משפחה זה מורכב

על ההצגה "סוסים על כביש גהה"

מאת: אביבה רוזן

הצגה שמבוססת על ספר היא תמיד מתכון להשוואה, מה טוב יותר ומה רע יותר. הפעם התשובה היא פשוטה: זה טוב וזה מצוין. בספרה של סביון ליברכט יש, כמובן, מורכבויות רבות שאינן באות לידי ביטוי בהצגה. הסיפור שמסופר על ידי הגיבורה, נינה, מציג את נבכי נפשה החולה. בהצגה איננו מבינים זאת בהתחלה. אנחנו רואים משפחה בעייתית, עם אב דומיננטי שכמעט כולם שנאו, שנפטר בתחילת ההצגה.

מכאן ואילך, האב מהווה בתור ציר מרכזי בעלילה שנפרשת לפנינו. הוא גיבור נעדר, וכל הדמויות האחרות הן מריונטות שלו. זוהי בחירה גאונית של הבמאית מאיה שעיה, שהצליחה להפוך מת לגיבור מרכזי שהכל וכולם מתחברים אליו. מעבר לכך, זהו סיפורם של שני אחים ואישה אחת, ששניהם אוהבים ומתקשים להתמודד איתה. שני אחים ששנאו זה את זה כי היו בתחרות על אהבתו ותשומת לבו של אביהם הקשה, שהכל נעשה תמיד כדברו.

סוסים על כביש גהה - שמחה ברבירו

סוסים על כביש גהה | צילום: שמחה ברבירו

בהצגה של תאטרון "הספרייה" מככבים שחקני בית צבי לדורותיהם, כמו עידית טפרסון בתפקיד יודית היקית שהיא חיצונית למשפחה אך משמשת בה ציר מרכזי, המאהבת המיתולוגית של האב המת שממשיכה בשמו לתמרן את האירועים במשפחה. היא זאת שמזמינה את ירמיהו, האח שנשלח בתחבולות לגלות באלסקה, לקבורת אביו, למרות שהיא מודעת לתהליך המורכב שעומד להתרחש כתוצאה מהזמנה זאת. טפרסון משכנעת ומלהיבה בתפקיד שהיא עושה, ובמידה רבה גונבת את ההצגה מכל האחרים, עם מבטא יקי ברלינאי בולט ודמות מאופקת אך סוערת.

האח שחוזר הביתה, לא לגמרי יציב נפשית, אך נחוש בהחלטתו לקבל חזרה את שמגיע לו מהירושה שכבר מזמן איננה ואת האישה שנגזלה, כך לדעתו, על ידי אחיו. במהירה מסתבר כי האישה, נינה הבלתי יציבה, נכנעת מיד לקסמיו ומתחברת לאהבתה הנושנה, שמערערת אותה לגמרי.

מכאן, הולכים ומתגלים שקרים וסודות משפחתיים שמסבכים את חיי כולם, אך בסופו של דבר חוזרים הדברים לעצמם. אח אחד חוזר לאלסקה כשהוא משאיר מאחוריו חיים שהתנפצו והשתנו, והאח שלקח על עצמו את מה שהותיר מאחור, חוזר לשאת את המשא. הכל, כך נראה, לפי תוכנית אב שטנית שהותוותה על ידי המת ושלוחתו עלי אדמות, יודית היקית.

סוסים על כביש גהה2 - שמחה ברבירו

צילום: שמחה ברבירו

הצלחת היצירה מבוססת על שחקנים מעולים, ותיקים וחדשים, בימוי שמגלה כישרון רב ותפאורה אסתטית, מלאה בפרחים וצמחים שמגדלת המשפחה החקלאית במושב שלצד כביש גהה, אך גם כזאת שמאפשרת לצופים להבין מיד ששום דבר איננו אסתטי כפי שהוא נראה. התפאורה מגלה שמץ של דלות שמכסה על מהומה רבה המסתתרת מאחורי וילונות סתורים. כל אלו, בנוסף להזדהות ולהתלהבות שנוצרו על ידי הקאסט והעשירו את הנעשה על הבמה ומאחורי הקלעים, יצרו הצגה שמשאירה את חותמה זמן רב אחרי שהיא מסתיימת.

ההצגה מעוררת מחשבות על יחסים בין גברים ונשים, בין אחים, בין הורים לילדיהם ומערכות יחסים בכלל, שעולות ומציבות סימני שאלה רבים. לא תמיד העברה של ספר להצגה צריכה להיות נאמנה לגמרי למציאות, לעיתים רצוי שהיא תיקח את הרעיונות הספרותיים ותביא אותם בצורה ההולמת את הבמה. כך נעשה בהצגה הזו. שאפו.

סוסים על כביש גהה

תיאטרון הספרייה

מאת: סביון ליברכט

בימוי: מאיה שעיה

בהשתתפות בוגרי בית צבי: מורן בן אריה (טחן), אודי בן דוד/שי אגוזי, גיא לואל, סופי נוז'יקוב/טל סגל, אורה מאירסון/עידית טפרסון, יוגב אטיאס/דניאל נחמן

עיצוב תפאורה: שמעון קסטיאל

עיצוב תלבושות: ליה חוזה

עיצוב תנועה: קארין שניידר

מועדים נוספים:

14/2-5/3/2020

לשעות ולפרטים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון הספריה – הקליקו על הלינק

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון

על ההצגה "שקולה"

מאת: גדי ויסברט

הדבר הראשון שמתחשק לי לכתוב על "שקולה", הוא שאי אפשר לכתוב על "שקולה". אתם פשוט צריכים להגיע, להיות שם, לעבור את החוויה, וכל מילה שאני אכתוב תהיה מיותרת אל מול היצירה המשוגעת והנפלאה הזו. אבל כמובן שאני אכתוב, ולא מעט.

קודם כל, הלוקיישן. ההצגה מתרחשת בתוך בית ספר, ולא סתם בית ספר אלא בית ספר בשכונת הקטמונים אשר בירושלים, AKA "העיר שלוקח מלא זמן להגיע אליה ויש מלא פקקים ועבודות בכביש ודוסים וערבים." כמה חיכיתי ליצירת אמנות שתדרוש ממי שרוצה לראות אותה להוציא את המקל מישבנו ולבוא לירושלים, עיר שפורחת תרבותית כבר שנים אבל המוני אנשים לא מודעים לזה בכלל.

ההצגה לא סתם נכתבה בתוך בית ספר. בית הספר הוא הנושא, התמה, המסגרת שבה הכל קורה. איכשהו יצא שכבר חודש אני מוקף ביצירות שנבעו מחוויות בית ספר. בין "רק בהצבעה" הנהדרת ביפו לצפיית בינג' מענגת ב"פה גדול" בנטפליקס, נראה שטראומות בית ספר רבות בעבר ובהווה מקבלות היום את הבמה יותר מאי פעם.

שקולה2 - עומר מסינגר

שקולה | צילום: עומר מסינגר

"שקולה" הוא המופע השלישי שאני רואה של תיאטרון "מסתורין", אחרי "Seven" המהפנטת בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב (עדיין רצה) ו"מי רצח את ארלוזורוב" במוזיאון בית העיר בתל אביב (תחזור בקרוב). לכאורה, הייתי אמור לדעת לאן אני נכנס. אבל כל הקטע של תיאטרון "מסתורין" הוא שאתה אף פעם לא יודע למה אתה נכנס. אני באמת מנסה להיות כמה שיותר אינפורמטיבי בלי לתת שום מידע שעלול לקלקל את החוויה, אז אני אציין רק שמדובר במופע אימרסיבי, הקהל נמצא תמיד בעמידה או הליכה, ושלמרבה הצער, אין אפשרות לראות את כל המופע בפעם אחת. תחושת ההחמצה על כל מה שלא ראיתי היא חלק מהנאה של מה שכן.

אין הרבה תיאטרון אימרסיבי בארץ, לפחות לא תיאטרון שאני נתקלתי בו, ומסתורין פונים תמיד אל הנשמה ולא אל השכל. מי שינסה "להבין" את ההתרחשויות, פשוט מבזבז אנרגיה במקום הלא נכון. כן, יש דמויות, ולכל אחת יש סיפור, אבל את הסיפור אנחנו די יודעים עוד לפני שנכנסנו בשער בית הספר והוא רק מסייע למי שבכל זאת לא יכול לגמרי לנתק את המוח. כמוני, למשל. אבל מהצגה להצגה של "מסתורין" אני לומד את ההנאה העצומה שבהתמסרות למה שקורה באותו הרגע מולי, סביבי, לפני ומאחורי.

שקולה3 - עומר מסינגר

צילום: עומר מסינגר

בית הספר הספציפי שבו מתקיימת ההצגה לא נבחר במקרה. אחד משחקני האנסמבל, ליאור אבשלום, מנהל שם את מגמת התיאטרון, ובהצגה משתתפים, במקביל לאנסמבל, תלמידי י"ב הלומדים בבית הספר. כן, כן, אני יודע מה אתם שואלים את עצמכם, ביררתי. זה נחשב להם לבגרות. השילוב בין השחקנים הבוגרים לתלמידי התיכון נהדר. רגע אחד הם חבורה אחת ללא הבדלים, ורגע אחר כך ההבדל ביניהם לא יכול להיות ברור יותר. איזה כיף לתלמידים האלה על האפשרות לקחת חלק בחוויה כל כך מיוחדת, ועוד במסגרת הלימודים.

אי אפשר לדבר על יצירה של תיאטרון "מסתורין" בלי להתייחס בנפרד למעטפת הטכנית. כל אלמנט במופע הזה מושקע, מתוכנן ומדויק לפרטי פרטים. כפי שתראו בחלק הקרדיטים של הכתבה, לא פחות מ30 (!) אנשי מקצוע לקחו חלק במופע הזה תחת שרביטה של יוליה גיניס, וזה כל כך מורגש. התאורה, סאונד, וידאו ארט, תלבושות, תפאורה – הכל נהדר ומעצים את החוויה בכל רגע ורגע של היצירה.

שקולה - עומר מסינגר

צילום: עומר מסינגר

אוקי, אז שורה תחתונה, על מה המופע? על זיכרון, טראומה, קונפורמיזם, שליטה, על הילדים שהיינו והמבוגרים שאנחנו. זה מופע שצולל למקומות הכי אפלים בנפש האנושית בחדווה של תמימות ילדותית.

שקולה

תיאטרון מסתורין

בימוי, עיצוב וניהול אמנותי: יוליה גיניס

שחקנים יוצרים: ליאור אבשלום, איב איילין, דני ברוסובני, אורי לבנון, סטפני סגל, דנה פורר, יורי קזנצב.

תלמידי מגמת תיאטרון כיתה י"ב: אושר אסור, טופז יעקובי, מיכאל יעקובי, רותם לוי, דורין יחזקאל, אריאל קלינגס, עמית רביבו.

הפקה אמנותית : אורי הירשלר

יעוץ אמנותי: עופר עמרם

מנהל המגמה לתיאטרון ביה"ס קדמה: ליאור אבשלום

יעוץ אמנותי ויעוץ תוכן: רז וינר

 מנהלת בית הספר: מיכל חדד

ניהול אנסמבל, שיווק ומדיה: דנה פורר

הדרכת תנועה: יפתח  מזרחי

מוסיקה: Gervald Unke

טקסטים שירים: איתי עקירב

לחנים לשירים: שחף יפהר

פיתוח קול והדרכה קולית: מיכל כהן

הפקה מוסיקלית ועיצוב סאונד: פיקה מגריק

הפקה מוסיקלית: אלון פרץ

יעוץ סאונד: יונתן ברק

עיצוב תלבושות: יוליה גיניס

תפירת תלבושות: אולגה גורביץ, טניה פלדמן, פולינה טנטה-סופרונובה ודים לוין.

עיצוב מסיכות ואביזרים: דריה אלכסנדרה זיוקובה

עיצוב תפאורה וארט: טל הראל

עיצוב תאורה: אנדרי פרנץ

וידיאו ארט: anat moss

ניהול הצגה: מיכל מג ליטוין

עוזרי הפקה: אולג לינדה, עמית פורטמן, גיא בן ארי, אריאל מוריה, ערן רזגור.

הדרכת איפור: קטי טריפונוב

צילום סטילס ווידיאו בחללים: סטודיו מלון

צילום סטילס ווידיאו פרסום: דביר בן צבי, איזי איסטרוגו, קורינה קרן.

עיצוב גרפי: סטודיו מתן שליטא

מועדים נוספים:

 20/2/20 | 19:00 | 21:00

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון מסתורין – הקליקו על הלינק

אהבה לא תמיד מנצחת

על ההצגה "אנטיגונה"

מאת: אביב שור

לראשונה, פגשתי את דמותה של אנטיגונה כתלמידת תיכון. דמותה ליוותה אותי שנים רבות ועוררה בי שאלות על אהבה, מסירות, הקרבה וצדק. הבחירה של אנטיגונה איננה בחירה של אישה אנונימית וקלת דעת, אלא בחירה אלמותית של אישה חזקה ודעתנית. לכן, כשהתבקשתי לצפות בהפקה החדשה של "אנטיגונה", על במת תיאטרון החאן, (בבמת בית ציוני אמריקה, ליתר דיוק), אימצתי את ההזמנה בשתי ידיים.

המתח וההתנגשות בין צו השמיים שגילמה אנטיגונה, בכיכובה של אור לומברוזו, לבין צו המדינה אותו ייצג קראון, בגילומו של ארז שפריר, הרטיטו את האולם. השחקנים גילמו את דמויותיהם מדם לבם והביעו אותן נאמנה. עם זאת, לא השתכנעתי במידת הרלוונטיות של נושאי דת ומדינה, העולים מההצגה, לימינו. בשל אורכה הקצר של ההצגה, הרגשתי שקיבלתי בעיטה לבטן בכל הנוגע לצו הלב, שמייתר לחלוטין את צו השמיים ואת צו המדינה, ואת המתח המתמיד ביניהם. השאלה מרכזית שיצאתי איתה מהטרגדיה הקלאסית בלבוש מודרני היא האם מוות על קידוש האהבה (בין אחות לאח) הוא מחיר גבוה מדי?

אנטיגונה2 - יעל אילן

אנטיגונה | צילום: יעל אילן

לתחושתי, אנטיגונה לא הייתה הגיבורה של הסיפור. אפילו אומץ הלב והטקסטים הקשים שנאמרו מפיה בסצנה בה היא מגורשת מתבי לא גרמו לי לחוש צער או הזדהות או תסכול. לעומת זאת, התרשמתי משתי דמויות אחרות, שונות במיוחד, אשר הניעו את העלילה: השליח, שגולם על ידי איתי שור, והנביא העיוור, שגולם על ידי יהויכין פרידלנדר. במפגש על הבמה בין קראון לבין דמויות אלה, חזרה והדהדה אצלי השאלה איתה פתחתי – האם למות למען האהבה מקדש ערך זה? מהעולה על הבמה, ניתן להבין בבירור –  אהבה לא תמיד מנצחת, וודאי שלא במקרה של אנטיגונה ובטח לא במקרה של קריאון.

ובכל זאת, מה שהכריע את קראון בסופו של דבר לשנות את החלטתו זה המחיר האישי ממנו רצה להימנע. ברגע שהבין קריאון את משמעות מחיר הצו המדיני שחוקק לאור איבוד בנו, שארית בשרו, גבר צו הלב על צו המדינה. אהבתו לבנו ניצחה את אהבתו לשררה והוא הפסיד את שניהם. סכנה גדולה עורבת לכל מדינה שהיא, כאשר שיקוליו של מקבל ההחלטות מבוססים על מניעים אישיים שגוברים ברוב קולות על מניעים עניינים. ולצד זאת, בסופו של דבר, המחזה צועק – כולנו בני אדם. גם מעמד של כוח ורוממות יכול ברגע אחד של אמת להימחק. גם השליט החזק מכל, מתכנס לד' אמותיו ובוחר ביקר לו מכל.

אנטיגונה - יעל אילן

צילום: יעל אילן

עם זאת, על אף המשחק הנפלא והתכנים מעוררי המחשבה, הלבוש המודרני של ההצגה בא לידי ביטוי במשמעותו המילולית בלבד. השחקנים אכן לבשו לבוש מודרני הרחוק אלפי מונים מימי יוון העתיקה. בתוך המסגרת התיאטרלית "המודרנית", ובזמן הקצוב שהקציבו, היוצרים לא יצקו שום מסר או רעיון מודרניים שהצליחו לחבר את הקהל עם הטרגדיה המפורסמת הזו. זאת ועוד, הסצינה של כיתוב הגרפיטי על התפאורה עוררה בי אנטגוניזם, זה היה מתריס, חסר הקשר ולא תרם בשום צורה לעלילה.

דמותה של אנטיגונה הולכת ללוות אותי עוד שנים קדימה, ובצער רב אומר שהמחיר ששילמה על קבורה ראויה לאחיה המת היה נמוך בהרבה מהמחיר ששילם קראון, מלך תבי. בעוד שאנטיגונה קנתה את עולמה בכך שיצאה נגד צו השליט, החריב השליט במו ידיו את עולמו שלו.

אנטיגונה

תיאטרון החאן

מאת סופוקלס

תרגום: שמעון בוזגלו

בימוי: אודי בן משה

שחקנים: מני גרוס, עופר גרינברג, אור לומברוזו, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, ישראל פניאל, סוזנה פפיאן, יהויכין פרידלנדר, ניר רון, איתי שור, ארז שפריר.

מוסיקה: יוסף ברדנשווילי

תלבושות: אורן דר

תפאורה: סבטלנה ברגר

תאורה: רוני כהן

מועדים נוספים:

12/12/19 | 20:30

14/12/19 | 20:30

6-9/1/20 | 20:30

11/1/20 | 20:30

למועדים עתידיים בדף ההצגה באתר תיאטרון החאן – הקליקו על הלינק

חיים או תיאטרון?

על ההצגה "פונדק הרוחות"

מאת: אחינעם אלדובי

בעצם כתיבת שורות אלו מצוי פרדוקס. הצגה מתרחשת רק פעם אחת. היא בת חלוף, היא חד פעמית, מתרחשת בזמן – מתהווה בכל פעם מחדש במהלך הערב, ומשתנה בכל פעם מחדש ערב אחרי ערב. חווית הארעיות של התיאטרון מאירה את חווית זמניות החיים, כמו ביקור לערב בפונדק דרכים. לעומתם, ביקורת התיאטרון מנסה לתפוס בשולי החוויה המתנדפת, בשורות כתובות היא עוצרת את הזרימה, מנציחה את שחולף. כך שכתיבת שורות אלו יוצר פרדוקס, פרדוקס שנמצא בבסיסו של המחזה "פונדק הרוחות".

שמחתי לשמוע שתיאטרון "החאן" בחר להציג את המחזה "פונדק הרוחות" של אלתרמן, מעין המשך לעונה הקודמת בה העלו את המחזה "כנרת כנרת", פרי עטו. "פונדק הרוחות" הוא מחזה סמי-אלגורי, עמוס סמלים, רעיונות פילוסופים על זמן ואמנות, הֶרְמֵזים, וכמובן, עברית מתוחכמת, יפה ושנונה של אלתרמן. הסתקרנתי לכתוב ביקורת להצגה זו, כיוון שבפעם האחרונה (והראשונה) שמחזה זה עלה בתיאטרון רפרטוארי, על במת תיאטרון הקאמרי בשנת 1962, עשתה הביקורת של חיים גמזו סנסציה שלמה ואף הובילה לקיום סימפוזיון בנוכחות אלתרמן, שלונסקי, דן מירון והבמאי גרשון פלוטקין, שנועד לדון בנקודות שעלו בה (לקריאת פרוטוקול הסימפוזיון לחץ כאן). ובכן, חמושה בשמחה ובסקרנות עשיתי דרכי אל אולם התיאטרון. ערב ירושלמי קריר והאולם מלא בסטודנטים (הו, ההטבה המבורכת של "החאן": 4 במאה) ובתלמידי מגמות תיאטרון. מראה זה כשלעצמו הוא הצלחה של תיאטרון "החאן" כמוסד תרבות; דור צעיר נחשף אל יצירות עבריות בשפה עשירה.

פונדק הרוחות - יעל אילן

פונדק הרוחות | צילום: יעל אילן

ההצגה מתחילה באשמורת הבוקר המעוצבת על במה חשופה ופונקציונלית, כמו המחזה שנמצא מעל הזמן והמקום. שרטוט מערכת היחסים ועיצוב הרגע הרה הגורל בו חננאל מחליט לעזוב, מובעים בקטעי תנועה משוייפים שבמרכזם אוניסונים, תנועות אחידות, של חננאל ונעמי המרמזים על אחדותם ברוח. שבירת האוניסון מעידה על הניתוק המתרחש בין השניים, ניתוק כובל. חננאל (אריאל וולף) הולך אחר ההכרח ללכת לעשות אמנות, ובעידודה של נעמי (סוזאנה פפיאן) הוא מוכר אותה לחלפן לשתיים עשרה שנים שבסופן הוא מתחייב לשוב. כשעל גבו תרמיל ובידו הכינור, יוצא חננאל לדרך ומגיע לפונדק דרכים. בפונדק פוגש במפעיל תיבת נגינה המופיע, יחד עם הקוף שלו, בדקלום גורלות ומזלות לקהל הנאסף סביבו. תמונה זו, כמו שאר התמונות הקבוצתיות במחזה, מעוצבת תנועתית בצורה הדוקה ויפה, ונוסף אליה עיצוב התלבושות המקאברי, ועם זאת העליז, שמעביר יפה את שפת המחזה.

כשעוזבת קבוצת האנשים, פוגש חננאל בפושט היד – מלאך המוות, אותו מגלם יהויכין פרידלנדר. פרידלנדר מפליא לגלם את דמות פושט היד המסתורית, משחקו מצוין, שקול, חמקמק ומכיל את הרבדים השונים של דמותו המסתורית. תורמת לו גם תלבושתו – באופן כמעט ולא מורגש, אך נוכח, מעוטרות כנפיים שחורות על מעילו. חננאל בוחר להעסיק את פושט היד כאמרגנו ובכך למנוע ממנו ליטול את חייה של נעמי, ובכך כובל עצמו פעמיים: אל נעמי המחכה בבית החלפן, ואל פושט היד המתלווה אליו לכל מקום.

בפונדק הם פוגשים בפונדקית (עירית פשטן) שדמותה נעה באופן לא מדויק בין חידתיות לפתיינות. כמי שמייצגת את הארעיות של החיים ושל התיאטרון, עיצוב הדמות קצת מגושם ולא קוהרנטי. יוצא דופן הוא הרגע בו היא מביעה את הצורך העמוק שיביטו בה כדי שתתקיים, רגע זה היה מדויק משחקית ומיזנסצנית והעביר היטב את משמעות האמנות שלשמה התכנסנו – אם אין קהל, גם התיאטרון עצמו לא קיים.

עיצוב הדמויות והתלבושות של הרוחות-האמניות יפה, אם כי באופן אישי הצטערתי שהרוחות עוצבו כשיכורים, שמילותיהם מטושטשות בשכרותם, ולא כייצוג של יושבי קפה "כסית" (שכיום, בחלוף השנים, רובם, אכן, רוחות) המלהגים על דא והא. דווקא מילים אלו מביעות בצורה ישירה ושנונה את הביקורת העצמית של אלתרמן על אנשי הרוח, האמנים ומבקרי האמנות.

פונדק הרוחות2 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

לאחר הלילה בפונדק יוצא חננאל לדרכו האמנותית המתפתחת, המוצגת במקביל לחייה של נעמי המדרדרים בבית החלפן. חייהם משתקפים זה בשל זו, כמו במראה הפוכה. שימוש מושכל בהליכונים בעיצוב הבמה מוסיף להבעת הזמן, המרחק והמצב הנפשי של הדמויות. כך מתגלגלת ההצגה, בהצצות לדרך בה האמנות נובעת מהחיים, עד לתמונת תום שתיים עשרה השנים. נעמי, המחכה לשוב חננאל, נקרעת בין הקולות השונים בתוכה: בין התקווה לייאוש ובין מציאות גופה הדואב לחוסן האיתן אותו היא רוצה להעביר. תמונה זו, היא עיבוד מוצלח של כמה דיאלוגים ומונולוגים לכדי מונולוג עשיר אחד, המבוצע בצורה מצוינת על ידי סוזאנה פפיאן. חננאל מגיע, בוחר שלא להיכנס לביתם, ובכך חורץ את גורלה, ואת גורלו.

עד כאן העלילה, אך זהו לא הסיפור. הסיפור הוא על ההכרח שבאמנות וביצירה, הוא על גורל וארעיות, חיים ומוות. בהפקת "החאן" מוצגת עלילת המחזה כטרגדיה בה הגיבור חותם על עסקה עם השטן, המעניקה לו הצלחה ואשת-חיק יפה (הפונדקית), הוא חוטא בהיבריס, מסתנוור מהצלחתו ומתעלם מההקרבה של האישה שהיא מקור כוחו. בכך, הצלחתו ואהבותיו נלקחות ממנו והוא נשאר לבדו. ההחמצה הגדולה של הפקת "החאן" היא העיסוק ברובד העלילה ולא בסיפור המחזה, כמו שאומרת הפונדקית לנעמי: "טיפשה, אין זה סיפור של שתי נשים המחזיקות באיש אחד! אין זה סיפור של אהבים!"

לתחושתי, הסיבה להחמצה גדולה זו טמונה בעיצוב דמותו של חננאל, המצטייר כמי שנהירתו אחר הנגינה לא באה מתוך ההכרח ליצור אמנות, אלא מתוך הרצון להיות 'סלב'. בשום רגע בהצגה לא ראיתי ולו רגע אחד אמיתי של אהבה, תשוקה, התמסרות, כאב, קריעה, התייסרות או התמסרות לחיידק הזה, להכרח, לגורל ליצור, גורל המצוי בשמו של חננאל, חננ-אל. לאור עיצוב דמותו, ניתן לחשוב שמהות האמנות והצורך בעזיבתו את נעמי היא להתהולל, לעשן סיגרים ולשבת בספא. משחקו דל, שטחי, ללא סאב-טקסט, והוא מאבד את הקונפליקט המרכזי של המחזה, את המקום בהם האמנות והחיים הם אחד – פונדק ארעי וחולף.

פונדק הרוחות3 - יעל אילן

צילום: יעל אילן

החמצה נוספת היא השימוש בדמותו של בעל התיבה. דמות זו קיבלה זמן במה רב: הקריאה הוראות בימוי ושילבה משיריו של אלתרמן לאורך המחזה. לטעמי, הוספת שיריו של אלתרמן לטקסט המקורי גורעת מההצגה, והרי כשאלתרמן רצה לשלב שירים הוא שילב (כדוגמת שיר הפונדקית). אילו רק היה בעל תיבת הנגינה יושב בצד כל ההצגה ומתבונן במתרחש, הרגע המכריע של מות המזל, מותו של הקוף בידי בן החלפן, היה מקבל את מקומו הדרמטי והסימבולי, ודמותו של בעל התיבה היתה מקבלת לא רק זמן במה, אלא גם משמעות.

מרכיבי ההצגה והשחקנים ברובם טובים, כך שההצגה טובה, אך היא מותירה טעם נלווה של החמצה ופספוס, כמו היתה בסיפור של מישהו אחר, או כדבריו של רוח ג': "זרקנו את התוך, אבל את הקליפה, את המילים! השארנו […] קיצור דבר, עשינו את ההפך מן הנחוץ."

 

פונדק הרוחות

תיאטרון החאן

מאת: נתן אלתרמן

בימוי: שיר גולדברג

משתתפים: דודו בן זאב, אריאל וולף, אור לומברוזו, שחר נץ, סוזנה פפיאן, יהויכין פרידלנדר, עירית פשטן, אריה צ’רנר, ניר רון, איתי שור, יניב סגל

תפאורה: אדם קלר

תלבושות: טל קלשון

תאורה: רוני כהן

מוסיקה: שלומי ברטונוב

תנועה: אריאל וולף

שפה ודיבור: ענת זמשטייגמן

עיצוב הקוף: אמירה פנקס וסטודיו מרבה ידיים

למועדים נוספים ולדף ההצגה באתר תיאטרון "החאן" – הקליקו על הלינק  

נולד לרקוד

על ההצגה "שיגעון המוזיקה"

מאת: אביבה רוזן

הסרט שכונה בארץ "שיגעון המוזיקה" (Saturday Night Fever במקור) היה שלאגר ענק כשעלה  לאקרנים בשנת 1977, וג'ון טרבולטה הפך משחקן לכוכב זוהר. גם הבי-ג'יז, שכבר הייתה להקה ששמה את חותמה בעולם הפופ, הפכה לאלמותית בזכות הסרט הזה. המחזמר שהקאמרי בחר להעלות, למעלה מארבעים שנה לאחר שיצא בקולנוע, בנוי מלכתחילה לשלאגריות. הפקה יקרה וגדולה כל כך חייבת להביא קהל רב במשך זמן רב כדי לכסות את עלויותיה העצומות.

ואף על פי כן, קצת התאכזבתי בהתחלה. הצליל, ובכן, הוא לא ממש הבי-ג'יז. הוא אחר, שונה, לוקח זמן להתרגל אליו, במיוחד למי שראה את הסרט וכל מה שזכר ממנו, כמוני, הוא הריקודים המהוקצעים ושירי הדיסקו הסוחפים של הלהקה. מיי פיינגולד מיטיבה לשיר אך היא לא תחליף של ממש לבי-ג'יז. הרקדנים משובחים, אך גם הם לא בדיוק ג'ון טרבולטה.

המחזמר נמשך קרוב לשלוש שעות. היה לי זמן להחליף דיסקט ולהתחיל ליהנות. הפעם נהניתי ממשהו אחר. מה שנועד לסחוף במוזיקה ובריקודים קסם לי דווקא בעלילה, שכבר מזמן שכחתי עד כמה היא מרגשת. ואולי לא ידעתי להעריך זאת כשהייתי ילדה וראיתי את הסרט לראשונה.

שיגעון המוסיקה - כפיר בולוטין

שיגעון המוזיקה | צילום: כפיר בולוטין

בחור איטלקי רב קסם וכריזמה ממשפחה קשת יום מחפש את דרכו בחיים. בעודו עובד בחנות לממכר חומרי צבע (טמבוריה בלשוננו) הוא רוקד, בעיקר בסופי השבוע. ברור לו שהוא נועד למשהו אחר אך אינו יודע איך ללכת ולאן. הוא כמובן גם מנהיג חברתי לכנופיה קטנה ואהוב הבנות. מעל הכל, יש לו תודעה חברתית ומוסרית לא אופיינית לסביבתו.

יש הרבה התמודדויות בדרך. בזמן שהוא רודף אחרי מושא חלומותיו, ומתאכזב מבחינות רבות, חברו הטוב שמצפה לעצתו, הולך ונשבר עד שהוא ספק מתאבד לנגד עיניו. הבחורה שהוא מתאהב בה מתגלה כאישה המוחזקת על ידי גבר אחר ונותנת לו עוד סוג של פרספקטיבה לחיים.

שיגעון המוסיקה - כפיר בולוטין 2

צילום: כפיר בולוטין

אחת מנקודות השיא של המחזמר, לקראת סיומו, היא הוויתור על הפרס הראשון שקיבל עם בת זוגו בתחרות הריקודים. הוא מבין שזה מעין משחק מכור. לדעתו, הפרס הראשון מגיע לזוג ממוצא ספרדי שבגלל מעמדם החברתי הנמוך עוד יותר הפרס נשלל מהם. הוא לוקח את הגביע ואת הצ'ק על סך 1000 דולר מבת זוגו לריקוד (כיום זה לא נשמע הרבה, אבל אז זה היה הרבה מאוד, אדם במשרה התחלתית הרוויח 10 דולר לשבוע), ומוסר אותם לזוג המופתע.

בנקודה זאת מגיעה מושא אהבתו למסקנה שלמרות שלקח ממנה את חצי הפרס שהגיע לה, הוא בן אדם אינטליגנטי. כך היא מכנה אותו, אנחנו היינו קוראים לזה אינטליגנציה רגשית. זה מה שמניע אותנו ברמה הרגשית במחזמר הזה. ההתעלות של אדם מעל חייו החומריים העלובים ומעל למסלול המוביל לשום מקום. אם מחברים את כל זה, את העלילה, את המסע הרגשי, עם המוזיקה והריקודים, אנחנו מקבלים מתכון מנצח שיביא קהל רב למחזמר הזה, לאורך זמן, ובצדק.

שיגעון המוזיקה

תיאטרון הקאמרי

מבוסס על הסרט של פרמאונט/RSO והסיפור של ניק כהן

עיבוד לבמה: רוברט סטיגווד, בסיוע ביל אוקס

עריכה: בריאן מקברייד

נוסח עברי: אלי ביז'אווי

בימוי: גלעד קמחי

משתתפים: גל פופולר, דנה פרידר, קרולינה/מיי פינגולד, אלי דנקר, אסף הרץ/אלדר ברנטמן, שני שאולי, אלה רוזנצוויג, נוי הלפרין, גילן שחף/רמי שלמון, אלון סנדלר, ערן מור/גלעד שמואלי, סנדרה שונוולד/עירית קפלן, עמית רייס, דויד בילנקה/אבישי מרידור, טל וייס, הראל ליסמן, יפעת כהן, יעל דובר, סהר שוורצברג, הגר אנגל, יובל קלו, רוני עובדיה, דניאל סטפן, נעה דגן, אדיר בובליל, ערן לחמן, מתן בן שימול, גל טופולנסקי, רותם יהודה, לירון כהן.

ניהול מוסיקלי: אמיר לקנר

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אולה שבצוב

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

מעצב סאונד: ניראל שרון

הדרכה קולית: דוקי עצמון

יח"צ: רון גרנות

מפיק בפועל: חיים סלע

מועדים נוספים:

23/11/19 17:00 | 27-28/11/19 20:30 |

למועדים עתידיים בעמוד ההצגה באתר תיאטרון הקאמרי – הקליקו על הלינק

הזמנה לחתונה

על ההצגה "מהומות קיוג'ה"

מאת: אביב שור

אם הייתי יכולה לבחור להתחתן עם טייס, מלח, מתכנת או שף, הבחירה שלי הייתה ברורה – הייתי בוחרת במתכנת. זו הבחירה הבטוחה עבורי – מקצוע מבוקש, משכורת של הייטק, בונוסים, עבודה משרדית עם גיחות לחו"ל, ובקיצור כל היתרונות שיכולתי לחלום עליהם בגבר אחד, במקצוע אחד.  אמנם, טרם נפלה בחלקי הזכות לצאת עם מתכנת מן המניין אבל יש הרבה דגים בים וכל מה שדרוש הוא להטיל חכה באחד מאזורי ההייטק המרובים בארצנו. לא כך הדבר עבור בנות קיוג'ה האיטלקיות, שכמהות בכל מאודן ונפשן להתחתן, אך בחירתן היחידה נעה בין דייג עני אחד לדייג עני אחר.

מהומות קיוגה - שלומי פרין

מהומות קיוג'ה | צילום: שלומי פרין

במשך כל ההצגה (שעה וחצי בקירוב) מתחוללת מהומה סביב הגפרור שהצית את חבית השמן הרותחת, הלא הוא "טופולו", בחור עני, גלמוד, ללא משפחה או סירה או פרנסה שכל רצונו, כמו כל בנות הכפר, הוא להתחתן. מפאת תמימותו, או נכון יותר טיפשותו, של טופולו, בשבריר של רגע, עומד כל הכפר על הרגליים, סכינים נשלפות וחלומן הנכסף של בנות הכפר להתחתן עם בחירי לבן עומד להתנפץ לרסיסים.

מהומות קיוגה - שלומי פורין

צילום: שלומי פירן

על אף שרותקתי לכל המתרחש לנגד עיניי על הבמה ולא הצצתי בשעון אפילו פעם אחת, כל העת קינן בי הספק האם אני צופה בקומדיה או שמא אני בעצם צופה בטרגדיה? הצורך הבלתי נשלט של בנות קיוג'ה בגבר החזיר אותי לשנות העשרים המוקדמות שלי כשניסיתי לדמיין איך יראה הבעל שלי. משהתבגרתי ועברתי על כל הצ'ק ליסט של החיים – צבא, לימודים, טיול, מעבר בין עבודות וכמה דירות, כשהגעתי לפרקי וכבר הפנמתי את הרעיון של "לא טוב היות האדם לבדו", התחלתי להיכנס ללחץ שאני לא בזוגיות רצינית. אך האם הזוגיות היא בבחינת "Must have" כפי שחיות בנות קיוג'ה או "Nice to have" כפי שאני רוצה להאמין?

באשר לבנות קיוג'ה, שחיו במאה ה-18 באיטליה, התמונה ברורה – תלות מוחלטת של נשים בגברים, כמו הזדקקות של גוף האדם לחמצן ומים. "חרדת אי הזוגיות" שאופפת אותן יכולה אולי לנבוע משתי סיבות עיקריות: עוני וילדים (או חוסר יכולת להביא ילדים לעולם/לגדל אותם לבד).

האם בימינו, הנשים עומדות מול אותו חשש של מעמד כלכלי נמוך ואי יכולת להביא ילדים, כמו אז? וודאי שלא. אם כך, מדוע אנו עדיין חוטאות באותה חרדה שורשית ועמוקה של רצון בלתי נשלט לזוגיות? אולי משום שזהו דרכו של עולם, אולי משום החינוך שקיבלנו מן הבית ומן הסביבה, אולי אלה הם ההורמונים שלא נותנים מנוח. אני מאמינה שאם כבר בחרנו בזוגיות, רצוי שלא נבחר מהמצוי, לא נתפשר בין דייג עני אחד לאחר, אלא שכל אחת ואחת תבין שהיא יכולה לבחור מהרצוי, בהתאם למה שלבה בוחר.

 

מהומות קיוג'ה

סמינר הקיבוצים, בית הספר לאמנויות הבמה

מאת: קרלו גולדוני

בימוי: מורן ארביב-גנס

שחקנים: ליאור אביבי, כרמל אבידן, תמרה אפשטיין, דני הרציאנו, סתיו וקנין, עדי אדם חליף, רון יגרמן, יעל סדן, איתי סמו, יהל פפו, אוריה לימור קומורניק, טליה רעים, אסף שורק

מוזיקה מקורית: יותם גוב

עיצוב במה ותלבושות: קארין בראונר

עיצוב תנועה: טולה דמארי

עיצוב תאורה: זיו וולושין

מועדים נוספים: 17-20/11/19 | 20:30 | סמינר הקיבוצים (אולם הדרמה ג12)

למידע נוסף על הצגות בית הספר לאמנויות בסמינר הקיבוצים – הקליקו על הלינק

 

 

לא פשוט לעשות תיאטרון אחר

על הצגות פסטיבל תיאטרון עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר – 2019

מאת: אביבה רוזן

בימים אלה חוגגים בעכו ארבעים שנה לפסטיבל הבינלאומי ל'תאטרון אחר'. זהו אירוע השיא של הפרינג' הישראלי, אך במשך ארבעים השנים האחרונות השתנתה מאוד מפת הפרינג'. יוצרים עושים יותר ויותר פרינג', ומשקיעים הרבה מאוד במשך כל השנה כדי לעשות אותו ייחודי, שונה, בועט וצורח. זוהי הסיבה לכך שהרבה מההצגות כעכו כבר אינן יוצאות דופן באמת, אך כמובן, תהליך הסלקציה יכול להביא לנו את המשובחות שבהן ולתמוך ביצירתן.

עכו5 - אביבה רוזן

רחבי הפסטיבל מבעד לעדשה | צילום: אביבה רוזן

הגעתי לצפות בחלק מההצגות ביום הראשון של הפסטיבל, יום אפור מבחינת מזג האוויר שבשיאו ירד גשם סוחף ששיבש חלק מהפעילויות שסביב הפסטיבל. לאחר שפסק, חודשו הפעילויות, לשמחת הבאים, ובעיקר הילדים שבהם. ההצגה הראשונה שראיתי הייתה גם המשובחת בהן, היא בנויה מהחומר ממנו קורצו הצגות זוכות. יש בה סיפור טוב, דרמה ללא הפסקה, החלטות בימוי מעניינות. המחזה המרתק נכתב על ידי מאיה ערד יסעור וכבר זכה בפרסים חשובים בעולם והועלה במדינות שונות. יגאל זקס, הבמאי ומנהל "קבוצת העבודה", בחר להעלותו לראשונה בישראל. נושא הפליטות והפליטים, בו הוא עוסק, הוא נושא חשוב בעולם כולו וגם בארץ, בייחוד בתקופה זו.

תלויים - יוהן שגב

תלויים | צילום: יוהן שגב

אחת מהחלטות הבימוי החשובות בהצגה היא עשייתה בסנפלינג. שתי הדמויות בהצגה תלויות בחבלי סנפלינג לכל אורכה, כשישים דקות. לא ניתן להגדיר את "תלויים" כהצגת פרינג' קלאסית. היא היתה יכולה לעלות בהחלט גם בתיאטרון רפרטוארי. שני הפליטים, המגולמים על ידי אבי סרוסי ופיני גואטה, בוגרי סטודיו יורם לוינשטיין שממוקם בלב איזור הפליטים של שכונת התקווה, מיקום שמן הסתם עזר בהכרת הנושא.

השניים תלויים בין שמיים וארץ, ושם הם מגוללים את מסע החיים שלהם, שיש בו עבר משותף וקונפליקט גדול שהולך ומסתבר לנו. הם אנשים שהיו פעם חברים קרובים והגורל נכנס ביניהם בצורה אכזרית. אנחנו יכולים להתחבר אליהם, אל רגשותיהם, ייסוריהם ואל תקוותיהם. הקונפליקט הבסיסי פה הוא קונפליקט של חברות. החברים הכי טובים שנשאבו למחנות מנוגדים, כשהאחד פשע נגד רעהו אך גם הציל אותו. ההצגה מרתקת, ולטעמי יש לה סיכוי מצוין לזכות בתחרות.

ההצגה השנייה שראיתי היא "סטו-רי". אנחנו, כידוע, חיים בסטורי, בסרט של עצמנו שאנחנו מקרינים ברשתות החברתיות, עד כדי חוסר יכולת להפריד בין האישיות שאנחנו מעלים לבין האישיות הממשית שלנו, אך תמיד יש תחושה של חוסר הלימה מוחלטת שלעיתים מטלטלת אותנו. יש המון חן ב"סטו-רי". חן של נעורים, של צבעוניות ושל תנועה. בהצגה זאת ישבתי מוקפת במורים ובתלמידי י"ב של מגמת תיאטרון מבית ספר מקיף יהוד, ושמעתי מהם, הקהל החשוב ביותר של ההצגה, את תובנותיהם. והם הבינו, בהחלט.

סטורי - אביבה רוזן

סטו-רי | צילום: אביבה רוזן

זוהי הצגה על עולם שחי את האמצעים הטכניים של הבומרנג, הסלפי המתוחכם שמתמלא בשפמים ובאפים מלאכותיים וחמודים, יותר או פחות. זהו עולם שמנוהל על ידי הסטורי שנעלם תוך 24 שעות, עולם של תיוגים טכניים שהופכים לאמיתיים ואז נעלמים. זהו עולם שרגשות אנושיים מנוהלים בו בקפידה, משוחקים אך לעיתים הפער ביניהם לבין המציאות מכריע, ואנשים הולכים לכיוונים דרסטיים למדי כדי לצמצם את הפער או להימלט ממנו. תלמיד י"ב אחד אמר לי שלדעתו, זוהי הצגה אוניברסלית שיכולה לדבר אל כולנו, כי כולנו חיים בפער בין הדמות שאנחנו מקרינים לבין זאת 'האמיתית' שלנו. ייתכן, אך צורנית ההצגה מתאימה הרבה יותר לאלה שעושים שימוש טכנולוגי כבד ומתחברים לז'רגון ולמושגים שמגדירים את עולמם. למרות זאת, יש בהצגה עומק רב יותר. מהו האני האמיתי שלנו? עד כמה הוא נמצא בהלימה עם מה שאנחנו באמת היינו רוצים לחשוב על עצמנו? מתי ואיך מתרחב הפער הזה וכיצד הוא מצטמצם? כל אלה שאלות מעניינות שעולות במהלך ההצגה, והן מהדהדות במוחנו.

עכו 3 אביבה רוזן

צילום: אביבה רוזן

לפי הטרמינולוגיה של היגל, תהליכים עולמיים מתרחשים בדיאלקטיקה של תיזה, אנטי תיזה וסינתיזה. אם הסלפי והבומרנג הם אנטי תיזה לעולם הביורוקרטי והמסודר של המבוגרים, הרי שהגיע, בהחלט, זמן הסינתיזה. חיפוש העומק לצד האמצעים הטכניים הצבעוניים והמעניינים שבהצגה הופכים אותה להצגה ראויה לצפייה ומעוררת מחשבה.

ההצגה השלישית שראיתי הייתה "המשחטה". ההצגה הזאת, שמוצגת בשפה הערבית עם כתוביות בעברית, היא אולי ההצגה הקשה ביותר שראיתי מימי. זוהי הצגה על קנאה, נקמה ושיגעון. שני אחים רוצחים זה את זה על רקע קרבות ירושה, שניהם רוצים את המשחטה שהותיר האב ויש להם כלי נשק קטלניים זמינים, סכינים ארוכות ומושחזות היטב.

הנשים, הגיסות שנותרו בחיים, מנסות להציל את העסק שכבר נמצא בצרות, ולשתף פעולה. בתחילה נראה כי הן יכולות לעשות זאת. מערכת היחסים ביניהן היא הרמונית, למרות צרימות הרקע של היריבות בין בעליהן שכבר אינם בחיים. במהלך ההצגה, אחת הגיסות נתקפת ברוח רעה, שמיוצגת על ידי אישה אשר משוחקת על ידי גבר מזוקן. הרוח הרעה, נגדה היא מנסה להילחם בתחילה, הולכת ומשתלטת עליה עד שהיא מותקפת על ידי גיסתה, אותה היא רוצחת לבסוף. בסוף אנו רואים במה מלאה בקרעי בשר וכבדה ולבה של הגיסה הנרצחת מונחים לפנינו. האולם הקטן מתמלא בריח של בשר. זוהי הצגה קשה מאוד לעיכול, על כל המישורים. היא עוסקת בשאלות חשובות, אך עושה זאת בצורה שהיא קשה מאוד לצפייה. מי שיצפה בהצגה ייצא משם מטולטל ומזועזע.

המשחטה - אביבה רוזן

המשחטה | צילום: אביבה רוזן

ההצגה האחרונה בה צפיתי היתה "God's blockbuster". זוהי הצגה מהסוג המפתיע, גם תוכנית וגם צורנית. לדעתי, לא מהסוג שיזכה בתחרות, אך כזה שיקבל פרסים מסוג של 'הפתעת הפסטיבל' או שיזכה לציון לשבח כלשהו.

יש בהצגה זאת רעננות מסוימת, רעיונות מעניינים וביצוע מרתק, אך מנגד, יש בה חוסר קוהרנטיות ומסרים רבים מדי שמתפרשים בחלל האוויר בשפע רב מדי. פרובוקציות רבות נזרקות לאולם במהירות של 180 קמ"ש בשטח בנוי. אנחנו מתרשמים אך לא מסוגלים להתמודד עם הטריגרים המחשבתיים שמוטלים עלינו באינטנסיביות יתר. זהו אוסף של רעיונות חצי אפויים בקשר לנשיות, נשיות נשית ונשיות גברית, גבריות גברית וגבריות נשית, רגשות שהם פרטיים ופרטיות שהיא רגשית או לא.

גודס בלוקבאסטר

God's Blockbuster | צילום: יוהן שגב

החלק שעניין אותי במיוחד היה הלעג לגורואים מסוגים שונים ששובים לב מאמינים פתאים, שכל כך רוצים להאמין במשהו או במישהו גדול מהם. זה קצת הזכיר לי את ביקורו האחרון בארץ של הגורו טוני רובינס, שמפעיל בערך את אותן שיטות ומניפולציות שמפעיל הגורו בהצגה שלפנינו, שמוגדר אפילו כאלוהים.

עכו 2 - אביבה רוזן

מנוחת הצופים | צילום: אביבה רוזן

כאמור, יש בהצגה הרבה רעיונות נוספים, רבים מדי, שמציפים את הצופים, אך כל זה נעשה בצורות ייחודיות ומאוד צבעוניות ואסתטיות. יש פה החלטות בימוי מרשימות, וכך גם עיצוב תלבושות פרובוקטיבי מאוד אך מרתק.

מבחינתי, אחרי צפייה במחצית מהצגות התחרות אותן בחרתי לראות, הזוכה הפוטנציאלית היא "תלויים". בעוד זמן קצר נדע.

 

תלויים

מאת: מאיה ערד יסעור

בימוי: יגאל זקס

שחקנים: אבי סרוסי ופיני גואטה

תפאורה ותלבושות: דפנה פרץ

תאורה: אמיר קסטרו

ע. במאי ומפיק בפועל: לירון נח

הפקה: אנסמבל "קבוצת עבודה"

הדרכת שחקנים בסנפלינג: קרקס Y

 

סטו-רי

בימוי: נועה בוקר

כתיבה: חן גבעתי, אורן דיקמן, נועה בוקר, טל מיכאלוביץ' ועידו קולטון.

שחקנים: חן גבעתי, אורן דיקמן ויעלי רוזנבליט

עיצוב תלבושות וחלל: מאי סלע

עיצוב מוסיקה: מיכאל גוטליב

עיצוב תנועה: אריאל וולף

מעצבת גרפית: שירן ברי

עיצוב תאורה: שי סקיבא

אמן וידאו ואפקטים: רז ברקו

במאית ומפיקת וידאו: מעיין ארליך

צלם וידאו: אבנר מאייר

שחקניות וידאו: דניה לנדסברג ואלינה רף

צוות טכני: נועם ישראל

הפקה: חן גבעתי

הפקה בפועל: ליאור ישראל

המשחטה

מאת ובבימוי: וסים חיר- تأليف واخراج: وسيم خير
משתתפים: אומיימה סרחאן اميمة سرحان , זמזם אסמאעיל زمزم اسماعيل , דיאא אלמוגרבי ضياء المغربي , מרואן מורה مروان مره , חאלד מאיר מרואת خالد ماير مروات

מנהל אמנותי: מחמוד מורה-مدير فني: محمود مره
מנהלת הפקה: אלינור מוגרבי-مديرة انتاج: الينور مغربي
מעצב תפאורה: פייסל גזאוי-تنفيذ ديكور: فيصل غزاوي
עיצוב תאורה: ניזאר חמרה-اضاءة وتقنيات: نزار خمرة
מוזיקאי: מועין דאניאל-موسيقى: معين دانيال
תרגום: זמזם אסמאעיל – ترجمة: زمزم اسماعيل

עיצוב תלבושות: נאדא חטיב –  ملابس: ندى خطيب

God's blockbuster

בימוי: נעה פרדר

עיצוב תפאורה ותלבושות: תום ליטמן

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

מוזיקה: און קדוש

הפקה: הגר פז

מפעילים טכניים: גל דרורי ודניאל לשם

שחקנים: רומי צרפתי, אוראל מאור, אלי קריסה, אסף זלמנוביץ' ומייקל קביה אהרוני.