לתת במה

על יציאתם של בוגרי בתי ספר למשחק לעולם התיאטרון בימים מאתגרים אלו

מאת: נעם מרום

מראשית ימי התיאטרון, אי אז ביוון העתיקה, הוא לא הפסיק לפעול. גם בתקופות מאתגרות, ואף בהיסטוריה של העם היהודי, התיאטראות המשיכו ליצור ולהציג, באופן רשמי או מחתרתי. בחלוף המאות והעשורים, התיאטרון הצמיח ז'אנרים חדשים ויצירות חדשניות, עבר שינויים על גבי שינויים, במסרים אותם היוצרים ניסו להעביר, בנראות הבמה, בהגדרת הקיר הרביעי, בתלבושות ובתפאורה, בשיטות עבודת השחקן, אבל דבר אחד לא השתנה – מאז שהקהל היווני צפה לראשונה במאבקי האדם באלים, באחר, ובעצמו, תמיד הייתה במה. התיאטרון מעניק במה שאפשרה לשמוע, להשמיע ולהישמע, להביע עמדה, להציב מראה בפני החברה, לפעול, לחולל מהפכה וגם להרגיש ולהתחבר לעצמך.

לאורך הדורות, התיאטרון היווה כעמוד עשן, התאים את עצמו לתקופה והמציא את עצמו מחדש, עבר אין ספור גלגולים ותמיד שרד. מי שסייע לו לשרוד והניע את גלגלי השינויים הם תמיד הצעירים, עם אמונה בלב ואש בעיניים. לכן, עניין אותי לחקור איך מתמודדים בוגרי בתי ספר למשחק עם הכניסה לעולם התיאטרון בתקופה מורכבת כמו זו, מה המקום של התיאטרון היום, ומה המקום של הבמה? בימים כתיקונם, הכניסה לעולם התרבות היא בין כה וכה לא פשוטה לשחקנים צעירים. הרצון והיכולת להוכיח את עצמם ולבסס את ארגז הכלים שקיבלו במוסדות הלימוד משולים למסע ארוך, מייגע ומטלטל. כמי שעומדת להתחיל את המסע הזה בעוד שבועות מספר, כסטודנטית לבימוי תיאטרון, עניין אותי לשמוע ממקור ראשון מאלו שהגיעו לסוף מסע הלימודים ולתחילת דרכם המקצועית.

יצאתי לראיין סטודנטים שנה ג', שבעקבות הקורונה עוד נמצאו עמוק בחדר החזרות וטרם חגגו את סיום הלימודים, לצד בוגרים טריים שזה עתה סיימו את לימודיהם, שאלתי על התחושות ולאן פניהם מועדות. ציפיתי שישתפו את הקושי והמורכבות שהתקופה הנוכחית מביאה עמה, אבל שמחתי לגלות עד כמה הם מלאים באמונה ואופטימיות, ובעיקר תקווה.

קורל קרואני, (24) שנה ג' ב"בית צבי", אשר נתלשה לבידוד מחדר החזרות, שיתפה אותי במחשבותיה: "לפעמים אנשים שמסיימים בית ספר למשחק, נכנסים לדיכאון וריק, אנחנו יוצאים רעבים יותר לעולם התרבות, אני יודעת מה אני רוצה – להתפרנס ממשחק. שזו תהיה ההכנסה שלי. שכל מה שאני אעשה ואתפרנס ממנו יהיה קשור לעולם המשחק, וכשישאלו אותי מה אני עושה בחיים אני אגיד בגאווה "אני שחקנית"."  

גם אורן אלימלך (26), שנה ג' ב"גודמן", איתו שוחחתי בין חזרה לחזרה, ביקש להמשיך ולהסתכל על חצי הכוס המלאה ולהתמקד בהזדמנויות שנוצרות בתקופה הנוכחית:  "אני מנסה להיות כמה שיותר אופטימי. בקרב השחקנים והאמנים יש התמסכנות. אנחנו לא מסכנים. אנחנו צריכים גם למחות וגם לרומם לעצמנו את הרוח. אנחנו יכולים ומסוגלים להתמודד עם המצב. כאמנים זו הזדמנות להמציא את עצמנו מחדש. חשוב לי שתהיה אווירה אופטימית. מאוד מפחיד לסיים את שלוש השנים האלו גם ככה. יש פה בעיה שלא צריך להתעלם ממנה, אפשר להתמודד איתה. לתחושתי, כל עולם התרבות הולך להמציא את עצמו מחדש בקרוב. אני רוצה ליצור ביחס למצב וביחס לסיטואציה, אני רואה את התקופה הזו כהזדמנות".

את אורי מחרז (26), שנה ג' ב"יורם לוינשטיין", תפסתי לראיון טלפוני מאחורי הקלעים של הפקה חדשה. בדומה ליוצרים אחרים, גם הוא מבקש להפוך את הליים למרגריטה: "זו תקופה שאנחנו כיוצרים מבינים שזה עלינו, ועלינו לפתח תכנים וליצור ולא לחכות שהאודישן יגיע משמיים. זה גורם לי להיות שחקן יוצר. יש לנו בכיתה רעיונות לסדרות רשת, זו האווירה הרווחת וזה מה שמחדירים לנו ביורם לווינשטיין – תהיו שחקנים יוצרים. לא לחכות על זרי הדפנה לאודישן, אנחנו מנסים לכתוב וליצור כל הזמן, כי כמובן שאין לי כרגע שום אודישן באופק. אנחנו אופטימיים משר התרבות החדש. הוא קשוב לאמנים למרות שאינו בא מהתחום". עם זאת, האופטימיות בפיו נשמעת זהירה: "אני כן מרגיש שאני לוקח "סיכון" בכניסה לעולם התרבות, אבל זה החלום שלי, זה המקצוע שלי ואני שלם עם זה. אני קם עם חיוך כמו שקמתי ללימודים עם חיוך."

קורל קרואני | צילום: אור דנון

אורן אלימלך | צילום: אילן זכרוב
אורי מחרז | צילום: מוניקה פיטץ

ניכר מדבריהם של השחקנים הצעירים כי בתי הספר למשחק מעודדים אותם לא להיות "מוכי גורל" אלא להתייחס למצב שנוצר בתור הזדמנות אמנותית. היכולת לסיים בית ספר למשחק כשאין אודישנים לתיאטרון באופק – בראש מורם, חיוך, גאווה ואף תחושת שליחות, מעוררת השראה ונותנת תקווה לבמה הישראלית.

מורכבות התקופה מקבלת ביטוי גם בבמה העולמית, בקרב שחקנים צעירים שסיימו בתי ספר לדרמה ולמשחק ברחבי העולם. בכדי לבחון את זה, שוחחתי עם שני שחקנים מוכשרים, תוצרת כחול-לבן, שלמדו והשכילו מעבר לים ובעקבות הקורונה החלום שלהם נגדע והם שבו לארץ עם מזוודת החלומות.

מיתר פז | צילום: shanti campbell

מיתר פז, (25) במקור מחיפה, למדה בשנים האחרונות אצל מאמנת השחקנים מישל דאנר בלוס אנג'לס. כמי שהספיקה לצלם סרטים זוכי פרסים ולהשתתף בהפקות מכובדות, הקורונה פגעה בה בתקופה מאוד פורייה, ועל אף זאת היא לא התייאשה ושומרת על אש היצירה: "דווקא ב2020 שהחברה נהיית מנוכרת, התרגלנו להתחבא מאחורי מסכים. התרבות והתיאטרון מקרבים בעידן כל כך מפלג. יש מקום לתיאטרון יפה ואמנותי. דווקא תקופה קשה כזו היא זמן ליצירה, דווקא כשננעלים בבית נפתחות דלתות הרעיונות. למען קירוב לבבות. שנת 2020 לא פשוטה, אבל פנינו קדימה. כולי תקוה שבשנה החדשה דברים יראו אחרת."

בדומה למיתר, גם דורון ישראלי (26), נאלץ להתמודד עם קשיים לא פשוטים. המסע של דורון בעולם התיאטרון התחיל בראשון לציון, ונמשך בשנתיים האחרונות בלימודים אינטנסיביים ב-AMDA שבניו יורק. במקביל ללימודיו, דורון שיחק במחזה בברודווי, עבד על תפקיד ראשי במחזמר "Follies" של סטיבן סונדהיים בתיאטרון בניו ג'רזי והיה באודישנים לחוזה ארוך טווח במסצ'וסטס. תוך זמן קצר, הכל השתנה: "יום אחד אני בחזרות בניו ג'רזי ויום למחרת בסלון של ההורים. הקרבתי המון כדי להיות שחקן. מבחינתי אני אשמח להשתלב על הבמות בארץ. זה פחות נעים לעלות על הבמה כשאין לך מישהו בקהל שבא לצפות בך, אבל כרגע אין אודישנים לתיאטרון. שם מקבלים אודישנים בהתראות לפלאפון כמו ווטסאפ. ועכשיו חזרתי לארץ ואין לי קשרים. אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו להיכנס לעולם התרבות פה, אני מרגיש שאין לי סיכוי. מי בכלל יסתכל על קורות החיים שלי?" 

דורון ישראלי |
צילום: Even Zimmerman, MurphyMade

אבל, לצד הקשיים, בדומה לשחקנים מתחילים אחרים, גם דורון עומד עם הפנים קדימה ומצליח להישאר חיובי: "אני מעדיף לנסות לחיות בשלום עם המצב, לתת לסופה לחלוף. עדיף להתמודד עם הנזקים. שחקן גם צריך לדעת לרדת מהבמה. אני יודע שאני אחזור, זה המקצוע שלי, זה מה שבחרתי. זה מה שאני עושה ואעשה. כרגע זו תקופה איומה אבל זו תקופה של למידה. יש פה הזדמנות לחשוב מחוץ לקופסא – איך אני שורד את זה כשחקן. לא עוצר להיות שחקן בשום שלב, גם אם אתה יורד מהבמה. אתה לומד ומתפתח."

היצירה הבלתי נדלית מתבטאת גם בהפקה החדשה של "ההולכים בחושך", בהשתתפות תלמידי משחק שנה ג' ב"סמינר הקיבוצים", בבימויה של טל ברנר. כיאה לחזרה הגנרלית בה צפיתי, האנרגיות על הבמה הרקיעו שחקים. התרגשתי לראות קבוצה של שחקנים מוכשרים על הבמה בהפקה באורך מלא (שעה ו-45 דק') המביאים לידי ביטוי את כל מה שרכשו במשך שלוש השנים האחרונות. מעבר למשחק והבימוי המדויקים והעמוקים, ההפקה נגעה ללבי במיוחד כי ראיתי לנגד עיניי קבוצת צעירים שפשוט מגשימים את עצמם, את כל המיומנויות שרכשו בתקופת הלימודים.

אין ספק שלסיים לימודי משחק ארוכים, ממושכים ואינטנסיביים ביציאה לוואקום אמנותי וחוסר עבודה, עלולים להוביל לנפילה ואף קריסה מאוד גדולה כבר בתחילת הדרך, אבל הופתעתי לגלות שמגוון השחקנים הצעירים שראיתי על הבמה וראיינתי, יוצאים לעולם עם תשוקה מאוד גדולה לממש את ייעודם וחזונם, על אף מגבלות התקופה האחרונה. למרות ההסתגרות בבתים, הם לא קופאים על שמריהם אלא מנצלים את התקופה הזו ליצירה וסלילת דרך חדשה, למהפכה בעולם התיאטרון, להחיות את הבמה.

מתוך ההצגה "ההולכים בחושך" | צילום: שלומי פרין

על אף חשיבותו, בשנים האחרונות התיאטרון הישראלי נדחק לשוליים. כמובן שאפשר לתרץ את זה בקדמה הטכנולוגית ובעוד שלל תירוצים רציונליים. נוסיף לכך את מגבלות הקורונה שהקפיאה את ענף התיאטרון בפרט והתרבות בכלל, וגרמה למצב כלכלי מורכב אליו נקלעו יותר מ-200,000 עובדי במה ומשפחותיהם. כל אלו גרמו לרבים מסובבי להרים גבה בנוגע לבחירה שעשיתי. לא סתם, בחודשים האחרונים נתקלתי בלא מעט אמירות תמיהה – "את מתחילה עכשיו ללמוד בימוי תיאטרון? דווקא עכשיו כשעולם התרבות בקריסה…אולי תחשבי שוב, על מקצוע אמיתי, שיכניס לך פרנסה בטוחה". לכל אלו, תשובתי פשוטה למדי – דווקא עכשיו.

א.ד. גורדון אמר פעם "במקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור", מול מציאות של מלחמות אחים, שנאת חינם, קריסה של המשק הכלכלי ומגפה עולמית, ישנם דברים מסוימים בחיים המפיצים אור בעולם, כמו התיאטרון, כמו הבמה. אלו מעניקים אור בכך שהם מאפשרים לעצב דעת קהל, לחולל שינויים, להעלות לסדר היום החברתי סוגיות חשובות, לנטוע מוטיבציה, להשמיע קול. להיות, ולא לחדול.

בעבר, הצעירים בארץ ייבשו ביצות, חרשו את האדמה ולחמו בעבור הקמת המדינה. היום, צעירים נלחמים כדי לקיים במדינת ישראל חברה ליברלית, שוויונית ונאורה שחורטת על דגלה לראות תמיד את האדם שעומד מולך. לאורך ההיסטוריה, תיאטרון בפרט ואמנות בכלל נועדו לקדם נושאים אלו. התיאטרון אינו מציע הווי תרבותי בלבד, אלא הנו מוסד חברתי מהותי לשמירה על המשך הקיום שלנו כפרטים וכחברה.

המשימה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל תמה, מדינה יהודית ודמוקרטית קמה. אבל המשימה לקיים פה חיים של כבוד, חירות, שוויון, פלורליזם, סולידריות ואהבת חינם רק החלה. עכשיו זה התור שלנו והבמה היא הפלטפורמה האידאלית להעביר מסרים אלו. למרות הכל, ועל אף המצב, ההצגה חייבת להימשך. תנו לנו במה, אנחנו כבר נדאג לשאר.

מגדל בבל מודרני

על מחאת "ארט-אח" בכיכר הבימה

מאת: אביבה רוזן

פה עברית, שם ערבית. כאן רוסית, שמאלה משם צרפתית. ימינה אנגלית. מולייר בצרפתית עם תעלולי סקפן, טנסי וויליאמס באנגלית עם ביבר הזכוכית, צ'כוב ברוסית, אלוני בעברית, מוזיקה ברחבי כיכר הבימה ואפילו הצגות ילדים. משעה שש ועד שעות הלילה המאוחרות, במזג אוויר מזיע, עם מסיכות על הפה או על הזרוע, עשרות שוטרים מסביב שבאו לפקח מקרוב מאוד על מחאת הסטודנטים בשדרות רוטשילד, במקום הכי תרבותי במדינת ישראל, הבימה פינת היכל התרבות, בחר עופר שגיא, יוזם "ארט-אח", וחבריו היוצרים והשחקנים להביע את מחאתם בדרך הכי טובה שהם מכירים – על ידי הצגת מחזות.

תעלולי סקפן | ארט-אח | צילום: אביבה רוזן

שאלתי את הצוות שביצע את "אכזר מכל המלך'" מאת ניסים אלוני איזו משמעות יש לבחירה הזאת. זה המחזה הטוב ביותר שנכתב בישראל, אמרו לי. לי נראה שיש כאן אמירה קולעת באשר להתנהלות הממשלה ב'ימי הקורונה העליזים', בהם האחרונים להישמע ולקבל התייחסות הם אנשי התרבות.

"אכזר מכל המלך" | ארט-אח | צילום: אורנה נאור

בעולם מוכה קורונה, בו כולם סובלים, בכל מקום, יש מקום לסולידריות עולמית. מצד שני, יצר הגזענות, הדעות הקדומות, לא ממש מרפה מאיתנו. אנחנו לא מוצאים נחמה של ממש בעולם שגבולותיו נחסמים חדשות לפרקים, בין אם בנתיבים הבינלאומיים ובין אם מאה או חמש מאות מטרים מהבית.

בזמן זה, אנחנו מתבקשים לעשות חשבון נפש. להתפנות ולהסתכל על עולמנו המורכב במבט אוהב וחומל, וגם להסתכל על השחקנים, לא רק בבחינת 'כל העולם במה וכולנו שחקנים', אלא על מה שעובר בעולם האמנות ובראשו התיאטרון על יוצריו, מאחורי הקלעים ועל הבמה.

כיכר הבימה | צילום: אביבה רוזן

בואו תסתכלו עלינו, אומרים המשתתפים בארט-אח, הצועקים באמצעות מילותיהם של גדולי המחזאים, ואולי תראו את עצמכם. תבחנו מה אתם מרגישים, תשתתפו במיזמים ובמיצגים אמנותיים שכבר מזמן נאסרו עליכם, ובין סגר א' לסגר ב' תחוו משהו שאולי יגיע גם ללבכם.

המחאה המשיכה גם אתמול (17/9/2020), עם ליזסטרטה, וסביר שתמשיך גם אחרי סגר החגים.

לפרטים נוספים בקבוצת המיזם בפייסבוק – הקליקו על הלינק

בין ייאוש לתקווה מדומה

על ההצגה "ימי התנזים"

מאת: דנה שוכמכר

במרכז היצירה "ימי התנזים", המוצגת בימים אלו בתיאטרון יפו, שלושה חברים אשר נפגשים לילה אחד במרפסת: יונס שחזר לאחרונה משהות בצרפת, מוסא, מועמד לרשות המועצה המקומית ורג'אא', אישה דתייה אשר אחראית על עסק לחלפנות כספים. כולם מייסדי ארגון פוליטי אשר פעלו בו בנעוריהם וביקשו לשנות באמצעותו את העולם, לפחות זה המוכר להם. הם נפגשים במטרה להעלות זיכרונות מהימים ההם, בהם פעלו בארגון, (בערבית משמעות המילה "תנזים" היא ארגון), ולבדוק מה נשאר מהתקופה ההיא. אך, כל שנותר הוא הזדמנות שהוחמצה ליצור ארגון פוליטי משפיע לטובה, דבר המקבל ביטוי בהתדרדרותה של החברה הערבית-פלסטינית לה הם עדים. הם משקרים לעצמם ולסובבים אותם, חולמים על מציאות אחרת ומטיחים אחד בשנייה האשמות על מה שיכול היה להיות ועל מה שהנו. כל זיק של זיכרון לתקופה של ימי התנזים מעורר בהם כמיהה וערגה לעתיד אחר, לעתיד שכבר לא יתגשם, וכך הם מוצאים עצמם נעים בין ייאוש לתקווה מדומה.

איימן אגבארייה המחזאי, מרצה, אינטלקטואל וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות, פרסם בשנים האחרונות מספר מחזות וקובצי שירים. בדומה ליצירותיו הקודמות, גם בזו הנוכחית הוא מבקש לדון בשינויים שחלו בחברה הערבית-פלסטינית בישראל, בקשיי המיקרו והמאקרו שהיא מתמודדת עמם. במחזה זה, העבר וההווה מתערבבים ביחד וחושפים את הקהל לתמונות שונות מהעבר, לחלומות שהיו ולעתיד הצפוי לבוא, כמו גם למערכות יחסים המתפוררת בין יונס לבין רעייתו ובתו אשר מתגוררות בפריז. במהלך המחזה אומר יונס לסובבים אותו כי הוא כבר מת והם לא מבינים כי החלומות על עתיד טוב יותר על רקע המציאות המתפוררת ברקע, הנם בלתי אפשריים. אני כבר מת, אומר יונס למוסא כאשר הוא חוזר מפריז במטרה למכור אדמות במועצה המקומית על מנת להרוויח כסף ולהשיג עוד קצת צידה להמשך הדרך. ועם זאת, אותה דרך מובילה את יונס אל מותו. התוצר הדרמטי-תיאטרלי המתבטא על הבמה הנו מרגש ביותר, החל במטאפורה על הנפש ההולכת ודועכת ועד המוות הממשי שלו.

"ימי התנזים" | צילום: פאטמה חטיב

יוסוף אבו וורדה הבמאי, המגלם את דמותו של מוסא, בחר להציג את הטרגדיה של החברה הערבית-פלסטינית בישראל, המקבלת ביטוי בעוצמת הרגשות ובמשחקם הנהדר של צוות השחקנים. ההצגה מתקיימת בימים כתיקונם באולם התיאטרון, אך בשל ההנחיות של משרד הבריאות, ההצגה התקיימה ברחבה החיצונית. הבמה החשופה, שעמדה בהנחיות הן מבחינת השחקנים והן מבחינת הקהל, מהווה כמרחב פתוח ונהדר לשחקנים הנפלאים. העיצוב המינימליסטי והמיוחד של אשרף חנא מתמקד במרפסת בה נפגשים הנוכחים, בה הכל התחיל ובה הכל נגמר.

התאורה המדויקת של רועי דביר מצטרפת למוזיקה המרגשת של וואל אבו סלעום, עיצוב פסקול מרתק ביותר המאפשר לתת דגש על הטרגדיה השוררת ביצירה, המתבטאת היטב במונולוג הסיום של יונס. ההישג הנהדר של אבו וורדה הוא במינימליזם, הוא יוצר דרמה אנושית נפלאה, מדויקת ומזוקקת, הזורמת מההתחלה ועד הסוף, בה תמונות עבר והווה משתלבות ביחד ויוצרות מבנה מורכב ועמוק.

שלושת השחקנים מפיקים רגעים מרגשים ונהדרים על הבמה. אבו וורדה מגיש ביצוע נפלא בהיכנסו עורו של מי שאינו מוכן לוותר על העבר וצועד לקראת עתיד בו השתנו חוקי המשחק. לצדו, מכרם חורי מצוין בתור יונס שהגיע למקום בו התגורר לפני העזיבה לפריז ואינו מוכן לקבל או להתמודד עם העובדה כי המקום השתנה בהיעדרו, הייאוש שלו מקבל ביטוי פיזי וקולי, החל בהליכה המאומצת שלו ולאות הגוף, ועד לצעקות אשר הוא מטיח בחבריו מתוך מאבק בשינוי וחוסר יכולת להשלים עמו. לצדם, ראודה סלימאן מכמירה ומרתקת בתור רג'אא', שבדיאלוגים  שלה עם מוסא נוצרים מרקמים של כוח ותעוזה, לצד פיקחון והתרפקות על הטוב שהיה.

בשורה התחתונה,  יוסוף אבו וורדה הבמאי הצליח ליצור הצגה מרתקת, עמוקה ויפה, באמצעות זיקוק וזיכוך של משחק נפלא, טקסט נוגע ואקטואלי, ועיצוב מינימליסטי ומדויק.

ימי התנזים

תיאטרון יפו

מאת: איימן אגבאיירה

בימוי: יוסוף אבו וורדה

משתתפים: יוסוף אבו וורדה, מכרם  חורי, ראודה סלימאן

עיצוב: אשרף חנא

תאורה: רועי דביר

מוזיקה: וואל אבו סלעום

ע. בימוי וצילום: פאטמה חטיב

מועדים נוספים:

13/9/2020 |  20:30

14/10/2020 | 20:30

28/10/2020 | 20:30

הזמנים הגרועים ביותר, הזמנים הטובים ביותר

על פסטיבל ישראל 2020

מאת: אביבה רוזן

האם עולם התרבות מתמוטט, האם הוא נעלם, או שמא הוא מקבל הזדמנות חד פעמית להמציא את עצמו מחדש? להסתכל מהקופסא שמחוץ לקופסא שמחוץ שלקופסא, מין בבושקה בלתי נגמרת של קופסאות וקפסולות מתפוצצות ומתפקעות, כשאנשים יצירתיים מוצאים דרכים חדשות ונפלאות ליצור בהן ובתוכן. גמישות חשיבתית ותפקודית היא, כמו תמיד, שם המשחק. משחק החיים שמכתיב לנו חדשות לבקרים נסיבות חדשות. המצליחים הם אלה שימצאו צורות חשיבה ויצירה חדשות. פסטיבל ישראל 2020 מלא באלה. לכו, או תתחברו בסטרימינג, ותחזו בעצמכם.

פסטיבל ישראל שלי נפתח בלהקת ורטיגו. הלהקה שתמיד אשמח לחזות בה, להקת המחול שתמיד ממציאה את עצמה מחדש. ברגע שהיה ניתן, היא הופיעה מתחת לכיפת השמיים, בדרייב אין, ואפילו יצרה את עצמה מחדש בכפר האקולוגי שלה עם ארוחה קלה שלצדה קטעי מחול. בפרזנטציה לקראת הפסטיבל, קיבלנו את ההזדמנות לראות קטעים מהמופע Shape On Us"", המשלב, לפי הקונספט הייחודי והחזון של ורטיגו, רקדנים מקצועיים ואנשים עם מוגבלויות פיזיות שונות הבוחנים יחד במחול ייחודי את המושג – צריך כפר. צריך קהילה שלמה כדי לחיות בה, להיתמך ולתמוך. בתוך הקהילה הזאת כולנו, ובפרט בימי קורונה אלה, מגלים את הייחוד שלנו, את היתרונות והמגבלות, וגם את העובדה שגם עם רצון רב לתמוך ולתת, אנחנו מוגבלים כבני אדם.

מתוך היצירה "Shape On Us" | להקת ורטיגו | צילום: אביבה רוזן

הרקדן והכוריאוגרף שרון פרידמן הגיע לארץ במיוחד, בימי קורונה, ונכנס לשבועיים קשים אך יצירתיים של בידוד. במהלך התקופה הזאת הוא עבד עם הצוות של "Shape On Us" בזום, והתחיל להכין עם חברי הלהקה, עם וללא מגבלות פיזיות, את הבסיס ליצירה. זה כמובן לא פשוט, אך גם לא פשוט היה להעביר את היצירה לחזרות פיזיות, כאשר מרכיבים אותה אנשים שחלקם בקבוצות סיכון. היה עליהם להתגבר על מחסומים ועל קשיים בלתי שגרתיים כדי לקחת חלק בחזרות לקראת הפסטיבל. התוצאה בה חזיתי מעניינת, מרגשת וגורמת לרגשות שלנו להשתולל ולדמיון שלנו לפעול שעות נוספות. ורטיגו, נו. תמיד מיוחדים ומפתיעים.

את איציק ג'ולי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, שאלתי איך השתנה הפסטיבל מבחינה צורנית ותוכנית לאור ההתמודדות עם הקורונה. ג'ולי מספר על פסטיבל שלבש ופשט צורות ואף נדחה מיוני לספטמבר. גם במהלך החודשים הללו קרו דברים מהותיים ונוספו תכנים חדשים לפסטיבל שכללו את ההתייחסות לקורונה ומשמעויותיה האמנותיות.

לפי התוכנית המקורית, מספר ג'ולי, היו דגשים ביצירות על כלכלת הכוח – שלטון, כסף, לעומת כלכלת הלב – מערך חיבורים בין אנשים. "לצערנו, המופעים הבינלאומיים שהיו מתוכננים לא יגיעו, אך במופעים המקומיים אנו רואים איך הכל מתחבר עכשיו, כלכלת הכוח והלב והקשרים ביניהם מתעצמים, ושאלות חדשות לגבי נרטיבים מוכרים צפות ומתחזקות. הקורונה חידדה את השבר הגדול בין מנגנונים לבין אנשים".

איציק ג'ולי | צילום: דודו בכר

השבר גם גרם להתכנסות בבית. התרבות, שהתרגלה להופיע על במות, נדרשה להתאים את עצמה במהירות לאמצעים אחרים. ישנה גם שאלת הנחיצות, אומר ג'ולי. בתור תחום שנסגר והושהה לזמן רב כל כך, שהיה הראשון להיסגר ואחרון להיפתח, יש מחשבות על הצורך בתרבות. "האם אנחנו רלוונטיים? ומה תפקידנו עכשיו? רבים מנסים להסתגל ועדיין מהרהרים, בעוד שאחרים כבר עושים ומשנים את תהליך היצירה."

בפסטיבל ישראל, ההסתגלות למצב החדש דורשת להתמקד במחשבה על תכנים מקומיים, יצירתיים, שמתחברים למשבר הקורונה. ביניהם יצירות חדשות כגון "שגרה מוסדית 2.0", בה מגיעים אמנים שונים למוסדות או קהילות, כגון ביטוח לאומי, השוק הסיטונאי, קווי אוטובוס בירושלים ובית חולים הדסה הר הצופים, ומתבוננים מזווית אחרת על חיי היומיום במשבר המתמשך.

מבין כל אלה בחרתי לשוחח עם הדסה גולדוויכט, אשר מציגה בבית החולים הדסה הר הצופים, בו נולדה בעת זריחה, את יצירתה "שתי זריחות". הרעיון עצמו נוצר לאחר שילדה את בנה לפני שנה, בלידה קשה לאחר הריון קשה. "חשבתי על זה שאנחנו נמצאים בתקופה בה קשה לראות את האור", אומרת הדסה, "יש מעין הפסקה של החיים". בבית החולים, שמהווה יקום בפני עצמו, עם הוויה אחרת, יש חשיבות מיוחדת לשמש שזורחת כל בוקר אחרי לילה אינסופי, האור המפוגג את החושך. העבודה של הדסה כוללת שיחות עם עובדי מחלקת יולדות, אך בטקסט ולא בסאונד, והם מספרים על הזריחות הכי משמעותיות בעבודתם.

מתוך היצירה "שתי זריחות" | הדסה גולדויכט

עבודתה של לילך דקל אבנרי, "פרויקט אייכמן", דווקא הייתה מתוכננת לפרטיה עוד לפני הקורונה, ולילך, שמחוברת לנושא אייכמן ומשפטו מזה שנים, מאז שהתחילה לחקור אותו במסגרת אקדמית, ידעה בדיוק איך ומה, אך שינתה הכל מהקצה אל הקצה בעקבות המגיפה שכבר דחתה את הפסטיבל ממועדו המקורי, בדיוק שישים שנה אחרי המשפט המתוקשר ומעורר הרגשות הקשים ביותר. הוא היה אמור להתקיים בז'ראר בכר, במבנה המקורי של המשפט שכונה אז 'בית העם'. גם המבנה עדיין איננו זמין, עקב שיפוצים שנעשים בו עכשיו.

מתוך "משפט אייכמן" | צילום: לילך דקל אבנרי

לילך הכניסה בפרויקט שינויים רבים כדי להתאימו לזמננו ולהעברה בסטרימינג. בסיסה של היצירה הוא הקונפליקט בין גישותיהם השונות של הפילוסופית היהודיה-גרמניה חנה ארנדט, גדעון האוזנר וחיים גורי המשורר שמתעד את המשפט. בתוך כל אלה עולים רגשות אנושיים של קנאות ושנאות. דקל אבנרי: "הדמיון בין התקופות הוא מטורף. תקופת הקורונה היא תקופה שיש בה קריסה תרבותית וערכית, וגם אישית. בעולם התרבות, זה לא רק עניין של מגבלות טכניות על קהל, חזרות והתקהלויות. בתוך כל אלה עלה, למשל, חוק הנאמנות. אני חוקרת את התקופה הזאת, ופתאום זה עולה אצלנו, במאה ה-21. היוצר מגיב כל הזמן למה שקורה סביבו ואז היצירה הקיימת מקבלת קונטקסט נוסף. מצד אחד, יש בו הרחקה אסתטית ומצד שני – חיטוט בפצעים החדשים. זאת השליחות שלנו, ליצור נחמה וריחוק אבל גם לטלטל".

ואיך השפיעה הקורונה על המופע שיעלה בספטמבר במסגרת הפסטיבל? שאלתי אותה. "צמצמנו. עשינו רק טרמינל 1. אני לא יכולה להביא עכשיו את כל 21 התחנות של המופע עם כל הטקסט והמרחב. ברגע שהכנסנו את זה לקפסולה, זה הפך לסיור אוזניות אותו מוביל דורי בן זאב, שלוקח רגשית ואינפורמטיבית מתפיסת אייכמן עד כניסתו לבית המשפט. משם מתחיל החלק השני, של הצגת הדמויות. הכל נבנה מחדש לתקופת הקורונה, והכנת הפסטיבל לדיגיטל, למצלמה. הקהל יכול להיות בבית או אצל חברים, ולראות את הכל דרך סטרימינג. זה תיאטרון למצלמה".

הכל נעשה בזמן קצר מאוד. "אנחנו עושים את זה תוך כדי הליכה. אני צריכה לתת הערות לא רק לשחקנים, אלא גם למצלמה. זה מעין ריקוד חדש שנוצר. הקורונה אילצה את כולנו לחשוב מחדש בראייה אחרת ורחבה הרבה יותר, וגם ביחס לתקציבים. איפה משקיעים ואיך נכון להשקיע לטווח הארוך? מה מהחידושים הוא אסטרטגי ויישאר לעתיד וכדאי להשקיע בו וגם, איך משלמים על כל זה? מי מממן?", וג'ולי מרחיב: "כל מה שהתרגלנו אליו, הראייה ההיררכית של האמנות, משתנה. עכשיו זה לא הקהל שבא אלינו, לראות אותנו. אנחנו צריכים למצוא את דרכנו לקהל באמצעות כלים חדשים שמומצאים עכשיו".

ואולי, מתוך הזמנים הקשים והרעים הללו, ייוולדו עולמות חדשים, אמנויות חדשות, דרכים חדשות להגיע לקהלים הקיימים ולקהלים חדשים. פסטיבל ישראל 2.0 והעולם שאחרי.

לפרטים נוספים אודות המופעים באתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק.

אור בקצה המנהרה

ראיון עם הדס קלדרון

מאת: דנה שוכמכר

הדס קלדרון,  שחקנית, יוצרת ומפיקה, המכהנת כיום בתור המנהלת האמנותית של התיאטרון הארצי לילדים ונוער, מכינה תוכנית פעולה לגבי המשך פעילות התיאטרון. למרות סגירת התיאטראות והאישור הזמני להפעלת סל תרבות, היא אופטימית ומאמינה כי לקסם של התיאטרון אין תחליף. גם בימים קשים אלו, בוחרת קלדרון, נכדתו של המשורר אברהם סוצקבר, להאמין כי התיאטרון מחייה נפשות, בייחוד תיאטרון הפונה לקהל הצעיר.

 שלום הדס קלדרון, מה שלומך בימים אלה?

"שלומי טוב. השיחה שלנו הייתה אמורה להיערך אמש ונדחתה בשל השתתפותי בהפגנות רבות בדיוק עכשיו (יום ראשון), בשעה שאנחנו משוחחות, התבשרנו על המשך הפעילות של סל תרבות. קיבלנו בשורות טובות – נכון לעת עתה, סל תרבות לא ייסגר. משרד התרבות הודיע כי הוא יקצה את מחצית הסכום להפעלת סל תרבות עד סוף שנת 2020, ויתר התקציב יגיע מהרשויות המקומיות ותשלומי ההורים, אך גובה התשלומים עדיין לא קיבל את אישור וועדת החינוך של הכנסת. אמנם, זה תלוי עכשיו בועדת החינוך של הכנסת ועדיין אי אפשר לראות את סוף הסיפור, אבל זה בהחלט אור בקצה המנהרה."

צילום: רמי זרנגר

מה את חושבת על התפקיד של משרד התרבות ומשרד החינוך בהקשר של סל תרבות?

"פעם היה משרד אחד תחת הכותרת משרד החינוך, התרבות והספורט וכעת ההחלטה האם לאפשר להמשיך את קיומו של סל תרבות מותנית בהחלטה של שני משרדים, משרד החינוך ומשרד התרבות. כמי שפעילה במאבק להחזרת התיאטראות והמשך קיומו של מפעל סל תרבות, זה נדמה כי מישהו ממקבלי ההחלטות איבד שליטה ואנחנו דוהרים לכיוון לא ידוע. לפני כמעט חצי שנה סגרו את התיאטראות ולא נתנו לנו את המפתחות בחזרה.

מה החשיבות של סל תרבות?

"מפעל סל תרבות זה מפעל אדיר המספק אפשרות לילדים מכל רחבי הארץ לצפות בשורה ארוכה מאד של מופעי תרבות, מחול, תיאטרון ועוד, ומספק עבודה לשחקנים רבים אשר חורשים את הארץ, והכל במטרה אחת – לספק לדור העתיד אפשרות ליהנות מתכנים איכותיים ברמה גבוהה.

התכנים של סל תרבות מאפשרים לילדים מכל רחבי המדינה לצפות בהצגות ובמופעים שונים. מדובר בהזדמנות אדירה ומרתקת לחשוף את הדור הצעיר למגוון רחב של מופעים תוך בקרת איכות. חשוב לציין כי לא כל הצגה או מופע נבחרים לסל תרבות, אלא יש ועדה ובראשה מקבלי החלטות אשר בוחנים בכובד ראש את המופעים לפני קבלת ההחלטה."

יש תחושה שקול האמנים לא נשמע, שבוחרים להתעלם ממנו, בעיקר מהסיבה שהם שייכים לצד השמאלי במפה הפוליטית. את מסכימה עם הטענה הזאת?

"אני חושבת שאנחנו בעיצומו של מאבק על הזהות התרבותית של מדינת ישראל ומה נשאיר לדורות הבאים אחרינו. המאבק שלנו רק התחיל ולא יסתיים עד פתיחת התיאטראות. מבין כל המקומות הפתוחים כעת, התיאטרון נחשב למקום בטוח ביותר, הקהל המגיע לראות תיאטרון זה קהל ממושמע אשר שומר על הכללים ואין ממה לחשוש.

לפני כמה ימים, הייתי באחת ההפגנות וראיתי אמנים צעירים מנגנים בגיטרה ומסביבם קומץ אנשים. אז הבנתי, זה המהות שלנו, לשמח אנשים ולאפשר להם לחוות חוייה ייחודית באמצעות צפייה בהצגת תיאטרון. גם אם מדובר בקהל מצומצם בשל ההגבלות, חשוב לי בתור מנהלת אמנותית של התיאטרון הארצי לילדים ולנוער להמשיך ולהנחיל לילדים את חשיבות התיאטרון."

מתוך ההצגה "הכל זהב", התיאטרון הארצי לילדים ולנוער | צילום: כפיר בולוטין

בשנים האחרונות את מכהנת בתור מנהלת אמנותית בתיאטרון הארצי לילדים ולנוער, לאחר קריירה ארוכה בתיאטרון הרפרטוארי. מה הביא אותך לעסוק בתיאטרון לילדים?

"אני מנהלת קריירה ארוכה אשר החלה בין היתר בגיל 10 אז השתתפתי בהצגה "המלך מתיא הראשון" ומאז המשכתי לתיאטרון הרפרטוארי (קלדרון שיחקה בתיאטרון בית לסין במגוון רחב של הצגות, כגון "מקווה", "חשמלית ושמה תשוקה" ועוד. ד.ש). מבחינתי, המעבר לעולם של תיאטרון לילדים זאת שליחות לכל דבר, הגעתי לתיאטרון הארצי לילדים ולנוער במטרה מאד ברורה – להנחיל מורשת לדורות הבאים ולאפשר לילדים לראות תיאטרון איכותי."

נכון לכתיבת שורות אלה, התיאטראות עדיין לא נפתחו לציבור, אבל מבעד לאפילה, קלדרון רואה את האור בקצה המנהרה, ימים בהם נשוב לתיאטרון, ובעיקר נמשיך להנחיל לדור העתיד את מהות התיאטרון- אפשרות להעשיר את העולם באמצעות תכנים ייחודיים.

איפה את, לימור לבנת?

מפגשי תיאטרון

מאת: אסף בלאו

לתיאטרון הקהילתי הגעתי במקרה. חלמתי על קריירת משחק ועל התיאטרון הלאומי, אבל לחיים היו תוכניות אחרות, ומפה לשם מצאתי את עצמי בן יחיד בכיתה של עשרים בנות בלימודי תיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב. רובן הגיעו עם אג'נדות מוצקות מאוד על החיים, על עוולות השלטון והבעיות בחברה שלנו. דיברנו המון על פוליטיקה ועל תרגום הדעות לבמה, על האמירה הבימתית והעלאת הנושאים הבוערים לשיח עם הקהל. לי לא היו. 

אני לא מגדיר עצמי כאדם פוליטי ולרוב נמנע ומתחמק משיחות בנושא. רבים מחבריי בטוחים שהם מכירים את דעותיי, אך לא כך הדבר. כשאמרתי בקול רם שאני מחבב מאוד את לימור לבנת, כשהייתה שרת התרבות, אנשים חשבו שאני צוחק. הסברתי שאני אוהב את הגינונים והמניירות שלה כאדם וכפוליטיקאית, וכן, הסכמתי עם חלק מהדברים שהיא עשתה והאמינה בהם. בזמן שבנות הכיתה והמורים התעסקו בעוולות חברתיות, ביחס החברה והשלטון לפליטים וערבים, בסיוע לנשים במעגלי אלימות וכו', אני האמנתי באמת ובתמים שאני לא מתעסק בכל אלו, שקטונתי או שאני מעדיף שלא לעורר שיח בנושאים כאלו כדי לא להיגרר לויכוחים פוליטיים שלא אדע איך לצאת מהם.

במהלך השנים, הנחתי וביימתי קבוצות אסירים בכלא, קבוצות של נערות וילדים בסיכון, נשים מוכות ושורדי שואה. תמיד נגעתי בנושאים חברתיים שעלו צפו ובערו בשחקני הקבוצה, והוצגו גם בהצגות עצמן. הרגשתי שאני נוגע בדברים אישיים, בדברים של הקבוצה בלבד, מספר את סיפורי חברי הקבוצה בלי לייצג מעגלים רחבים יותר. לקח לי זמן להבין שכל הנושאים האלו הם פוליטיים ואני מעלה לבמה נושאים בוערים בחברה שלנו, בשיח הישראלי. אני עדיין נמנע מלהציג עצמי כיוצר פוליטי, אך אני מאמין שכולנו כאלה. כל יצירה באשר היא, על במת התיאטרון הקהילתי כמו גם על במת התיאטרון המקצועי, היא פוליטית. היא אומרת משהו ולעיתים משהו שלא תמיד נעים לשמוע. 

הצגת תיאטרון קהילתי | צילום: אסף ברנר
צילום: אסף ברנר

לאחרונה, אני יותר ויותר מאמין שאנחנו צריכים להיות פוליטיים, להשמיע את הקולות השונים והמגוונים שלנו. תפקידנו ליצור שיח ולעורר אנשים לחשיבה עצמאית וכנה. לעודד שיח לא מתלהם. תפקידנו לדאוג, בדרכנו שלנו, שיהיה כאן טוב יותר לילדים שלנו ולנו, כי אם אנחנו לא נעשה זאת, אז מי כן? כי הפוליטיקאים שלנו די נכשלים בזה.

ועם זאת, כשעולים בקבוצות נושאים טעונים, פוליטיים משהו, אני די נבהל, לפחות בהתחלה. זה מלחיץ אותי כי אני יודע איך הדיאלוג עלול להסלים לעימות כשנוגעים בנושאים עדינים. ואז, תוך כדי עבודה, אט אט אני נרגע כשהקבוצה מצליחה להכיל את דעות כל חבריה ולהאזין באמת ובתמים האחד לשנייה, באמת להקשיב. אם מישהו יוצא פחות נחרץ בדעותיו כנראה שהצלחנו לעשות משהו. לצערי זה לא משהו שמתאפשר כל פעם על הבמה, אבל במפגשי התיאטרון של הקבוצה הקהילתית זה אכן קורה, בעיקר כשמדובר בקבוצות הטרוגניות המכילות קשת רחבה יותר של טיפוסים, קהילות ומגזרים.

כבר בשיחות שיש לי עם השחקנים שלי בקבוצות השונות אני מרגיש בהתעוררות שיש להם בעקבות המצב כרגע, (המשפט, הממשלה החדשה, המצב הכלכלי, האלימות כלפי הנשים, הרצח של ג'ורג' פלויד והמחאה שהתעוררה מכך בארה"ב). משהו התחיל לבעור ברמה כזו או אחרת בחברי הקבוצה, וגם בי. אני מקווה שנצליח לתרגם את כל זה ליצירה בימתית, ואולי ליצור שיח שיגרום למי מאיתנו לפעול.

ולצד זאת, בכל מפגש כזה אני מרגיש את הפער ההולך וגדל בין הציבור לבין הפוליטיקאים שלנו. לא סתם במחאה הנוכחית הם מוגדרים "מנותקים", כי הם אכן מנותקים. איש איש מתבצר בעמדותיו ולא מקשיב לאחר, או לציבור. אני מתגעגע ללימור לבנת, לתקופה לא רחוקה כל כך, בה היו מכבדים הפוליטיקאים איש את רעהו הרבה יותר ממה שקורה היום. תקופה בה גם אם דעותיך היו שונות מחבר כנסת מסוים, עדיין יכולת להעריך אותו. לימור לבנת הייתה ליכודניקית גאה, אבל היא לא שיסתה ועודדה התלהמות. הלוואי ובית הנבחרים שלנו היה יותר כמו אחת הקבוצות שלי.

הסיפוח שלנו

על היצירה "12 הערות על סיפוח"

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל יאפא ה-5 לתרבות ערבית עכשווית, שנוסד במטרה לחשוף את הקהל לתרבות ערבית עכשווית, התקיים ביפו בסוף השבוע האחרון (16/7 ו18/7). במסגרת הפסטיבל, אשר בשל ההנחיות הבריאותיות הועבר בשידור חי בפייסבוק, בערוץ היוטיוב של התיאטרון ובאתר התיאטרון, הוצגו לקהל הצגות שונות, כגון "הראיס", דרמה קומית מאת ובבימוי דניאל בוקריס בהשראת אגדה טוניסאית עתיקה, ו-"חלימאת", (חלומות) מופע המבוסס על שירי עבד אל חלים חאפז בביצוע זיו יחזקאל ובשיתוף אורי גבריאל כשחקן אורח. מבין כל המופעים השונים בחרתי להתייחס ליצירה "12 הערות על סיפוח", המציגה את הזווית הייחודית של היוצרים בנוגע לנושא הסיפוח, שבשל המצב הנוכחי, נדחק לסוף מהדורות החדשות. בחרתי להתייחס לחלק מבין 12 המונולוגים, אלו אשר נחשבו למעניינים יותר לדעתי, והציגו זווית ראייה אחרת וייחודית בנוגע לנושא.

"ידידינו טראמפ", יצירה מאת ובביצוע יהושע סובול, הכוללת דיאלוג בין ראש ממשלת ישראל לבין נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במהלכו מבינים כי השניים למעשה מנצלים את מגפת הקורונה לשם מימוש מטרות ומהלכים פוליטיים. היצירה של סובול, אחד היוצרים הפוליטיים החשובים בתיאטרון בעשורים האחרונים, השיגה את מטרת הפסטיבל – היא עוררה עניין רב והצליחה לבטא באומץ את כוונת המשורר.

"תסכולו של שי", מונולוג מאת מוטי לרנר ובביצוע דורי אנגל, במהלכו אנו עדים לדילמה של שי אשר במסגרת עבודתו חוקר פלסטיני, ונשבע לרעייתו כי הוא עשה הכל בצורה כשירה ומוסרית. ההישג של היצירה בא לידי ביטוי בדמותו המורכבת של שי, אשר נעה בין רצון לעשות הכל כמו שצריך לבין מערבולת הרגשות שנוצרת לאחר החקירה. כל אלו יוצרים בסיס לדרמה חזקה ועוצמתית.

"בני זונות", יצירה מאת ובביצוע אבי גיבסון בר אל, בשיתוף מורן אנג'ל, המציגה מונולוג של  איש ערבי המתאר כיצד הוא לא יכול לנשום. מאחוריו, אנג'ל ממחישה את מצוקתו – היא שוכבת על הבמה ללא יכולת לזוז, משמיעה קולות מחנק ובעצם מדגימה את התחושה של 'מה קורה כאשר אין יכולת לנשום'. זה ניסיון מרתק להראות באופן דרמטי את המתחולל פיזית ורגשית לאדם שאינו יכול לנשום יותר. היצירה מקבלת גוונים נוספים לאור התכתבותה עם מחאת black lives matter  אשר אחת מסיסמאותיה הייתה מילותיו האחרונות של ג'ורג פלויד אשר נחנק על ידי שוטר- I can't breath. גיבסון תיעל את המחאה להקשר הישראלי-פלסטיני בהציגו מצוקת פלסטיני אשר אינו יכול לנשום, ולמעשה אינו מסוגל עוד לשאת את המצב הקיים.

מתוך "בני זונות", 12 הערות על סיפוח | צילום מסך

 "הקלגס המנומס", מונולוג מאת ובביצוע שהם סמיט, ובבימוי הגר בן זקן, המגולל את סיפורו של חייל צה"ל המגיע לפנות משפחה ערבית מביתה. זוהי יצירה תיאטרלית בועטת המתייחסת להליך הפינוי של משפחה מהבית ומבשילה לכדי היגד משמעותי ברור – העדינות אינה חלק מפקודות הפינוי. במקום זאת, יש סערות נפש רבות מצד שני הצדדים.

 "תתחרפן", בביצוע סולימאן אל ח'טיב וחן אלון, הנו דיאלוג ציני בין מנהיג ישראלי לבין מנהיג פלסטיני המדגיש את השוני בין השניים, הן מבחינת הנראות והן מבחינת התכנים. המנהיג היהודי מכתיב למנהיג הפלסטיני כיצד לדבר ועל מה, ואומר לו בעצם, תתחרפן, תראה את הזעם שלך. בהתאם לרוח התקופה, הדיאלוג בין השניים נערך בזום ורואים את ההבדלים הבולטים בין הדמויות – המנהיג הערבי לבוש בגדים מסורתיים ואילו המנהיג היהודי לבוש בגדים מודרניים מוקפדים, ספון בחליפה ועניבה, ומשדר למצלמה בדיוק את המסר המדויק. הדיאלוג בין שני השחקנים ראוי לשבח בשל היכולת שלהם להציג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות המדיה הווירטואלית, ובכל זאת לגעת בנקודות הרגישות ביותר.

 ב"התנחלות א' עד ת'", בביצוע יגאל עזרתי וזיוואר בהלול, עזרתי עומד ומקריא את שמות ההתנחלויות, בעוד בהלול מלווה אותו באקורדיון. עזרתי מתחיל בקריאה מתונה ולאט לאט הופך נרגש ומזדהה עם העומד מאחורי האידיאולוגיה של ההתנחלויות. זהו ניסיון מעניין להעביר לקהל את תחושותיהם של המתנחלים המשוכנעים בצדקתם ובו זמנית להראות לקהל כמה התנחלויות קיימות.

מתוך "אנשלוס", 12 הערות על סיפוח | צילום מסך

"חזעה שלנו", בביצוע סיני פתר, הנו מונולוג המבוסס על סיפורו של ס. יזהר. פתר מוביל את הקהל במונולוג עוצמתי ורלוונטי להיום יותר מאי פעם על ההחלטה להקים את חזעה שלנו, לא עוד חרבת חזעה של הערבים אלא מקום הנועד ליהודים. המונולוג של פתר עוצמתי ומכאיב וממחיש באמצעות עד כמה הניסיון להתיישבות בקרקע אחרת יוצר קרע המעמיק יותר ויותר ככל שהשנים חולפות. פתר מגיש מונולוג דרמטי החושף לפרטים את מורכבות היחסים בין הפלסטינים לישראלים.

"אנשלוס", בביצוע זלמה גרינוולד (דמות בלתי נשכחת שהופיעה לראשונה ביצירה "ארבייט מאכט פריי" ומגולמת על ידי סמדר יערון). זהו  מונולוג על האסתטיקה הטהורה של הפשיזם והשוואה בין אוסטריה וישראל- רק עוד רגע קט וגם אצלנו יהיה פשיזם טהור. היצירה מוכיחה כיצד הפשיזם באירופה התפשט לכל עבר, ובמקביל, גם בישראל. כל זאת, מנקודת מבטה של אישה ייקית. זהו ניסיון יפה של יערון אשר ממשיך להתכתב עם יצירותיה הקודמות ומשווה באופן דרמטי  בין אז לעכשיו באמצעות הצגת קטעי וידיאו מתקופת מלחמת העולם השנייה.

לסיכומו של דבר, היצירה "12 הערות על סיפוח" היא יצירה מעניינת ומסקרנת, המציגה נקודות מבט שונות בנוגע לנושא החדש-ישן, הסיפוח. על אף שהיא בנויה מיצירות-יצירות וכוללת גוונים רבים, ניכר כי אוצריה הצליחו ליצור מקשה דרמטית אחת, המבטאת בעוז נושאים ואמירות שקשה לבלוע. אין ספק כי בימים הללו זה נחשב מעשה אמיץ למדי ואמירה חשובה מבחינה אמנותית.

12 הערות על סיפוח

פסטיבל יאפא לתרבות ערבית עכשווית

ניהול אמנותי: ראודה סלימאן, יגאל עזרתי.

הפקה: רביד סביל

ועדה אמנותית: ראודה סלימאן, פותנה ג'אבר, גבי אלדור, חנה וזאנה גרינוולד, יגאל עזרתי, רביד סביל.

יעוץ: אלי גרינפלד

 פרסום: זכריני חצור

 יח"צ: עמליה איל ואלינור גליקמן

הכוונה רצויה והתוצאה עוד יותר

על ההצגה "הכוזרי"

מאת: דנה שוכמכר

 ההצגה "הכוזרי", שעלתה לאחרונה בתיאטרון תמונע, היא עיבוד דרמטי לכתבו של רבי יהודה הלוי, הנושא את אותו השם. היא נוצרה ובוימה על ידי יוסי יזרעאלי ומיועדת לקהל המכיר את עבודתו בתור במאי ובתור נביא זעם של התיאטרון הישראלי, אך גם אנשים אשר לא מכירים את עבודתו של יזרעאלי ימצאו בה עניין בשל האקטואליות העולה בה. עניינה של ההצגה הוא הזכות על ארץ ישראל.

ההצגה מספרת את סיפורו של מלך כוזר החולם חלום ובו נאמר המשפט "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים". המלך, שמבקש להבין את הכוונה המסתתרת מאחורי המילים המתעתעות, מזמין לעזרתו שלושה פילוסופים, נוצרי, מוסלמי, ובלית ברירה גם יהודי. זה האחרון, נותן לו את התשובה המקיפה ביותר אשר בעקבותיה הוא מחליט להתגייר.

בבסיס היצירה, ישנם שני טיעונים: 1. עם הבחירה הוא תואר שיש לשאתו בצניעות ואסור להפר אותו בשום צורה ואופן; 2. המוסר והזכות על הארץ שלובים אלו באלו, ומהווים כמקשה אחת. לכן, אם אחד מופר, השניה מופקעת. יזרעאלי לא עוסק בהיסטוריה, אלא מנסה לענות על השאלות הנוגעות לזכות של עם ישראל לשבת בארץ ישראל. בכך, הוא נוגע בנקודות החולשה ובפצעים הפתוחים של החברה הישראלית, המבוססים על ההיבריס וחוסר הצניעות של העם הנבחר, של יפי הבלורית והתואר. המוזיקה הנפלאה אשר נכתבה על ידי תומר יזרעאלי ונגינתה בכינור של שיר אורדו ממחישות באופן מרטיט את העובדה שהפצעים עדיין לא הגלידו, והחטאים עדיין לא פסו.

בדבריו, כותב יזרעאלי על ההחלטה להציג את ההצגה דווקא עכשיו: "החשש שהחדווה שאפפה את שיבת ציון מגלות בבל – כאילו הגיעו ימות המשיח, תתקוף אותנו שוב. מה עוד שבימינו בשם הזכות על ארץ ישראל, מחוללת תורת המוסר שאחד מעיקריה הוא היחס לגר. לכן, הצגת 'הכוזרי'". למרות שהיצירה עלתה לראשונה טרם ימי הקורונה, ניכר כי היא רלוונטית כיום יותר מתמיד, בייחוד בשל היחס של העם והחברה הישראליים לשונה ולגר, לחלש ולמוחלש.

מתוך "הכוזרי"
"הכוזרי" | צילום: דוד קפלן

על אף הטיעונים המרתקים העולים בה, ההצגה אינה מועברת כשיעור תיאולוגיה פילוסופית. לזכותו של יזרעאלי, הוא הצליח לבנות דיאלוג מסקרן וחד הנמשך כשעה, ומתמקד בשני הטיעונים, מנקודת המבט שלו. פרשנותו למוצג בסיפור מלך כוזר מהווה כאמצעי מתוחכם ביותר, תוך התהוות עולם אוטונומי דחוס, הוא מצליח לעורר במלך שאלות המובילות אותו לגיור, ובכך לשנות את גורלו.  

המהלך הנבחר מקבל ביטוי על הבמה ביתר שאת, באמצעות סממנים תיאטרליים ועיצוב במה מדויק. על הבמה השחורה הוצב כיסא קטן ולוח ובו הדמויות השונות רושמות ומוחקות את המילה ירושלים. בכך, נוצר חלל פנימי אינטימי בו נפגשים היהודי ומלך כוזר ומעלים את הטענות שלהם. התאורה המצוינת שעוצבה על ידי מתן פרמינגר משלימה את התמונה האינטימית.

צוות השחקנים על הבמה מציג רגעי משחק מרתקים וטובים. אייל נחמיאס נחוש ומצוין בתור מלך כוזר אשר בוחן את הטענות ומנסה לפרש את הנאמר לו על ידי היהודי. יפתח אופיר מגלם באופן נהדר את היהודי חד התער, הוא יוצר דמות מרתקת שמתעתעת במלך כוזר וטורפת את כל הקלפים שלו. ישנם רגעים בהם השיח ביניהם נשמע כמו שיחה של שני בלשים המנסים לפתור תעלומה לחידה ומעלים ניתוחים אפשריים לפתרונה.

בשורה התחתונה ולסיכומו של דבר, ההצגה "הכוזרי" כוללת חומרים מרתקים אשר מעוררים מחשבה ועיון, גם לאחר שהיא מסתיימת. המשחק והבימוי המשובחים מצליחים לעורר ולחדור ללב ולמוח, וגורמים לטיעונים הפילוסופיים של יהודה הלוי לקום לתחייה בחלל הריק והשחור של תיאטרון תמונע.

הכוזרי

תיאטרון תמונע

על פי "הכוזרי" מאת יהודה הלוי

מאת ובבימוי: יוסי יזרעאלי

משחק: אברום הורביץ, יפתח אופיר, שיר אורדו/גוני כנעני, אייל נחמיאס, בני אלדר.

עיצוב תפאורה: יוסי יזרעאלי

עיצוב תלבושות: עומר גרינדלר

רקוויזיטים: נעה הר-עוז

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מוסיקה: תומר יזרעאלי

עיצוב סאונד: נעם טמקין

עוזר במאי ומנהל הצגה: גיא ישראלי

הדרכת טעמי מקרא: יותם יזרעאלי

 מועדים נוספים:

13/7/2020 19:20 | 3/8/2020 19:30 | 4/8/2020 19:30

** יש לעקוב במדיות השונות אחר שינויים/הנחיות בגין המצב הנוכחי

התחדשות והתרגשות

על יצירת המחול "לידת הפניקס"

מאת: אביבה רוזן

אנרגיות השתוללו שם, במופע השקיעה תחת כיפת השמיים ברחבת מרכז סוזן דלל. משהו אחר ויוצא דופן היה במופע שכבר צפיתי בו כמה פעמים. תחושת חופש ושחרור הורגשה ביתר שאת, גם מהרקדנים הנפלאים של ורטיגו, אחת מלהקות הבלט המשובחות ביותר בארץ, וגם מצד הצופים. אמנם ישבנו עטויים במסיכות האנטי קורונה שלנו, אך הלב רקד יחד עם הרקדנים. הייתה גם תחושה של היסטוריה מפעמת. ככלות הכל, מופע מחול ראשון שהועלה כאן בתקופת המגיפה הגדולה של דורנו. מופע שדרש אישורים אין ספור ועמד בסכנת ביטול בכל רגע שקדם להעלאתו. ובכל זאת נוע תנוע.

הרבה מלהקות המחול שלנו, כחול לבן, הן ייחודיות ואוונגרדיות ובעלות קול מאפיין משלהן, רבות מהן מוכרות ברחבי העולם ככאלה. ורטיגו אפילו תפסה את תשומת לבו של רקדן העל ברשניקוב, שהפך לאוהד מושבע. מתוך הרפרטואר של ורטיגו, אין ספק שהיצירה "לידת הפניקס" היא אחד הדובדבנים שבקצפת. יצירה שנועדה לביצוע בחוץ, מתחת לכיפת השמיים, מתחת למבנה גיאודזי שמורכב מבמבוק, עם מבחר אמנים מוכשרים, יש משהו מאוד אירוטי ביצירה הזאת. הרקדנים, כל אחד בנפרד, בזוגות וכולם יחד, יולדים את עצמם, את מהותם ואת מערכות היחסים ביניהם. מערכות יחסים של אהבה, של התקרבות, של התרחקות ושל יריבות.

מתוך היצירה "ורטיגו"
מתוך "לידת הפניקס" | צילום: אביבה רוזן

עוף החול, כידוע, נולד במיתולוגיה המצרית כעוף שמת ונולד מחדש מהאפר. פה הרקדנים נולדים מהחול הזרוע על הבמה, מתפלשים באדמה כמתוך בסיס החיים, כזרע שנובט ונוסק מעלה. גם היצירה הזאת היא כעוף החול. יצירה בת 16 שנה, שעלתה בשנת 2004, וממשיכה להתחדש וליצור את עצמה מחדש. בדומה לכך שעוף החול המשיך להתפתח במיתולוגיה היוונית, וקיבל גוונים נוספים של אמונות ויחסים בין האדם למקום ובין האדם לחברו, כך גם מעגל החיים בא לידי ביטוי בהשתלשלות היצירה. ההתפתחות של האדם, של תנועותיו והמרחב שלו, ניכרים בה היטב. היצירה מתחילה ברקדן אחד, אליו מצטרפים בהדרגה הרקדנים האחרים. מערכות היחסים שמתפתחות ביניהם כוללות ניואנסים דקים של התייחסות זה לזה.

היצירה על הבמה מקיימת מערכת יחסים מיוחדת גם עם הקהל. הבמה העגולה והצופים שיושבים מסביבה רואים לא רק את פני הרקדנים אלא בזמן שחלק מהצופים רואים את פניהם, הצופים שיושבים מהצד השני רואים אותם מהצד או מאחור. בניגוד למה שאנו רגילים לו כצופים, בניגוד לכוראוגרפיה קונבנציונאלית המכוונת להראות לקהל צד מסוים, בנקודת זמן מסוימת, הצופים מקבלים ביצירה של ורטיגו צדדים רבים. כמובן שאופן התצוגה הזה הוא דורשני מאוד גם מהכוריאוגרפית, נעה ורטהיים.

מתוך היצירה "לידת הפניקס"
מתוך "לידת הפניקס" | צילום: אביבה רוזן

גם קרבת הרקדנים וחלל המחול אל הצופים מכניסה אלמנט נוסף של צפייה שונה. הקהל יכול להרגיש את מרקם האדמה על הבמה ואפילו את זיעתם של הרקדנים. יש משהו בצבע האדום הארגמני של החול שמחזק את הנראות ויוצר הרמוניה עם תנועות המחול. הקונספט הבסיסי של עוף החול הנולד, מתעורר, מייצר תבניות ואינטראקציות, ולבסוף מת ונולד מחדש.

כמה מרענן לראות את לידת הפניקס, כאשר אנחנו נולדים מחדש מתוך עידן המגיפה, גם עם מסיכות שמגינות על דרכי הנשימה שלנו. בחירה מצוינת ומעוררת שמזכירה לנו שאנחנו בתהליך חברתי ואישי של לידה מחודשת מתוך המצב הקיומי ההזוי הזה אליו נקלענו, מצב שמשנה את תודעתנו ואת מערכות יחסינו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. ממש כמו עוף החול.

לידת הפיניקס

להקת ורטיגו

כוריגואגרפיה: נועה ורטהיים

רעיון: עמוס סטמפל

רקדנים: מיכה עמוס, שון אולס, מריה סלבק, תומר נבות וגיל קרר

מוסיקה: רן בגנו

עיצוב במה: מושיק יוסיפוב

עיצוב תאורה: דני פישוף – מג'נטה

עיצוב תלבושות: בית הספר לעיצוב אמנויות הבמה בהנהלת רקפת לוי

הפקה בשיתוף פסטיבל המחולות כרמיאל

למועדים נוספים באתר האינטרנט של להקת ורטיגו – הקליקו על הלינק

תיאטרון ללא גבולות

על שתיים מהצגות הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אונליין

מאת: דנה שוכמכר

הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון אונליין, שמתארח זו השנה השנייה על ידי The Theatre Times, כולל 25 הפקות של יוצרים שונים מכל רחבי העולם ומתקיים ב15-31/5/2020. אין ספק כי עבור אוהבי תיאטרון מדובר בחגיגה תיאטרלית הכוללת מגוון רחב של עבודות תיאטרון החוקרות את הדרמה העכשווית והמסורתית, על מגוון מחוזותיה.

לדברי אנשי הוועדה האמנותית שאצרה את היצירות, הקונספט הניצב בבסיס הפסטיבל הוא יצירת מרחב מקוון ללא גבולות גיאוגרפיים או זהויות לאומיות. התוצאה היא איחוד קהילת התיאטרון מכל רחבי העולם, הצופים יחדיו, כל אחד מביתו שלו, ביצירות הפסטיבל. מעניין לראות שהפסטיבל נוצר טרם ימי הקורונה, ועלה כבר לפני שנה על הגל החדש של התיאטרון העכשווי. לפיכך, הפסטיבל מציג תיאטרון מסוג חדש, ולצד זאת, מאפשר לאוהבי הבמה לשוב ולאמן את שרירי הצפייה בהצגות, בתקווה כי נשוב ונחזור אל אולמות התיאטרון. על אף המבחר הרב של ההצגות המוצגות בפסטיבל, בחרתי להתמקד בשתי הצגות אשר משכו את עיניי בשל הטיפול ביצירה התיאטרלית והנושאים המקוריים.

Department of dreams

ההצגה "מחלקת החלומות" הוצגה לראשונה בשנת 2019 על ידי תיאטרון  City Garage, תיאטרון זוכה פרסים אשר פעיל למעלה משלושים שנה. הוא נוסד על ידי פרדריק מישל, המכהן בתור המנהל האמנותי, ומביא לבמה יצירות מקוריות אשר חוקרות רעיונות בסגנון ייחודי ופיזי.

היצירה מוגדרת כקומדיה סיוטית אשר במסגרתה ממשלה של עם כלשהו, במקום כלשהו, דורשת מהאזרחים שלה להפקיד את החלומות שלהם במחסן ביורוקרטי על מנת שהמשטר יוכל לשלוט על דמיון אזרחיו. דן, עובד חדש במקום, דואג לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר ולסנן את החלומות של האזרחים, אך מגלה בסופו של דבר כי הדברים מורכבים יותר מתחת לפני השטח, ולמעשה הממשלה שכרה את שירותיו כדי לשלוט בו באופן מלא, כדי שיוכל להטיב את השליטה באזרחים. למרות הגדרתה כקומדיה אשר מציגה גיבור העובד במשרד ממשלתי שנועד להבטיח את המוסכמות הציבוריות, הייתי סקרנית לראות כיצד ההצגה מתמודדת עם נושאים שאינם בהכרח קומיים, כגון חלומות, מסתורין ותת מודע, הנשלטים תחת דיקטטורה חסרת רחמים.

דן, גיבור ההצגה, מתחיל בתור עובד נאיבי ונלהב למדי המשתלב במחלקת החלומות והתפקיד שלו הוא לפרש את החלומות של האזרחים. במהלך עבודתו מגלה דן כי המחלקה בוחרת לנקוט בעינויים במטרה להעניש את כל מי שאינו מתיישר עם מדיניות המשטר. כאשר דן עד לשיטות שנוקט המשטר באזרחים סוררים – הצלפה באזרחים חולמים במטרה להעלים את החלומות שלהם – הוא מזועזע מכך ומציע כי המחלקה תשקול שיטות הומניות יותר. עדות נוספת לפגיעותו של דן באה לידי ביטוי בהתאהבות בגברת מסתורית וברגשות שהוא מפתח כלפיה, מה שהופך אותו לפגיע יותר לשיטות המשטר הטוטליטרי.

מתוך "Department of dreams" | צילום: פול רובינשטיין

למרות העובדה כי דן מציג את החששות שלו באשר לשיטת העינויים השונות של המחלקה כבר ביום הראשון שלו לעבודה, הוא לא ממש הולך קדימה עם מחאתו וחששותיו, אלא ממשיך לבצע את העבודה שלו. כמו כן, לאורך ההצגה, דמותו נותרת פסיבית למדי, ואינה מתפתחת. במקום זאת, אנחנו מקבלים קריקטורה של עובד תמים אשר אינו ממש מבין את בעייתיות הממשלה. חבל מאד כי דמותו נשארת סטטית, זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות טובה ביותר לבחון רבדים שונים באישיותו.

אין ספק כי קיים כאן פוטנציאל גדול במיוחד לספר את סיפורו של אדם בעל כוונות טובות אשר נופל במלכודת של ממשלה מדכאת. השאלה העיקרית העולה במהלך הצפייה בהצגה היא למה דמותו של דן לא פועלת מוקדם יותר לחשוף את שיטות העינויים של המשטר, דבר שמוביל לחצי ראשון של הצגה המתנהל באיטיות משמימה וחצי שני שאינו הולך לשום מקום. לקראת סיום ההצגה, כאשר דן מופשט מבגדיו  ומזהותו, ניתן להבין כי במשטר זה, כמו גם במשטרים אחרים הנהוגים כיום, אין מקום להתנהגות הומנית.

הבימוי של פרדריק מישל מראה תובנה ייחודית בנוגע לממשל ולנפש האדם, בשילוב משחקו הנהדר של ג'ון לוגן בתור דן וההנפשה הגרפית של גסטון וינס, מעצימים את הסיטואציה והקונסטלציה בה נמצאת הדמות הראשית ויוצרים הצגה מרשימה בעלת פוטנציאל רב. עם זאת, היצירה נופלת למלכודת של חוסר פיתוח הדמויות על חשבון העלילה והתוצאה מאכזבת במיוחד, בייחוד בשל הפוטנציאל הטמון בה.

A Doll’s House, Part 3

ההצגה השנייה בה בחרתי לצפות היא "בית בובות חלק 3", אשר ממשיכה את יצירתו של הנריק איבסן על חייה של נורה, אך הפעם מנקודת המבט של ילדיה לאחר שטרקה עליהם את הדלת ועזבה. כזכור, המחזה "בית בובות" של איבסן הנו דרמה פמיניסטית פורצת דרך משנת 1879 על אישה שעוזבת נישואים אומללים כדי למצוא ולהגשים את עצמה. באותו זמן, החלטתו של איבסן לתת לדמות הראשית שלו לוותר על מחויבויותיה המשפחתיות לטובת גילוי עצמי ואושר אישי הייתה מזעזעת, ונראתה כאיום למוסד הנישואין בכללותו. היה זה מסע תיאטרלי ודרמטי אשר בו השלם שווה יותר מחלקיו.

הרעיונות במחזה "בית בובות" המשיכו והתפתחו גם ביצירה "בית בובות חלק 3", אשר נוצרה על ידי משתתפי קבוצת "Michael + Patrick" ,קבוצת תיאטרון ניסיוני מניו יורק – מייקל ברסלין, פטריק פולי, קאט רודריגס ואריאל סיברט. העבודה שיצרו מתמקדת בילדיה של נורה, עוסקת בנושאים כמו מעמדות וריאליטי, ומבקשת להעניק פרשנות חדשה למחזה של איבסן.

מתוך "A Doll’s House, Part 3" | צילום: Walls Trimble

היצירה מגוללת את האופן בו גדלו ואת השפעת היעדרות אמם על החיים שלהם, אשר הובילה לכך שהילדים נאלצו להתבגר במהירות, אך למעשה מבחינה נפשית לא התבגרו כלל. מעשיהם והתנהגותם העקשנית מגוללים את ניסיונם להשתחרר מהאם שעזבה ואת כמיהתם שתחזור אליהם ותטיל בהם משמעת. זוהי חקירה תיאטרלית מעניינת המתארת את מערכת היחסים בין הילדים, תוך שימוש באמצעי המדיה השולטים על חיינו המתבטאים בין היתר בוידאו ארט, צילומים חיים הנעשים על ידי מצלמה המוצבת על הבמה ומקרינה את הצילום לעיני הצופים, סלפי ורשתות חברתיות.  

עיצוב התלבושות גם הוא מוצלח למדי. הדמויות לבושות בגדים בובתיים בצבעי פסטל, המזכירים את התנהגותה של נורה בתחילת דרכה. ניכר שהתלבושות מהוות סימן להתפתחות שעברו הילדים, מצד אחד הם עדיין ילדים, אבל מצד שני, הם נאלצו לעבור התבגרות מואצת בשל עזיבתה. התלבושות הילדותיות מעידות גם על הנפש המורכבת שלהם, כמו אמם,  גם הם כבר אינם בובות על חוט, אלא נאלצו לצאת לדרך חדשה בלי אמם, ולממש ולהגשים את עצמם. מצד שני, שילוב האמצעים הדיגיטליים ביצירה מזכיר את השיח הפוסט-מודרני של היום ומחזק את הקשר של הדמויות לעתיד ולתקופה בה הם חיים. בדומה, גם שיח הדמויות מהדהד את השיח של היום.

מתוך "A Doll’s House, Part 3" | צילום מסך

בדומה לתלבושות, עיצוב הבמה מרשים במיוחד. על אף שהעיצוב הנו מינימאלי למדי, ועל הבמה אין כמעט כלום, הוא מבטא רבדים רבים מנפש הדמויות. הבמה עצמה היא במת זירה התחומה במראה, והקהל זוכה לראות את ההשתקפות של עצמו ושל הדמויות. הדבר מתחבר לרצונו המקורי של איבסן להציג בפני הקהל ייצוג של עצמו ולאפשר לו לראות את עצמו דרך עיניהן של הדמויות. ביצירה "בית בובות חלק 3" הקהל זוכה לראות את עצמו על הבמה.

סיימתי את הצפייה בהצגה עם כבוד מחודש ליצירתו של איבסן, כמו גם ליצירה שהציגה את החלק השלישי של הסיפור שמעולם לא סופר. זו האחרונה הנה חוליה אמנותית נוספת בשרשרת האיבסנית בנוגע לסיפורה של נורה. נראה שכמו אז, גם היום, רצונה של נורה לגזור את החוטים ולהגשים את עצמה בזכות עצמה, ממשיך להדהד ולהשפיע.

Department of dreams

City Garege Theatre

By Jeton Neziraj

Director: Frédérique Michel

Cast: Angela Beyer, Aaron Bray, John Logan, Bo Roberts, David E. Frank, Cifford Irvine.

Production: Charles Duncombe

Background images and animation: Gastón Viñas

A Doll’s House, Part 3

Michael + Patrick Company

Created and performed by Michael Breslin and Patrick Foley, in collaboration with Cat Rodríguez and Ariel Sibert.

לאתר הפסטיבל – הקליקו על הלינק