. ברכט זעק בכתיבתו לתושבי גרמניה והעולם כולו – לחשוב!

השיר "גנרל, הטנק שלך" הולחן בישראל בשנת 1984 על ידי יהונתן גפן ושלמה גרוניך ומאז ליווה לא מעט מטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בשיר ישנם לא מעט דימויים, אלגוריות ואמצעים אירוניים, המאפיינים את הכתיבה של ברכט. ברובם ככולם המסר המרכזי הוא ברור – לאדם, בניגוד למכונת המלחמה לצורך העניין, יש את היכולת לחשוב ולשנות את המציאות.

מערכה שלישית:

1982, מדינת ישראל. בטקס סיום של תלמידי י"ב בבית ספר במרכז הארץ, ס. יזהר תיאר בטקסט המכונן "ניצוץ היותר" שני אופני חיים – החיים האוטומטיים אל מול החיים האוטונומיים. החיים האוטומטיים הנם חיים "מוכי גורל", חיים בהם אנחנו רצים לבצע את סדר הפעולות החברתי הקבוע מראש ולסמן "וי" על עוד משימה ברשימה. החיים האוטונומיים הם חיים של בחירה. בחירה בדרך, בעיתוי ובזמן, בחירה מושכלת, היכולת של האדם לנתב את חייו כראות עיניו, להיות בשליטה על המתרחש בחייו ובסביבתו ולבחור את המסלול עליו ילך. הביטויים בהם השתמש יזהר בעברית צחה ופשוטה, מתארים את זעקתו דאז של ברכט – האדם יכול לחשוב. זוהי בדיוק הביקורת החברתית של ברכט – על האדם לחשוב ובכך לקחת אחריות על המתרחש סביבו.

כפועל ישיר ועקיף מקריאתו של ברכט לאדם, הוא הוליד את התיאטרון האפי, תיאטרון שמאופיין בכתיבה מחאתית ומנוכרת. הוא רצה שהקהל שלו יחשוב (ולא ירגיש). בכתיבתו של ברכט, הן במחזותיו והן בשיריו, הוא פונה לשכל הבריא ולהיגיון הישר של האדם, אלו שלתחושתו האדם איבד בזמן המאורעות המקדימים את מלחמת העולם השנייה והשואה וכמובן שבמהלכן.

עם פרוץ המלחמה, ברכט כתב את אחד ממחזותיו הנודעים ביותר, "אמא קוראז' וילדיה". במחזה תוארה מלחמת 30 השנים, מלחמה בלתי נגמרת, בתוכה צועדת האם שמאבדת את ילדיה בזה אחר זה לטובת מכונת הלחימה, אך היא ממשיכה בדרכה. בכך, ביקש להמחיש ולהוכיח שבמלחמה כולם מפסידים.

מערכה רביעית:

ברטולט ברכט | עיבוד: מרתה יודעת

עם התפשטות השמועות בעולם על שהתרחש בשטחי גרמניה הנאצית, רבים לא הרימו צעקה. כיום, בייחוד ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, רבים נוטים לומר – "העולם שתק". ברכט לא שתק, וגם לא שתק על השתיקה: "כשסופר לראשונה, שידידינו נשחטים בהדרגה קמה זעקה של פלצות. אז נשחטו מאה. אבל כאשר נשחטו אלף ולשחיטה לא היה סוף, נפוצה השתיקה".

בהתאם למחאתו כנגד המשטר הנאצי, חלק הארי מבין כתביו של ברטולט ברכט הושפעו ממאורעות מלחמת העולם השנייה, כמו "מעגל הגיר הקווקאזי", "הנפש הטובה מסצ'ואן" ועוד רבים אחרים. ברכט ניסה ליצור תיאטרון מחאתי, שמעביר מסר, המעודד את הקהל לצאת מהאולם ולחולל מהפכה חברתית ולהפוך את הקערה על פיה. ברכט רצה, בדיוק כמו בשיר "גנרל הטנק שלך", שהקהל שלו יחשוב.

מי יודע, אולי אם הוא היה מצליח בתקופה ההיא לחולל את המהפכה החברתית שהוא יחל לה, וכתיבתו לא הייתה נדחקת אל מאחורי הקלעים דאז, היום הזה היה עוד יום רגיל. אבל זה לא עוד יום רגיל, היום זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מדינת ישראל, שנת 2020. היום, אני מרכינה ראש לזכר שישה מיליון מבני עמי שנרצחו באכזריות על ידי הצורר הנאצי רק בגלל היותם יהודים.

היום, אני גם זוקפת את ראשי על הזכות שניתנה לנו לחיות חיים אוטונומיים, חיים של בחירה, של חשיבה, ובכך להמשיך ללכת בדרכו של ברכט ולעצב את המציאות. הלא "אמנות היא לא מראה המוצגת בפני המציאות, אלא פטיש שבאמצעותו אפשר לעצב אותה", כפי שאמר.

אפילוג:

אני מקווה שתמיד נזכור שאם "כל העולם במה וכל בני האדם הם שחקנים", עלינו להקשיב היטב למתרחש מאחורי הקלעים, כי כשא' מגלם את ב' בפני ג'- הוא יכול בכל רגע נתון לבחור. הקהל לא יודע איזה טקסט אמור להיאמר או מה עתיד לקרות. כך בדיוק גם בחיינו, אנחנו יכולים לכתוב איזו עלילה שרק נרצה ולגלם איזו דמות שרק נבחר. אם כך, "להיות או לא להיות" זו לא השאלה, השאלה היא איך.

מסך.