הזדמנות למשהו טוב

על ההצגה "להתראות באנטרקטיקה"

מאת: אביב שור

שבת בבוקר, אני ובתי רוני הלכנו יחד לתיאטרון החנות בדרום תל אביב לראות את ההצגה "להתראות באנטרקטיקה". נכנסנו לתיאטרון שגודלו לא עולה על גודל סלון ממוצע, והוא חשוך ומסתורי. זו הייתה הפתעה עבורי לגלות שחלל בגודל חנות קטנה יכול להפוך כבמטה קסם לעולם ומלואו, כאילו היה ארון הבגדים המוביל לנרניה. כיסאות בצד אחד, במה בצד השני, והאווירה מיוחדת ואינטימית. רוני התיישבה על אחת הכריות ואני מאחוריה, סקרנית מאוד לגבי מה אני הולכת לראות.

הצגת היחיד של נועה בקר נפתחה עם שיר וכבר מהרגע הראשון ידעתי שזו הולכת להיות חוויה קסומה במיוחד. ההצגה מבוססת על ספרה של נורית זרחי "להתראות באנטרקטיקה", אך הדמויות והתפאורה עשויות כולן מנייר. עלה חיוך רחב על פניי לנוכח העובדה שדמויות דו מימדיות עליהן מנצחת נועה ביד רמה, מעוררות כל כך הרבה עניין בקרב כל הילדים, הסבים והסבתות שישבו בקהל.

להתראות באנטארקטיקה

להתראות באנטרקטיקה | צילום: עדי אלון

ישבנו כולנו מרותקים לבמה הקטנטנה עליהן הונחו בובות הנייר זו אחר זו ועקבנו יחד אחר סיפורה של הדמות המרכזית בהצגה, מר זום. מר זום הוא צלם שמתגורר ועובד בתל אביב בצלמניה שלו. יום אחד מר זום מקבל לידיו חבילה. נועה פנתה לילדים בשאלה – "מה יש בחבילה?" רוב רובם של הילדים התנדבו להשיב ללא היסוס, בכללם רוני. שמחתי על התקשורת הישירה שנוצרה בין נועה לילדים שהרגישו מאוד בנוח לשתף איתה פעולה. הילדים נרתמו לעזור למר זום עם החבילה שבתוכה הייתה ביצה. מתוך הביצה בקע פינגווין שקיבל את שמו ממר זום- פיני. באופן יוצא דופן, פיני העניק למר זום הזדמנות לקשר וכניסה לעולם ההורות. מר זום התמסר לאבהות ולאהבה לילד על אף שפיני אינו בן חלציו. המסך שקיים בדרך כלל בין הקהל לבין השחקנים בהצגה הוסר. דמויות הנייר הסטטיות העשויות ללא חת, שבו אותנו בקסמו של תיאטרון הנייר.

בתרבות האינסטנט בה אנו חיים ומגדלים את ילדינו, מצאתי הצגה מלאת השראה, שובבית, מתובלת בחוש הומור ומותאמת לגובה העיניים של ילדים שפותחת בפניהם צוהר לאמנות ויצירתיות ברמה גבוהה. הבת שלי שמכורה למסכים ישבה נפעמת במשך כל ההצגה ולא מצמצה אפילו פעם אחת. המוסיקה שליוותה את ההצגה, החרוזים, השירה, הקצב ובעיקר המשחק של נועה הפכו את החוויה כולה להנאה צרופה, כזו שהצופים, ואני בתוכם, המשיכו לדבר עליה זמן רב אחרי שההצגה הסתיימה.

להתראות באנטארקטיקה2 - עדי אלון

צילום: עדי אלון

הנושאים שההצגה מביאה עמה מועברים לקהל באופן סמוי מהעין וישירות ללב. יחד עם מר זום הצטרפנו כולנו למסע של חיים חדשים – קשר בין הורה וילד, אהבה, אכפתיות, חמלה, מסירות. מר זום עבר שינוי משמעותי תוך כדי העלילה, ולנו כקהל ניתנה הזכות להצטרף אליו באופן מוחשי ללא משוכות. הניכור שחש מר זום בתחילת ההצגה, כתושב בעיר גדולה, צפופה, עמוסה ורועשת, דומה לניכור שנגרם כתוצאה מהקדשת רוב זמננו לבהייה במסך, יהיה המסך אשר יהיה. הקשר שזכה לו מר זום בזכות החבילה שנפלה לידיו כרעם ביום בהיר, פתח בפניו עולם חדש, והזדמנות למשהו טוב ואמיתי. אותו פתח לעולם חדש טוב, נפתח עבורנו הקהל תוך כדי צפייה בהצגה. בתוך כל ההמולה סביבנו והסחות הדעת האינסופיות אפשר ליצור קשרים לבביים כפי שתיאטרון הנייר של נועה הזמין אותנו לעשות.

 

להתראות באנטרקטיקה

גלריה תיאטרון החנות

מאת: נורית זרחי

בימוי, משחק, עיצוב במה: נועה בקר

מוסיקה: גרי בונני

איורים: אלית אבני שרון, שלומי אשר, אפרת חסון

למועדים נוספים בדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק

קדמת הבמה

היוצרים המסקרנים של התיאטרון הישראלי

והפעם – סופי נוז'יקוב

נוז'יקוב היא בוגרת בית צבי, משחקת כיום בתיאטרון הספרייה בהצגות שונות, כגון "סוסים על כביש גהה" ו-"חברות הכי טובות". החל מהחודש הבא תשחק בקו-פרודוקציה של תיאטרון בית ליסין ותיאטרון חיפה, "דברים שאני יודעת". משחקת בהצגה "אגדת Y", בבימוי נעמה ברמן, שעלתה לראשונה בפסטיבל "האזרח כאן" של תיאטרון קרוב. ההצגה, שעוסקת בסיפור של שלושה צעירים בני דור ה-Y, המתוודים על ההזדקקות הגדולה לאהבה אל מול הקושי להתחייב אליה באמת בעידן של השפע האינסופי שסביבם, עומדת לעלות ב23/1/20 בתיאטרון קרוב.

סופי נוז'יקוב

צילום: עדי טרקאי

1. הצגה טובה שראיתי לאחרונה – "Sleep no more". חוויה תיאטרלית הכי מרגשת ומיוחדת שיצא לי לראות. ממליצה לכל מי שיוצא לו לבקר בניו יורק!

2. התפקיד שעשיתי שהכי התחברתי אליו – בשנה ג' בבית צבי שיחקתי את סילביה בהצגה ״שבטים״ שביים אבישי בן גל. סילביה היא בחורה שההורים שלה חרשים והיא מתחרשת במהלך ההצגה. התחברתי מאוד לרצון שלה להשתייך לעולם השומעים, אבל תוך כדי גם לא לאבד את הזהות של כבחורה להורים חרשים. זה מאוד הזכיר לי איך בילדותי כעולה חדשה נורא רציתי להיות ישראלית ותוך כדי לא לאבד את התרבות והשפה של ההורים שלי. 

3. אמונות תפלות שונות ומשונות – תמיד לקרוא טקסט שאני עובדת עליו לפני השינה.

4. ההשראה שלי – צ'כוב, קובריק ואודרי הפבורן.

5. ישנה כפיות בלילה עם – במבי.

6. הדבר שהכי מרגיז אותי בתיאטרון הישראלי – אין מספיק צ'כוב.

7. ידעתי שאני רוצה להיות בתיאטרון – בגיל 3 באוקראינה הייתי בגן חב"ד ושיחקתי בהצגת חנוכה את התפקיד הראשי – הסופגנייה.

8. אם לא הייתי שחקנית – הייתי פסיכולוגית.

9. הכי סקסי בעיני – ללבוש שמלה כל יום ולכל אירוע.

10. לפני שאני עולה לבמה – אני שותה שלוק מים, לוקחת נשימה ומחייכת לעצמי חיוך ענקי במראה.

הישראלי היפה

הישראלי היפה – תיאטרון האינקובטור

הישראלי היפה - דוד וינוקור

הישראלי היפה | צילום: דוד וינוקור

'אם יש לך מסר, תוציאי סטיקר, אל תעשי אמנות', אמר לי המורה לקולנוע בכיתה י"א. אמנות היא מרחב לדמיון, לרמיזה, לחקירה, לשאלה, וכשיש רצון להגיד משהו אחד ברור וחד משמעי, אין צורך באביזרים, תאורה, סאונד, תלבושות או קהל שמתכנס. מספיק סטיקר, או אם לעדכן את אמירת המורה לימינו, ציוץ או פוסט.

ליאיר להמן יש רצון עמוק להעביר מסר חשוב ונצרך לחברה הישראלית – קריאה לאחדות, לאחריות והכרה בשותפות הגורל. יש לו אנרגיות בימתיות טובות, יכולת אלתור וגילום דמויות מגוונות, והומור נון-סנס-קרשי-שנון. על אף היכולת המשחקית, שבעתי די מלראות את עיצוב דמויות הקצה הסופר-סטריאוטיפיות שלכאורה מהן מורכבת החברה הישראלית (ניחשתם נכון, המתנחל, החרדי, האמן התל-אביבי והערבי). ריבוי האביזרים, הנושאים, המקומות והזמנים שביניהם קופצת ההצגה רק מכביד עליה, וזה בבחינת מרובה המחזיק את המועט.

הייתי רוצה לקלף מההצגה את הקריקטוריזם, המניירות המיותרות, התלבושות האביזרים, התאורה והסאונד, לעדן את המאמץ, היוצר מעט מבוכה, לכבוש את הקהל ולהטמיע בו את המסר. לנקות את ההתרחשות שעל הבמה ובין הבמה לקהל, כך שיתפנה מקום לדמיון ולשאלה היפה והמפעילה המוסתרת מאחורי כל אלה – מהי המשאלה שלנו? מהו הדמיון המשותף שאנו נושאים? כי הרי בזה טמון כוחו של התיאטרון, ביכולת לדמיין יחד. כמו באותה שעת החסד עליה כותב עמיחי, בה מתאספים אנשים ונוצרת "הִזְדַמְנוּת לִהְיות קְרובים זֶה לָזֶה וּלְשַנּות הַכל וּלְהַתְחִיל יַחְדָיו עולָם חָדָשׁ".

 

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

סטירת לח"י

על ההצגה "מקודשת"

מאת: אחינעם אלדובי

ליומולדת תשע, הביאה לי אחותי הגדולה ספר במתנה – "נערי המחתרת" של אסתר שטרייט וורצל. אני זוכרת שנשביתי בסודות ההשבעה, האימונים, הבריחות ממחנות המעצר, הדבקת העלונים והעלאת העולים. קראתי ללא הרף עוד ועוד ספרים וגררתי את הוריי למוזיאונים השונים. נשביתי בימי טרום הקמת המדינה, שבשנה ההיא חגגנו לה יובל. הימים חלפו, השנים עברו, ואיתם חלף עבר גם העיסוק האינטנסיבי שלי בנושא. והנה בערב ירושלמי אחד, באולם תיאטרון אינטימי ובו קהל קטן, אני מקבלת תזכורת, סטירת לח"י, שמעירה אותי אחרי שנים, בהצגה "מקודשת".

"מקודשת" מציגה את סיפורה של לוחמת חירות ישראל, זוהי הצגת יחיד בה שזרו בחוכמה מורן רוזנבלט המחזאית ואלירן כספי הבמאי סיפורים ואירועים אמיתיים של לוחמות לח"י שונות לדמות לוחמת בדיונית אחת – 'שרה'.  נושא הצגה זו הוא חשוב, ראוי, נצרך ומבורך, והצגתו בתיאטרון האינקובטור הוא דוגמה המעידה על המגוון היצירתי והעושר הנושאי שתיאטרון זה נותן להם גב ובמה.

שרה כלואה בתא מעצר בבידוד ובמשך אחד עשר ימים של שביתת רעב מדברת אל אהוד אהובה, שאינה יודעת מה עלה בגורלו. דרך רצף המונולוגים נחשף אט אט סיפורה האישי: מרגע עלייתה ארצה, הצטרפותה למחתרת, הדאגה למשפחתה בפולין, הנישואים לאהוד, הולדת בנה ושרשרת האירועים שהובילו אותה אל הרגע הזה, אל תא המעצר, ואל הבחירה לשבות רעב.

מקודשת2 - רותם פלנדר.png

מקודשת | צילום: רותם פלנדר

מבנה ההצגה טוב מאוד, היא מחולקת למקטעים המתחילים ומסתיימים עם חריטת הימים החולפים על קיר תא המעצר. הפעולה החוזרת מדגישה את השפעת שביתת הרעב על מצבה הפיזי והנפשי ויוצרת מעברים דרמטיים חכמים בין זמנים, מקומות ומצבים רגשיים. איילה שפטן המגלמת את שרה מחזיקה יפה את ההצגה לבדה, ועוברת בגמישות ובחן בין מצבים נפשיים וגילום דמויות שונות. עיניה מלאות הבעה, ובמרחק הקטן שבין מושבי הקהל לבמה ניתן היה לזהות בבירור את החיבור האישי וההיכרות העמוקה שלה עם הדמות והסיפורים שהיא נושאת.

הבמה חשופה ועליה מיטת שדה, תיבת עץ ולוח שקוף שעליו מסמנת שרה את הימים החולפים. מתוך התיבה ומכיסיה היא שולפת אביזרים המעשירים את הסצנה ומעניקים לה כלים נוספים להמחשה ולמשחק. נוכחות התיבה לכאורה משתלבת בתפאורה המינימליסטית-סמי ריאליסטית, אך השימוש בה רק כמקום לאחסון אביזרים ולעזרה מיזנסצנית הופך אותה לאלמנט תיאטרלי מעט קלוש ולא פתור דיו. יכול היה להיות עשיר ומעניין יותר אילו האביזרים היו נשלפים ממקומות שונים בבמה, באולם או מבגדי השחקנית.

משחק בהצגת יחיד הוא אתגר גדול והמוזיקה הטובה שכתב גל לב, תומכת כמעט מבלי משים לב ביצירת האווירה הנדרשת, וזהו סימן המעיד על טיבה. האלמנט היחיד שצרם לי בעיצוב הסאונד, היה הקלטה מושמעת של דיאלוג. הקלטה זו אמנם רמזה על שינוי המקום והמעבר מהעולם הבדיוני במחשבותיה של שרה לנוכחות של אנשים אמיתיים בתאה, אך היא לא השתלבה בקונבנציה שנוצרה עד כה.

מקודשת - רותם פלנדר

צילום: רותם פלנדר

ההצגה היא מעין דוקו-היסטורי שהכל בו ברור, אולי ברור מדי. על אף שהמשחק יומיומי וקרוב יש בהצגה מעין דוק של פאתוס שלא השאיר לי מקום לשום הרהור או שאלה לקחת הביתה, לחיים שאחריה. התחושה היא שההצגה עומדת בתווך, לא ריאליסטית ולא מופשטת. אפשרות אחת היא לעצב את ההצגה כמסמך היסטורי דרך דיוק המשלב הלשוני, העגה ועיצוב התלבושות והשיער. זאת, לצד חידוד הבחירה דווקא בלוחמות מחתרת לח"י ולא בלוחמות מחתרת בכלל.  דיוק וחידוד שכאלו יכולים לייצר מרחק, דרכם ניתן להתבונן על פיסת העבר ולהדהד את דרכה את ההווה. הערבוב הנוכחי של שני זמנים אלו אמנם עוזרים לקרב את הצופים אל הדמות ולהזדהות עמה, אך מרחיקים את קיום המרחב האמנותי שיש בו שאלה או אמירה.

אפשרות אחרת היא לצאת מהקטגוריה ההיסטורית-דוקומנטרית אל העכשיו הנצחי ולהעצים את הדימוי הויזואלי, מילולי ותנועתי. דרך הדימוי ניתן לפנות מקום ולרמוז על הקונפליקט הכל כך עמוק ורחב של פרט מול כלל, משפחה מול מדינה, הקרבה מול מלאות ושייכות. כמו אז, גם היום, מה שהיה בוער כל כך בלבה של שרה ושל לוחמות לח"י בכלל, עדיין אקטואלי גם עכשיו, בישראל של 2020.

"מקודשת"

כתיבה: מורן רוזנבלט

בימוי: אלירן כספי

משחק: איילה שיפטן

מוסיקה מקורית: גל לב

יוזמה ויעוץ תוכני: מוזיאון לח"י

הפקה: תאטרון האינקובטור.

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון האינקובטור – הקליקו על הלינק

מן פנטזיה

מן פנטזיה – תיאטרון הסימטה

מן פנטזיה2- יוסי צבקר

צילום: יוסי צבקר

זוהי הצגה על דיכאון קיומי וייאוש מהריצה על גלגל החיים. היא מתחילה בריצה כבדה, חסרת נשימה, ומסתיימת בריצה חסרת נשימה, ריצה של אין ברירה. זה או זה או התאבדות. אז הגיבורה חוזרת לרוץ, לפחות לעת עתה.

החיים על הגלגל של גיבורת המחזה הם כואבים. בתוך עולם שקשה לה גם כך, היא מתמודדת עם עבודה סיזיפית, אב חולה סרטן שבו היא מטפלת לבדה ורומן אסור עם הגיס, רומן שמעמת אותה עם מערכת יחסיה עם אחותה הבוטחת. עם הבגידה הזאת היא מתקשה מאוד להתמודד או להצדיק אותה בפני עצמה. היא מתקשה לראות חיים טובים יותר, נכונים יותר, בהם היא נאמנה לעצמה ולערכיה וחיה חיים של הגשמה.

כולנו עוברים תקופות כאלה בחיים, כי ככה הם החיים. עליות וירידות, מימוש עצמי מול סטגנציה, אבל כשאנחנו נמצאים למטה אנחנו מתקשים לראות את האופטימי והיפה. זהו המקום בו נכנסת ההצגה הזאת, אלא שהיא כל כך ממוקדת בשלילי ובחוסר החיים ובאבדן ערכים, שאין בה סימן לאפשרויות לעליה ומימוש. על אף המשחק הטוב של צוות השחקנים (תימור כהן, אביב זמר וענבל ניר) והבימוי המסקרן (אביב קושניר), ההצגה מתחילה במקום שבו היא נגמרת – ריצה לשום מקום.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)1

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק


 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

והגיבור הוא… היא…

על ההצגה "עלי באבא וארבעים השודדים"

מאת אורית איזנשטיין

האורות כבים, אורות הבמה נדלקים, וחבורה עליזה של שחקנים עולה על הבמה עם תופים ודרבוקות ומתחילה בתיפופים קצביים, השחקנים לבושים בתלבושות צבעוניות והקהל נסחף בהתלהבות ומצטרף במחיאות כפיים לפי הקצב. הבמה צבעונית ומלאה בשלל אביזרים בסגנון אתני, שטיחים פרסים פרושים על הבמה, התלבושות מעוצבות בסגנון אלף לילה ולילה, ולכל השמחה הזו מצטרפים שלושת גיבורי ההצגה – עלי באבא, חברו קאסם וחברתם מרג'נה. איזה כיף להתחיל ככה את שבת בבוקר.

בסיפור המקורי, עלי באבא היה אדם מבוגר (כן, כן, הלכתי למקורות כדי להתעדכן בתולדות העלילה), קאסם היה אחיו ומרג'נה היתה המשרתת של האח, ואחרי הירצחו עברה לעבוד אצל עלי באבא. באופן כללי, העלילה המקורית רוויה באלימות קשה ותיאורים מפחידים, ואינה מותאמת לילדים צעירים. היצירה שנכתבה "בהשראת המעשייה המפורסמת", כפי שנכתב בפלייר ההצגה, הפכה את שלושת הגיבורים לנערים צעירים יתומים העסוקים בהישרדות היום יום, ועושים זאת בהרבה מרץ ושמחת חיים.

עלי באבא2 - כפיר בולוטין

עלי באבא וארבעים השודדים | צילום: כפיר בולוטין

צילו

ככל שההצגה מתקדמת זה הולך ומתבהר, עלי באבא הוא לא עצם העניין וגם לא קאסם, גיבורת ההצגה היא לא אחרת מאשר מרג'נה (בל וענונו המצוינת), הנערה התוססת שהיא מעין אדפטציה לדמותה של שחרזדה שסיפרה את סיפורי אלף לילה ולילה. מרג'נה ממציאה סיפורים סוערים, סוחפים ומסקרנים, מספרת אותם לעוברים ושבים בהתלהבות גדולה וזהו מקור פרנסתה העיקרי.

עלי באבא - כפיר בולוטין

צילום: כפיר בולוטין

ההצגה שמה במרכז שני ערכים חשובים לחיים, מוסר וחברות. מוסטפא השודד הראשי מציג את עיסוקו כגנב כחוסר ברירה – הזהב קורא לו לבוא לשדוד אותו, אין לו ברירה אחרת. הוא עושה את זה בשביל הזהב שמבקש להיות אצלו, זה בשביל אחרים לא בשבילו. כך הוא שר, וספק אם הילדים הצופים בהצגה קונים את זה או מבינים את ההומור הסמוי כאן. לעומתו, עלי באבא לא מסכים לקחת דברים שהם לא שלו, הוא נדיב, צנוע, וכאשר הוא מגיע למערה של הגנבים הוא מצהיר שהזהב צריך להיות מוחזר לבעליו. כאן עולה הקונפליקט – קאסם שטוען שהם חולמים להיות עשירים והנה יש להם הזדמנות. אף אחד מתושבי הכפר לא דאג להם אף פעם ולכן אין סיבה שהם ידאגו להם ויחזירו להם את השלל. עלי מסרב אבל קאסם מתעקש.

כתוצאה, קאסם נתפס על ידי השודדים, אך משוחרר על ידי חברו עלי, השודדים כמעט ומצליחים להסית אותו לצד שלהם, אבל החברות האמיתית, נטולת ההתחשבנויות, מנצחת בסוף. לצדה יש תמורה, תושבי הכפר ששמחו לקבל את הזהב שלהם בחזרה אספו כסף ופתחו לשלישיה מסעדה כמו שתמיד חלמו שתהיה להם. על אף תפקידם השלילי, השודדים הם החלק הקומי של ההצגה, הרבה סלפסטיק ושודד אחד המפיק קולות מוזרים שרק השודדים יכולים להבין את המשמעות שלהם, ואת הילדים זה קורע מצחוק.

ההצגה צבעונית, מוזיקלית, מצחיקה, עם מסרים חינוכיים שחלקם מתאים לגילים הבוגרים וחלקם גם יצליחו לחלחל לצעירים יותר. יש בהצגה הזו בדיוק מה שהילדים אוהבים ומה שההורים מצפים. תיאטרון אורנה פורת מתאים את ההצגה לגילים 12-6, הצאצאית הפרטית שלי בת ה-10 נהנתה בעיקר מהקטעים הקומיים, אבל לדעתי בני 12 הם קצת בוגרים מדי להצגה זו.

עלי באבא וארבעים השודדים

תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער

בהשראת המעשייה "עלי באבא וארבעים השודדים" מסיפורי לילה ולילה.

מחזה: שירילי דשא ורועי שגב

בימוי: שירילי דשא

משתתפים: רועי גוראי, אור אדרי/אריק רינט, בל וענונו/רעות אלוש, ורד אבידן/מור ענטר/אביה ברוש, איציק גולן, יונתן אבינועם, לישי זטלאוי, אורי עטיה/יקיר שוקרון.

תפאורה: נאוה שטר

תלבושות: לימור הרשקו

מוסיקה: ליאור רונן

כוריאוגרפיה: רוני ברנדטשטטר

הדרכת כלי הקשה: ארז מונק

הדרכת טקסט: מרגלית גז

אביזרים: נרקיס אלבה

ע. במאית: דוראל בן אהרן

מועדים נוספים:

28/12/19 | 10:30 | קלצ'קין, מוזיאון ארץ ישראל

1/2/20 | 10:30 | תיאטרון הקאמרי (קאמרי 1).

16/5/20 | 10:30 |  תיאטרון הקאמרי (קאמרי 1).