על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות

ראיון עם היוצרת והבמאית רות קנר

ראיון שלישי בסדרה

מאת: אביבה רוזן

בראיון זה, השלישי במספר בסדרת הראיונות החוקרת את הבימוי הישראלי, נפגשתי עם רות קנר, אחת מהיוצרות והבמאיות הנחשבות בארץ, יש האומרים שהיא ופועלה העשיר מהווים כמוסד תיאטרלי בפני עצמם. קנר החלה את דרכה כשחקנית יוצרת, ובשנת 1998 הקימה קבוצת תיאטרון משלה. בתחילה, הקבוצה פעלה בחסות להקת בת שבע, אך תוך זמן קצר היא פעלה באופן עצמאי במסגרת פעילות עמותה הקבוצה, "עלילה מקומית". הקבוצה הציגה יצירות רבות, הכוללות בין היתר את "הליכה, שחיה, ריצה – אצל הים", "דיוניסוס בסנטר", "גילוי אליהו", "שעת הגלגול" ו"קשרי משפחה". לאורך השנים, הקבוצה הציגה בכל רחבי הארץ, כמו גם מעבר לים וייצגה את ישראל בפסטיבלי תיאטרון בינלאומיים רבים. לאחרונה, עם פרוץ מגיפת הקורונה, הקבוצה הוציאה לאור ספר ייחודי שבחן את פועלה ויצירותיה של הקבוצה, כמו גם את התקבלותה וקבלותיה בנוף הישראלי. מעבר לכך, החל משנת 1990 ואילך, קנר מלמדת תנועה ומשחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובמהלך השנים זכתה לעצב דורות רבים של יוצרים/ות ושחקנים/יות. כיום, היא מכהנת בתור פרופסור מן המניין בחוג לתיאטרון, לצד היותה במאית בית בתיאטראות רבים בחו"ל, ביניהם בניו יורק ובטוקיו.

האם יש דבר כזה, בימוי ישראלי ייחודי?

"נדמה לי שכן. אני מקווה מאוד שכן. כשאני צופה בתיאטרון בארץ, אני שמחה לזהות כיוונים שהם ייחודיים לישראל, וכשאני מזהה שזה חיקוי של תיאטרון אמריקני או גרמני, למשל, זה מצער אותי. בהחלט יכולה להתפתח כאן שפה ייחודית. אני עצמי עובדת עם טקסטים בעברית, דברים שנכתבים כאן, עם העושר והמקוריות של העברית.

אני מתעניינת גם בחומריות הישראלית. למשל, צבעים. צבעים חמים, צבעי חול, בניגוד לשחור שהוא פופולרי מאוד באירופה. זה ממשיך במוזיקה, שהיא מוזיקה ישראלית מקורית, עם צעדים של ריקודי עם. העמותה שלנו נקראת 'עלילה מקומית', שמכוונת לסיפורים ולא למחזות. המחזה הומצא ביוון בזמן שכאן נכתב התנ"ך. העבודה שלנו היא על לספר סיפור, לא איך להציג מחזה. הטקסט נוצר מתוך סיפור ומתוך חומר דוקומנטרי."

אז אם כך, מה זה בימוי?

"אני לא כל כך מפרידה בין יצירתיות לבימוי. מבחינתי זה אותו שדה של חיפוש. אני כותבת טקסטים שלא נועדו לעמוד בזכות עצמם. אלה הם הטקסטים של ההצגה. אנחנו נעים בין מדיומים וקשה להגדיר זאת במונחים הקלאסיים. המבעים השונים על הבמה נותנים יד אחד לשני, ולעיתים האמת יוצאת מהסתירה בין החזותי לטקסט."

איך השתנה הסגנון שלך במהלך השנים?

"ברור לי שכשהתחלתי לעבוד הדגש היה מאוד תנועתי וחזותי. היה המון אקשן על הבמה, הרגשה שהגוף תומך בטקסט ומאפשר לו להיות משמעותי. כיום, אני מצניעה את התנועה. בחזרות אנחנו עושים המון תנועות, ואז אנחנו מצמצמים את התנועה ונשארים עם הדיבור. הכיוון שאני מתמקדת בו הוא להשאיר את הדיבור הכי נטו שאפשר. למשל, בהצגה שעשיתי בשנים 2014-2013 על בסיס טקסט של פרנץ קפקא, יצרתי במה ברוחב של מטר, כדי שהשחקנים לא יוכלו לנוע. הצמצום הגדול הזה נועד לתת במה למילים ולהדהוד שלהן. פעולה של מילים. זה כיום מעניין אותי יותר מכל דבר אחר. מרתק לבחון עד כמה הכשלים שלנו כחברה הם מהשפה, מקלישאות של מילים. בעיני יש שוויון ערך בין הבימוי לטקסט, וזה מה שמגיע בסוף לאוזנו ולעינו של הצופה."

האם את עובדת בחו"ל כפי שאת עובדת בארץ?

"כשאני עובדת בחו"ל אני הופכת לבימאית יותר 'רגילה'. העבודה האחרונה שעשיתי בניו יורק, לפני כמה חודשים, הייתה מאוד תנועתית. עבדתי עם תאטרון סיפור, מכל מיני תרבויות. הסיפור הראשון היה על אלה אפריקנית והוא בא עם המון קצב. היו גם סיפורים מקובה, ארצות הברית וסקוטלנד. הקצב היה משכר. בארץ אני כבר לא עושה דברים כאלה. פה אני מרגישה מגוייסת, כאמור, למלחמה על השפה. בתיאטרון יש בעיה של עבודה עם טקסט, ולא רק בארץ. רוב הדיבור בתיאטרון הוא דיבור מזויף. הזיופים האלה מטרידים אותי. גם ביפן, למשל, ואני לא דוברת יפנית, אבל אני מצליחה לזהות את הזיוף בשפה. אני שמחה לראות פה לעתים עבודות מקומיות. חשוב שהתיאטרון הישראלי יחפש את השפה המקומית שלו, ולשם צריך ללכת."

לרות קנר, אם כן, זווית ראייה ייחודית משלה. היא מזהה בימוי ישראלי ייחודי שנשען על השפה העברית ונאמן לדימויים הישראלים, לעומת חיקויים של בימוי אמריקני ואירופאי. האם יש חיה כזאת, בימוי ישראלי ייחודי? כנראה שכן, אבל החקירה נמשכת.

.

–

.

על ההצגה "חבלי משיח"

מאת: נעם מרום

בחודש האחרון, עלתה בבית הספר למשחק "אימפרו" ההצגה "חבלי משיח" מאת מוטי לרנר, בבימויו של ג'וש שגיא, ובהשתתפותם של תלמידי שנה ג'. עלילת ההצגה מתמקדת במציאות ישראלית עכשווית אך פיקטיבית בה ניכרת הקצנה ימנית ופילוג בחברה הישראלית, דבר המשתקף דרך משפחה אחת שניסתה לעשות כל שביכולתה על מנת לעצור את פינוי ההתנחלות בה היא מתגוררת בשומרון. ככל שההצגה הולכת ומתפתחת, הצופים נחשפים לחילוקי דעות, מורכבויות וקונפליקטים פנימיים בתוך המשפחה, שמשקפים את הקרע הפנימי בקרב המפונים.

הבחירה האמיצה של שגיא לספר סיפור שכזה בזמן שכזה סקרנה את הצופים, וגרמה אפילו לחבורת צעירים מאיתמר להגיע ולצפות באחת ההצגות. לא בכדי, תוך זמן קצר, הכרטיסים נחטפו וכלל ההצגות הגיעו למצב של sold out. ההצגה מצליחה לסחוף את הקהל לתוך הסיפור מפני שמאוד קל להתחבר לדמויות. מעבר לכך שניתן לראות כל דמות כמייצגת של פלח וקבוצה בחברה, השחקנים הפגינו אותנטיות וחיות רבה. כמו כן, מרבית הדמויות היו עגולות וניתן היה להתחבר לקונפליקט של כל אחת מהן ולהזדהות אתן בקלות. על אף שהדמויות אינן קלות לגילום, ניכר כי השחקנים עבדו בצורה יסודית והצליחו להיכנס בצניעות ודיוק רב לנעליים הגדולות של בני המשפחה חלוקת הדעות. בין הדמויות בלטה מוריה, ילדה בעלת צרכים מיוחדים שגולמה ברגישות רבה על ידי אלה פינקל, והפכה להיות מרכז העלילה.

בכדי להגיע לדיוק ולחיות שהופגנו על הבמה, השחקנים עבדו בשיטת "מעגל פתוח" ובחקר מעמיק. שגיא מספר שבתהליך העבודה עם השחקנים הם ראו סרטים תיעודיים, נפגשו עם הרב אופיר כהן, ממפוני גוש קטיף, ועברו תהליך מעמיק של היכרות עם עולמם של משפחות שנאלצו להתנתק באחת מהעולם המוכר להן. כל התהליך השתקף על הבמה בניואנסים מדויקים להפליא בעבודת השחקנים, שבאו לביטוי בייחוד בשפת הגוף. יתר על כן, עיצוב הבמה והתלבושות, שנעשה על ידי ספיר אשכנזי, הלם להפליא את אפיון הדמויות ותרמו רבות לעלילה. כך, למשל, באחת הסצנות, שהתרחשה בחדר השינה, הייתה השתקפות של צללים מבעד לקיר הבית. מעבר לעניין שאלמנט זה עורר, הוא תרם לעלילה בדימוי אותו הוא מייצג, שכן כמו אותם צללים על קיר הבית גם מפונים רבים מגוש קטיף חשים עד היום שהם הצל של החברה הישראלית, שהם שקופים ולא רואים אותם.

מעבר למשחק ולעיצוב הנהדרים, מדובר בהצגה ייחודית גם במובן הסיפורי. לא כל יום רואים על במת התיאטרון יצירה בעלת אמירות חברתיות-פוליטיות נוקבות ולא מתנצלות. אני מברכת על הבחירה לעסוק בסוגיות רלוונטיות כאלו, שנועדו להציף לדיון שאלות מהותיות על תהליכים המתרחשים בחדרים האחוריים של התודעה הציבורית ועל מציאות הפילוג בעם, המשתקפת היטב בפילוג המשפחה שעל הבמה.

עכשיו, כשהתיאטרון פותח את שעריו לקהל הרחב (והמחוסן) קל מאוד לבחור לעסוק במחזות "קלאסיים" שמושכים הרבה קהל, אבל דווקא הבחירה לתת במה למחזה כמו "חבלי משיח" היא בחירה אמיצה שכבר ניתן ליהנות מפירותיה – תיאטראות פרינג' רבים בארץ הביעו עניין רב בהצגה במטרה שהיא תמשיך לרוץ לאחר סיום שנת הלימודים, ולהיחשף לקהל רחב יותר.

אין ספק שההצגה הצליחה להתנחל בלבי, ואני מקווה שהיא עוד תתנחל בלבבות נוספים. ההצגה הזו הצליחה להזכיר ולהנכיח את המטרה האמיתית של התרבות והאמנות, שהוסתרו בשנה האחרונה מאחורי הקלעים של החברה – לקדם שיח ציבורי, להציף נושאים בוערים על סדר היום החברתי, להזמין את הצופים לראות את המציאות דרך נקודות מבט שונות, ובאמצעות כך, אולי, לעצב אותה מחדש ולטובה. כן ירבו הצגות כאלו.

חבלי משיח

בית הספר למשחק "אימפרו"

מאת מוטי לרנר

בימוי: ג'וש שגיא

משחק: יהונתן יעקב, בר הלוי, מרים גוסטדינר, מאיה דויטש, נמרוד דורון, אלה פינקל, שחר מור חיים, תמר ריילינגר

עיצוב תפאורה ותלבושות: ספיר אשכנזי

מוסיקה מקורית: רפי פרח

עיצוב תאורה: דן גלזר

על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות

ראיון עם הבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון "החאן" אודי בן משה

מאת: דנה שוכמכר

הבמאי אודי בן משה נחשב לאחד הבמאים המצליחים והעסוקים ביותר בישראל בשנים האחרונות – חתן פרס התיאטרון, ביים הצגות רבות בתיאטראות שונים בארץ, ועד לשנת 2018 כיהן בתור במאי הבית בתיאטרון "החאן". כיום, בן משה מכהן בתור מנהלו האמנותי של "החאן". למרות ניסיונו רב השנים, הוא אינו חושש להפשיל שרוולים ולצאת למסע עם השחקנים בחדר החזרות במטרה לגלות את הנדבכים הנסתרים ביצירה. לאחרונה, עמל על הצגה חדשה, "רוחות עליזות" שמה, שעלתה לראשונה כאשר "החאן" נפתח מחדש בפברואר האחרון. כחלק מהרצון לבדוק מהו אותו בימוי ישראלי ומהם הקווים לדמותו, ביקשתי לשוחח עם בן משה על מנת לבחון את הבימוי בישראל מנקודת המבט שלו.

האם יש חיה כזו, בימוי ישראלי? מה המאפיינים לבמאים ישראליים כיום?

" כאשר הייתי סטודנט לבימוי וחלמתי על היום בו אהיה במאי ראיתי לנגד עיני את שיטת הבימוי בחו"ל – במאי המגיע מאד מוכן לחזרות, יודע בדיוק מה כוללת עבודה על הסצנה. כל החלום הזה נעצר לאחר שקראתי את הספר של פיטר ברוק החלל הריק וחטפתי שוק. למרות החלום להגיע עם  ספר בימוי מוכן מהבית, הבנתי שקיים פער בין מה שהיה לו בראש לבין המציאות. בסופו של דבר צריך לביים את ההצגה לפי מה שרואים בעיניים, לעבוד עם השחקנים. אני יודע שאני כזה. אני יכול לדמיין המון, אבל בסופו של דבר אני עובד עם מה שאני רואה. כך, לדוגמא, אני בוחר לא להיות מוגבל מבחינת התפאורה ומשאיר את העיסוק בתפאורה לרגע האחרון.

בזמנו, דובר על אפשרות שאביים בתיאטרון בקליבלנד את המחזה "נתן החכם", מנהל התיאטרון הגיע וראה את ההצגות שלי ואמר לי: 'למה אין לך תפאורה, אני לא מבין'. אמרתי לו 'זה מה שאני רואה לנכון', אז הוא אמר לי 'אצלי זה לא יהיה כי הקהל ישאל איפה הכסף שלי?'

פעם ראיינו את מי שהיה מנכ"ל החאן לשעבר מייקל אלפרדס ושאלו אותו לגבי העבודה עם שחקנים מישראל. הוא תיאר את החוויה ואמר שהשחקנים הישראלים מוכשרים בצורה ייחודית, מאד יצריים, אבל בחוויה שלו כשמגיע הטקסט, קיים קושי מבחינת עבודה מדויקת ולעיתים השחקנים מתערבים בעבודת הבימוי. אלפרדס בא מהתרבות האנגלית ושם צורת העבודה היא אחרת."

האם להערכתך יש סגנונות בימוי שונים לפי ז'אנרים תיאטרוניים?

"בין אם מדובר על קומדיה או דרמה, העניין הוא הסיפור האנושי, העיסוק הוא בסיטואציה. המחזה האחרון שביימתי בתיאטרון "החאן"  נקרא "רוחות עליזות" קומדיה המספרת את סיפורו של צ'ארלס, סופר מצליח ואלמן אשר נישא בשנית. הוא מעוניין לחקור את תורת הנסתר עבור רומן חדש שהוא כתוב ומזמין את מאדאם ארקאטי, מדיום העורכת סיאנס ומעלה את רוחה של אשתו המנוחה. הרגשתי שאני מותח את הגבולות של עצמי מבחינת בימוי של מחזה הכולל הומור בריטי, מה שדרש ממני למצוא את הטון המדויק יותר שהחומר מבקש."

בהתייחס לבימוי בארץ, האם ניכר שוני בין בימוי בתיאטרון הרפרטוארי לבין בימוי בתיאטרון הפרינג'?

"שאלה מצוינת. ביימתי גם בפרינג' וגם בתיאטרון רפרטוארי וחווית הבימוי היא שונה לחלוטין. בפרינג' אתה עובד עם שחקנים רעבים שרוצים לעבוד, רוצים ליצור ולשנות את העולם באמצעות היצירה. מצד שני, התנאים קשים.  בתיאטרון הרפרטוארי עבודת הבימוי היא אחרת. השחקנים חתומים על חוזה לפיו הם יכולים לעבוד במשך שעות מסוימות ביום ולא מעבר לכך.

כל התנאים שונים והם עטופים בתנאים נעימים שלא מתקיימים בפרינג'. אמנם תיאטרון "החאן" נחשב לתיאטרון רפרטוארי, אבל בחוויה שלי אני עובד עם שחקנים שלא מפסיקים לחפש, ליצור ולחקור לעומק, הם עוסקים במשחק עצמו."

לאן להערכתך מתפתח מקצוע הבימוי בארץ?

"בשנים האחרונות, אנו חשופים לכל המתרחש בחו"ל וזה נהדר מבחינתי. אפשר לקבל השפעה מתיאטראות בחו"ל. עם זאת, אנו מודה שיש משהו די מאתגר בקבלת השראה ממקומות אחרים, קיים סיכון שהעבודה התיאטרלית תראה זהה בתיאטראות שונים. אם למשל ניקח לדוגמא תפאורה של קירות זכוכית.

לא פעם ולא פעמיים מדובר באופנה והיצירתיות האותנטית עשויה ללכת לאיבוד במקום לקבל השראה. בעבודה שלי בחאן, אני יכול לחלום בתור במאי על תפאורה מעולם האופרה, אבל בפועל זה לא יהיה תואם את הבמה של תיאטרון החאן אלא מתאימה יותר לאולם הגדול של תיאטרון "הקאמרי". צריך לזכור גם שמה שעובד באנגלית לא בטוח יעבוד בשפה העברית."

האם הבימוי בישראל עבר שינוי בשנים האחרונות?

אני יכול להביט על השנים האחרונות ולומר שפחות ופחות בוחרים להציג קלאסיקות. עד לפני כמה שנים ביימתי בתיאטרון "הקאמרי" כל שנה קלאסיקה אחרת של שייקספיר. אני לא יודע אם זה מתוך חשש להתמודד על קלאסיקות שונות או מתוך רצון לעסוק בחומרים ישראליים של כאן ועכשיו."

האם לדעתך הקשר והאינטראקציה הנוצרים בחדר החזרות הישראלי, שונים מאלו הנוצרים בחדרי החזרות בחו"ל?

"בשל העובדה כי באירופה התיאטרון נייח ובישראל התיאטרון נייד, הדבר משפיע על מערכת היחסים הנוצרת בחדר החזרות. יש משהו מקסים בעיני בעובדה שהתיאטרון נודד ומגיע יום אחד לתל אביב ויום אחד לירושלים, אבל אז יש מצב בו צריך לערוך תיאום ציפיות מבחינת הנראות של המחזה על הבמות השונות. יכולת התנועה עלולה להגביל את הבמאי.

חדר החזרות בתיאטרון בישראל נראה קצת כמו ישראל עצמה, קצת מבולגן, צריך להיאבק על הקשב של האנשים שנמצאים בחדר, לכל אחד יש מה לומר לטוב ולרע. אני מודה שאני מאד מחבב את הבלגן הזה לפעמים כי זה יוצר דיאלוג שונה ומעניין עם השחקנים. לעומת זאת, באירופה למשל, השחקנים מגיעים ממושמעים יותר לחדר החזרות אחרי שהם למדו בעל פה את הטקסט, זה מורכב וקשה."

מהי לדעתך השפעת הבמאי על ההצגה וכיצד הקשר בין מחזאי לבמאי ובין הבמאי לבין השחקנים יכול להשפיע על ההצגה?

"היכולת של השחקנים להתערב בטקסט ולבקש לערוך בו שינויים עשויה להיות טובה ולהוביל לתהליך מוצלח. כאשר הטקסט פוגש את השחקנים הבמאי יכול להבין מהי השכבה הנוספת אשר חסרה במחזה כדי שהוא יהיה מדויק יותר לסיפור שהבמאי רוצה לספר. זה מבורך בעיני, זה משהו דינאמי וחי."

איך היית מגדיר את סגנון הבימוי שלך?

פעם עיתונאי שאל את בגין 'באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה?', ענה לו בגין 'בסגנון יהודי טוב'. אז בהמשך לשאלה, אני במאי יהודי טוב.

האם מאפייני הבימוי שלך עברו שינויים בשנים האחרונות?

"אני עושה דברים בדרך שלי. ביימתי בשנים האחרונות המון קלאסיקות בין היתר "אילוף הסוררת" מאת ויליאם שייקספיר בתיאטרון "בית לסין" וגם את המחזה של מולייר "גם הוא בין האצילים" בתיאטרון "הקאמרי" וכעת אני מצוי על פרשת דרכים. אני מחפש מה שמעניין אותי באמת."

לדעתו של בן משה, החיפוש של הבמאי והשחקנים בחדר החזרות הופך את היצירה למעניינת ומרתקת ביותר, לעשירה ומעשירה. היכולת לשנות ולהשתנות, ולהיות עם האצבע על הדופק בכל הקשור לבימוי, רק מגבירה את יצר הסקרנות ודוחפת את הבימוי בכלל, ואת בן משה בפרט לקראת האתגר הבא. אז כנראה שיש חיה כזאת, בימוי ישראלי, אבל החקירה נמשכת. To be continued

על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות

ראיון עם היוצר והבמאי אריאל נ. וולף

ראיון ראשון בסדרה

מאת: אביבה רוזן

לרגל יום העצמאות וחגיגות שנתה ה-73 של מדינת ישראל, החלטנו במרתה לחקור לעומק את הבימוי הישראלי ואת הקווים לדמותו, ולנסות לענות אחת ולתמיד – האם יש חיה כזו המכונה "בימוי ישראלי"? לשם כך, בחנו מספר תחומים תיאטרליים, מתיאטרון רפרטוארי, דרך עבודה קבוצתית וכלה בתיאטרון הפרינג'. התשובה היא, ובכן, מורכבת. תחנה ראשונה – היוצר והבמאי אריאל נ. וולף, מנהל קבוצת הצעירים בתיאטרון באר שבע.

וולף, שהחל את דרכו בעולם התנועה והמשחק, ולמד בסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב, המשיך לסלול את אמנותו בתחום הבימוי והכוריאוגרפיה. לאחרונה, ביים את ההצגה "מפלצת הזיכרון" שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר במסגרת פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד, וכיום מביים את ההצגה "המשפט" בבית הספר למשחק גודמן, שעומדת לעלות ב26/4-6/5-21, במקביל לפעילותו בגיבוש קבוצת הצעירים החדשה של תיאטרון באר שבע.

האם יש דבר כזה, בימוי ישראלי?

"זוהי שאלה מורכבת, שקשורה בשאלה אחרת. האם יש תיאטרון ישראלי ייחודי? כשאני מסתכל על העולם, ושואל את עצמי לאן אנחנו מתקדמים, העולם בלי ספק הולך לכיוון של מולטידיסיפלינריות. גם בתיאטרון הישראלי לעיתים ניתן לראות מגמה כזאת, אם כי יש מגבלות שונות, בהן מגבלות כלכליות, שעדיין מקשות על התהליך, ומשאירות את התיאטרון במסגרת שמרנית יותר לעומת, נניח, עולם המחול.  עם זאת, אני בהחלט חושב שהתיאטרון הישראלי מנסה  לגבש ראייה רחבה יותר בשנים האחרונות. יוצרים ובמאים שעובדים פה מחפשים אזורי יצירה שאינם רק מתעסקים בהעלאה על הבמה של המילה הכתובה. אני מגיע מרקע של תיאטרון ותנועה, ומוכוון לסוגים שונים של חללים ודימויים ולא רק למילים ולטקסט, ואני רואה רבים שפורצים את המסגרת של הנראטיבים הקאמריים.

כמובן שזה קשור גם במחזאות הישראלית והתיאטרון הישראלי לאורך השנים, ולהגדרה של אמנות ישראלית באופן רחב יותר. הדברים משתנים ומתגבשים כל הזמן. אפשר לראות השפעות של אירועים ושל תקופות. למשל, הדור שלי, שראה את "אשכבה"  של חנוך לוין ואת העלייה הגדולה מברית המועצות שהולידה את תיאטרון "גשר". אלו אירועים ששינו את 'קו העלילה' של התפתחות התיאטרון הישראלי. יחד עם זאת, עדיין אין מספיק פרספקטיבה כדי לבחון את ההשפעות הללו לעומק.  יש לזכור שאנחנו בתקופה שמרנית יותר משנות השבעים והשמונים לדוגמה, ודברים שעלו אז, לא בטוח שיכולים היו לעלות היום על במה."

אילו שינויים היו כאן במהלך השנים?

"אני לא חוקר תיאטרון. יש לי רק המחקר הפרטי שלי. השינויים בבימוי קשורים גם בשינויים באופי המחזאות הישראלית. בשנים הראשונות היה כור של מיתוסים על תקומה. עם השנים, מחזאים כמו חנוך לוין וניסים אלוני הכניסו ממדים נוספים, כמו ממד סאטירי, והגיעו גם השפעות אירופאיות. יש גם תופעה של 'תיאטרון של במאי', הסיפור הוא של הבמאי. הבמאי הוא שמפרק ומרכיב את הסיפור, ומתייחס פחות לנרטיב ולטקסט. זה קורה בפרינג' אבל גם לעיתים ברפרטוארי. גם הרשתות החברתיות משפיעות על כך, והחשיבה האם תיאטרון הוא חוויה שכלתנית או רגשית והתמהיל ביניהם.

אלה הם תהליכים ארוכים, ועדיין ניתן לראות יותר השפעה של נרטיבים בתאטרון הרפרטוארי. זה קשור לסוגי הקהלים השונים של שני סוגי התיאטראות וגם למודלים הכלכליים לפיהם עובדים התיאטראות השונים. ההבדל בין הפרינג' לרפרטוארי קשור ליכולות השונות וגם לחופש ולקיחת סיכונים. הרצון הוא שיהיו אמצעים וגם חופש. שאלה נוספת היא עד כמה הקהל בנוי לשינויים.

אני מאמין שזה קשור במודלים כלכליים וחינוכיים. אם היה בארץ מודל כלכלי שבו תמיכת המדינה מאפשרת לעשות יצירה משוחררת  ולא רק את המודל המוכר שאני לא בהכרח רואה לו עתיד מבחינת התפתחות היינו מגיעים לשם מהר יותר. אני מקווה ששנת ההפסקה הזאת שנגזרה עלינו הביאה אנשים לחשוב."

איך נראה ונחווה הקשר בין הבמאי למחזאי בישראל?

"המחזאי מביא את עולם המילים. זהו הגירוי לדימוי ולחוויה. זוהי סטרוקטורה. ואז נוצר מתח מאוד מעניין. זה כמו שני אנשים שקוראים אותו ספר וכל אחד מהם רואה דברים שונים. מצד אחד הקשר הוא הדוק, ומצד שני הוא מייצר מתח, כי היצירה היא דבר שלישי, אחר משניהם. הדרמטורגיה נותנת את הכלי והבמאי מוציא לפועל, עם השחקנים והאנשים האחרים שמעורבים בהעלאת ההצגה.

מערכת היחסים בין המחזאים לבמאים היא בסופו של דבר גם עניין פרסונלי. יש מחזאים שיושבים בכל חזרה ויש כאלה שירצו לבוא רק לחזרה לגנרלית וחושבים שההצגה שנולדה היא דבר אחר, יצירה חדשה, שיש כאן עבודה של בריאה."

ומה בנוגע לקשר בין הבמאי לשחקנים בישראל?

"אני חסיד של עבודת אנסמבל. שיחקתי ב"חאן" תשע שנים. וכעת לקראת תחילת עבודה עם הקבוצה הצעירה החדשה של תיאטרון באר שבע. מבחינתי השחקן גם הוא יוצר. צריך קשר של להקה, כשלכל אחד מהשותפים בפאזל של היצירה יש תפקיד משמעותי. תהליך היצירה הוא משותף. הבמאי צריך לתת לשחקנים כלים ולהראות להם את המנעד אליו הוא רוצה להגיע. בתוך זה מתרחש תהליך. נוצרת מעבדה של יוצרים, שנמצאים בחיפוש. תהליך החזרות צריך להיות מקום פורה ובטוח כדי שנגיע למטרה המשותפת, היצירה השלמה של ההצגה."

לסיכום, לדעתו של וולף נראה שהבימוי הישראלי נמצא בתהליך של התגבשות, תנועה מתמדת בכיוון אליו הולך הבימוי בעולם התיאטרון הקרוב אלינו. מולטידיסיפלינריות, שבירת מוסכמות וחללים, עם נגיעות של שמרנות של הנרטיבים המוכרים לנו וקרובים לליבנו. מיתוסים ישראלים מתרחבים. הפרינג', אך גם התיאטרון הרפרטוארי, הולכים ומשתכללים מכבלי העבר ושואפים קדימה. אז כנראה שיש חיה כזאת, בימוי ישראלי, אבל החקירה נמשכת. To be continued

על ההצגה "מפלצת הזיכרון"

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת: דנה שוכמכר

ההצגה "מפלצת הזכרון", המבוססת על ספרו של  ישי שריד, מספרת את סיפורו של מדריך מסעות לפולין המתמודד עם מאבקו במפלצת זיכרון השואה, ונאלץ לעבור שימוע ב"יד ושם". תוך כדי השימוע, הנערך בפני יו"ר "יד ושם", המדריך מספר אודות הקושי לשאת את הזיכרון ועל המחיר הנפשי שהמסעות למחנות המוות גובים, ממנו ומאחרים.

ההצגה, שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר והשחקן הטוב ביותר בפסטיבל תיאטרונטו ה-30, שנחתם אתמול בטקס מרגש, מספרת את סיפורו של המדריך באמצעות אסופת זיכרונות, מהעבר ומההווה, המתלכדים לכדי חווית עינוי נפשי והופכים למשא כבד מנשוא. עיקר היצירה הוא מפגש טעון של המדריך עם העבר הנועד לשמש כאות אזהרה לדורות הבאים ולגלות את המורכבות כלפי זיכרון השואה.

זיכרון השואה נחשב לאחד האלמנטים המורכבים ביותר בחברה ובתרבות הישראלית, והמסעות לפולין עצמם, בהם בני נוער מבקרים במחנות המוות ובגטאות, נחשבים לטאבו חברתי ומדיני. על אף שאין ויכוח על נחיצות המסעות לפולין, על מורכבותם ועל עיבוד החוויות הנעשה לאחר החזרה לארץ, התוצאה היא פס ייצור מוצלח למדי היוצא מדי שנה לפולין בלי לתת את הדעת לגבי מה התרחש שם. מהבחינה הזאת, ההצגה מעלה לדיון את הדיסוננס בין חיוניות המסעות לבין חוסר היכולת של העומדים בראשם לבנות תוכנית אמיתית במסגרתה בני הנוער יוכלו להתמודד עם המתרחש שם.

במהלך ההצגה, המדריך חושף את נפשו הפצועה וכל מילה שלו גלויה, הסודות הכמוסים ביותר נחשפים. העיבוד הבימתי מאפשר למחשבותיו השונות להתגלות, אך כולאות אותו בחדר ממנו הוא אינו יכול להימלט. מה שמייחד את הדרמה הזאת זה האנושיות שלה הגוברת על כל מרכיב אחר, היכולת של המדריך להציג צדדים אחרים בנושא המסעות לפולין, לרבות יחסם של בני הנוער לזולת, השונה מהם, משמעות הכוח והיכולת להדחיק את הזיכרונות. החשיפה של מורכבות המסע אינה חדלה להפתיע בשימוע של המדריך ומעניקה משמעות חדשה לזיכרון השואה. הקהל הנמצא באולם אינו רק צופה במתרחש אלא גם נדרש לצאת מתוך תפקידו הפסיבי ולענות על שאלות מורכבות לגבי רשעות ואלימות כלפי האחר.

בשורה התחתונה, ההצגה, שביים אריאל נ. וולף, מעמידה במרכזה קונפליקט עוצמתי ומרגש, שלעולם אינו חדל להיות רלוונטי. היצירה מתעצמת גם תודות למשחק המפעים של בן יוסיפוביץ', הבונה היטב את המגננה הנשברת, הוא מצליח לעצב באופן מצוין את המעבר מתמימות להתפכחות.

 מפלצת הזיכרון

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

על פי ספרו של ישי שריד

משחק ועיבוד למחזה: בן יוסיפוביץ'

בימוי ודרמטורגיה: אריאל נ. וולף

עיצוב במה ותלבושות: נועה דותן

תאורה: יניר ליבמן

מוסיקה: שלומי ברטונוב

הפקה ותפעול ההצגה: שיר אשכנזי

וידאו: אורי וולף

על ההצגה "ככה לא הולכים על במה"

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת: דנה שוכמכר

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד מציין 30 שנים של הצגות יחיד ביפו ומוכיח כי הוא רלוונטי יותר מאי פעם. בתקופה בה התיאטראות היו סגורים בשל מגיפת הקורונה והורגלנו לצפות בהצגות באמצעות זום וחיות אחרות, החוויה של תיאטרון נטו הכוללת שחקן אחד, תפאורה מינימליסטית ואולם אינטימי מקבלת אור חדש, מרגש במיוחד לאוהבי התיאטרון. על אף שהצופים חיים במציאות הדיגיטלית, הפלטפורמה אינה מתיישנת, אלא דווקא מציעה פרספקטיבה אחרת לקהל החי דרך מסכיו.

ההצגה "ככה לא הולכים על במה", פרי עטה ובביצועה של השחקנית מעין קילצ'בסקי, חושפת בפני הקהל את מציאות חייה – סיפורה של אישה אשר נולדה עם צליעה קשה, אבל החליטה שהיא נלחמת ומגשימה את החלום שלה להפוך לשחקנית. בהצגה, היא משתפת את סיפור חייה, החל בשנות בית הספר אז זכתה להצקות של התלמידים בשל הצליעה שלה, דרך יחסיה הקרובים עם האחים שלה והיחסים המורכבים עם גברים בשל מצבה הפיזי, ועד מבחני הקבלה לבית צבי והפיכתה לשחקנית.

קילצ'בסקי מספקת הצצה לחייה, בהם החששות מפני החוויה הפיזית הכרוכה בהתנהלות היומיומית ועל הבמה, נמצאים לצד האומץ להופיע מול קהל, אהבת התיאטרון והידיעה כי הוא מאפשר ליצור ולהציג מציאות אחרת. הסיפור המורכב, בבימוי חכם ומדויק של איתי פלאוט, מצליח לעורר תחושת הזדהות עמה. בזכות בימוי רגיש וביצוע שובה לב, הצופים לא יכולים אלא ללכת אחר הדמות תוך כדי שהיא מתחזקת וגדלה עד לניצחון שלה. ישנם תפקידים רבים המחייבים טוטאליות והזדהות, במובן הזה קילצ'בסקי שמביאה את סיפורה האישי לבמה, היא הדבר האמיתי. הדמות חיה ונושמת בתוכה והרצון להעביר את הקושי והיופי בהחלט מורגש.

היצירה עצמה, מבוססת על עבודת צוות טובה וקשובה של במאי ושחקנית אשר מוציאה את המיטב בשילוב בין בימוי לטקסט. במשחקה, קילצ'בסקי מוכיחה את יכולתה להתגבר על המכשולים באמצעות הקפדה על תנועות. היא שולטת בבמה וניתן לראות כי היא יודעת בדיוק מה היא עושה. הטבעיות בה היא מציגה את ההתגברות על המכשול המרכזי בחייה הופך את המפגש של הצופים עם הסיפור לעוצמתי.

 לסיכומו של דבר, הביצוע הנהדר של קילצ'בסקי, המצליחה להפוך את סיפורה האישי לפורטרט של אישה צעירה, רגישה ובעלת חוש הומור המוצאת את הייעוד שלה במקום הכי פחות צפוי, על הבמה, והבימוי המדויק של פלאוט, הופכים את היצירה האינטימית הזו לבלתי נשכחת.

השחקנית מעין קילצ'בסקי זכתה בציון לשבח על משחקה בהצגה וגם בפרס בחירת הקהל ע"ש השחקנית תרין שלפי ז"ל אשר זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר לשנת 2019 על משחקה בהצגה "להזיז את השמש", פרי עטה, ובבימוי חנן ישי. 

ככה לא הולכים על במה

פסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד

מאת ובביצוע: מעין קילצ'בסקי

בימוי ופסקול: איתי פלאוט

עיצוב תפאורה ותלבושות: נעה בנדהן

עיצוב תאורה: גיא גלילי

ראיון עם השחקנית והיוצרת גילה אלמגור-אגמון

מאת: דנה שוכמכר

השחקנית גילה אלמגור-אגמון נכנסת לתפקיד חדש, מנהלת פסטיבל תיאטרונטו. היא ממשיכה את המורשת המפוארת של בן זוגה יעקב אגמון זכרו לברכה, רק היא יכולה לקחת את המושכות ולהמשיך את הפסטיבל, אמר עליה אגמון. שוחחתי עמה על המורשת שאגמון השאיר אחריו, על השנה היפה בחייהם, על הקושי לחיות בלעדיו, על העובדה שעוד טרם הוצע לה תפקיד חדש בתיאטרון ולמה היא לא מוכנה להופיע בחצרות הבתים.

אמרת על התיאטרון – אני לא יודעת מי אני ללא זה. מה גילית על עצמך בשנה האחרונה בעקבות הקורונה?

"המקצוע שלי הוא העוגן של החיים שלי. פתאום העוגן איננו והרגשתי שאני הולכת לאיבוד. כשאני מופיעה בתיאטרון או נמצאת בתהליך חזרות, כל החיים שלי מתרכזים לידי יצירת דמות חדשה ועולם חדש – אני בעצם חיה במשך כמה חודשים טובים את הדמות אותה אני עתידה לגלם וכל העולם שלי משתנה בהתאם. בשעה שמונה עולה המסך ופתאום כל ההכנה איננה. במקרה שלי, הסגר היה בדיעבד מתנה כי זאת הייתה שנת פרידה מיענקלה אגמון, אהוב ליבי. היינו פתאום שנינו לבד בבית וזאת הייתה שנת פרידה כי כעבור זמן קצר הוא נכנס לבית חולים ולא חזר יותר."

בתוכנית הרדיו שלו, "שאלות אישיות" יעקב אגמון ביקש ממך 'אם אני לא חוזר, אז בל דמעה'. הצלחת לעמוד בזה ולא לבכות?

"לא, לא הצלחתי. אני הייתי חזקה, כל הזמן אמרתי לסובבים אותי, אני יודעת להיות לבד, לחיות לבד, הייתי בנסיעות מסביב לעולם בגלל הסרטים והתיאטרון, עבדתי מסביב לשעון פה בארץ, אבל אני לא יודעת להיות בלעדיו. אני יודעת להיות לבד, אבל אני לא יכולה להיות בלעדיו."

יש לך מנהג לפני הכניסה לבמה ולפני תחילת יום צילום, לנשק את הבמה והמצלמה, זה היה חסר לך בזמן הקורונה?

"נכון. שנים פעלתי כך באופן דיסקרטי והיום אני מבינה שהבמה היא היכל הקודש שלי ומי שרואה, צריך לראות ואיני מתביישת בכך, אלא בדיוק להיפך. התיאטרון הוא היכל הקודש, אני מתייחסת לעבודה שלי בתור מלאכת קודש, העבודה בשבילי היא גלגל הצלה, התיאטרון הציל אותי בתקופות קשות בחיי.

דווקא עכשיו אני נמצאת באחת התקופות הקשות ביותר בחיי ואין לי עבודה, זה קשה מנשוא. בשנה הזאת, אגמון ואני נאחזנו אחד בשני, צחקנו המון, קראנו המון, שמענו המון מוסיקה, אכלנו אוכל טוב והוא הצחיק אותי ובסוף עזב אותי. לפחות, את יודעת, נשארה לי שנת פרידה ואת זה אני אזכור מתקופת הקורונה.

במהלך התקופה, מצאנו את עצמנו מדברים על כל הדברים שתמיד אמרנו שנדבר עליהם ואף פעם לא היה זמן, זאת הייתה סגירת מעגל ואני אסירת תודה על כל שנה בה חיינו ביחד, הוא העניק לי חיים מדהימים, מעשירים ומעוררי השראה, זכיתי לחיות עם איש נדיר ומופלא."

מה היה סוד הקסם שלכם?

"אם אני מנסה להבין מה היה סוד הקסם, אפשר לומר שהיה לנו סיפור אהבה נדיר, מאוד כיבדנו את הצרכים של האחר, את העולם של האחר. עליתי לקברו ביום הולדתו ה-92 וחתונה חמישית כבר לא תהיה. היו לנו 4 חתונות ולוויה אחת. בעצם, זה היה רעיון שלי להתחתן בכל פעם מחדש. הוא היה המבקר הכי קשוח שלי, הוא תמיד הגיע לחדר חזרות להעיר לי הערות, כי אני לא האמנתי לאף אחד, אלא רק לו. הכל מתוך אהבה ותחושה שאני יכולה לעשות הכל. עכשיו כאשר מדברים על חזרה לתיאטרון, אין לי בינתיים מישהו שיגיע ויאמר לי הערות על העבודה שלי וזה כל כך חסר. אולי סופי, הנכדה שלי, היא סטודנטית לקולנוע, ויש לה עין טובה. עכשיו אני לומדת לנשום מחדש וללכת מחדש."

עכשיו כמעט כל המשק פתוח, אבל התיאטראות לא פתוחים לחלוטין, מה את חושבת על זה?

"הוא כל כך כעס, כל כך כעס, על ההחלטה לסגור את התיאטראות בלי לספק אופק נראה לעין ותוכנית עבודה לכל העוסקים בתחום. אבל עכשיו, אני מקווה שיפתחו את עולם התרבות. ההבטחות שהיו לגבי פתיחת עולם התרבות והניסיונות המועטים, זה כמו דיבורים בלי הבטחות בזמן שאנשים מוצאים את עצמם חסרי תעסוקה. הקניונים פתוחים ויש תחושה שחזרנו לשגרה, אבל עולם התרבות נשאר מאחור."

חשבת להציג בבתים פרטיים או בזום כפי שהקולגות שלך עשו בשנה החולפת?

"בכל מלחמות ישראל הופעתי והצגתי. הופעתי ביחד עם יוסי בנאי זכרו לברכה בהצגה "הכלה וצייד הפרפרים" מאת ניסים אלוני – בין שני טנקים הניחו קרש ענק שהחליף את הבמה וכך הצגנו, אבל זאת הייתה תקופה אחרת. אני רואה את ההצגות בבתים פרטיים או בזום ואני פחות מתחברת לזה. אני רוצה לחכות לרגע שהמסך יפתח ואציג שוב על במת התיאטרון. אני לא הסכמתי אף פעם להופיע באולמות ספורט בבתי ספר. אם רוצים לחנך ילדים לאהבת תיאטרון, אז צריך להביא אותם למקום בו מתרחש הקסם, לאולם התיאטרון.

פעם אחת בחיי הצגתי קטעים מתוך הצגת היחיד שלי "הקיץ של אביה", אבל זה היה במסגרת אירוע מיוחד של גיוס כספים לצורך פתיחת מעון לנשים מוכות בחיפה, ארגנתי את מיטב נשות האמנות בישראל ושם הצגתי קטעים מתוך ההצגה. מלבד זאת, אני מאמינה שהקהל צריך להגיע לאולמות התיאטרון כדי ליהנות מחוויה שלמה וכוללת."

ציינת את היצירה שיצרת, "הקיץ של אביה". אנחנו מתקרבים לציון יום השואה, האם את חושבת שהלקח של השואה נלמד?

"הכתיבה של הספר "הקיץ של אביה" היוותה עבורי תרפיה, זאת הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי מי אני – שמי גילה אלכסנדרוביץ, בת לאימא ניצולת שואה וכל חיי עברו תחת הצל של השיגעון של אימא שלי.

צריך ללמד אהבה וסבלנות את כל הדתות על מה שהתרחש בתקופת שואה. אני חושבת שאסור להפסיק ללמד, אסור להפסיק להתריע. הכי קל להפוך למשפיל וחלאת המין האנושי. לצד זאת, המסעות לפולין מטרידים אותי מאוד. כבר לא נשארו ניצולי שואה שיספרו את הסיפור, צריך לדובב ולדלות מהם כל דבר שאפשר. בתיאטרונטו השנה יש הצגה בשם "מפלצת הזיכרון "מאת ישי שריד ובה משחק בן יוסיפוביץ', הצגה שעוסקת במסע לפולין. זה עוסק בנושא זילות המסעות לפולין."   

השתתפת ברפרטואר עצום של הצגות וסרטים, וגילמת מגוון נרחב של דמויות. מה התפקיד הבא שתרצי לגלם? עם אילו במאים את חולמת לעבוד?

"אני לא מחכה לתפקיד, אני מקווה לתפקיד, זה ההבדל. אני לא מבזבזת את זמני. אני קוראת מחזות וספרים, לא תמצאי אותי משתעממת לרגע. אני מחפשת תפקיד שאני יכולה לנעוץ בו את השיניים ולהביא מניסיוני רב השנים. אני מופיעה למעלה מ-60 שנה , שחקנית קולנוע, תיאטרון, טלוויזיה. זה לא חייב להיות תפקיד גדול או תפקיד ראשי, זה צריך להיות תפקיד טוב ובמאי טוב. הרבה פעמים חשובה לי העבודה עם הבמאי מאשר התפקיד עצמו.

אני שחקנית של במאי ואוהבת את המסע להצגה. אני קוראת מחזה, פוגשת את הדמות שאני אמורה לגלם. כשאני עובדת עם חנן שניר למשל, אני לוקחת תרמיל, מקל ואני יוצאת למסע.  עם משה קפטן למשל, יצאתי למסע מרתק בהצגה "נעצר בחצות". כל כך חשוב לי עם מי אני עובדת, אני חולמת לעבוד עם במאים שעוד לא עבדתי איתם.

אני מעוניינת לעבוד עם גלעד קמחי, המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, מאד הייתי שמחה לשתף איתו פעולה. את לא תאמיני, אני לא עבדתי עם עמרי ניצן, ואני מאמינה שאני יכולה לצאת איתו למסע מעניין מאוד. כך או אחרת, אני פתוחה להצעות – במאים צעירים יכולים  לבוא אליי עם תפקיד או מחזה. אם זה נראה לי מבטיח, אני אצא איתם לדרך.  בקריירה שלי עבדתי עם במאים צעירים בתחילת הדרך כמו שמי זרחין , כך שזה לא זר עבורי ונחשב מפגש מרתק ביותר. לא חששתי מפני הקפיצה למים, ברגע שהחלטתי לעלות על הרפסודה, אז הייתי בטוחה בדרך."

איך ההרגשה להמשיך  את המורשת של יעקב אגמון השנה ולכהן בתור מנהלת פסטיבל התיאטרונטו?

זה יהיה פסטיבל תיאטרונטו ה-30 ומדובר בתפקיד משמעותי ביותר עבורי. יגאל עזרתי, המנכ"ל של תיאטרון יפו, ששם מתקיים התיאטרונטו מספר שנים בהצלחה רבה, הגיע כדי להחתים את יענקל'ה שהפסטיבל ימשיך להתקיים ביפו בתור יחידה עצמאית וזה יקרא בשם "חגיגה של הצגות יחיד – פסטיבל תיאטרונטו מיסודו של יעקב אגמון". רגע אחרי החתימה על החוזה, אגמון אמר: "לפני שאתה הולך, אני רוצה להוסיף משפט נוסף: והיה וקורה לי חלילה משהו, אני עומד שרעייתי גילה אלמגור אגמון תמשיך לעמוד בראש המפעל ולנהל את התיאטרונטו. 

אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לנהל את הפסטיבל, זאת הצוואה של אגמון ואני מוכרחה לקיים אותה. אני חייבת לציין שהוועדה האמנותית של הפסטיבל, המונה בין היתר את שמעון מימרן, דניאלה מיכאלי וגלית ברסקי, קיבלו אותי בזרועות פתוחות ושילבו אותי בכל העשייה."

לאחרונה השתתפת בסדרה חזרות בתור שרת התרבות. עכשיו אנחנו רגע לפני בחירות, מה חשוב לך להגיד לשר התרבות הבא של מדינת ישראל?

"קודם כל, תילחם על התרבות. אמנם מלחמה היא אנטיתזה לתרבות, אבל על התרבות במדינת ישראל חובה להילחם. התקציבים מעליבים, מדינה שחרטה על דגלה חופש, חופש הדיבור וזכויות אזרח, אבל לאזרחים לא נותנים את הרוח ולוקחים מהם את התרבות וזה כואב.

אין לי טענות  כלפי חילי טרופר, שר התרבות לשעבר, הוא איש נהדר והוא נקלע לממשלה שלא הציגה תקציב ותוכנית עבודה מסודרת, לא נשמע דבר כזה. מי שיהיה שר התרבות צריך להילחם על התרבות בישראל ולהקשיב לאנשים בעלי ניסיון על מנת להעשיר את הידע של אדם שנכנס לתפקיד."

אין ספק כי גילה אלמגור-אגמון מממשיכה להפגין ולהוכיח את כישרונה הרב על הבמה, ומאחורי הקלעים. בעוז ובקדושה, היא צועדת לעבר העתיד, לעבר החזרה לשגרת התרבות, ולעבר תפקיד מאתגר חדש.

פסטיבל התיאטרונטו יתקיים בחול המועד פסח, בתיאטראות ברחבי יפו העתיקה ובעכו העתיקה. ביפו ההצגות תתקיימנה ב30-31/3 וב1/4, ובעכו – ב29-31/3. בפסטיבל יוצגו הצגות תחרות, לצד הצגות אורחות מפסטיבלים קודמים, לרגל חגיגות השלושים של הפסטיבל.

לפרטים ומועדים בתוכניה הדיגיטלית של הפסטיבל – הקליקו על הלינק

על מחזאות בימי קורונה

מאת: אביבה רוזן

קורונה, מגיפה עם שם מלכותי, גרמה לתקופה האחרונה להיות מרתקת, תרתי משמע. בפני עצמן, תקופות מעניינות מזמנות יצירה מעניינת. האמנם? עד כמה מחזאים כתבו בתקופת הקורונה מחזות אחרים, שונים מהרגיל? האם מצאו עולם גדול ומופלא, ורגשות ייחודיים לתקופה הנוכחית? האם תהליך הכתיבה היה שונה ומה צפוי לנו אחרי הקורונה?

מחזאים נוטים להבחין בפרץ של יצירתיות שנובע מתקופה שהדרמה היא חלק ממנה. אנושות שמשנה פניה, פיזית ונפשית. אנשים הולכים עם מסיכות על פניהם. מתרחקים זה מזה. חוששים מקרבה פיזית. הורים מבוגרים מבודדים מילדיהם ואנשים מתים לבד. החיים כדרמה שכותבת את עצמה. ועם זאת, נראה כאילו התרבות שתקה בתקופה זו, אך רבים לא הסכינו עם השתיקה. פסטיבל ישראל, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ורבים אחרים, נדחו או שהתרחשו במרחב הסייבר.

בכדי לבחון האם באמת המחזאות הישראלית שינתה את פניה במהלך ימי קורונה, פניתי למספר מחזאים, שסיפקו תשובות ונקודות מבט שונות. מסתבר שכתמיד, כל יוצר עובד בדרך אחרת, מושפע בדרכים שונות מהמצב, ומביא מגוון יצירה ההולם את עולמו. יש כאלה שמצאו זמן רב יותר לכתוב, אך אחרים לא הצליחו להתחבר ליצירתיות שלהם.

שירלי בייטל נתיב, מחזאית פורייה במיוחד, כתבה מספר מחזות בשנה האחרונה, ובעיקר מחזות קצרים שמיועדים להקראה בזום. היא גם הצליחה לגייס לפרויקטים שלה לא מעט שחקנים שכמהו לתעסוקה האהובה עליהם. שירלי: "תקופת הקורונה מייצרת לנו היוצרים דיסוננס בו מצד אחד נפש האמן זועקת ומשוועת ליצירה לא משנה מה האווירה מסביב. מן הצד השני תקופה זו בה כולם סגורים בבתיהם ללא מפגשים חברתיים כמעט. ללא מפגשים בחדרי החזרות. ללא הצגות. ללא מגע עם קהל. כל אלו באמת מביאים למצב מדכא בו אין ׳חשק׳ לכתוב וזו חבלה רצינית ביצירה, אבל אני ניסיתי דווקא מהמקום הנמוך והלא פשוט הזה לצמוח וליצור ולייצר תכנים אמנותיים הן עבורי ועבור הנפש שלי והן עבור הקהל שספון בביתו ואף הוא צמא לחוויית תיאטרון כלשהי".

גור קורן, מחזאי ושחקן, כתב שני מחזות בתקופת הקורונה. הם אכן מתרחשים בתקופת המגיפה, אך בסופו של דבר, הוא אומר, הם למעשה עוסקים במערכות יחסים, ולפיכך אוניברסליים. הוא מספר שבתחילה הכניס מאפיינים של התקופה, אך כיוון שהדברים השתנו במהירות היה צורך להוציא אותם מהיצירה. עם זאת, הוא מספר כי "מערכת יחסים היא מערכת יחסים, אבל הקורונה היא קטליזטור שמעלה דברים ומחריף אותם, לכן זה טוב לדרמה. האסקלציה בהתרחשות היא מהירה יותר".

גם רענן פז, מחזאי ושחקן, מרגיש שבגלל הזמן שהתפנה היה קל יותר לכתוב, ומוסיף ומציין שלמרות שאחד מהמחזות שכתב מתרחש בתקופת הקורונה והוא כולל מאפיינים ייחודיים לתקופה, בסופו של דבר המחזה הוא אוניברסלי, כיוון שהוא עוסק במאפיינים אישיים ובמערכות יחסים.

רענן רואה את התקופה כרנסנס יצירתי. לא רק המחזאות, גם השירה, כתיבה ספרותית, תסריטים, נכתבו במרץ בתקופת הקורונה. מה יקרה עם כל התקופה הזאת אחר כך? רענן: "לדעתי שפע מוביל לשפע, וכרגיל, החזקים שורדים. אלה שימשיכו גם אחרי הקורונה ויתמידו הם אלה שיביאו את מחזותיהם אל הבמות".

רענן וגור מדברים על התנודתיות בתקופה ביחס לתרבות, שטלטלה גם אותם. הייתה תקופה של תקווה, במאי-יוני, ואחר כך תקופה של שפל וייאוש. "היה שבר באוקטובר", מספר רענן. "בסוף הסגר הראשון חשבנו שזהו, סיימנו עם המגיפה, ואז בא שוב שבר". גור מספר על תקופה של שפל והתכנסות שאחריה באה תקופה של יצירתיות, שהייתה בה כתיבה מרוכזת.

שפל ופרצי יצירתיות, עליות וירידות והרבה חוסר ודאות בקשר לעתיד, מספרת שירלי, הביאו אותה להבנה שהיא כותבת קודם כל לנפש. ועם זאת, הביאה את יצירתה אל הבמה המקוונת, לכל מי שהיה מעוניין בכך בדרכים אינטרנטיות. "היה מאתגר במיוחד לערוך הקראות וחזרות בזום", היא מספרת. ועל אף זאת, שירלי הצליחה לעלות מספר מחזות קצרים בזום, במהלך התקופה האחרונה. איך עשתה זאת?

"התהליך מתחיל בניסיון למצוא נושא למחזה קצר. בשלב זה אף שיתפתי את הקהל וקראתי לאנשים להעלות בפניי נושאים ואז קיימתי הגרלה והנושא שנבחר שימש אותי לכתיבת המחזה הקצר. כתיבת המחזה הקצר מאוד מאתגרת שכן עליי לייצר בו התחלה, אמצע וסוף וכל זה במספר מילים מאוד מצומצם כדי שהמחזה יישאר סביב עשר דקות ולא יותר.

לאחר שהמחזה מוכן ניגשתי למלאכת ליהוק השחקנים שישתתפו בהקראה וכאן אני חייבת לציין שההתגייסות היתה מדהימה (בין המשתתפים היו עודד פז, תובל שפיר, תומר שרון, עודד מנסטר, סופי צדקה, ערן מור, עדי ארד, דורין מנדל, מאיר תמם, מורן מלכה). הרגשתי את הצמא הגדול שיש גם בקרב השחקנים שמצאו את עצמם ללא הקהל שהם כל כך אוהבים ושמחו מאוד על ההזדמנות לקחת חלק בחוויה הזו.

עם תום הליהוק קיימנו בכל הקראה שתי חזרות זומיות (איש איש בביתו) וגם זה שלב מאתגר – במקום שהייה משותפת לעבודה בחדר החזרות אנו מקיימים את החזרות בשלט רחוק באמצעות הזום. עם סיום החזרות קבענו מועד לקריאה בפני הקהל הרחב וכך יצרנו מספר ערבי תיאטרון. לכמה רגעים כולנו קצת התנתקנו מהתקופה ההזויה הזו וחשנו לרגע שוב את הקסם הזה שנקרא תיאטרון. חשוב לציין שבסיום ההקראה השחקנים והקהל נשארו בזום לעוד מספר דקות וקיימו שיח ער של שאלות ותשובות על מצב התרבות בימי הקורונה וזה עוד נדבך מעניין שהתווסף לחוויה המיוחדת הזו".

שינויים מחוייבי המציאות תמיד יוצרים הזדמנויות לפריצות דרך ביצירה וביצירתיות. רענן מספר על תהליך קצת שונה, של כתיבה על דברים שנמצאים בהתהוות, אך משתנים כל הזמן, והיצירה צריכה לעמוד בקצב ולהשתנות יחד עימם.

תקופת הקורונה תתרום להתפתחויות בתחומים שונים. גם לגבי מחזאים, נוצרה פתיחות רבה יותר לשימוש באמצעים שלא היו מוכרים עד כה. למשל, שיתופי פעולה בין דיסציפלינות שונות וגם שיתופי פעולה בינלאומיים, דרך הזום בעיקר. גם המדיומים החדשים מביאים לפריצות דרך בתהליך היצירה ובצורתה. למשל, הצורך להעביר הצגות דרך האינטרנט הביא לשיתוף פעולה בין מחזאים, במאים וצלמים. משם באה חשיבה על זוויות ראייה, שימת דגש על אלמנטים שונים. הסתכלויות שונות מעשירות את היצירה ואת המחשבה עליה.

ומה קורה עכשיו? עכשיו יש התפוצצות. רענן: "יש הרגשה שזהו. זה עומד לקרות. הכתיבה מגיעה לשיא. עכשיו יש מטרה ברורה. מה שנכתב עד עכשיו צריך להגיע לדראפט אמיתי. צריך לקחת את זה לצעד הבא, ליישום. לחזרות".

ובכל זאת יש מעט חשש. אולי זה עוד גל של תקווה שאחריו תבוא שוב אכזבה. אבל הטבע האנושי הוא כנראה אופטימי מטבעו, כי היצירה נמשכת והיוצרים מקווים שבקרוב, קרוב מאוד, היצירות שנכתבו בתקופה המוזרה הזאת יגיעו לבמאים הנכונים ולבמות המתאימות.