Facing a new reality

An actor in Paris facing a new reality

By: Alexandre Bonstein

I wonder if the way I’m living this peculiar situation would be different if I was not an actor. I guess I have the huge advantage to be used to the word « if ». I use it all the time in my work. Imagine « if » I was a king, a homeless person or a mass murderer, « if » I was living in Chicago in the thirties or on Mars in a far future. I am used to picturing myself in unusual and unrealistic situations, so now that I’m facing a twisted reality, I almost feel that it’s just another part in a new fiction where I picture myself as « if » I lived in an apocalyptic Paris. Empty and silent streets, and… that’s it, as if it is all I can access from the outside world from my window. All the theaters have closed. As a revenge I’ve kept my television closed too. I’m aware that we french actors are lucky in France, as we have a strong protection social system that allows us to survive when we’re not on stage. Yes I should be in Toulouse on tour right now, but well, instead I spend special time confined with my partner, meditating, writing, working out, finding ways to have a fun part in this huge budget SF movie.


** רוצים להשתתף ולשתף? אנא שלחו למרתה את חוויותיכם התיאטרליות מהתקופה והיא תשמח לפרסמן.

"הקורונה גרמה לי להמציא את עצמי מחדש"

השחקן שמעון מימרן על יצירה בימים בהם הקהל נמצא מעבר למסך המחשב

מאת: דנה שוכמכר

"הרגע הזה בתיאטרון, כשהאור באולם כבר כבה והאור על המסך עוד לא נדלק, והקהל יושב בחושך ומחכה בדומיה, כל הציפיות, כל החלומות של אלף איש מרוכזים בנקודה אחת באפלה." (סוחרי הגומי, חנוך לוין).

נגיף הקורונה אשר הולך ומתפשט במהירות מחייב להישמע להוראות שהולכות ומחמירות, במסגרתן חל איסור על פתיחת תיאטראות ושאר בתי עסק הכוללים כמות גדולה של אנשים. מה יעשה השחקן ללא קהל? ללא אותו קהל היושב בחושך ומחכה בציפייה לאותה נקודה באפלה? ימצא לו במה חדשה – הפייסבוק.

שמעון מימרן, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע, החל לאחרונה לבחון את היתרונות של הבמה הפייסבוקית. מימרן שיחק בהצגות רבות של לוין: בתיאטרון הבימה בשנת 1993 מפליג בספינה ונוסע משולהב בהצגה "הילד חולם", בתיאטרון הקאמרי בשנת 1994 ב"הנשים האבודות מטרויה", בתיאטרון הקאמרי בשנת 1999 בהצגה "אשכבה". ניסיתי לברר עמו את הבחירה במחזות של לוין ולתהות איך מרגיש בימים אלו שחקן שלא יכול להציג בפני "קהל חי".

איך נוצרה ההחלטה לפרסם מונולוגים בפייסבוק?

"זה מתחיל מזה שהבנתי שיש לי צורך לעמוד על במה ולשחק ופתאום נוצרה סיטואציה משונה מאד במסגרתה אין לי אפשרות להציג על במה ובעצם הפלטפורמה של הפייסבוק מאפשרת לי להמשיך לשמור על הגחלת, להמשיך להיות יצירתי ולשמור על קשר עם הקהל. הפלטפורמה הזאת נתנה לי את האפשרות ליצור מחדש ולהמציא את עצמי מחדש ולהחיות את הטקסטים של לוין בתוך מסגרת ביתית אשר נכפתה עליי."

שמעון מימרן

צילום: שמעון מימרן

מדוע בחרת להציג קטעים מתוך מחזות של חנוך לוין?

"בתחילת דרכי שיחקתי בהפקה של "הילד חולם" בתיאטרון הבימה מאת חנוך לוין ופסעתי עמו דרך ארוכה עד שחלף מהעולם. לאחר מותו ניגשתי אל המנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי דאז עמרי ניצן ואמרתי לו, לא מתאים לי לשחק פה יותר כי חנוך לוין לא נמצא.

שאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו? עניתי, אני רוצה להמשיך ולשחק בהצגות של לוין. מתוך התשוקה הגדולה ליצירותיו יצרתי מופע בשם "לפגוש את חנוך לוין" ולקחתי קטעים מתוך הצגותיו של לוין וסיפורים אישיים מתוך המפגשים שלי איתו והופעתי בבתים של אנשים. היצירה בפייסבוק מאפשרת לי להמשיך ולשמור על הקשר האינטימי עם הקהל- דרך הפייסבוק מצאתי אפשרות להנציח את דרכו של לוין ולתת כבוד ליוצר כל כך משמעותי בעיני בצורה חשופה בין קירות ביתי. דרך הפייסבוק הבנתי דברים על הקשר בין הקהל והשחקן. בדרך כלל אתה מוגן על ידי הבמה, בעת ההופעה בפייסבוק אתה מבין שזה להיות או לחדול, זה ממש קלוז אפ שלך. "

איך אתה בוחר את הקטעים מתוך המחזות של לוין?

"אני לא מכין רשימה ערב לפני, אלא מעדיף לבחור את הקטעים בצורה ספונטנית. יש לי ארסנל של קטעים ובהתחלה לא הייתי בטוח בכלל שזה יהיו קטעים מתוך חנוך לוין. ככל שעובר הזמן, אני מרגיש שיש מתח בין אמת ובין מצב אבסורדי וזה מתאים מאד לרוח התקופה."

מה מחכה לנו בהמשך?

"כרגע אני מתמקד ביצירות של חנוך לוין אבל יש לי רצון לפרסם בהמשך שירה פואטית, אבל נראה מה יוליד יום. פעם שאלו את  לב טולסטוי, המחבר של אנה קרנינה, אשר פורסם לראשונה בתור טור, מה יקרה בשבוע הבא? הוא השיב, מה שאנצ'וקה שלי תבחר. במקרה שלי, מה שהקהל שלי יבחר."

לבמה הפייסבוקית של שמעון מימרן – הקליקו על הלינק

טריווית תיאטרון

אסופת שאלות טריוויה על תיאטרון

מאת: מרתה יודעת

 

  1. מה נהגה ללבוש האישה אותה חיפש אברהם סלקטר בהצגת האימה הראשונה של תיאטרון הבימה?
  2. אילו שחקניות גילמו את "הזוג המוזר – הגרסה הנשית" לראשונה על במת בית ליסין?
  3. מי ביים את המחזמר "גבירתי הנאווה" שהועלה בתיאטרון הבימה?
  4. באיזו הצגת פולחן שהועלתה בתיאטרון צוותא שיחק אסי כהן?
  5. מהם הצבעים המאפיינים את החברות הכי טובות?
  6. מי גילמה את מאמי בעיבוד של אופרת הרוק "מאמי", שהועלה בתיאטרון הבימה בשנת 2002?
  7. איזה ספר אנגלי קלאסי זכה לעיבוד מחודש על במת תיאטרון הסימטה?
  8. איזו חיה מניעה את העלילה בעיבוד הבית ליסיני לשובר הקופות מלונדון?
  9. איך קוראים לגיבור הרע בהצגת הראפ "העיר הזאת"?
  10. מאיזה מחזה לויני התפתח השיר "לונדון" בביצוע חוה אלברשטיין?
  11. מי שיחק בקברט "את, אני והמלחמה הבאה"?
  12. אילו יוצרות ניהלו את פסטיבל "תלוי במקום"?
  13. מי כתב את המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"?
  14. על איזו הצגה המבקר חיים גמזו כתב "לדידי יכול היה למות בחמש"?
  15. איזו שחקנית גילמה את הפונדקית בקאסט המקורי של "פונדק הרוחות"?

 

*ניתן להשיב בתגובות לכתבה.

**תשובות תתפרסמנה בימים הקרובים, עם פרסום שאלות חדשות.

האמת שמאחורי המסכה

על ליצנות רפואית בימי קורונה

מאת: נעם מרום

בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, על כולנו, ללא יוצאים מן הכלל, לא פסחו שינויי התכניות, החל בחבר'ה צעירים שחזרו מוקדם מהצפוי מהטיול-שאחרי-הצבא, דרך חתונות ואירועים משמחים שנדחו לתאריך לא ידוע ועד לגלי פיטורים ויציאה לחל"ת שעלולים להוביל לקריסה של המשק הכלכלי.

לצד כל אלו, גם התגלו בחברה הישראלית תופעות יפיפיות של סולידריות חברתית –  מאות מתנדבים בשדות החקלאות, פשרה והתגמשות מצד בעלי דירות לשוכרים, מיזמים חברתיים כמו משלוחי מנות למבודדים, שירה במרפסות, אירועים תרבותיים מקוונים ומחוות לאומיות לכוחות הרפואה, שנועדו כולם לשמח ולאחד. בין כל אלו מיזם אחד נגע ללבי במיוחד – הוספת מסכת הליצן למסכה הרפואית.

לרוב, כשמדברים על מסכה יכולות לעלות לראש מספר אסוציאציות – מסכת צלילה, מסכה רפואית, מסכת ליצן, מסכה של פורים, מסכה לפנים. מה שמשותף לכל המסכות הללו הוא שהן מכסות ו/או מסתירות את הפנים, או חלקים מהן. בשבועות האחרונים, בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, סביר מאוד להניח שהאסוציאציות הראשונות שעולות לראש הן המסכה הרפואית או מסיכת N95.

כזכור, לא מזמן מדינת ישראל ציינה את חג הפורים. גם אם שכחנו את מגילת אסתר ואנחנו לא בדיוק "ספץ" במה החג עוסק ולמה לליצן יש מסכה, כולנו יודעים היטב שמדובר בחג של שמחה, אחדות, לכידות, אהבת חינם והכרת הטוב.

ליצנות מעובדאז למה לליצן יש מסכה ואיך כל זה קשור לקורונה? ליצן מזוהה כמי שפורץ גבולות מסוימים, פריצת הגבולות יכולה להתפרש כטיפשית ומגוחכת מפני שכך אנו מפרשים את דמותו של הליצן, אבל מה שאנחנו לא תמיד יודעים זה מה הסיבה לכך. בעיקרה, דמותו של הליצן מבוססת על חשיפה של האמת, אותה אמת שלרוב מנוגדת למוסכמות חברתיות. לכן, על הליצן לעטות מסכה, או איפור כבד שמטשטש את תווי פניו המקוריים. כלומר, הליצן עוטה על פניו מסכה בכדי שהוא יוכל לייצג את האמת, עד כמה שזה נשמע אבסורד.

כולנו מכירים ליצנים, כאלו עם אף אדום, תלתלים צבעוניים וחיוך גדול ומעוטר, אבל לא כולנו מכירים את הליצנים הרפואיים – אותו אף ואותם תלתלים, אבל הם לא מופיעים על הבמות, אלא במסדרונות בתי החולים. לעיתים, למסכת "האמת" של הליצן שלהם, מצורפת מסכה אמיתית, כירורגית, רפואית.

הליצנים הרפואיים הם אמנים (בד"כ פנטומימאים ושחקנים) אשר עברו הכשרה ייחודית מסוגה בתחום הרפואה האלטרנטיבית במטרה לסייע לחולים ומטופלים להקל על כאבם ולשקם את מצבם הפיזי והנפשי. הטיפול אותו מעניקים הליצנים הרפואיים נעשה באמצעות כוחו של ההומור, תוך שימוש בטכניקות משחק גרוטסקיות השאולות מקומדית דל'ארטה ואחיותיה.

בליצנות רפואית הליצן גורם למטופל, בדרך כזו או אחרת, לצחוק. כאשר אנחנו צוחקים משתחרר במוחנו הורמון בשם אנדורפין (אותו הורמון שמופרש כשעושים פעילות גופנית מאומצת, מקיימים יחסי מין, מתחבקים, מלטפים בעל חיים וכו'..) אותו הורמון משכך את הכאב ומשפר את מצב הרוח בצורה ניכרת ומשמעותית.

בניגוד לשנים קודמות, השנה, בכניסת ה-חג של הליצנים, יצאה הודעה רשמית עבור כל הליצנים הרפואיים במדינת ישראל: "ליצנים שלנו. הודעה חשובה – לאור התפשטות נגיף הקורונה וההגבלות החדשות של משרד הבריאות, אין להיכנס לבתי אבות, מרכזי טיפול ובתי חולים – בכל הארץ. אתם עושים עבודת קודש לאורך השנה אבל מחובתנו לדאוג לביטחונכם. אנו מבקשים לקבל את ההחלטה בהבנה" (מתוך דף הפייסבוק של "שמחת הלב" – המכון הארצי להכשרת ליצנים רפואיים).

הנחייה זו היתה כואבת במיוחד לאין ספור ליצנים רפואיים. כמי שרגילים לשמח חולים יום אחר יום, דווקא בתקופה בה מתפשטת בעולם מגפה חדשה, הגורמת הרבה לחץ וחרדה – לא רק במסדרונות בתי החולים, אלא גם ברחוב הישראלי כלל, הבקשה להסיר את מסכת הליצן היא בקשה כואבת המדגישה את חומרת המצב.

בעיר באר שבע לא נשארו אדישים לנושא. מתוך הבנה שהליצנות הרפואית מושתתת על היכולת להקל על הטיפול והמטופל, היה ברור שלא ניתן לוותר בקלות על הכלי המופלא שיש לליצנות הרפואית להציע, דווקא מתוך הקושי והמורכבות שהקורונה מביאה עמה. על כן, התקבלה החלטה משמחת ע"י אנשי "מכבי שירותי בריאות", להכשיר ב"הכשרת חירום" כ-22 ליצנים רפואיים בכדי להקל על חולי הקורונה. על פי ההנחיות, ומתוך רצון לצמצם את כמות הנחשפים לנגיף, הוחלט כי הצוותים הרפואיים עצמם, עובדי מעבדה, אחים ואחיות, יעברו הכשרת בזק כליצנים רפואיים. במהלך ההכשרה, נתנו להם הכלים הבסיסיים ביותר הנדרשים לליצנים הרפואיים מתחילים.

הליצנים הרפואיים הנם אמנים מוכשרים שמצאו באמנות שלהם אמצעי טיפולי ואף מרפא אך הם לא אנשי רפואה. אולם, לאור המצב הרפואי המורכב שנוצר בעקבות התפשטות נגיף ההחלטה להכשיר את צוותי הרפואה אשר בין כה וכה באים במגע כזה או אחר עם מטופלי הקורונה, ולא לוותר על כלי הליצנות הרפואית, היא החלטה נבונה ומשמחת במיוחד. היכולת של הצוותים הרפואיים להוסיף לעבודתם את מסכת הליצן, מתוך הבנה והכרה עמוקה בכוחה של הליצנות הרפואית, היא יכולת מרשימה הראויה להערכה רבה.

בתקופה זו, לא יזיק לנו להיעזר בכוח הטיפול שיודעת הליצנות הרפואית להעניק. כולי תקווה שבקרוב יוכלו הליצנים הרפואיים לחזור למרכזי הטיפול, כדי לעשות את הדבר שהם יודעים לעשות הכי טוב – לשמח ולשקם מטופלים. עד אז, אשמח לראות עוד ליצנים רפואיים ותיקים מכשירים צוותים רפואיים בכדי לשמח את חולי הקורונה, כמו גם מטופלים אחרים שמזלם לא שפר עליהם ונמצאים בבידוד מסיבה כזו או אחרת.

אז נכון שזה לא אידיאלי לשנות את התוכניות שלנו, ונכון שזה לא נעים להיות בבידוד או בהסגר בבית אבל עלינו לזכור שישנם חולים במגוון מחלות שנמצאים בבידוד כבר תקופה ארוכה, ולהם אין את הברירה אלא ללבוש מסכת הנשמה כדי לנשום, או מסכות אחרות כדי לא להידבק באי-אילו חיידקים.

המיזם של הליצנות הרפואית בצל הקורונה נגע ללבי במיוחד, והותיר אותי תוהה – האם רק הכאב הוא זה שמחבר בינינו? האם אנחנו צריכים לחכות למגפה בקנה מידה עולמי כדי שתזכיר לנו לפעול במישורי הסולידריות החברתית? אם חשבתם שזה אבסורד שליצנים צריכים לעטות מסכה בשביל לחשוף את האמת, בעיני זה אבסורד שאנחנו צריכים לחכות למגפה בשביל שתזכיר לנו מהי אחדות, מהי ערבות הדדית, ומה באמת חשוב לנו. ואולי אנחנו קצת דומים לליצנים? גם אנחנו צריכים לשים על עצמנו איזו מלחמה או איזו מגפה כדי לחשוף את האמת הפנימית שלנו – להוציא מעצמנו את אהבת החינם והסולידריות החברתית החוצה.

אני מקווה שבעוד כמה שבועות הקורונה תחלוף וכולנו נחזור למסכת השגרה, אבל רגע לפני שזה קורה שווה להקדיש מחשבה – איזו מסכה אנחנו באמת רוצים לעטות?

אפשר גם בפיג'מה

תיאטרון בימי קורונה

מאת: דנה שוכמכר

הודעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על איסור התקהלות של למעלה ממאה אנשים, (ולאחר מכן עד עשרה אנשים), הובילה לכך שתיאטראות רבים מכל סוג וז'אנר נאלצו להודיע על הפסקת הפעילות באופן זמני, ולבטל את כל ההצגות עד לסוף אפריל.

אותו ציטוט ידוע, כי ההצגה חייבת להימשך, מקבל משמעות חדשה בימים בהם התיאטראות סוגרים את השערים ומותירים את הצופים הנאמנים מאחור. הימים ימי מצוקה וחשש, ובתיאטראות החליטו לחשב מסלול מחדש על מנת לאפשר לצופים לצפות בהצגות האהובות עליהם.

נוכח התקנות החדשות של משרד הבריאות אשר מצריכות לשנות את אורח החיים המוכר, הבינו בתיאטראות כי אם אי אפשר לצאת מהבית, אז התיאטרון יגיע אל הקהל. תיאטרון באר שבע, תיאטרון חיפה ותיאטרון הקאמרי הרימו את הכפפה לנוכח המציאות אשר נכפתה על צופי התיאטרון והחלו לשדר הצגות בעמודי הפייסבוק של התיאטראות.

מדי יום בשעה 11:00, דף הפייסבוק של תיאטרון באר שבע מעלה הצגות שונות, שכבר ירדו מהבמות. בין ההצגות ניתן למנות את ההצגות "גרין מייל", "הרולד ומוד", "בוא תכיר את אבא" עיבוד למחזה של אלן אייקבורן, "אם נדע לאהוב", מסע תיאטרלי מוסיקלי בעקבות שיריו של ז'אק ברל, עם אמיר קריאף, עלא דקה ומיכל וינברג, "גן הדובדבנים", עיבוד למחזהו של צ'כוב, סיפור על אנשים קטנים עם לב ענקי, עם תום אבני, רועי אסף וירון ברובינסקי, ו-"שחק אותה סם"  עיבוד למחזהו הראשון של וודי אלן שהיה ללהיט עם עידן אלתרמן, גורי אלפי ואפרת בוימולד.

מדובר במציאות חדשה במסגרתה ניתן לצפות בהצגות תיאטרון בבית, ללא הכנות מוקדמות, כמו חיפוש מקומות חנייה או הצורך לעמוד כמה שעות טובות מול הראי במטרה להחליט מה ללבוש. אין ספק כי משבר הקורונה מוציא פתרונות יצירתיים ביותר ומסייע בהעלאת המורל בימים בהם נכפה על כולנו לשמור מרחק.

הרולד ומוד - מעיין קאופמן

מתוך ההצגה "הרולד ומוד" | צילום: מעיין קאופמן

"לנוכח המצב הנוכחי התיאטרון חייב להיות מקום אשר מגיב לדברים המתרחשים בעולם ומעצבים את המציאות", אומרת שיר גולדברג המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע. "המצב מורכב מאד, זה לא פשוט להכריז על סגירת התיאטרון, להיפרד מהשחקנים, העובדים והצוות, זה קשה, אבל אנחנו מחזקים אחד את השני ומתוך המצב המורכב הבנו שההצגה חייבת להמשיך והחלטנו בתיאטרון לפרסם מדי יום בעמוד הפייסבוק את מגוון הרפרטואר. חלק מהאג'נדה המקצועית שלי זה פיתוח הקשר עם הקהילה ולשמחתי הפרטנרים שלי בתיאטרון מדברים באותה שפה והיה לנו ברור שזה צעד מתבקש לנוכח המצב."

לדעתך, אנשים יפסיקו להגיע לתיאטרון ויעדיפו לצפות בהצגות בבית?

"אני לא מאמינה שזה יקרה, הדבר הכי חזק בתיאטרון זה האפשרות לצפות בשחקנים כאן ועכשיו ולעקוב אחר התנועות שלהם ערב ערב וכך מתחזק הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל, אין לזה תחליף. לאורך השנים תמיד הכריזו על מותו של התיאטרון והיום בתקופה הנוכחית התיאטרון ממציא את עצמו מחדש."

האם המגמה של פרסום הצגות בפייסבוק צפויה להימשך?

"שאלה מעניינת, אם יהיה לזה ביקוש, אז לא נעצור את פרסום ההצגות בפייסבוק. אני חושבת שזה דבר מבורך בכל מקרה המאפשר להציג את הרפרטואר של התיאטרון וגם הצגות עבר ומבחינתי בהחלט יש לזה מקום."

שמחתי מאד לגלות כי האופציה של צפייה בהצגות התיאטרון בפייסבוק קסמה לרבים והם מוצאים את זה כמרומם נפש וכמפלט מהמציאות הנוכחית, אפילו השכנה שלי שאינה נמנית עם הקהל שמגיע לתיאטרון פתאום שמעה על ההחלטה להציג יצירות בפייסבוק. אמש היא צפתה בהצגה וממש נהנתה. הופתעתי מאוד לשמוע את חוות הדעת שלה ולגלות עד כמה היא הגיבה למשחק, היא אמרה לי שכאשר המצב יחזור לקדמותו היא תשמח להגיע להצגות.

התקופה הנוכחית מזמנת אתגר לא פשוט עבור יוצרי התיאטרון באשר הם, ולראיה ניתן לראות כי רבים מהשחקנים החלו בימים האחרונים לפרסם בעמודי הפייסבוק שלהם סצנות מהצגות וסיפורים מומחזים לילדים על מנת לנסות ולהתמודד עם המצב המאתגר. בימים אלה, נדמה כי המרפסת הפכה לבמה החדשה ובה כל האנשים, דיירים ושכנים כאחד, הנם שחקנים.

לדף הפייסבוק של תיאטרון באר שבע – הקליקו על הלינק

 

 

לא לריב

לא לריב – תיאטרון הקאמרי

לא לריב - רדי רובינשטיין

לא לריב | צילום: רדי רובינשטיין

יחסי אחים ואחיות, זהו הנושא שעומד בבסיס ההצגה "לא לריב" של תיאטרון הקאמרי, שכתב גור קורן (שגם משחק בה). אחרי מות האב נפגשים שני אחים ואחות אחת אצל עורך דין בעל בעיות מוצא ואיחורים מצחיקים, מבלים זמן עם מזכירה שהיא תאומה אשר משוחחת ללא הרף עם אחותה הזהה ומדגימה צד נוסף ביחסי אחים ובעיות אחאות בלתי פתורות. על אף שההצגה אכן מצחיקה לפעמים, נראה שהיא מתאמצת להצחיק, לעיתים המאמץ ניכר מדי.

ענייני המהות שבה, שהיו יכולים להיות מעניינים הרבה יותר, נבלעים תחת התאמצות היתר הזאת. עירית קפלן, שהיא בעיני שחקנית מצויינת, מצטיירת כקצת נלעגת במתקפת ההצחקה הזאת, ורק דביר בנדק נראה כאילו התפקיד תפור עליו והוא משחק אותו בנינוחות רבה. יש פספוס רב בהצגה לטעמי. שחקנים טובים ותפאורה מושקעת לא מצליחים להרים את המחזה לגבהים הנכונים עבורו. הוא לא מהודק מספיק, ויש בו הרבה מ"תפשת מרובה, לא תפשת". בשורה התחתונה – אפשר אבל ממש לא חייבים.

2 שתי גולגולות במדרוג מרתה (אתחנתא אסקפיסטית ותו לא)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

קסם של עננה

על המופע "אנטו – Antu" 

מאת: אביבה רוזן

"אנטו – Antu", יצירתו החדשה של אבשלום פולק שנעשתה בשיתוף הכוראוגרף האיטלקי אנדריאה מרטיני, היא מופע מחול יפה, שונה, יש במופע ייחוד מעניין והוא מעורר למחשבה, תיאטרון מחול לשמו.

היצירה מבוססת על ספר ילדים בשם "העננה רננה", פרי עטה של דורית רביניאן. זה לא נדיר לבסס מחול על יצירה ספרותית. בדרך כלל ניתן להבין מהמופע מהם האלמנטים שנלקחו מהכתב, לא כך ב"אנטו". אמנם, תוך כדי המופע נשמעים קטעי קריינות מיצירתה של רביניאן, אך הטקסט לא מצליח להתחבר לגמרי עם התנועות והעשייה על הבמה.

הסיפור עוסק בישות מרדנית, עננה, כאלגוריה לילדה שרוצה ללכת בדרכה העצמאית ואינה נכנעת למוסכמות החברתיות ולמוכתב על ידי הוריה שחרדים מאוד לעתידה. הקריינות נעשתה בקולו של אביו של אבשלום, השחקן בעל הקול העמוק, יוסי פולק. הסיפור, כפי שיודעת רביניאן לספר, מעניין ונוגע. מעבר לקריינות הזו, התקשיתי למצוא את הקשר בין הסיפור לבין המחול שראיתי.

אנטו - יאן פינקלברג

אנטו -Antu | צילום: יאן פינקלברג

יש לציין שהמחול הוא אלגנטי, אסתטי ומרהיב. התלבושות תורמות מאוד לנראות, לתחושת הקצב ולאיזשהו רגש של התלהבות שהיצירה מצליחה ליצור. ולצד זאת, נוצרה תחושה כלשהי של מכניזם, תנועות מכניסטיות, זרימה מכנית של השחקנים. ייתכן שיש כאן רמיזה לכניעה למוסכמות של רוב האנשים, לחוסר אינדיבידואליזם, כל מה שהעננה רננה היא לא, אבל חסרה איזושהי קוהרנטיות סיפורית בקטעים שבין הקריינות, או תובנה שנמזגת בין הטקסט לבין התנועה. הייתה תחושה שהכוראוגרפיה, ככל שהיא אסתטית ומרתקת, עדיין זקוקה לליטושים סופיים.

כרגיל, מצליח אבשלום פולק, הידוע כ'ילד הרע' של המחול הישראלי, ליצור משהו ייחודי ושנוי במחולקת, מרהיב ביופיו ומרתק בתכניו. הקשר הרופף עם יצירתה של רביניאן נעשה משני בחשיבותו אם נבחן את עבודתו של פולק באמות מידה של הנאה אסתטית ויצירתיות, בין כל שאר המרכיבים המשמעותיים הרוקמים יחדיו את יצירת המחול, שיוצרים מזיגה הרמונית ולעיתים דיסהרמונית מכוונת, ומעוררים את חושיו של הצופה, כמו גם את מחשבותיו. הניסיון שעושה הצופה לחבר בין המוזיקה, הקריינות, הספרות והכוראוגרפיה, כבר מביאות ליצירה של משהו אחר וחדש, חיבור אישי בין הטקסט של רביניאן לבין התנועות והרעיונות של פולק.

אנטו2 - יאן פינקלברג

צילום: יאן פינקלברג

יש כנראה יתרונות וחסרונות בכך שמצפים מיוצר לזעזע ולנער כל פעם מחדש, בכל יצירה חדשה שלו. היתרון הוא בכך שהחדשנות תתקבל כמובנת מאליה, והחיסרון הוא פועל יוצא של היתרון. אם לא תהיה חדשנות מזעזעת, הרי שהציפייה תהפוך לאכזבה. מכאן שפולק לא יכול להרשות לעצמו להביא משהו שהוא רק חינני ומרגש. הוא צריך להתעלות על אלה ולהפגין מקוריות של ממש. יש מקוריות מרעננת בלקיחת טקסט של ספר ילדים והפיכתו למופע מחול, ועוד יותר בכך שהטקסט והמחול לא לגמרי מתכתבים זה עם זה. על אף חוסר האינטראקציה בין השניים, עדיין ניכר רעיון מסוים, גרעין קשה הנמצא בבסיס היצירה – קונפורמיות לעומת מרדנות, ומשם הדברים נפתחים, מתפתחים, בתוך התנועה, התלבושות ועיצוב החלל שבכולם יש קסם רב, כמו גם ברקדנים, בנראותם ובתנועותיהם.

"אנטו -Antu"

תיאטרון מחול אבשלום פולק

מבוסס על פי ספרה של דורית רביניאן "העננה רננה"

כוריאגרפיה, עיצוב פסקול, חלל ותלבושות: אבשלום פולק, אנדריאה מרטיני

משתתפים: צבי פישזון, נגה הרמלין, תומס וולסכוט, מרתה-לואיזה ינקובסקה, ג'וי קמין, מיכל רוטמן, מץ ואן רוסום, אופיר איטח, נועה הן, אחינועם חי וג'יאני נוטרניקולה.

עיצוב תאורה: יואן טיבולי

מנהלת חזרות: מיכל אלמוגי שלמון

מועדים נוספים: 

27/2/2020 | 21:00

28/2/2020 | 14:00 | 21:00

23/4/2020 | 21:00

24/4/2020 | 14:00 | 21:00