קרב ביום של סתיו

קרב ביום של סתיו – תיאטרון צוותא

קרב ביום של סתיו - איתי סליקטר2

צילום: איתי סליקטר

להצגה "קרב ביום של סתיו", של היוצרים אלון לוי ואיתי תורג'מן, יש הרבה יותר יומרות מכפי שהיא מצליחה להשיג. היא משעשעת, חביבה, יש בה אפילו קסם מסוים. יש בה שחקנים בעלי פוטנציאל שלפרקים מגלים כישרון. הכישלון הוא בחריזה האינסופית שגודשת את המחזה. נכון, זה מחזמר ראפ והחריזה היא ממאפייני הז'אנר, וחלק מהחריזה בהחלט משעשעת וחמודה, אבל בחלקים אחרים, ההכרח לחרוז מביא לדיבור תפל וחסר טעם.

נושא ההצגה מדבר כמובן לכל איש תיאטרון. אנשים מהתעשייה, מחזאים, שחקנים וכל שאר העושים במלאכה מכירים את זה – התקוות, הייאוש, הדימוי העצמי שעולה ומתרסק לפי התגובות שמקבלים על עבודה שהושקעה בה כל הנשמה, אפילו היצרים ההולכים וגואים, שיבוש מערכות יחסים קרובות יותר ופחות שעולות על כל סוג של שרטון בדרך. בזמן שהעבודה הולכת ונעשית יותר ויותר אינטנסיבית והבכורה הולכת ומתקרבת, כך קשה יותר נפשית להכיל את שלל הרגשות וחילוקי הדעות. בהצגה הזו לוקחים את העניין כמה צעדים קדימה – המחזאי/במאי מביים את אשתו לצד בן זוגה המיתולוגי שהפך לסטאר ועדיין חושק בה. יש התפתחויות מעניינות בעלילה אבל הסוף שאמור להיות דרמטי הופך לנונסנס ומעכיר את כל מה שהיה לפניו.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 


כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם/ן תוכן איכותי על תיאטרון איכותי.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר במייל של מרתה marthayodaat@gmail.com

לשמוח ולרקוד

על ההצגה "כלוב העליזים"

מאת: אביבה רוזן

כשצפיתי בהצגה "כלוב העליזים" נוכחתי פתאום לדעת שכבר זמן רב לא צחקתי כל כך הרבה וכל כך מעומק הלב. תיאטרון הוא מקום להעלאת בעיות חברתיות ודיון מעמיק, יותר או פחות, בנושאים החשובים של נפש האדם. כמעט שכחתי שבתיאטרון ניתן לצחוק, פשוט לצחוק ולהרגיש סוג של אופוריה שמיוחדת רק לשמחה. מעבר לתוכן ולמשחק, יש בהצגה הזאת אווירה של הנאה. כיף שנובע משילוב של מוזיקה מקפיצה, צבעוניות גדולה והרבה הומור.

לא קל להיכנס לנעליהם הענקיות של רובין וויליאמס ונתן ליין ששיחקו את התפקידים הראשיים בסרט הבלתי נשכח, אבל גם לא צריך. אפשר לעשות תיאטרון מלהיב, פשוט אחרת. מולי שולמן ואמיר קריאף בתפקידיהם של מנהל מועדון הדראג קווין ובן זוגו, הכוכבת הראשית במועדון, בבימויו של רפי ניב, ממציאים גרסאות משלהם לדמויות הללו. גרסאות משכנעות, מעוררות אמפתיה ומלאות בהומור. קצת סלפסטיק, לעיתים טיפת קיטש, אבל עדיין בגבולות הטעם הטוב, לפחות לטעמי.

כלוב העליזים - מעין קאופמן2

כלוב העליזים | צילום: מעיין קאופמן

ז'אן פוארה הצרפתי כתב את המחזה בתחילת שנות השבעים, בזמן שנושאי הגאווה והדראג משכו אליהם הרבה אש וגפרית. המחזה הפך מיד לסרט, ואז לעוד שני סרטי המשך, ואז למחזמר וכשני עשורים לאחר מכן, לסרט האמריקאי המוכר. בתקופתו, היה המחזה המשעשע בסיס לדיון משמעותי. כיום, כמעט חמישים שנה לאחר מכן, מיליוני מאבקים קטנים וגדולים ומצעדי גאווה רבים ברחבי העולם, הנושא כבר אינו נמצא בקונפליקט כה עז כפי שהיה בשנות השבעים. הבת שלי, בת שבע עשרה, לא מבינה מהי החריגות של אדם שאינו הטרוסקסואל וכל צורה של מיניות בה בוחר האדם נראית לה לגיטימית. עברנו דרך ארוכה מאוד.

ועדיין, יש נושאים חברתיים ואישיים בהצגה, כי הרי בלי זה לא יהיה לנו תיאטרון של ממש. נושאים של התמודדות עם שוני, חריגות חברתית, אהבת גברים, מערכות יחסים, אהבה, פוליטיקה, שחיתות ומה לא. יש בין הנושאים גם עניינים על זמניים של טבע האדם. למשל, האדם הרגיש והפגיע מול האדם המחוספס, האדם ששואף להיות נורמטיבי מול זה שאין לו מחסומים. כל הנושאים הללו לא משחקים את התפקיד הראשי בנוכחות של ההצגה הזאת, הם יושבים בכיסאות הנוסעים כשהמובילים הם ההומור והכיף, ובעיני זה נפלא. יש הסוברים שתיאטרון ללא סבל וללא התמודדות עם רגשות, קשיים, קונפליקטים קיצוניים ואחרים, הוא לא ממש תיאטרון. גם זוהי שאלה פילוסופית ואמנותית נכבדה. לדעתי, הנאה לשם הנאה היא טובה ומוצדקת לחלוטין. לא לחינם המציאו את ז'אנר הסלפסטיק. יש הקוראים לזה הומור נמוך, אבל כשאדם צוחק מכל הלב, ופשוט נהנה, זה שווה בעיני לא פחות מחשיבה מעמיקה על בעיות אנושיות וחברתיות.

כלוב העליזים - מעין קאופמן3

צילום: מעיין קאופמן

 

בנקודה זאת, ניתן לחזור אל ההצגה המשעשעת והמהנה, ולציין את המשחק המשובח. מולי שולמן עושה את התפקיד הראשי בצורה משכנעת, אבל מי שגנב את ההצגה הוא ללא ספק אליאור אליהו אמסלם, בתפקיד המשרת בעל השאיפות להיות דראג קווין בעצמו. הוא מתוק להפליא ומצחיק ביותר.

אם נסכם, "כלוב העליזים" היא ממתק תיאטרלי, עשוי משכבות תפאורה צבעונית, בימוי מדויק, משחק משובח ומוזיקה מקפיצה, עשיר במילוי של שמחה והנאה.

 

"כלוב העליזים"

תיאטרון באר שבע

מאת: ז'אן פוארה

תרגום: אלי ביז'אווי

בימוי: רפי ניב

משחק: אליאור אליהו אמסלם, איתמר אליהו, שירי גולן, תמר מלאכי, ניר סעדון, אדוה עדני, יונתן צ'רצ'י, אמיר קריאף ומולי שולמן.

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: יהודית אהרון

מוסיקה: אלעד הדר

תאורה: אמיר קסטרו

כוראוגרפיה וייעוץ תנועה: טולה דמארי

איפור והדרכת דראג: אסף פרן

קרבות במה: גנאדי בבצקי

כדאי לעקוב באמצעי המדיה השונים בנוגע למועדים עתידיים של ההצגה.

לדף ההצגה בתיאטרון באר שבע – הקליקו על הלינק 

 




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם/ן תוכן איכותי על תיאטרון איכותי.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר במייל של מרתה marthayodaat@gmail.com

גאון או שיגעון?

על ההצגה "דו"ח התקדמות"

מאת: אביבה רוזן

כשנכנסנו לאולם הקטן והאינטימי של קפה תיאטרון בקאמרי, עמדו שם ארבע שורות קצרות של כיסאות. מניסיוני כמחזאית, אני יכולה לספר לכם שזה מצביע על כך שנקנו מעט מאוד כרטיסים, דבר שמסב עוגמת נפש לא מבוטלת לכל מי שעוסק במלאכה הקשה והמורכבת הזאת שנקראת תיאטרון. כשהתחילה ההצגה, אפשר היה להבין שזה לא חייב להיות כך. זוהי מונודרמה מרתקת מבחינות רבות והמשחק הוא לעילא ולעילא.

יגאל זקס מבצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא מעורר בצופים אמפתיה, הזדהות, רחמים. יש לו חיוך מתוק ותמים כשהוא מגלם את הבחור המפגר שרוצה כל כך להיות חכם. האיש בעל  68 IQ, מגדיר את החוכמה כ-IQ גבוה. נראה שזה לא ממש כך, נראה ש-IQ גבוה לא בהכרח מביא לחוכמה אלא לתחכום. כל הנוסחאות, הפירוש המבריק של המציאות בעזרת כלי ניתוח קרים, לא הופכים את האדם לחכם באמת. הם הופכים אותו לאכזר, מנוכר, אגוצנטרי ומכוון הצלחה, גם כשהם מגיעים על חשבון האחרים. המפגר, דהיינו האדם "הפרימיטיבי", אינו רוצה לפגוע באיש. הוא רוצה להיות יחד עם אחרים, לשמוח עמם, הוא שואף, אך מאווייו הם תמימים. כשהוא "מתפתח" הוא מאבד את התום, את האהבה האמיתית והעמוקה. את האנושיות.

דוח התקדמות - אורלי דניאלי

דו"ח התקדמות | צילום: אורלי דניאלי

זוהי אלגוריה חסרת רחמים על המודרניזציה, על ההתפתחות האנושית שמותירה מאחור את הערכים הנעלים באמת לטובת ריצה מטורפת קדימה. ומהו מחירה של הריצה הזאת? מחירה לאדם היא באבדן העצמי האמיתי שלו במהלך תחרות רומסת. הריצה מתבטאת בדריכה על אחרים שידרכו גם הם עליו בתורם. מחירה לחברה הוא עצום בכל תחום. ההתקדמות בנוסחאות, בביולוגיה, הכימיה והפיזיקה של האדם, עולה לנו לא רק באנושיותנו, אלא גם בתחומים כלכליים. לכאורה, התחרות החופשית בעולם, הצריכה וההתפתחות הטכנולוגית מטיבים עמנו, אבל ההיפך מזה הוא הנכון. אנשים מאבדים את עצמם בתוך התחרות, החלשים לא שורדים. הקדמה הטכנולוגית משמעה, בין השאר, שטיפות מוח בלתי פוסקות לצד פליטת החלשים מן המערכת. ומי הם החלשים? לא רק המפגרים. כולנו. כל אחד מאיתנו נמצא בסיכון לכך שרובוט כלשהו יחליף אותו בבוא היום.

ב-"דו"ח התקדמות" יש הרבה יותר מזה. יש את נפש האדם, אותו אדם שעובר ניסויים. הוא נבחר בקפידה בגלל מוט(יב)ציה גבוהה יותר מאשר של מפגרים אחרים שניגשו לבחינות. הוא בנוי מרבדים רבים, שכולם משתנים כשהוא הופך ממפגר לגאון אחרי ניתוח שאמור להיות ניסוי לקידום מפגרים אחרים. המפגר טוב הלב מעריך אחרים, רוצה להיות נאהב, אינו מרגיש נעלה על איש. הגאון הוא חמדן, נצלן, לא מסוגל לפרגן לאחרים. רואה רק את עצמו במרכז. זה כנראה לא רק בגלל שהוא גאון. זה סוג האדם שהוא הפך להיות.

העכבר אלג'רנון, שהיה הנבדק הראשון שעבר את הניתוח אותו עבר לאחר מכן גיבורנו, מחזיר את נשמתו לבורא, לא לפני שחזר להיות אידיוט כפי שהיה בתחילה. או אז גיבורנו, שהוא כבר גאון בשלב זה, מבין שזהו השלב הבא גם עבורו. הנסיגה היא מהירה. איך אומרים? הניתוח הצליח אבל החולה מת. לקראת סיום ההצגה גיבורנו מבקש לשים פרחים על קברו של העכבר, אלג'רנון. זהו, אגב, שמו המקורי של המחזה שכתב דניאל קיז. שם מוצלח יותר בעיני.

שילוב הוידיאו שבו מככב יגאל זקס, וידיאו שמגביר ומשלים את האפקט של ההצגה, הוא גאוני. בהפקות פרינג', הוידיאו תופס לעיתים מקום מרכזי ומוסיף נפח ועניין להצגה. פה זה נעשה בצורה נפלאה ממש, מעוררת רגשות והזדהות. לסיכום, המשחק נהדר, ההצגה מעוררת מחשבה, הפרחים ליגאל זקס.

"דו"ח התקדמות"

תיאטרון הקאמרי

על פי "פרחים לאלג'רנון" מאת דניאל קיז

עיבוד לבמה ומשחק: יגאל זקס

בימוי: שרון שטרק

עיצוב תפאורה ותלבושות: רוסלו שמריה

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

וידאו: עופר הררי

הפקה: קבוצת עבודה

מועדים נוספים: 

30/3/19 | 18:30 | תיאטרון הקאמרי

 




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם/ן תוכן איכותי על תיאטרון איכותי.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר במייל של מרתה marthayodaat@gmail.com

להכנה במיקרו, הניחו עם הפנים כלפי מטה

על ההצגה "דם דם דא דם"

מאת: תמר צפריר

תיאטרון "מיקרו" הירושלמי בניהולה האמנותי של אירנה גורליק מעלה בימים אלה הצגה בשם די תמוה, "דם דם דא דם". זה שם שלא חושף הרבה, אם בכלל. מצד אחד, מתעוררת סקרנות ומצד שני, ספקנות. בהגיעי לתיאטרון "הבית", בו התארחה ההצגה בתל אביב, לקחתי לי כתמיד פלייר של ההצגה. התמונה על גביו נראתה מעט טלוויזיונית, ויחד עם קלישאת הטלנובלות שדבקה בנירו לוי, אני חייבת להודות שציפיתי לראות הצגה בעלת אופי בידורי. כמה שאני התבדיתי.

"דם דם דא דם" חושפת את סיפורם של זוג הורים לילדה מפונקת שמאוהבת בנירו לוי. הם גרים במה שנדמה כמו יער שורץ זאבים. ההורים מחליטים לחטוף את נירו ולחתן אותו עם בתם נעמה. הם מסממים אותו, כופתים אותו, מאיימים באלימות. הכל למען האושר של נעמה.

ההצגה עצמה מתחילה באווירה אפלולית. תפאורה מעניינת ומקורית ועל גביה הקרנה של מסך שלג מרצד ורעש לבן מתאים. תנועת השחקנים על הבמה מייצרת אווירה סוריאליסטית של חלום בלהות. המשפחה המשונה מעוררת תחושות של סלידה ואי נוחות בקהל. נירו נכנס לפתע לבמה, קצת לא קשור לתוך העולם המסויט, עם מונולוג די צפוי ששובר את האווירה שיצרו שאר הדמויות. מתעוררת השאלה מה מעשיו ביער, בשיחת טלפון עצבנית ושפה יומיומית? הוא מנציח דמויות אחרות ששיחק בעבר בטלוויזיה, אך ככל שממשיכה ההצגה, מתבהר שהאנומליות הזו, החיבור בין כמה וכמה עולמות וסוגות, הוא המנוע של ההצגה. בהתאם, דמות המספר החיצונית שמגולמת בהקלטה, מגדילה את המתח בין הז'אנרים השונים מהם מושפעת ההצגה.

דם דם דה דם 2 - ארלה הצמצם הבוער

דם דם דא דם. צילום: ארלה הצמצם הבוער

ככל שהעלילה מתקדמת, כך גוברת הסקרנות ומתעצמות השאלות. למה הדברים הם כמו שהם? מה הולך להיות? מה משמעות המטפורות השונות? לאט לאט, התהיות הללו מתרבות ויוצרות תחושה של מתח כמו בעת צפייה בסרט אימה. החטיפה, היער והזאבים שמייללים מדי פעם מסביב מתנקזים לחתונה כדת משה וישראל. אפילו מגיע רב! אך מי מהנוכחים ייצא מהחתונה הזו בחיים?

ההצגה עוסקת בכמה וכמה נושאים, וביניהם מסרים על אהבה אמיתית, אמת מול משחק וביקורת על דור ה-Y המפונק. כל אלה מסרים די נדושים שהעיסוק בהם נמצא בכל עבר, אך בהצגה הזו הם מטופלים מזווית מרתקת, מוגשים במעטפת טובה של טקסט מקורי, בימוי מתוחכם ומיזנסצינה אסתטית להפליא.

אמנם, במהלך ההצגה יש שימוש בכדור מראות, מה ששוב מהווה סיכון ליפול לקלישאה, אך השימוש המעודן בו רק מוסיף עוד רובד קסום למערכת שלמה של שפה ויזואלית מדויקת. באמצעים די פשוטים המעצב האמנותי איליה קוץ יצר יער שממנו מגיחות דמויות וגם נבלעות בתוכו. ההקרנות המינימליסטיות לא מאפילות על התפאורה ולא לוקחות את מקומה כבדרך כלל, אלא רק מחמיאות לה.

על אף הקצב האיטי, ההולם את האווירה הסוריאליסטית, ההצגה עצמה מעניינת ומותחת. בחלקה האחרון, היא נהפכת לסאטירה גם מבחינת טקסט וגם מבחינת המשחק. לעיתים, היא נדמית כמו מניפסט אהבה עצמית משונה של נירו לוי, ולעיתים ברור שאף אחד לא יוכל להתאים לתפקיד הזה מלבדו. כך או כך, הליהוק המטא-תיאטרוני הזה מוסיף עניין חיובי ומעורר מחשבה ודיון.

בהתאם להגדרת היוצרים, היצירה היא אכן ספק קומדיה, ספק טרגדיה וספק משל. אוסיף ואומר שיש גם אלמנטים מז'אנר האימה, דבר שנוצר לעיתים נדירות על במת התיאטרון, ועל כך יש לשבח את היוצרים. בשורה התחתונה, זו הצגה מעניינת, מקורית ומעוררת השראה.

דם דם דא דם

תיאטרון מיקרו

בימוי: יפים ריננברג

כתיבה: רועי מליח רשף

משתתפים: נירו לוי, נועה צנקל, בני שיף, מירי גורליק ויוסף אלבלק.

עיצוב אמנותי: איליה קוץ

עיצוב תלבושות: ולנטינה סטץ

תאורה: אנדריי יודשקין

וידאו וסאונד: יבגני לשצ'נקו

השיר בהצגה: "שיר התן"

מילים: משה סחר

לחן: יוחנן זראי

ביצוע: ריקה זראי

צילום: אילן חזן

עיצוב גרפי: טל מור

מועדים נוספים:

17/1/19 | 19/1/19 | 7/2/19 | 9/2/19 | בכל המועדים ההצגה בשעה 20:00 | תיאטרון ירושלים.




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם תוכן איכותי על אמנות איכותית.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר.

כשתגדל כבר לא תצטרך להתגייס

על ההצגה "רצח"

מאת: תמר צפריר

בתור הצגת הביכורים שלה כבמאית, בחרה אילאיל סמל ב"רצח" מאת חנוך לוין. ההפקה שעולה בתיאטרון "צוותא" מעלה מהאוב מחזה שעלה על הבמות בארץ במילניום הקודם, ומאז לא שב. זוהי בחירה אמיצה שמגובה בבחירות אמנותיות נבונות.

היצירה, הנוגעת במציאות הישראלית ששוררת עוד מלפני ימי קום המדינה, מעגל הרצח האינסופי בין שני צדדי המתרס – הערבי והיהודי, מציגה מספר אפיזודות של רצח על רקע לאומני בהפרש של 18 שנה בין כל אחת. כל מקרה מוביל לזה שאחריו, ואין אפשרות לשבור את המעגל באמצעות שיח כי כל צד סוחב על גבו פצע ארוך ימים. הרצח תמיד פתאומי ובגלל הפרשי הדורות נראה חסר סיבה והגיון.

רצח - ניצן לוטן.png

"רצח" | צילום: ניצן לוטם

עם תחילת ההצגה, בכניסה של דמויות חיילים לבמה, כבר התבססה אמירה עוצמתית של הבמאית בליווי המעצבת, עוד בטרם הדמויות פצו פה. החיילים עברו דרך הקהל, במדי צה"ל מונוכרומטיים בסקאלת הגוונים האפורים. התמות במחזה הוגשו לקהל בעיצוב ברור, נגיש וקריא. הצבעים הסמליים סייעו להעביר את המצבים הפסיכולוגיים של הדמויות והסיטואציות, וגם עוררו תחושות תואמות בקהל. המעצבת נועה אתגר השכילה להשתמש בתלבושות בכדי להמחיש אווירה ולשים דגשים שונים על דמויות שונות בהתאם לסצינות. ההתפתחות הדרמטית, האסרטיבית לפרקים, קיבלה ביטוי לטובה גם מבחינת המוזיקה והתאורה.

הבימוי של סמל מגובה בצוות שחקנים מקצועי להפליא. הם התמודדו באומץ עם הטקסט הקשה ומשמעויותיו השונות, כבר מתחילת ההצגה. המשחק אופיין בנגיעות אפיות שעשו חסד עם הטקסט ובעבודה תנועתית טובה. השימוש בשפה הערבית לצד העברית, הוסיף עניין ונפח משמעותי, והדיקציה בשתי השפות הייתה ברמה מקצועית. ראוי לציין את משחקם של שירי לוטן ושל קרלוס גרזוזי, שעיצב דמות כנה עם הרבה אמת. שניהם היו מבריקים בשלל הדמויות שגילמו במחזה. השילוב של כל הקאסט עם עבודת הבמאית הניב תוצאות אמנותיות מעודנות, שמשאירות טעם של עוד.

רצח - ניצן לוטם

צילום: ניצן לוטם

עם זאת, ישנו סייג קל בתחום הבימוי. לעיתים נדמה כי אופי הבימוי מעט טלוויזיוני מדי, ריאליסטי מדי. על הבמה יש התרחשויות קשות, חלקן קשות מנשוא, וכשהן מועברות באופן כה גרפי על במה קטנה באולם אינטימי, הן עשויות לעורר אנטגוניזם וסגירות בקהל כמנגנון הגנה. לרוב, אני משבחת פרובוקציות, אבל יש תחושה שסמל תוקעת אצבע בעין של הצופה, ולא ממנפת את האפשרויות הענפות שהבמה מציעה. בתיאטרון יש קסם שנעלם במדיומים ממוסכים כמו טלוויזיה וקולנוע, שבפני עצמם דורשים רמה גבוהה יותר של נטורליזם.

פרט לכך, החוויה שנוצרת ביצירה מעוררת ציפייה ליצירות הבאות של סמל. זהו תענוג תיאטרוני מובטח בצורת הצגה מטלטלת ומעוררת מחשבה.

"רצח"

תיאטרון צוותא

מאת: חנוך לוין

בימוי: אילאיל סמל

בהשתתפות: ענאן אבו ג'אבר, יונתן בק\דורון לב, הדר גבאי, קרלוס גרזוזי, שירי לוטן, ירין פרי\אביב זלישנסקי

עיצוב חלל ותלבושות: נועה אתגר

עיצוב תאורה: רפי עובדיה

עיצוב סאונד: ניצן לוטם

תרגום לערבית: סיואר עוואד

מנהל טכני: אסף פריד

**ההפקה עלתה לראשונה בתיאטרון אוניברסיטת תל אביב.

תאריכים נוספים:

3/1/19 | 20:00 | המרכז לתיאטרון עכו

7/1/19 | 20:00 | תיאטרון חיפה | במסגרת פסטיבל חנוך לוין

21/1/19 |20:00 | תיאטרון צוותא

 




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

הסרט הכי טוב בעיר

הסרט הכי טוב בעיר – תיאטרון צוותא

הסרט הכי טוב בעיר - יונתן שיינקר

מתוך ההצגה "הסרט הכי טוב בעיר". צילום: יונתן שיינקר

נתחיל בטוב. יש משהו מאוד אסתטי בהצגה הזאת. שלוש נשים נאות, כל אחת בדרכה, מגלמות את הנשים השונות בטריאדה חווה יערי-אביבה גרנות-מלה מלבסקי. למרות שזהו פרינג' שאין לו מן הסתם תקציב רב, במעט שיש עשו קסם. שלוש השחקניות על הבמה הן נשים עוצמתיות והן בהחלט מעבירות את העוצמה שלהן. מצד שני, כשלוקחים נושא כזה, שכבר נחקר ועובד והוקרן ודובר בלי סוף במשך שלושה עשורים, יש מקום לבוא עם משהו חדש. לא רשומון, לא תיאור עלילה עם כמה פרשנויות משנה. אם רוצים לעסוק בנושא שדובר בו עד יגיעה, אך יש בו צדדים פסיכולוגיים מרתקים, ניתן לבוא עם משהו אחר. שונה לגמרי מכל מה שכבר ראינו. אפשר לתעל את החירות הבסיסית של עשיית הצגה. אפשר, למשל, להיכנס לנפשה הנרקיסיסטית והחרדה של חווה יערי, לנסות לפענח אותה ולחדור לנימים העמוקים ביותר. אפשר, ואולי אפילו מעניין יותר, לעשות זאת עם אביבה גרנות, לא רק מעט פה ומעט שם, אלא לכל אורך הדרך. אפשר אפילו להציב את מלה מלבסקי, הקורבן שאנחנו באמת לא יודעים עליו הרבה, במרכז ולראות הכל מזווית הראייה שלה. ללכת בדרך החרושה זה קל וכבר לא כל כך מעניין. אתם יכולים ללכת. לא תסבלו ממש. אבל גם לא תרגישו שעברתם חוויה משמעותית מדי.

1

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 


כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן




 

באנר למרתה

שביל גרגרי המלח

על ההצגה "הדרך לעין חרוד"

מאת: תמר צפריר

ההצגה "הדרך לעין חרוד" של הזירה הבין-תחומית, הידועה ביצירותיה המרהיבות והמתוחכמות, נחתה בתיאטרון "הבית" אחרי הופעה בפסטיבל Next Wave בניו יורק, באוקטובר האחרון. בטוחני שעם או בלי תרגום, ההצגה הצליחה לגעת בצופים ולהפעים אותם, בזכות השפה הוויזואלית העשירה, שהייתה כמעט בגדר קסם על הבמה המתובלנת במלח.

מלח? כן, מלח. חצי טון, ליתר דיוק. המלח היה המרכיב העיקרי שבנה את התפאורה בהצגה המיוחדת הזו, והעיצוב שלו תוך כדי ההצגה הזכיר קצת משחק ילדים בחול. ההצגה הנה עיבוד בימתי לרב המכר של עמוס קינן, "הדרך לעין חרוד", שראה אור לראשונה ב-1984 ועובד גם לסרט קולנוע. העלילה מציירת מציאות דיסוטופית בישראל שלאחר מהפיכה צבאית, מתוך נקודת מבטו של סופר ולוחם לשעבר (שנשאר בעילום שם לכל אורך היצירה). בעקבות שידור רדיו מחתרתי, הוא מבין שבקיבוץ עין חרוד יושב תא התנגדות לשלטון הצבאי הטוטליטרי, ומחליט לברוח אליו מתל אביב המבוצרת.

הדרך לעין חרוד - יניב ברמן

הדרך לעין חרוד | צילום: יניב ברמן

כמו אותו תא התנגדות שחיכה לסופר שיצטרף לשורותיו, כך גם המלח חיכה ליוצרים בשתי שורות דליים משני צדי הבמה. הם שפכו אותו בשיטתיות לכדי ערימה וניגשו למלאכה. מאותו רגע, הם נעו בתזזיתיות על הבמה ועל המלח, ליד המלח, סביב המלח. תחת ידיהם המיומנות המלח נבנה לתפאורה בזעיר אנפין, ובעזרת מצלמה והקרנה בזמן אמת, תאורה דינמית והפעלת בובה בתוך הפריים המצולם, קם הסיפור לתחייה בשילוב מיוחד בין קולנוע ותיאטרון בובות.

השפה העיצובית שנוצרה על ידי האביזרים שהונחו בפריים והצורות השונות במלח, שירתה היטב את המסר הנוקב בטקסט. הבובה חסרת פנים כמו הגיבור חסר שם. האביזרים השונים המעוצבים באופן לא ריאליסטי עוזרים להבין את נקודת המבט של הגיבור, כמו גם זוויות הצילום השונות והשימוש בתאורה. הצילום כשלעצמו היה מקורי, מיוחד ויוצא דופן. נעשה שימוש מחוכם במראות ואפילו במים, שהוציאו את המיטב מהעושר האמנותי שהמצלמה מציעה.

שילוב שחקנים יחד עם הבובה או בין קטעי הצילום נעשה באופן אלגנטי. עבודתו של צבי סהר כבמאי ניכרת במישור הזה, והניבה פירות יצירתיים ראויים להערכה, שכן שילוב שני עצמים בעלי קנה מידה שונה באותו פריים אינו דבר של מה בכך. הקומפוזיציות היו מלאות משמעות וויזואלית, המיזנסצינה טעונה מסרים ועבודת הדרמטורגיה נעשתה בחן רב. המשחק היה בעיקרו ווקאלי וגם בתחום הזה היוצרים הצטיינו.

הדרך לעין חרוד - יאיר מיוחס.png

צילום: יאיר מיוחס

הדבר היחיד שהעיב על העבודה המופלאה של הזירה הבין-תחומית הוא רמת האנרגיה. אמנם, המתח הסיפורי המשיך לעלות לאורך ההצגה, אך הקצב שבהתחלה היה מהיר, האט עם הזמן ורמת האנרגיה על הבמה הרגישה סטטית בחלקים מסוימים. הדבר השפיע על הריכוז בעלילה, למרות הכריזמטיות שבקולו של הגיבור. חסרה לעין תנועה של שחקנים על הבמה, ובמובן הזה ניתן להגדיר את ההצגה כחוויה שמעוררת רפלקציה עצמית.

חברי הזירה הבין-תחומית עוסקים במסר נוקב ורלוונטי בהצגה הזו, כמעט אזהרה, אבל על הבמה הם מדגימים הרמוניה מוחלטת בין משחק, תיאטרון בובות ואמצעים קולנועיים. לי לא נותר אלא להמליץ בחום, גם לקולנוענים שביניכם, לצפות בהצגה ולראות את הקסם קורה מול עיניכם.

"הדרך לעין חרוד"

הזירה הבין-תחומית בתאטרון הבית

עיבוד, בימוי ומשחק – צבי סהר

צוות פיתוח, דרמטורגיה ועיבוד – עודד ליטמן

צוות פיתוח, עיצוב, צילום ומשחק – איה צייגר

צוות פיתוח, הפעלת בובות ומשחק – מיכל ואעקנין

הפעלת בובות ומשחק – יובל פינגרמן

הפעלת תאורה ומשחק – שי אגוזי

מוסיקה וסאונד אפקט – גיא שרף

עיצוב ובניית בובות – אתי סהר, צבי סהר, איה צייגר, רובין פרוהרדט וג'סיקה סקוט

עיצוב תאורה – עדי שמרוני

עוזרת במאי – גניה סנופ

ייעוץ בובות – ג'סיקה סקוט

מועדים נוספים: 

23/1/19 | 21:00 | תיאטרון הבית

לתאריכים נוספים בדף ההצגה באתר הזירה הבין-תחומית –  הקליקו על לינק

 




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.