קראמפ – מרכז סוזן דלל

צילום: אבשלום פולק

תיאטרון מחול אבשלום פולק מעלה בימים אלה את המופע המדובר "קראמפ", בשיתוף שנה ב' במסלול להכשרת רקדנים תל אביב יפו. המופע הזה עורר הרבה סקרנות וסיקור יחסית נרחב לפני שעלה, ולכן הגעתי עם ציפיות גבוהות. בשעת כניסת הקהל, עומד על הבמה גיליון נייר גדול ולבן, שזרוע רובוטית מציירת עליו בטוש, דמות רכובה על סוס. כך מתבססת שפה בימתית ברורה ומעניינת, אך כשנפתח המסך אנו רואים שהיצירה נדחקת לצדה של הבמה ואין אזכורים נוספים לה, מה שמעורר תמיהה.

הכוריאוגרפיה מצליחה להימנע מקלישאות תנועתיות מסוימות אבל בהמשך, המופע נופל לקלישאות אחרות. הדיאלוגים הפיזיים טובים וברורים, אבל השימוש בטקסט היה מיותר, גם אם היה מועט, ונתן למופע תחושה של פארסה. אמנם, האמירה הפוליטית שמרחפת מעל הבמה רלוונטית אך לעיתים נבלעת באי הסדר המאפיין את המופע. כמו הציור לפני המופע, אנו רואים מספר אלמנטים תנועתיים ועיצוביים במופע שאין להם הדהוד בהמשך, והדבר מעורר תמיהה וקושי להתמצא בנרטיב.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

טוביה 2018 – תיאטרון הסימטה

צילום: יוסי צבקר

ההצגה "טוביה 2018" היא ניסיון מעניין להמחיש כיצד עולים מגלויות שונות מתמודדים עם תהליך קליטתם בארץ החדשה, ישראל, בעוד הם נדרשים להתקלף מעולם התוכן הישן והמוכר. בת אחת, שלא מצליחה למצוא שידוך הראוי בעיני הוריה וכבר עברה את גיל השלושים, מתאהבת בגוי וכמובן מושלכת מהבית. בת אחרת, פנינת הבית, מתאהבת בחילוני, והבת השלישית, המאומצת, היא היחידה שמזדווגת עם יהודי דתי לשמחתם של הוריה.

להיתלות באילנות גבוהים זה טוב לפעמים. לא הפעם. כל מי שזוכר את העוצמות של טוביה החולב המקורי, את הטלטלות, את המוזיקה, את השחקנים הענקיים ששיחקו בהצגה לדורותיה, יתאכזב כמובן. אם מנסים לא לזכור, ופשוט מתמסרים להצגה שמנסה לבחון עולם תוכן שונה ודומה, רואים בה ניואנסים שונים שיש בהם עניין ולעיתים היא מצליחה גם לגעת. הקונפליקטים הממשיים, החדים, לא כל כך ברורים. הבמאית מדגישה את התהליך, את העלילה, אך התחושות עוברות פחות בדרך כלל. ניתן היה לקחת את הקונפליקטים וליישם אותם גם בלי להזכיר את השם המפורש, טוביה. בלי לעורר את הציפיות, בלי לחכות לקסם הזה של טוביה החולב.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

מועדים נוספים: 14/4/19 | 21:00 | תיאטרון הסימטה

לדף הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

על ההצגה "מז'יניק"

מאת: אביבה רוזן

שלושה שחקנים צעירים, מוכשרים מאוד, משחקים בחלל קטן. מה קטן? קטנטן וצר, נטול תפאורה אך רווי במוזיקה, בתנועה ובקטעים שונים שמתקשרים אינטואיטיבית ו/או אינטימית זה עם זה, הקשורים למקומו של האדם במשפחתו. הם מתפשטים ומתלבשים, פיזית ורגשית, מול הקהל ומול בני משפחותיהם שהוזמנו במיוחד לאירוע, וחושפים, ברגישות רבה שמעלה לעיתים דמעה, ובצורה מאוד שונה ואחרת שאנחנו לא מצפים לה בהצגה, מערכות יחסים מורכבות, לעיתים קשות מאוד, אותן חוו במשפחתם.

ילד שאביו עזב את הבית כשהיה בן שנה מתחבק ארוכות עם אביו בתחילת ההצגה, הוא מראיין אותו ואנחנו עדיין איננו מבינים מהו הסיפור שעומד להתפתח כאן לפנינו. הילד, נטע וינר, שהוא גם המחזאי (לצד סתיו מרין) וגם שחקן ורקדן ונגן בהצגה, חושף אותנו בהדרגה לסיפור הנטישה, העימות והקבלה המחודשת. האב שיושב מצד אחד, כנראה באמת לא ידע מה מחכה לו לפני שנסחף בעל כורחו להשתתף בחשיפה הפרטית הזאת לפני אנשים מוכרים וקרובים וזרים גמורים. מצד שני, יושבת האם, שגם היא תיסחף ותשתתף. כך גם הוריה של סתיו מרין, השחקנית המוכשרת והמתוקה, הרקדנית שבכל פעם שהיא מדברת היא מרגשת, נאלצים בעל כורחם להשתתף ביצירה.

כשמרין מבקשת מאמה לספר את סיפור החלפת השם שלה, האם, שישבה ממש מתחתי, לחשה לבעלה: 'זה אמיתי, הדבר הזה?'. אחרי כמה התנגדויות היא התרצתה וסיפרה, ואנחנו הרגשנו כמו המציצים מבעד לחור המנעול שצופים פנימה לתוך דרמה שאינה שלנו, אבל היא כל כך שלנו. אנחנו לא עברנו, אולי, את מה שעברו השחקנים שמספרים את סיפוריהם ושופכים את קרביהם לפנינו, אך עברנו גם עברנו דברים שונים שדומים מבחינה רגשית לאלה שעברו הגיבורים-האנטי גיבורים על "הבמה".

"מז'יניק" | צילום: אסקף אברהם

כשהיוצרים שואלים את הצופים, אותי, מי היה קרוב יותר לאמא, התקשיתי לבחור. היו תקופות שהייתי קרובה יותר לאמי, בילדותי הייתי קרובה יותר לאבי, ואז נזכרתי ששניהם כבר אינם בין החיים, ולי כבר אין מה לתקן, רק לזכור את שניהם באהבה וכאן עלו הדמעות.

הם נוגעים ומרגשים, אך גם רוקדים בצורה שבה הריקוד לא תמיד נראה כריקוד (ואין תמוה בכך כי וינר עוסק גם בטאי-צ'י). לעיתים קרובות, עולים קונפליקטים שהם תדירים כל כך בחיי משפחה, כי בסופו של דבר, המופע הזה לא בוחן רק את היחסים שבין הצעיר שבמשפחה, האח או האחות הקטנים לבין אחיהם הגדולים, אלא את מכלול היחסים במשפחה מנקודת מבטו של ילד. אותו ילד שנאבק באחרים ופיתח שרירים ויכולת לחימה בגלל שמו יוצא הדופן שהפך לקלס, או האחות הקטנה שבורחת מאחותה הגדולה לה היא מנסה להציק כדי לתפוס את תשומת לבה ובהימלטה היא נכנסת במסמר בקיר עם מצחה והאחות פורצת בבכי בלתי נגמר, או האח הקטן שברח מהבית עם אחיו הגדול ממנו אך כשחזרו איש לא שם לב שברחו מהבית. הם מדברים על התמודדות עם משפחות של כאוס. לא כולנו גדלנו במשפחות של כאוס אך כל אחד מאיתנו חווה רגעים של כאוס במשפחתו ובתוך תוכו.

צילום: אסקף אברהם

לצד הכאוס, יש הרבה שירים ביידיש בהצגה. "הללויה" של לאונרד כהן הופך להללויע בהטעמה אידית. כנראה שזה משרת משהו, ואולי לא חייבים להבין, אבל זוהי נקודה למחשבה. היידיש נותנת נופך אך גם מורידה נופך, שכן לא כולם מבינים את השפה הזו ויש חשיבות גדולה למילים, שיש להן כאב ועוצמה והן לא תרגום מילולי של המילים המקוריות.

זהו סיפור של פתיחת קונפליקטים וכניסה חזיתית לתוכם, אך גם של סגירת קצוות והשלמות לריפוי הנפש. ריפוי שבא אחרי שמקיאים את כל הכואב והקשה והמר, את כל השנאות והקנאות שיש במשפחה מתחת או מעל לאכפתיות ולאהבה שיש או אין במידה מספקת.

בשורה התחתונה, זוהי יצירה מרגשת ושופכת קרביים המוצגת על ידי שלושה שחקנים מוכשרים ואמיצים.

"מז'יניק"

תיאטרון תמונע

יצירתם של נטע וינר וסתיו מרין

בהשתתפות: בני אלדר, סתיו מרין ונטע וינר.

עיצוב חלל ותאורה: יואב בראל

ליווי אמנותי: רז וינר

הפקה: טלי קוניגסברג

תלבושות: עידן לדרמן

ייעוץ: יעל ציטרון, אור מרין וניצן כהן.

מועדים נוספים: 

18/4/19 | 20:00 | תיאטרון תמונע

על ההצגה "קן הקוקיה"

מאת: אביבה רוזן

כל מי שצפה בסרט "קן הקוקיה" בכיכובו של ג'ק ניקולסון לא יוכל לשכוח אותו. זה כמובן לא רק הסרט, זה גם, ואולי בעיקר, ניקולסון. אלה האנרגיות המוטרפות שהוא יודע להפיק מעצמו. המימיקות, התנועות. יש התאמה מושלמת בין הדמות בסיפור לבין השחקן. זאת הסיבה לכך שהעלאה של הסיפור, כמחזה או סרט בכיכובו של שחקן אחר, היא אתגר גדול. ובכן, עוז זהבי המגלם את הדמות הראשית ב"קן הקוקיה" של תיאטרון הקאמרי הוא שחקן חינני ומרשים, אבל הוא כמובן אינו ג'ק ניקולסון. אין לו את האנרגיות של ניקולסון. לכן, יש צורך להסתכל בהצגה בעזרת אמות מידה אחרות.

"קן הקוקיה" | צילום: יוסי צבקר

האם היא מעניינת? כן, בהחלט. האם יש לה מסרים חשובים? בהחלט. העניין והמסרים הם שונים מאלה שהיו מרכזיים בזמנם. שוקים חשמליים שחילקו בנדיבות וללא אחריות בתקופה בה נכתב הספר הם כיום נדירים ומפוקחים מאוד. גם ניתוחי המוח, הלובוטומיה, הסרת חלק מהמוח הקדמי שהופך את המטופל לצמח, נעשו אז בתדירות גבוהה בבתי חולים לחולי נפש והם נדירים מאוד כיום. ועדיין, יש משהו בהתייחסות לשיגעון, מחלות נפש, שהוא כנראה עמיד כנגד 'פגעי' הזמן. האבחנה בין הנורמלי לחולה, הפחד של הנורמלי מהחולה, חוסר ההבנה וחוסר המוכנות להבין, עדיין שרירים וקיימים כיום.

עם זאת, בעיניי עוסקת ההצגה בעיקר ביחסי כוחות בין בעלי השררה לבין הנתונים למרותם. שרירות הלב שמתגלה ביחסים הללו גורמת לנו לאי נוחות. אנו פוגשים אנשים שהשלימו עם השרירות הזאת ומוכנים לחיות את חייהם כזומבים רק כדי לא להתמודד עם המציאות בחוץ, שהיא בלתי נסבלת עבורם. גם הגדולים והחזקים ביניהם, כמו הצ'יף האינדיאני הענק, מרגישים חסרי אונים מולה ומעדיפים להרים ידיים. והנה בא אדם מסוג אחר, שראה בבית החולים לחולי נפש רק מקום לנוח בו לפני שימשיך הלאה בחייו, אך הוא לא מוכן לקבל את הכללים הבלתי הגיוניים ובלתי הוגנים, בתחילה הוא משחק, עושה צחוק, נוהג בערמומיות ואפילו בנוכלות כדרכו. עם הזמן, הוא עובר מטמורפוזה. אכפת לו מהאנשים החלשים הללו. אכפת לו מהעוולות שעושים להם והוא מנסה לתקן, לתת להם תקווה, להפוך את חייהם הקלושים למשמעותיים יותר.

המערכת, קרי, האחות הראשית (המגולמת על ידי  אולה שור סלקטר) שהיא בעלת הסמכות האמיתית, לא יודעת איך 'לאכול' אותו בתחילה אך היא מתעשתת בהמשך, וחותרת למטרה אחת: לשתק אותו. בתחילה באמצעות שוקים חשמליים, ובהמשך היא מוצאת את הדרך להתגרות בו מספיק, להביא אותו לגילוי של אלימות, ובכך היא מצליחה להביא אותו לניתוח הלובוטומיה, שהופך אותו לצמח. דהיינו, המערכת האטומה וחסרת הלב מצליחה לשתק את מי שמנסה להפריע לה להמשיך להתנהל בדרכה. זה נכון לגבי כל כך הרבה תחומים בחיינו, לא רק בבתי חולים לחולי נפש.

צילום: יוסי צבקר

מעניין לעקוב אחר המתרחש בנפשו של רנדל מקמרפי, הגיבור שלנו, שנכנס כנוכל זעיר ויוצא גיבור, ואחרי מערכות היחסים בין חולי הנפש לבין עצמם עד בואו של רנדל, ולאחר שהוא מופיע. מה משתנה אצלם אחרי כניסתו של מנהיג שלוקח אותם לנתיב אחר, ומה יקרה לאחר היעלמו. האם ייסגרו חזרה בעולמם הצר או שבכל זאת נפתח בו סדק? ומה יקרה ליחסים בינם לבין המערכת השרירותית והמאיימת? חלק מהשאלות נשארות פתוחות כמובן. חומר למחשבה חופשית.

"קן הקוקיה"

תיאטרון הקאמרי

מאת דייל וסרמן, על פי ספרו של קן קייזי

תרגום: אילן רונן

בימוי: עמרי ניצן

משתתפים: איציק אבל, שלומי אברהם, רות אסרסאי, עזרא דגן, עוז זהבי, יצחק חזקיה, שלום כורם,  מוטי כץ, יואב לוי, מיה לנדסמן, רביב מדר, אבישי מרידור, אסף סולומון, זיו קלייר, אורי רביץ, אולה שור סלקטר, אוהד שחר, נעמה שטרית וערן שראל.

תפאורה ותלבושות: אדם קלר

עריכה מוזיקלית: רותם כרמלי

תאורה: נדב ברנע

עריכת סאונד: עמית (Caom) מרקו

מועדים נוספים: 

24/3/19 20:30 | 25/3/19 11:00 ו-20:30

למועדי אפריל ומאי בדף ההצגה באתר תיאטרון "הקאמרי" – הקליקו על הלינק

על ההצגה "הסונטות של שייקספיר"

מאת: תמר צפריר

כולנו נתקלנו ברעיון הזה בשיעורי לשון בתיכון או אפילו שיעור דרמה ביסודי, למי שנפל בחלקו המזל: אותו המשפט יכול לקבל משמעויות שונות אם נהגה אותו באינטונציה שונה או נדגיש מילים שונות במשפט. זה יכול להיות תקף למשפט כמו: "אני אוהבת אותך" שיקבל שלוש משמעויות שונות בהתאם למילה אותה נדגיש בהגייה, ואפילו למשפט כמו "היא גנבה את הכסף". המשמעות יכולה להשתנות גם אם נחליף את סדר המילים במשפט, אבל בערך כאן מסתיים הטריק החביב הזה. האמנם?

קבוצת תספיס לקחה את העיקרון הזה ומתחה אותו לעוד כמה פרספקטיבות. הם אמרו את אותו משפט מתוך דמויות שונות, סיטואציות שונות, חזרו עליו כמה פעמים, חזרו על חלקים ממנו, או חילקו אותו בין כמה דוברים. רק שהטקסט שלהם לא היה משפטים יומיומיים של חול, אלא הסונטות של שייקספיר.

הסונטות של שייקספיר, למי שלא מכיר, הן אסופה רחבת יריעה של 154 סונטות, המציגות שייקספיר אחר מזה המוכר לנו כמחזאי. כמשורר, נושא העיסוק העיקרי שלו הוא הוא עצמו ורגשותיו. הסונטות ראו אור לפני כ-400 שנה, אך בדיוק כפי מחזותיו, לא נס לחן עד היום. הן ממוענות לדמויות ספציפיות מאוד בחייו של שייקספיר ומצטייר בהן משולש אהבה בינו לבין אישה וגבר החוזרים ומופיעים שוב ושוב. יחסו כלפי השניים משתנה ולעיתים לא כל כך ברור מי בתפקיד מאהב ומי בתפקיד ידיד. התמות המרכזיות שמולבשות על משולש האהבה הן יופי חיצוני, זמן שאוזל ודועך, פרידה וקנאה.

הסונטות של שייקספיר | צילום: יוסי צבקר

את המלאכה התיאטרונית של עיבוד הסונטות לטקסט דבור ופעיל, עשו קבוצת תספיס והבמאי מאיר בן סימון בחן וכישרון רב. לעיתים, בחרו לשלב סונטות שלמות, ולעיתים "סרגו" שתיים שונות עם בסיס תמאטי משותף והמכלול שנוצר קיבל אחדות סיפורית ודרמטית שלמה. כל זה נעשה תוך נאמנות בלתי מתפשרת לטקסט (לא שונתה או נוספה אף לא מילה אחת!), הקפדה על הנגשתו באמצעות אינטונציה ודיקציה מדויקות, והשמתו בפי דמויות מלוטשות היטב.

השפה הבימתית הויזואלית הייתה מהמדויקות שיצא לי לראות. שילוב של תלבושות לבנות עם קווים גיאומטריים, מראות בצורות וגדלים שונים, מכחולים וצבע לבן יצרו עולם מתעתע, מינימליסטי, גיאומטרי, קווי ומונוכרומטי שהיווה מרחב נקי בו המילה המדוברת, המשחק והדמיון יכולים לפרוח. יחד עם תאורה מגוונת ומתוחכמת שהמשיכה את הקו הגיאומטרי של התלבושות, הושלם מילון הצורות הבימתי לתוכו נכנסה עבודת המשחק של הקבוצה.

צילום: יוסי צבקר

חמשת השחקנים הציגו על הבמה עבודת גוף מרשימה שהשלימה את הטקסט והחמיאה לו. הם החליפו דמויות בקצב מרשים ובהרמוניה יוצאת דופן ובבואם לעצב את הדמויות השונות הצליחו להימנע באלגנטיות מקלישאות אפשריות. הכבוד שרוחשים חברי קבוצת תספיס לסונטות ניכר היטב בעבודתם. ניכרת גם עבודת המחקר שלהם לטובת עיצוב דמויות, הגדרת יחסים ביניהם ובניית רצף נרטיבי.

הייתה זו שעה של הנאה צרופה מאירוע תיאטרוני קולח שאי אפשר שלא להתלהב מעצם קיומו – תשובה עכשווית, אינטליגנטית ומדויקת ליצירה שנעשתה לפני לא פחות מ-400 שנה. מעניין מה שייקספיר היה חושב?

"הסונטות של שייקספיר- תיאטרון שירה על אהבה ויצירה"

קבוצת תספיס מתארחת בתיאטרון צוותא.

מאת: וויליאם שייקספיר

תרגום: שמעון זנדבנק

בימוי: מאיר בן סימון

בהשתתפות: יואב אמיר, רעות ברדה-לוי, אודליה דדון, דבי לוין וגל שמאי.

עיצוב חלל: זהר אלמליח

תלבושות: רונה משעול

מוסיקה: נדב ויקינסקי

תנועה: עומר שמר

תאורה: מיכאל אליעזר

ייעוץ אמנותי: רועי שולברג

מועדים נוספים:

31/3/19 | 20:30 | תיאטרון צוותא

לדף הפייסבוק של קבוצת תספיס – הקליקו על הלינק

על ההצגה "מהפכניות"

מאת: אביבה רוזן

אני ניגשת לכתיבת ביקורת ההצגה הזאת בזהירות רבה. מחד, הנושא חשוב וראוי, וצוות השחקנים טוב. אני מעריכה את דליה שימקו כבמאית וכשחקנית, מעריכה מאוד את אסתי זקהיים הנהדרת. מאידך, ההצגה לא עמדה בציפיות שהיו לי. ניסיתי להבין מדוע, אבל קודם אספר לכם על ההצגה.

הרעיון מעניין מאוד: לצייר את הנשים שחיו עם גברים ששמם הולך לפניהם עד היום. קסנטיפה אשת סוקרטס, שנודעה כאישה מרשעת, בעיקר בגלל השם הרע שבעלה עשה לה; ג'ני אשתו של קארל מרקס, אשת אצולה שוויתרה על הכל למען החיים לצדו, חיה חיי עוני, מחלות ורעב וגם תרמה לא מעט לפיתוח משנתו אך נותרה בצלו, בעוד שהוא קנה לו מקום חשוב מאוד כפילוסוף ומניע לפעילות פוליטית; ומרתה, אשתו של זיגמונד פרויד, שלפי המחזה, תרמה לא מעט להבנתו של פרויד את הנפש הנשית. היא תרמה לו תובנות, מושגים ואפילו המציאה חלקים מהתיאוריה שלו, בעודה מבליגה על הרומן המתמשך שלו עם אחותה. גם היא, כמו קסנטיפה וג'ני, נעלמה מדפי ההיסטוריה.

"מהפכניות" | צילום: רוסלו שמריה

המחזה מדגיש את התרומה של הנשים הללו ליצירת ידע וחוכמה, ואת יהירותם והאופי הילדותי והאגואיסטי של הגברים שלצדן, הגברים שהתפרסמו כהוגים הגדולים בהיסטוריה האנושית, אך מראה כי הנשים תרמו, תמכו ואפשרו, לפני שנעלמו. קו המחשבה הזה, של נתינת מקום של ממש לאישה, בהחלט נראה הגיוני ונבון, אך לא בטוח שהצגת הנשים כנבונות ותורמות חייב לבוא בהכרח על חשבונם של הגברים, שמוצגים במערומיהם, כילדים מפונקים בעלי אגו שברירי שהאישה חייבת לטפח. במילים אחרות, לא צריך להשפיל את הגברים כדי להראות את גדולתן של הנשים. הנשים לא הודרו על ידי בעליהן הידועים. החברה היא שיצרה את הנורמות ההתנהגותיות והערכים החשיבתיים שגרמו לכך שהנשים לא קיבלו הכרה. יתכן מאוד שמרקס היה שמח אילו ג'ני שלו הייתה מקבלת הכרה מתאימה. קטנוניותם של הגברים היא כמובן, בעיקר, ספקולציה של כותבות המחזה.

העלילה קופצת בין שלושת הזוגות, סוקרטס וקסנטיפה, קרל וג'ני מרקס וזיגמונד ומרתה פרויד, כמו באופרת סבון בטלוויזיה שבה מודעים היוצרים לכך שהצופה בז'אנר זה איננו בעל קשב וריכוז מספקים בכדי להתמקד יותר מדקות ספורות בסצינה אחת. אבל זאת איננה הבעיה העיקרית של ההצגה. מעבר לכך שנראה כאילו השחקנים עדיין אינם מיומנים בטקסט, הם שוכחים מילים וחוזרים על עצמם, זוהי מחלה שניתן לרפא, אבל הדיאלוגים אינם מעניינים, עמוקים ושנונים דיים. עבור קאסט של שחקנים טובים כמו זה שיש בהצגה, הטקסט איננו מאתגר מספיק כדי להציג את הנושא על מכלול מורכבותו אלא בצורה חד צדדית. זה כמו קונפליקט ללא קונפליקט, הכל ברור וידוע. הגברים הם הביצ'ים והנשים החכמות, הצודקות והמקבלות (להוציא קסנטיפה, שמוצגת כאישה סובלת אך אוהבת שאיננה שומרת על חובת השתיקה ויש לה טענות ודרישות).

אהבתי את הרעיון. לדעתי ניתן עדיין לעבוד על הביצוע.

"מהפכניות"

אנסמבל אספמיה בתיאטרון תמונע

כתיבה: יוספה אבן שושן ודליה שימקו

בימוי: דליה שימקו

דיאלוגים: יוספה אבן שושן

שחקנים: אסתי זקהיים, אלחי לויט, שירה קוריאל, דליה שימקו, אייל שכטר ושלום שמואלוב.

תפאורה: שמעון קסטיאל

תלבושות: דלית ענבר

מוסיקה: איסר שולמן

תנועה: עומר שמר

תאורה: נדב ברנע

ע. במאית: רויטל תמיר

מועדים נוספים: 

12/3/19  20:00 | 24/3/19 19:00 | 23-24/4/19 20:00 | תיאטרון תמונע