2005. צוותא תל אביב. האולם הקטן היה עמוס מפה לפה בצופים וצופות שהגיעו לראות את היצירה החדשה של נתלי פינשטין ושיר גולדברג. במסדרונות החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, בו היצירה נוצרה לראשונה כפרויקט גמר של פינשטין במסלול שחקן יוצר-חוקר של התואר השני, הנפשות ליחשו שהיא חושפת בצורה מקורית ובועטת את כל העניינים הנשיים שתמיד הוסתרו מעבר לדלת הסגורה של החדר משלה. על הבמה הקטנה בצוותא 2, היצירה הגשימה את אותן לחישות, הציגה באופן ייחודי ונוקב את כל אותם סטריאוטיפים נשיים שהחברה הפטריארכלית עדיין מנסה לשמר. חשפה, בין היתר, את האוכל שאנחנו רוצות לטרוף ומתביישות; את הגזרה שאנחנו מנסות לטפח בהתאם לאיזשהו אידיאל יופי שמזמן אבד עליו הכלח ואת הריטואלים שאנחנו מקיימות בכדי להגשים אותו; את תפקידי האישה מצאת החמה עד צאת הנשמה; את המחזור החודשי שיוצג בצורה ההו-כה-מזעזעת ועם זאת באופן הכי מתוק שיש. כל זה, בשירה ותנועה ומילים של מדריכי יופי וטיפוח משנות החמישים. המילים אמנם הדיפו ריח של פעם, אבל הסבטקסט הצליח לפרוץ את השורות ולחדור ללבותיהם של הצופים.
2018. תיאטרון הקאמרי בתל אביב. 13 שנים עברו מאז שהיצירה "היי יפה" עלתה לראשונה על הבמה והיא עדיין מופיעה ברחבי הארץ, כמו גם באולם הבית שלה בתל אביב. קילומטראז' של 13 שנים בעולם הפרינג' זה הישג מטורף, מעטות הן ההצגות שאכן מצליחות לעמוד באתגר הזה. יש להניח שהסיבה העיקרית לכך שההצגה עדיין מציגה על הבמות, מעבר לתכנים והרלוונטיות, היא הנשים שעומדות מאחוריה ושמתמידות במשימה הלא פשוטה הזו. יש לציין במיוחד את המפיקה איילת השחר סיידוף, שבשל רצונה לגרום לנשים נוספות להיחשף לתכנים האקוטיים של היצירה, היא ממשיכה לדחוף אותה לאורך הדרך, בהתנדבות.
היי יפה. צילום: אייל לנדסמן
על אף שעברו 13 שנים, היצירה עדיין בועטת, עדיין נוקבת, עדיין מעולה. כמו יין שהשתבח עם השנים, הקטעים הדרמטיים על הבמה רק השתפרו עם הזמן, נעשו מדויקים למשעי. הקאסט השתנה במהלך השנים וכיום משחקות בו קארין מרום, אפרת קרמזין-וייסמן ונתלי פינשטין. על הפסנתר, אותה אדי זיסמן המוכשרת, שגם הלחינה את המוסיקה שליוותה את המילים והתנועות. הסטריאוטיפים אותם סטריאוטיפים, בועטים יותר, אקטואליים לא פחות, לאור תנועת Metoo העולמית ומחאת הנשים השוטפת את הארץ. נדמה כאילו חלק מהם כבר לא רלוונטיים, כי במת הפרינג' כבר הכילה מאז עשרות יצירות נשיות שהציגו את הקרביים הנשיים, אבל זה רק לכאורה, שכן חלק מהצופות והצופים שראו את ההצגות ברחבי הארץ הביעו זעזוע וחרדה בשל המוצג על הבמה. אף אחד/אחת לא יצאו מהאולם באמצע, אך עדיין, ניכר כי לפתע נחשפו לכדורי האבק ולחרקים המתים שמתחת לשטיח והזיזו ראשם תוך צקצוק או בעתה.
למרות היות הבימוי משובח והמשחק מעולה והקטעים מדויקים, לעיתים הם היו מדויקים מדי, כאילו אחדים שויפו עד אבק. לדבריה של פינשטין, עמה שוחחתי לאחר ההצגה, הדיוק הוא מכוון. יותר מכך, היוצרות מבקשות לשמור בקפדנות על אותו בימוי, אותה מיזנסצינה, אותה שפה של פעם, מבלי להתעדכן ברזי השעה, בכדי לגרום לקהל להבין שכמו אז, גם היום, לא השתנה דבר. עם זאת, משחקן של שלוש השחקניות התגלה במלוא איכותו דווקא ברגעים ה-"אמיתיים", כשתקשרו ישירות עם הקהל. לדוגמה, בקטע בו השחקניות ירדו מהבמה וחילקו ג'לי לצופים, היה זה מרתק להביט באופן בו הגיבו לקהל – ניסיונותיהן החוזרים ונשנים לשכנע את הקהל לקחת כוסית ג'לי או להפגין את יכולותיו המשובחות של האדום האדום הזה. באופן אירוני משהו, הדיוק קיבל ביטוי בצורה מקסימלית דווקא בעת תגובות בלתי צפויות של הקהל – כאשר פינשטין המחישה כיצד האישה צריכה להתנהג בעת "הצרה החודשית", היא הגיבה לצחוק צופה אחד והשתהות צופה אחרת בקומיות במינון נכון, לא יותר מדי ולא פחות מדי, בסגנון הרוזנת גרנת'הם. הג'סטות שלה לאותו צופה המום המחישו עד כמה חוסר הדיבור על הדבר הזה שאנחנו מתמודדות איתו כל חודש הוא מגוחך.
צילום: אייל לנדסמן
מרבית הקטעים בהצגה התבססו על שני מדריכי יופי משנות החמישים, שסביר להניח נחשבו לרבי מכר בקרב הנשים של אז. בין לבין, היו שני קטעים שלא התבססו על המילים המנחות, אלא על פרוטוקול משפט רצח ושיריה של לאה גולדברג. לדבריה של פינשטין, הם נועדו להפגין את הצד הפחות יפה של האישה, אבל למעשה, הם עשו הרבה יותר מזה. בשניהם, האישה היא הבובה המופעלת, וגם כשהיא פועלת ולוקחת את החוק לידיים כדי להגן על עצמה מהבעל המכה, חוטי החברה והמשפט עודם אוחזים בה חזק. על אף החוטים, הזעקה הרועמת שלה נשמעה מבעד לכותלי בית המשפט, עד לבמת התיאטרון והחוצה, לעולם האמיתי.
בקטע שהתבסס על כתבי לאה גולדברג, אפרת קרמזין-וייסמן גילמה והפעילה בובה-אישה מבוגרת המחכה לאהובה שיחזור. על אף השנים שעברו, על אף שהיא יודעת שהוא כבר לא יחזור לעולם, היא מחכה לו, ממאנת להאמין שהזמן חרש בה קמטים. בזכות המשחק המפעים של קרמזין וייסמן, הבובה-אישה היתה קורעת לב במובן הטוב של המילה. הכמיהה שלה למה שלא יחזור ולא יתממש לעולם, התקווה להחזיר את הגלגל לאחור ולאחוז בשנים האבודות הללו, התממשו בצורה נפלאה ומכמירה.
למרות השנים שעברו, על אף שההצגה נוצרה לראשונה טרם זמנו של פייסבוק, אי אז מעבר להרי החושך, היא כל כך רלוונטית גם היום, כאשר צבע אדום כדם נשפך ברחובות ונשטף בגשם. בזכות יכולותיה התיאטרליות, היצירה מאפשרת להסיט זרקור על נשים באשר הן, כפי שהן באמת.
תצלום קטן, מאיש אחד רחוק מכאן, הוביל ליצירתו החדשה של דוד אמסלם, שנוצרה במסגרת מסלול בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, תחת הנחייתה של פרופ' אופירה הניג. בשנת 1967, בסוף מלחמת ששת הימים, תיעד הצלם דוד רובינגר חיילים תשושים מתקלחים. מתוך התצלום עצמו, שאינו מבוים, בשילוב חוויתו האישית של אמסלם משירותו הצבאי בצנחנים, נולד המיצג שעולה כעת בגלריה האוניברסיטאית כחלק מהתערוכה "קווי הגנה".
במיצג, אמסלם עוסק במושג הזמן על פי הגדרתו האישית. הוא לא מתכופף תחת הזמן האוניברסלי או זמן צבאי המוגדר שרירותית, וניתן לראות ביטוי נרחב לכך לאורך כל המיצג. האירוע התיאטרוני עצמו קורה ישירות על רצפת הגלריה, בין קירות תערוכה עמוסי תצלומים בעלי אופי מיליטריסטי, מה שמעצים את הדרמה. ההתרחשות במיצג היא ללא מילים, הטקסט מפנה את מקומו לצלילים, לתנועה של השחקנים ולטקסטורות השונות שעל הבמה.
היצירה נפתחת בחמישה חיילים עומדים על סולם. כבר מהרגע הראשון, הצופה נדרש להפעיל מנגנוני פענוח שונים, מה שיוצר מתח, סקרנות וריכוז מקסימליים. בתנאים האלה, הקהל נסחף עם ההתרחשות שמשתנה בלי הפסקה ומתפתחת על רצף נרטיבי ברור. פעולותיהם של השחקנים מפעילות את דמיון הקהל כך שניתן ממש לראות את הבסיס הצבאי בו הם פועלים, קם ועומד בחלל הגלריה. כשדמות אחת מסיטה את מבטה, ברור לקהל שעוברים קליעים מעל ראשה למרות שאין סאונד המעיד על כך.
ככל שההתרחשות הבימתית מתקדמת, כך גוברות השאלות והפרשנויות אצל הצופה. היעדר הטקסט ושימוש בחומרים שונים כמו פלסטיק, מתכת ואפילו סוכר, מזמנים הפעלה של כמה ערוצי קליטה, כך שנוצרת חוויית צפייה פעילה ורב-חושית. הסוכר זורם מתוך דליים על השחקנים, ישירות על הרצפה המבריקה ומדמה מקלחת. הזרם יוצר צלילים המזכירים חצץ, בהתאם לעולם הבדיוני בו מתרחש המיצג. לנו נותר רק לתהות, איך מקלחת סוכר מרגישה? הבלטת החומריות תומכת במסר הנוקב של המיצג, ולכן אין ניסיון להסתיר את העובדה שהרובים עשויים מפלסטיק חלול, על אף שלמראית עין הם די ריאליסטיים.
השפה העיצובית של המיצג מעודנת, מתוחכמת ואלגנטית. ישנה סקאלה צבעונית מוגדרת היטב, שמשרתת את המסר ומבדלת חייל אחד מהשאר. העיצוב של המיצג גם הוא מעורר מחשבה. האם לצבעים יש משמעות פוליטית? או משמעות פסיכולוגית גרידא? התשובה עשויה להשתנות בהתאם לפרשנות האישית של הצופה.
הקונטרסט בין חייל אחד לארבעה האחרים מעוצב היטב דרך המשחק. התזוזה של השחקנים במרחב והאפיון התנועתי של כל דמות ניחנו באותו עידון ששייך לשפה העיצובית. אמסלם בחר חמישה שחקנים מוכשרים והעבודה המשותפת איתם ניכרת גם בניואנסים עדינים כמו מבט. החמישה פועלים בחלל באנרגיה משותפת, וראוי לציין במיוחד את משחקם של זיו שחם ומושיקו ביטון.
אמסלם הוא במאי צעיר ומבטיח. עבודתו מתוחכמת, אלגנטית, בוגרת וקריאה. הוא לא מתפשר ולא מתנצל, וניכר שבמה היא מדיום טבעי לו לשם הבעה עצמית. המיצג מספק הצצה אינטימית לתוך המחשבות, התחושות והמאווים של יוצרו, המסרים מטלטלים והמיצג בכללותו מהפנט.
היו אלה 20 דקות של מיצג עוצמתי ומעורר הזדהות שממשיך להדהד בראשי עד לכתיבת שורות אלה.
אנחנו מדינה חמה, גם במזג האוויר וגם באופי של האנשים שנגזר מכך. אין אצלנו טמפרטורות במינוס ובשביל לראות שלג צריך מזל וחורף אמיתי ולעמוד בפקקים לירושלים ולהתפלל שהשלג יחזיק יותר משניה וחצי, או לשנס מותניים ולנסוע כמה שעות פלוס הרבה שעות המתנה כניסה לאתר מספר אחד (והיחיד) לייצור תיירות שלג – החרמון. אגמים קפואים עם משטחי קרח נוצצים הם לא דבר שמיוצר בארצנו הקטנטונת ועם ההתחממות הגלובלית הסיכוי של החלקה על הכנרת או בחולה הוא חלום שרק הולך ומתרחק. כנראה שזוהי הסיבה שכל מה שקשור בענייני קרח ושלג יוצר אווירה קסומה בניחוח של אגדות. בגלל זה הפקות כמו "מלכת השלג – קרקס על הקרח", שעולה בחנוכה ברחבי הארץ, מסקרנות כל כך הרבה ישראלים.
אז מה הקשר בין "מלכת השלג" לבין קרקס על הקרח? הסטטוס: It's complicated הוא המתאים ביותר בשביל להגדיר את זה. לא קל להסביר איך השילוב בין הסיפור המפורסם של הנס כריסטיאן אנדרסן שמנסה בצורה לא מוצלחת במיוחד להתלבש לתוך מופע החלקה על הקרח לבין שפע של אלמנטים קרקסיים ברמה סבירה המלווים במוסיקה אקלקטית ורבת סגנונות יוצרים מופע מרתק ומהנה. כבר ראינו מופעי קרקס, ראינו הצגות, ראינו החלקה על הקרח. כזה עוד לא ראינו.
המופע נפתח בהחלקה על הקרח עם קול קריינות שמציג את סיפור מלכת השלג ובכמה אלמנטים מרשימים של הרקדניות על הקרח, הסינטטי, לאכזבתן של המבקרת הפרטית שלי והמאומצת הקבועה שלנו לענייני תרבות, שגם התלוננו בסוף המופע על כך שהשחקנים/רקדנים/לוליינים לא דיברו (אפילו ברוסית היה בסדר – הסכימו להתפשר). זוהי תמצית הביקורת הבונה שלהן. דקות ספורות אחר כך הבנו, עניין הקרח הוא לא העיקר, הטרול המוצג בפתיחת המופע נקשר מיד לרצועת גומי ומתחיל לרחף באוויר הלוך וחזור להשתאות הקהל וזה היה לב המופע – קרקס.
בסצנה הבאה אנו מתוודעים לגיבורי המופע – קאי וגרדה, הלבושים בתלבושות שוויצריות מסורתיות ולאחר ריקוד חביב על הקרח מגיעה בובת ענק של איש שלג המחליקה ביחד איתם ועם חבריהם לתשואות הקהל. וכך, בכל סצנה וסצנה, עם התקדמות הסיפור, משולב קטע קרקסי מרשים ומפתיע – מלכת השלג על המחליקיים בגובה כפול, המכשפה בגן הפרפרים המחליפה 10 תלבושות ב-10 דקות (כן, כן, על הבמה תוך כדי מופע, ועם המחליקיים), ריקוד בתאורת אולטרה סגול עם אלמנטים זוהרים, מופע רכיבה לולייני על חד אופן ועוד ועוד.
מלכת השלג. צילום: אנדרי סמירנוב
כמו האלמנטים המתחלפים, גם המוסיקה מגוונת, ממוסיקה קלאסית מוכרת יותר למוסיקה קלאסית מוכרת פחות, ממוסיקה אוריינטלית למוסיקה בקצב קאנטרי, ולבסוף סיום בשיר רוסי. גיוון גדול, נעים ומעניין לאוזן.
הבמה ערומה מתפאורה מלבד מסך רקע קבוע לאורך ההופעה והתאורה לא עשירה מספיק למלא את החסר. לעומת זאת, התלבושות הססגוניות המתחלפות בכל סצנה וסצנה משלימות את הצד הוויזואלי ומפצות על החסר ברוב הסצנות.
צילום: אנדרי סמירנוב
כמה קטעים מוזרים עד כדי גיחוך במהלך סיפור העלילה הצליחו גם הם לעבור בצורה סבירה בזכות האלמנטים הקרקסיים שהגיעו בעקבותיהם: גרדה מגיעה לארמון שלא ברור מהו בדיוק, היא מחפשת את קאי החבר שלה. היא רואה את הנסיך ומבינה שהוא לא קאי כפי שציפתה, ואז הנסיכה מחליטה לערוך נשף לעודד את רוחה – הגיוני בסך הכל, גם אני הייתי עושה בדיוק ככה. הנסיכה, מתברר, היא אמנית חישוקים והבמה מתפנה כדי שתפגין את כישוריה המיוחדים, והנה – הנשף קיבל הגיון משלו. קטע נוסף – גרדה ממשיכה במסעה ביער ואז מגיעה חבורה של פיראטים, מה קשור פיראטים? אנחנו באגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן!! הקריינית מסבירה שאלו הם שודדים, הם פוצחים בריקוד סוער וקופצים על חבלים צבעוניים במהירויות שונות, שניים ושלושה ביחד, כמה חבלים בו זמנית ועוד. אחרי אקט מרשים שכזה, שיהיו פיראטים, למי אכפת?
אז אולי זה לא המופע הכי מושלם, אולי הרמה של אמני ההחלקה על הקרח היא לא של אולימפיאדה, כנראה שיש קרקסים מוצלחים מאלה, אבל סך הכל זהו מופע צבעוני, שמח, מהנה ומפתיע, מגוון מאוד, מתאים לטווח גילים רחב ובהחלט מתאים כבילוי משפחתי לחנוכה.
"יולדות" של תיאטרון יפו היא הצגה מטלטלת ומרגשת מאוד. היא כזאת לא רק בגלל הנושא בו היא עוסקת, שמסעיר את החברה הישראלית כבר כמה עשורים, אלא גם בגלל הדרכים המופלאות בהן מוצג הנושא הקשה הזה, חטיפת ילדי תימן מהורים שזה עתה הגיעו לארץ, כואבים ומבולבלים. כמו שאומרת אחת השחקניות, שמסבתה נחטף ילד, האנשים שבתחתית הסולם החברתי, אלה שכולם מסתכלים עליהם מלמעלה, הפרימיטיביים האלה מתימן. אך לא רק מתימן.
כל כך הרבה דובר על הנושא, כל כך הרבה דמעות נשפכו, אבל באמצעים אמנותיים נוגעים במיוחד מציגות שלוש שחקניות, סלי ארקדש, מוריה בשארי-ליפשיץ ועדן אוליאל, את תהליך הלידה הכואב והממושך שסופו כלום ואין. תינוק יפה שנעלם לעולמים, אין גופה ללטף בפעם האחרונה, אין קבר להתאבל עליו. ריק.
אחד האמצעים בהם משתמשת הבמאית, חנה ואזנה-גרינולד, הוא פיזור ערימה של חיתולים לאורך ורוחב הבמה, בציון שמות ההורים והילדים שנגזלו מהם, כביכול מתו. הערימה נראית לבסוף כשורות של קברים, אלא שהקברים אינם קיימים במציאות והילדים מצאו את דרכם, בה לא בחרו, להורים מאמצים אשר לקחו אותם ממעונות ויצ"ו. שועי העם מול דלת העם.
יולדות. צילום: דוד קפלן
כמה מההורים ידעו שילדיהם נמצאים במעונות ויצ"ו ונסעו לשם, אך מנעו מהם את הכניסה. חוץ מלשבת בחוץ ולבכות, הם לא תיארו לעצמם שיש דרך לעבור את הדלתות הנעולות ולקחת את ילדיהם. הם ידעו שילדיהם לא מתו. הם הבינו שילדיהם חיים, אך לא איתם, ולא הפסיקו לחכות להם. כל ילד ברחוב, כל אדם בגיל המתאים עורר תקווה.
במהלך ההצגה, מתארת אישה שעבדה בבית החולים בראש העין כשהייתה בחורה צעירה את צורת העבודה שם. היא עצמה עלתה מתימן ועבדה באחד מבתי החולים בראש העין, משם נחטפו חלק מהילדים. תיאוריה יבשים, מגוננים על המערכת עשרות שנים לאחר המעשה, היא מספרת שההורים שזה מקרוב באו, נחרדו למראה האינפוזיות והמחטים וניסו לנתק את ילדיהם מהמכשור הרפואי. לכן, היא מסבירה, לא אפשרו להם להיכנס לחדרי האשפוז. לכל היותר, אפשרו להם לראות חלק מהילדים דרך החלונות. כאשר התפנה לכך הצוות הרפואי, הרימו האחיות והציגו את הילדים שלא היו מחוברים לאינפוזיות. ההורים שישבו ימים ולילות בחוץ בתקווה לראות את ילדיהם, חזרו לעיתים קרובות מאוכזבים הביתה.
השתקה. העולים החדשים שמפחדים מהצל של עצמם, שמחפשים את הדרך להשתלב בחברה החדשה והמפחידה אליה הגיעו, ואין להם קול ממילא. את אלה משתיק הממסד, שזרועותיו האימתניות עושות יד אחת כנגד האנשים המפוחדים הללו. השתקה. ניתן לרמות, לשקר, לגנוב מהאנשים הללו, ואחר כך לפטור אותם באמירה: "זה לא תימן פה". פה אנחנו מטפלים בילדים המתים וקוברים אותם. השתקה. שנים של התעלמות מנשים שנכנסו לדיכאון, שכבו במיטה ולא הצליחו לתפקד. אבל שיתוק על ילדים שנגזלו. הדור שלנו לא יכול להבין זאת. את השתיקה, חוסר האונים, הוויתור כביכול.
צילום: דוד קפלן
נגנית הצ'לו (אביגיל ארד) שיושבת ליד הבמה ומנגנת בחלק הראשון של ההצגה, הופכת לחוקרת בחלק השני שלה, היא מעמידה את כלי הנגינה וקמה על רגליה. באחת, היא הופכת לאשת משפט המתחקרת נשים שפנו מיוזמתן כדי לספר על מה שראו בבתי הילדים. על הילדים שהופיעו ונעלמו ואסור היה להן אפילו לשאול מה קרה לילד.
ההצגה מבוססת על סיפורים אמיתיים וגם על נתונים שחלקם נלקחו מארכיון המדינה. המסקנה של החקירה היא שרק במיעוט קטן של הילדים שנעלמו, 69 ילדים, אין הסבר להיעלמות. אחת השחקניות מבקשת משש השורות הראשונות של הקהל לעמוד על רגליו, כדי להמחיש איך נראים 69 איש. נעמדנו. 'ועכשיו תיעלמו', היא מבקשת. נאלמנו.
"יולדות"
מבוסס על חומרי ארכיון ועל הפואמה "יולדות" מאת איריס אליה-כהן
ראיון בעקבות הטרילוגיה הבינלאומית, על תהליכי יצירה וטכניקות עבודה ביצירה עם טקסטים לא-דרמטיים, ולקראת סבב הצגות בארץ עם היצירה KIND OF
מאת: נעמה ברמן
לפני שלוש שנים ליוויתי כעוזרת בימאית את אופירה הניג בפרוייקט "לילה שלושה כלבים" (2015). נחשפתי לתהליכי עבודה על טקסטים לא דרמטיים בשלוש שפות, על הקו תל אביב-ברלין. כעת, כשהיצירה החותמת את הטרילוגיה, "KIND OF", עולה לסבב הצגות שני בארץ בסוף החודש הנוכחי, נדמה לי שזהו זמן טוב לתעד ולסכם את תהליכי היצירה הייחודיים שליוו את הפרוייקט כולו, ושלחלקם הייתי גם עדה ושותפה.
להניג ביוגרפיה אמנותית מרשימה כבימאית בארץ ובחו"ל. היא ביימה את הקלאסיקות הגדולות – העתיקות והמודרניות. צ'כוב, לורקה, אוריפידס, ברכט, הווארד בארקר, ברנאר מארי קולטז, לסינג ועוד רבים וטובים אחרים. בין היתר, ביימה מגוון ממחזותיו של המחזאי הישראלי גלעד עברון, וכן עיבדה וביימה יצירות ספרותית לבמה, ביניהן, על בסיס כתביו של שלום עליכם ועל בסיס סיפורי עם מהפולקלור היהודי מרחבי התפוצות: מהמערב, מהמזרח ואף מהמזרח הרחוק.
אופירה הניג. צילום: ג'ראר אלון
בחמש השנים האחרונות, הניג העלתה פרויקט בינלאומי המורכב משלוש יצירות בימתיות: "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" (2013), לילה שלושה כלבים" (2015) ו-"KIND OF .(2018) "KIND OF, המשלימה את הטרילוגיה, עלתה לראשונה בתיאטרון השאובינה הברלינאי בפברואר 2018, ובמאי התקיימו הופעות הבכורה בארץ. בסוף חודש נובמבר הנוכחי תעלה היצירה לסבב הופעות נוסף ב"תיאטרון הבית" ביפו (28-30/11/18).
היצירות האלו אינן מבוססות על מחזות כתובים היטב. הן נולדו מתוך שאלה ומחקר, ולא מתוך מחזה קיים. על הבמה ישנו ריבוי של טקסטים שברובם אינם "דרמטיים" – והם כוללים פרוזה, שירה, תיאוריה, פילוסופיה וטקסטים שנכתבו בייחוד עבור הפרויקט עצמו. השאלות משתנות, אך בכולן עוסקת הניג בסוגיות הגדולות של האדם ושל החברה: ביחסי אמן-שלטון ובחופש היצירה ("זוז, אתה מסתיר לי את השמש"); בזכות האדם לחיות בכבוד אבל גם למות בכבוד ("לילה שלושה כלבים"); וביצירה האחרונה, KIND OF, בכוחו של המון צייתן לרמוס את המיעוט. בנוסף, ומזה לראשונה, הניג גם מביאה את הסיפור האישי האוטוביוגרפי שלה אל הבמה.
האמנות כהיסטוריה בדויה
כל יצירה מבין השלוש עוסקת בנושא אחר, אבל "ריבוי" היא מילת המפתח המאפיינת את כולן. רק לסבר את האוזן, ב-KIND OF משולבים טקסטים מאת ובהשראת כותבים כאליאס קנטי, היינריך בל, פון הורבאט, סוקרטס, מנדלי מוכר ספרים, נועם חומסקי, עדי אופיר ועוד. הריבוי ממשיך במגוון השפות המדוברות על הבמה, בעיקרן עברית, ערבית וגרמנית, ולעיתים גם אנגלית ויידיש. בהתאם לריבוי השפות, גם השחקנים המשחקים אותם: ישראלים, ערבים-פלסטינים וגרמנים.
הניג מספרת איך נולדה הטרילוגיה: "כשהתחלתי לעבוד על "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" – לא ידעתי שזו תהיה טרילוגיה. הייתי בשלב בחיים המקצועיים והאישיים שבו רציתי לחקור את סוגיית יחסי האמן-שלטון. תמיד הייתי חובבת של ספרי ביוגרפיות ונכנסתי לתחקיר על חייהם של אמנים שהיו בקונפליקט עם שלטון, או ששיתפו פעולה עם שלטון רשע. בפעם הראשונה בחיי התיישבתי לכתוב את הסיפור שלי כשאני מודעת להיותי אמנית ולא היסטוריונית ולחופש המוחלט שיש לי בכתיבה ללא מחויבות לאמת היסטורית. רק לאחר שסיימתי את העבודה (שנמשכה שנה וחצי) – כולל כתיבה ותיקונים, קריאה ותחקיר, סדנה עם שחקנים, חזרות ושוב חזרה לשולחן הכתיבה – רק אז הבנתי שזו הולכת להיות טרילוגיה. בשנתיים הבאות עבדתי על "לילה שלושה כלבים", ובהמשך על "KIND OF". כל פעם זו היתה בחירה בנושא שהעסיק אותי והוציא אותי למסע".
KIND OF מעמידה בפרונט את מערכת החינוך הישראלית ובוחנת את האופן שבו השפה הופכת לכלי פוליטי ושלטוני המסמן מיעוט לעומת רוב. המיקום והסיטואציות – בית ספר של שנות ה-60 וה-70 בישראל, ילדות והתבגרות בתוך מערכת חינוך שמעצבת את החשיבה של תלמידיה דרך השפה לצייתנות ולמשמעת. הדמויות – אוטוביוגרפיות ומומצאות – מיטלטלות במאבק על קולם של נרטיבים מושתקים ושפות מושתקות. למשל, דמות המספרת (לני שחף), המובילה את היצירה, מספרת על מנהל בית ספר שנזף באביה על כך שהוא מספר לה "סיפורי שואה" לפני השינה, ובאמא שלה, על כך שהיא מדברת איתה ב"שפת האויב" (גרמנית). זהו בית ספר שבו אסור להשמיע שירים בשפות אחרות מלבד עברית, כי "שירים בלועזית יכולים להיות השפעה רעה על התרבות שלנו". זה אותו בית ספר שבו אב בית ערבי המתאמן באילוף כלבים בערבית הופך בעצמו להיות כלב, ה"כלב" שאותו תולה בסוף ההמון המשולהב. השפה איננה ניטרלית ואיננה תמימה: אנחנו כחברה תולים את המיעוט ואת השונה קודם כל דרך המילים.
בין השפות השונות בפרוייקטים מופיעה לה לעיתים גם האנגלית, וכעת ככותרת ליצירה KIND OF. האנגלית משמשת כ-kind of אתנחתא קומית, שמאפשרת הימצאות במרחב ניטרלי, ללא משקעים. למשל, כשאחד התלמידים (יוסי צברי) שואל את המורה שלו (סלווה נקארה) איך להגיע אליה לחיפה לשיעור פרטי בערבית, היא ממפה את שמות הרחובות הראשיים בחיפה בדרך לבית שלה, שלכל אחד שם גם בערבית וגם בעברית. ההסבר העובדתי לכאורה נושא איתו את המטען ההיסטורי והפוליטי של יחסי יהודים וערבים ונעשה בעברית ע"י שחקנית ששפת האם שלה היא ערבית. התלמיד שואל בתגובה: "המורה, זאת אגדה?" והיא עונה: "KIND OF". האנגלית הופכת כאן למרחב של הפוגה שבו אפשר להתבדח לרגע על המציאות המורכבת שאנו חיים בה.
הניג מתענגת על השימוש בשפות בייחוד כשהשפה עומדת במוקד כנושא. רק שאז מתקבל רובד נוסף שהוא הרבה פחות ניטרלי. סלווה נקארה, כמורה לערבית, מלמדת את תלמידיה כיצד לדבר ערבית. כשבין התלמידים שלה שחקנים ששפת אמם ערבית – לא ניתן להתעלם מהאופן שבו החברה שמשליטה סדר ומשמעת גם מכופפת את שפתו של המיעוט, וכך, באופן בלתי נמנע, את המיעוט עצמו.
מתוך "KIND OF". צילום: ג'יאנמרקו ברסדולה
הזעקה של האמן לצדק
הגורם המחבר את כל היצירות היא דמות המספרת המשוחקת על ידי לני שחף/רבקה נוימן. היא הקו שמחבר את כל הנקודות והמנגנון שמניע את ההתרחשות הבימתית כולה. המספרת היא בת דמותה של הבימאית הניג, דמות ספק אוטוביוגרפית ספק בדיונית. בקטע אירוני של הומור עצמי אך כואב המספרת-הבימאית מדברת על חיבתה לעיסוק בהיסטוריה (מתוך KIND OF): "יש לי חיבה מיוחדת לספרים שעוסקים בזוועות של האנושות. עד היום אני נוהגת לבלות את שעות הערות שלי בצפיה ובקריאה בסרטים דוקומנטריים על מעשי רצח, טבח ובעיקר מעשי לינץ'. אז אני מרגישה מאוד טוב, אני מרגישה אקטיביסטית. עם הקפה ביד אחת והסיגריה ביד השנייה – אני בטוחה שאני מתקנת את העולם. טוב, לפחות אני רוצה לדעת מה קורה או מה קרה או מה הקשר בין מה שקרה למה שקורה. עשיתי חצי מהדרך של האקטיביזם. רק שבדרך כלל זה גם נגמר בזה. מקסימום אני לא מצליחה לישון טוב בלילה ומתלוננת בבוקר שאני לא ישנה בלילות, וטורחת להדגיש שזו לא רק מטאפורה. והכי קשה זה הספרים. ממש קוצר נשימה. רק שבדרך כלל אני גם לא עושה עם זה כלום. נשאר רק הקוצר נשימה. נשארת רק המטאפורה".
הטקסטים של הניג חושפים את המתח שבין קולו של האמן, הזועק לצדק ולרגישות מוסרית, לבין היותה של הזעקה הזו רק "קוצר נשימה", אמנות שאינה משנת מציאות בפועל. וזאת, כיוון שהשפה שאותה הניג/המספרת מדברת היא שפת הבמה. באוזלת היד שלה לעשות מעשה אקטיביסטי "אמיתי" היא מבקשת לזעזע אותנו דרך השפה שלה – שפת הדימויים והמטפורות. שירת הבמה.
סגנון הכתיבה הוא סגנון של כתיבה חדשה, הניג מסבירה: "זהו טקסט שנכתב במיוחד לפרויקט ולא היה קיים לפני כן, וגם אין לו קיום כמחזה מחוץ לפרויקט התיאטרוני, וכשאני כותבת טקסט כזה, אני כותבת אותו כבימאית. אינני רואה עצמי כמחזאית. לכן כשהטקסט הזה פוגש שחקנית, אין לי בעיה להעיף ולהיפרד ממנו – אם זה לא עובד או לא ברור או מייגע".
המעקב אחרי דמות המספרת, הבימאית, מעורר בצופים את השאלה: אמת או שקר? מה האפקט שאת רוצה לייצר בשימוש בסגנון הכתיבה הזה הנע על התפר שבין אוטוביוגרפיה לבדיון?
"הכתיבה הזו מאפשרת לי לפלרטט עם הסיפור. להניח שהכל, הכל בדיה. אני לא עושה טיפול עצמי בכך שאני מספרת סיפור אישי. למעשה, אני מספרת את הסיפור שלי אבל לגמרי שואבת מסיפורים של אחרים. אני ציידת. אני צדה סיפורים. אני אוהבת מאד לשמוע סיפורים ואני אוהבת לספר סיפורים. הבמה מאפשרת לי את זה אבל גם מאפשרת להשאיר תהייה או הרהור בעקבות הסיפור. שהרי אם לא נעשה טרנספורמציה מהרגש לתבונה, אז לשם מה כל זה?".
כשנכנסים לעבוד על פרוייקט כל כך ארוך ומורכב למשך שנתיים – צריך תכנית עבודה מסודרת. מהם העקרונות שעל בסיסם את עובדת?
"העיקרון נשמר בכל שלושת הפרויקטים אבל התפתחה הטכניקה. ראשית אני ממוקדת בניסוח נושא, מתחילה להכניס שותפים ליצירה. כל תהליך על סוג כזה של פרויקט, שהוא גם בינלאומי ובשפות שונות – דורש תחקיר מאד ארוך ששותפים לו גם צוות היוצרים וגם השחקנים. דורש עבודה עם דוברי שפות שונות, דורש הלוך ושוב מחדר החזרות לבית ולשולחן הכתיבה. לא פחות משנתיים. מה שמעניין הוא שבכל שלושת הפרויקטים יצאתי לדרך עם נושא אחד ובמהלך החזרות הבנתי שאני למעשה עוסקת בנושא אחר. זה רגע מאד מרגש ומאד חשוב בתהליך היצירה וצריך להיות מאד ערים לו, ולקבל אותו בברכה. בנוסף, זה לא מחזה כתוב היטב, ולכן הסיפור שאנחנו מספרים הוא סך כל החיבור בין הפרגמנטים הדוקומנטרים והפרגמנטים הפואטיים."
אותו "סך כל החיבור" בין קטעי הטקסטים השונים הוא מלאכת מחשבה בפני עצמה. הניג יוצרת חיבורים אסוציאטיביים, לוגיים ואינטואטיביים-רגשיים, בין טקסט לטקסט ובין סיטואציה לסיטואציה על הבמה. באמצעות החיבורים האלו, לא צפויים ולא כרונולוגיים או סיבתיים בהכרח, הניג כותבת את המחשבה שלה על גבי הבמה, ותוך כך היא מזמינה אצל הצופה תובנה והרהור.
מתוך "זוז, אתה מסתיר לי את השמש". צילום: ג'ראר אלון
איך את עובדת עם שחקנים? אילו שיטות עבודה נשארות בחוץ ואילו נכנסות פנימה לתוך חדר החזרות?
"אני תמיד בוחרת שחקנים שנושאים איתם עולם תוכן שמענין אותי. אני לא מכירה את המושג "טייפקאסט" ולא מכירה את המושג "דמות". הרבה פעמים הנרטיב נוצר בעקבות אישיות השחקן. יש בהחלט כמה שחקנים שאני עובדת איתם כבר הרבה שנים והם הגרעין החזק בכל הפרויקטים האלו. אבל בכל פרויקט גם פתחתי דלתות לשחקנים חדשים. טכניקת משחק שמבוססת על פסיכולוגיה ועל הזדהות של השחקן עם דמות אבסטרקטית – אינה רלבנטית בסוג העבודה שלנו. השחקן אינו משחק "דמות", הוא נושא איתו סיפור- וזה משהו אחר. לשחקנים חייבת להיות גם יכולת להיות אירונים לסיפור, להביט בו מהצד. בנוסף, אני מאוד אוהבת שחקנים עם יכולת ורבלית ובפרויקט כזה הם חייבים להעביר טקסטים תיאורטיים קשים, וגם יכולת פיזית ודמיון רב – כדי להעביר עולם דימויים אסתטי ופיזי. בקיצור, שחקנים טובים!"
בתהליך כזה, שיש בו מקום רב לשחקנים שנושאים איתם סיפור, נדרשת הגדרה ברורה איפה הבימאית לוקחת את המושכות ואיפה היא משחררת. הניג מדברת על הדינמיקה העדינה הזו: "אני מאמינה גדולה בבימוי שיוצר עולם ומגדיר את משפט הנושא שעליו עובדים. אני חושבת שבימאי צריך לקחת מושכות והוא גם צריך לקחת אחריות. אבל… תיאטרון לא עושים לבד, ובוודאי שלא בסוג כזה של תהליך. אני מאד קשובה לשחקנים, להערות ולהארות שלהם, לאינטואיציה שלהם. אם אני בוחרת לעבוד איתם אני צריכה שגם הם יבחרו לעבוד איתי. אני לא "נותנת להם עבודה", אני "עובדת איתם". זו שאלה של אמון. לעולם לא אכריח שחקן לעשות או להגיד משהו שהוא/היא אינם שלמים איתו. קורה הרבה ששחקן מביא חומר משלו מתוך עולם האסוציאציות, ואם זה טוב, כמובן שזה ייכנס. אני מתרגשת מזה, אין שום שאלה של אגו".
אמנים נאמנים?
הניג והאנסמבל מופיעים עם היצירות ברחבי אירופה, והיא מספרת על ההתקבלות של היצירה בקרב קהלים שונים: "הבדלי התרבות והשפות השונות יוצרים תמיד סוג של תובנות חדשות. בדיקה של גבולות היצירה, של השפה התיאטרונית שמחברת בין כל התרבויות. גיליתי שההומור והצחוק משתנים בין הקהלים, אבל רגעי העצב והכאב – משותפים לכל תרבות של בן אנוש.
מצאנו בית חדש, בית שהוא ללא מבנה וללא במה קבועה, כמו תיאטרון נוסע. אנחנו נוסעים עם הסיפורים שלנו ועם מזוודה ואנשים באים לראות אותנו. זה גם מאד מחזק את יכולת ההתאמה לחללים שונים. חללים ריקים שיכולים להכיל את הסיפור שלנו. אני חושבת שפיטר ברוק גאה בי!".
אבל ההכרח במציאת הבית החדש והארעי, שאיננו נתמך על ידי ממסד כלשהו, הוא לא מקרי. בשנים האחרונות הניג יוצרת באופן עצמאי ללא תמיכה ממסדית, מתוך החלטה ובחירה מודעת שלא להיתמך על ידי גופים ציבוריים.
בימים אלו עולה בכנסת לקריאה שנייה ושלישית חוק של שלילת תקציבים על בסיס נאמנות בתרבות. חוק שאם יעבור, עלולות להיות לו השלכות קשות עבור אמנים כאן בארץ. כאמנית המסרבת להיתמך על ידי המדינה או הרשויות בכל הפרויקטים האחרונים שלך, מה תוכלי לומר לכל היוצרים שעלולים לסבול מההשלכות של חוק כזה?
"אני מלמדת בימוי באוניברסיטת תל אביב ומביטה בדור הצעיר שיוצא לחיים אלימים וחוקים לא דמוקרטים. וזה מאד מאד מטריד ומדיר שינה. חד משמעית, אני מאמינה שהמדינה חייבת לסבסד אמנות כדי שתהיה חופשיה מהישג מסחרי. את כל המושגים הטיפשיים והמסוכנים כמו "חופש המימון" צריך היה לעצור מזמן ביחד עם מי שהמציא אותם. אם התשתית הזו לא מתקיימת, אין שום סיכוי שיקרה כאן משהו משמעותי וזה משפיע באופן ישיר על החברה. חברה זקוקה למגדלור, חברה דמוקרטית חייבת את אמניה.
אני בחרתי לעבוד ללא מימון ממשלתי מכיוון שאני יכולה להרשות לעצמי. לא יכולתי לסבול את הניכוס שהממסד עשה ליצירה שלי. לא יכולתי יותר לסבול שנותנים את העבודה ארוכת השנים שלי כדוגמה ל"דו קיום". אני עובדת היום עם אמנים פלסטינים, סורים, מרוקאים וישראלים. אני רוצה להיות חופשיה. מנותקת מכל קונטקסט ממסדי בכלל.
אבל אסור לוותר כאן בפנים. אני מקוה שזה לא מאוחר מדי. אני מצפה כבר הרבה זמן לתגובות רדיקליות מצד בעלי הכוח בממסד. למחאה רדיקלית. הם לא החשיכו את התיאטרון כשסגרו את תיאטרון אל מידאן בחיפה. עכשיו זה הגיע גם אליהם. בממסד תרבותי שלא מנוהל על ידי אנשי רוח – אין מה להתפלא. צריך ליצור אלטרנטיבה והיא תבוא רק מהצעירים. אני בטוחה שזה יקרה".
ומה הלאה, על מה את חולמת בעתיד? אפשר לומר שהחלום הוא להעלות את הטרילוגיה בערב אחד?
"אני בהחלט מחכה לאפשרות ההפקתית להעלות את כל הטרילוגיה באותו קונטקסט ולקבץ את כל השחקנים שהיו שותפים לה. אבל אני גם מתגעגעת לביים מחזה של צ'כוב… הפרויקט החדש שעליו אני עובדת (לא המשך לטרילוגיה) נקרא "המלכה ציוותה עליו לשכוח" ומבוסס על פרגמנטים מתוך ספריו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי.
יותר מזה, כרגע, אינני יכולה לומר.
אני עדיין בשלב ההרהור".
KIND OF |פרויקט עצמאי מאת ובבימוי אופירה הניג | 28-30/11/18 | תאטרון הבית
"מעשייה מגונה", מאת פאולה ווגל, מגולל את אתגרי להקת השחקנים שהעלתה בתחילת המאה העשרים את ההצגה "אל נקמות" (יצירה שנויה במחלוקת מאת שלום אש שהציגה לראשונה על הבמה העברית נושאים כגון להט"ביות וזנות). המחזה מציב בפני כל במאי שייקח אותו תחת כנפו אינספור אתגרים תיאטרוניים שהיו נפתרים בקלות במדיום קולנועי, כמו מעברי מיקום תכופים ושינויי שפה. בהפקה החדשה של "מעשייה מגונה", שעולה בימים אלו בתיאטרון "הקאמרי", מעניין לראות איך יאיר שרמן הבמאי מתמודד עם אתגרים תיאטרוניים אלו על הבמה. ההצגה מתחילה בתנופה גדולה והרבה אנרגיות, ולקהל נותר להחליק לתוך צפייה מהנה, אבל הקצב מאט במהרה ומתקבעת תחושת סטטיות. מעברי המיקום והשפה נעשים באמצעות כתוביות שבשלב מסוים מאבדות ממקוריותן, לאט לאט נוכחות הבמאי והאמירה שלו מתרופפים. יחד עם תפאורה מונוכרומטית שמאבדת מבנה בהדרגה, הדבר גורם לחוסר ריכוז אצל הצופה. רגע לפני שנאבד הריכוז לחלוטין, מתחילה אחת מסצנות המפתח של המחזה, וניתן לראות את נוכחות הבמאי מפציעה שוב בשפה בימתית ייחודית, מלווה בתאורה ותלבושות הולמים, אך בסוף הסצינה הזו ההצגה שוב נופלת למחזור מעברים מונוטוני, שקשה לשחקנים להפיח בו חיים. מה שמאזן את ההצגה ומטה את הכף לזכותה הם הליהוק המדויק, השימוש במסיכות אקספרסיביות יפהפיות והשירים בגרמנית שהוסיפו אופי ואווירה. ראוי לציין גם את המשחק של שמואל וילוז'ני שעיצב דמות עגולה ומעניינת, וכן, את העיבודים המוזיקליים הלא צפויים. הסוף המעגלי, מעורר מחשבה שמהדהדת בראש הרבה אחרי היציאה מהתיאטרון.
גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)
אגלה לכם סוד. מכל מגוון הז'אנרים בתיאטרון, אם יש אחד שמעולם לא הרגשתי שאני מתחברת אליו, זה הריאליזם. הקסם שלו סאבטקסטואלי מדי לטעמי, הוא לא מספיק אסקפיסטי ולרוב הוא לא מאפשר עיצוב בעל אופי פנטסטי, שהוא בין המועדפים עליי. את המחזה "הדה גאבלר", מאת הנריק איבסן, קראתי לראשונה בתיכון במסגרת מגמת תיאטרון, ובזמנו לא הצלחתי לראות את כל רבדי המחזה המיוחד הזה. ההפקה החדשה, בבימויו של תום חודורוב העולה כיום בתיאטרון הבית, נתנה לי הזדמנות לבחון מחדש את המחזה ובסופו של דבר, להתאהב בו לחלוטין בזכות משחק משובח ובימוי נפלא.
הדה גאבלר – קווים לדמותה. המחזה עלה לראשונה במינכן בשנת 1891 והציג כדמות ראשית אישה שנויה במחלוקת, שלאורך השנים נתפסה בעיני במאים שונים כדמות מובילה בחברה או קורבן נסיבות חייה, כדמות פמיניסטית או כחסרת עקרונות, מניפולטיבית הפועלת למען עצמה. המחזה עצמו נחשב לקלאסיקה של הריאליזם ומופת כתיבתי ודרמטורגי, ובדיוק מסיבה בחר חודורוב דווקא בו. יותר מכך, בשל השלכות עידן תרבות האינסטנט ותעדוף פופוליסטי על פני מניעים אמנותיים, הוא בחר להחזיר אל הבמה את היצירה הדרמטית המסוימת הזו.
הדה גאבלר. צילום: יוסי ירום
עלילת המחזה כולה מתרחשת בסלון ביתם של הדה (גבאלר) טסמן ובעלה יורגן, ומתפרשת על פני יומיים עמוסים במיוחד. ההצגה נפתחת בקצב טוב ואנרגיה גבוהה, עם המשחק הנפלא של דוית גביש המגלמת את הדודה יוליה. עיצוב הדמויות ותהליך העבודה המשותף שלה, כמו גם של כל השחקנים, עם הבמאי, ניכרים היטב והמתח שהם בונים יחד לאורך ההצגה מחזיק את הקהל בריכוז שיא. בין לבין, אתנחתות קומיות קצרצרות הנישאות מפי ברטה המשרתת, אותה מגלמת כרמל נצר, מאפשרות לקהל פריקת לחץ מנטלי.
בהפקה הזו ניתן לראות בבירור את טביעת האצבע האישית של חודורוב, שזו הצגת הביכורים שלו כבמאי. המיזנסצינה מלאה משמעות ומתכתבת באופן רציף עם התאורה, שהיא כשלעצמה טובה אך לא יוצאת דופן. מעברי התפאורה והזמנים במחזה, בוימו כאינטרלודים תיאטרליים קצרים ומדויקים, במהלכם הושמעו שירים שהתאימו ככפפה לשפה הבימתית. ליהוק השחקנים היה ברובו נפלא: יריב קוק בתפקיד השופט בראק וחן גרטי כהדה גאבלר נדמו מאוד טבעיים, ועמרי רווה הציע זווית לא צפויה לדמותו של איילרט לווברג, אם כי לעיתים נדמה שהדמות לא מתאימה לו ולפרסונה התוססת שהוא מעצב. לוובורג של רווה הוא עממי וחם-מזג יותר מזה המוצג במחזה, האנרגיה מבעבעת בו וכל רגע מאיימת להתפרץ. הדבר מחריג אותו מעט מיתר הדמויות המאופקות יותר.
צילום: יוסי ירום
עיצוב התפאורה והתלבושות אסתטי ונעים לעין, והצליח להעביר את התחושה הקרירה והמשונה של התהליכים שהדמויות עוברות, אך לעתים לקה באובר-מודרניזציה שלא עוגנה בעיבוד טקסטואלי, דבר שהקשה על הצופים להתמצא בעולם הבדיוני.
לסיכום, ההצגה היא הצדעה אמנותית לאבי הדרמה הריאליסטית, בהפקה קולחת, שמאופיינת בפתרונות בימוי מתוחכמים ועבודת משחק נפלאה.
"הדה גאבלר"
תיאטרון הבית
מאת: הנריק איבסן
תרגום: גד קינר קיסינגר
בימוי: תום חודורוב
משחק: דוית גביש, חן גרטי, ניצן לברטובסקי, כרמל נצר, רפאל עבאס, יריב קוק ועמרי רווה.
זה התחיל קצת הזוי. "הגעת ליעד" אמרה לי הוויז כשהגענו לבית שנראה סטנדרטי בהחלט בלב פרדס חנה המנומנמת. שילוט חביב וכניסה מקושטת בקטנה רמזו על קיומו של תיאטרון "הידית" במקום. בדלת הראשונה משמאל, התנוסס לו שלט "חדר אחות" ובהמשך חיפושינו אחר קופת הכרטיסים נגלה השלט "מעבדה". חוסר הוודאות לגבי היעד אליו הגענו, הצליח להתפוגג לבסוף למראה הבחורה מאחורי הדלפק שחילקה מעטפות לקהל שהגיע, כמו בכל תיאטרון סטנדרטי. נשמנו לרווחה.
ההמתנה בחצר רוחשת היתושים היתה מטרידה וכשסוף סוף הגיעה הבשורה שאפשר להיכנס לאולם היכה בנו הריח החזק של התרופות. אז ככה זה כשתיאטרון מציג במבנה שהיה עד לפני שנה קופת חולים. אולי אפשר להוציא את הקופה והחולים בקלות אבל מהריח קשה יותר להיפטר. כשכבו האורות ונדלקו הפנסים שהאירו את הבמה, נכנסנו לחוויה התיאטרלית וכל השאר נשכח.
'איך כותבים ביקורת על הצגה כזו?', שאלה אותי החברה שזכתה להתלוות אלי להצגה, בזמן שישבנו על נשנוש לילי. ובכן, זו בהחלט משימה לא פשוטה לצופה שכמוני, שרגילה בעיקר לתיאטרון מיינסטרים, מחזות זמר, הצגות ילדים, אבל לא למופע פנטומימה פרינג'י מרתק שמשאיר אותך עם הרבה חומר למחשבה.
קודם כל, כדי להבין את המכלול, כדאי להיעזר בדברי היוצרים, כפי שהוצגו בתוכניה: "בראשית היה קור גדול ויתושים מזמזמים על פני תהום. בעתיד הלא ידוע, נדמה היה שהמין האנושי חדל מלהתקיים. מהאדם המודרני לא נותר דבר… כמעט. מתוך השממה נולד גזע חדש של אדם קדמון-מודרני, הכירו את אואה, איי וסמוג: הנאו-אנדרטלים. הנאוז נזכרים שבעבר הרחוק אבות אבותיהם, האנשים המודרניים, חיו את "החיים הטובים"." אוקיי. קצת יותר מובן, כמעט.
הנאו-אנדרטלים. צילום: שירה יגר
כהגדרת היוצרים, זהו "מופע ליצנות", דבר היוצר ציפייה לתלבושות צבעוניות, פאות מוגזמות, איפור מטורף ואפים אדומים, או בקיצור, קרקס. הנאו-אנדרטלים הוא לא קרקס הבא לשעשע את הצופה, אלא מופע רציני העוסק בנושא חשוב ובוחר לטפל בו מזווית שונה ומעניינת.
שלושה שחקנים מוכשרים על הבמה שעושים עבודת פנטומימה מצוינת ובעלי כישרון ליצור מימיקה נפלאה (מביניהם יש לשבח במיוחד את שי כהן המצחיקה והמרגשת עם פני הפלסטלינה), תלבושות מדויקות ואיפור ייחודי שתורמים לעיצוב הסיטואציה והדמויות. ההצגה שופעת ניואנסים קומיים משעשעים השזורים בין קטעים מרגשים ונוגעים ללב, האיזון ביניהם עובד יפה ומאפשר לצופים להזדהות עם מכלול של רגשות במהלך ההצגה.
עם זאת, קטעי הקריינות שנאמרו מפי אחד השחקנים היו באנגלית ולא ברור למה נמנעו היוצרים מהשימוש בעברית. התיאוריה הראשונית שלי היתה שההצגה מכוונת לקהל בינלאומי, אך היא הופרכה בהמשך כשנעשה שימוש בעברית ובמוטיבים ישראליים. אם בתחילת ההצגה הקריינות עוד עוברת, בהמשך היא הופכת לתלושה ולא מחוברת להצגה. אמנם, בסך הכל היו כשלושה או ארבעה קטעים שכאלה שלא העיבו מדי על רצף ההצגה, אבל קריינות מוקלטת היתה עובדת הרבה יותר טוב.
צילום: שירה יגר
היו עוד מספר בעיות קטנות כמו שימוש מסורבל בחלקי התפאורה במהלך ההצגה, בעת שינויי מיקומים ושימושים. בחלק מהקטעים בהצגה נעשה בתפאורה שימוש מוצלח, בחלקים אחרים אלו היו סתם גושי קלקר שדרשו מהקהל להשתמש בדמיון רב ומיותר בכדי להבין את תפקידם. כמו כן, לא כל הסצנות מהודקות מספיק, בכמה מהן נוצרת תחושה של "הבנו, בואו נתקדם", כמו בסצנה בה הנאוז מדמים צפייה בטלוויזיה שנמשכת ונמשכת עד כדי גבול השעמום. לא תמיד כל המרבה הרי זה משובח.
למרות זאת, ההצגה חשובה בשל המסר אותו היא רוצה להעביר, היא משאירה את הקהל עם הרבה חומר למחשבה על החיים, על בני האדם, על הטכנולוגיות המתפתחות בקצב מהיר שעלולות להשתלט על בני האדם, על היום שאחרי והאם באמת נחזור שוב להתחלה באחרית הימים. שאלות פילוסופיות על הקיום האנושי שגורמות לקהל להמשיך לעבד ולעבוד גם כשההצגה מסתיימת.
נאו-אנדרטלים
תיאטרון הידית
יצירה ובימוי: נעם רובינשטיין
שחקנים יוצרים: יובל בן אלי, שי כהן ונעם רובינשטיין
דרמטורגיה וליווי אמנותי: שירי ג'ורנו
עיצוב במה: הנס פלדה ושי כהן
עיצוב תלבושות: טל שריר
עיצוב תאורה: תומר שלום
עיצוב פס קול: נעם רובינשטיין ושיר פרץ
עיצוב גרפי: שושנה
מועדים נוספים:
15/11/18 | 19:00 | רח' טבריה 15, חיפה.
כדאי לעקוב בפייסבוק הקרוב לביתכם אחר מועדים נוספים
יש לה, ליעל טל, את כל האיכויות שהופכות אותה לאמנית ספוקן וורד שראויה לערב משלה. היא חריפה, שנונה, אינטליגנטית, מצחיקה מאוד, ובמיוחד, בעלת נוכחות בימתית ייחודית וכובשת לב. "בום! התאהבתי" – מופע שירה-מדוברת מוזיקלי משותף לטל ולמוזיקאית נעמה רדלר, שנערך על במת הבר בתיאטרון תמונע – נפתח בהתנצלות: "למה זה סבבה שלבשתי את השמלה אחרי שהיא הופיעה בעיתון? – כי זו הצגה". ואכן, הפרסונה שטל עוטה בשיריה היא של אישה חסרת ביטחון, מהוססת, ילדה יחידה בעולם גברי, שמשתמשת בהומור כדי לפלס בו את דרכה ולמצוא אהבה (רומנטית, אבל לא רק). זוהי פרסונה שקל מאוד להישבות בקסמיה, וכשהיא בשיאה – כמו בשיר הנושא של הערב, שבו היא מתאהבת בגבר מוצלח פחות ממנה לכל הדעות ו-"יורדת לרמתו" כדי לזכות בחיבתו – הערב מרקיע שחקים, והמילים של טל מתגנבות לנפש ולוחצות במקומות נסתרים. למרבה הצער, אין מספיק שיאים כאלה במהלך הערב. השירים לא אחידים ברמתם והבחירות המוזיקליות לא חורגות מהמצופה בערב שכזה, אך למי שאוהב לראות איך עושים דברים עם מילים, ומחפש להאמין, לערב אחד, שעוד יש סיכוי לאהבה, מדובר במופע מומלץ במיוחד.
גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)
