אין דבר ששובה את לבי יותר מהצגת ילדים מוצלחת. היכולת להנגיש לילדים סיפור באמצעות פעולות דרמטיות היא יכולת גבוהה, מפתחת ומלמדת. אין ספק שז'אנר הצגות הילדים פופולרי ביותר במהלך הקיץ, ובין כל ההצגות הפופולריות והסיפורים הידועים והמוכרים מבצבצת הצגה ייחודית ומיוחדת במינה – "איפה גוגו", פרי יצירתה של רותי תמיר. מדובר בהצגת יחיד אותה תמיר יצרה, עצבה, ביימה, היא גם משחקת בעצמה על הבמה. ואכן במהלך היצירה מצליחה תמיר לסחוף אחריה בסערה אולם שלם של ילדים והוריהם לתוך העולם אותו בראה.
כבר בכניסת הקהל לאולם, ישובה השחקנית ומקבלת בסבר פנים מאירות, נפנוף יד וחיוך את כל הילדים הבאים והנכנסים. בהסבר של השחקנית לילדים בקהל "שמי רותי ואני שחקנית בהצגה שעוד מעט תראו". במונחי תיאטרון אפשר לקרוא לפניה שכזו לקהל בתור פנייה מתא-תאטרונית אבל מאחר שמדובר בהצגת ילדים, ההנגשה מהסוג הזה נחוצה בהחלט. השחקנית ממשיכה ומסבירה לילדים: "כשחקנים, עלינו להתכונן להצגה באמצעות חימום" מה שמוביל אותה להקים את כל הילדים (וגם את ההורים) לחימום קצר כדוגמא מחדר החזרות, דבר שגרם לכל הילדים בקהל להיות מרוכזים ונלהבים יותר לפני תחילת ההצגה.
איפה גוגו. צילום: אריאל בשור
במהלך ההצגה ניתן לראות את תמיר מפגינה יכולות ווירטואוזיות מרשימות שמתבטאות בעבודת גוף מדויקת ומימיקה מרשימות. למרות שההצגה שייכת לז'אנר הצגות הילדים, אך בהחלט קיים פלירטוט עם עולם הליצנות, תיאטרון החפצים ותיאטרון הסיפור. הילדים נסחפים אחריה, ולא בכדי. לאורך ההצגה היא מצליחה ליצור שיח עם הילדים, שהיוו לעיתים בתור חלק אקטיבי ואינטגרלי במופע וענו לשאלות השחקנית, ובעיקרן – איפה גוגו?
צילום: אריאל בשור
כיאה לז'אנר, היה שימוש די נרחב בחפצים, כמו למשל אוזן אדם ענקית שנשלפה מהתפאורה כאשר הדמות המגולמת רצתה להקשיב ולשמוע טוב יותר. יתרה מזאת, התפאורה המרשימה בעדינותה ויופייה, חושפת ומסתירה את כל פרטי עולמה של הדמות – כמו כינור שמקפץ החוצה, "סמיילים" שונים אליהם היא מגיעה בניסיון למצוא את גוגו, נייר טואלט ובדי קוסמות אין-סופיים. לקראת סוף ההצגה, בניסיון לדמות לילה, נשלפות מהתפאורה מנורות קטנות שקוסמות במיוחד לקהל הילדים, ומהבית המצויר נפתח לפתע חלון. כך שמרבית מהסיפור מוצג באמצעות התפאורה.
שפה נוספת בה נעזרת הדמות על הבמה היא טכניקת הג'יבריש – היא "שוברת מילים", בוחרת מילים ריקות ממשמעות ותוכן, ומשלבת טקסט הגיוני במשורה. דבר זה, מעביר את הפוקוס לאופן בו היא נעה על הבמה – היא נעה לאופקה ולאורכה של הבמה, באופן מעגלי, ולעיתים אף יורדת לקהל – כל אלו במטרה להעצים את החיפוש המפרך אחר גוגו.
ההצגה מומלצת לגילאי 8-4 ואורכה כ-50 דקות. אמנם, זה גרם לחלק מהילדים לאבד סבלנות לקראת הסוף, אבל ההצגה הצליחה לגעת בלבבותיהם הפועמים של כל ילד וילדה שישבו בקהל, בעיקר משום שתמיר הצליחה "להרגיש" את הקהל, ולהתאים את עצמה אליהם. למשל, בהצגה בה צפיתי, הילדים זכו ל"חימום" נוסף לקראת סוף ההצגה על מנת לשמור על הריכוז שלהם.
אין ספק כי מדובר בהצגה נפלאה ומיוחדת במינה. ברגישותה, נבונותה ויצירתיותה, מצליחה תמיר לשאוב את קהל הילדים וההורים לתוך מסע קסום ושובה לב על הבמה, שבסופו כל ילד מבין כמה חשוב לאהוב את עצמו כפי שהוא.
"כלבה טובה ירושלים" היא הצגה גסה. לא משום השימוש החוזר ונשנה במילים כמו כלבה, קלפטע או Bitch, אלא בגלל הצורה של המופע, החיבורים הגסים בין הקטעים, ההגשה של הטקסט. וכשאני אומרת "גסה", אני לא מתכוונת לזה במובן הרע של המילה.
הצפייה בה, מאפשרת להיות מאוד קרובה לתהליך היצירה. ישנה תחושה שאין פער בין רעיון לדימוי, בין מחשבה לגילומה על הבמה. זה לא אומר שיוצרת ההצגה, הילה גולן, ושותפותיה הנהדרות ליצירה – בת אל דותן, יוכבד אוחיון ורפאל אנדרלין, לא מתוחכמות מספיק. להיפך, הקרבה הזו לחומר גורמת להרגיש שזה אולי גם הסיפור שלך, שבאותה מידה יכולת גם את (ואני) להיות חלק ממנו.
הטקסט המתאר את המופע מציע: "[היצירה] עוסקת בתודעה אישית וקולקטיבית של גופניות, מיניות, והפוליטיקה העדינה והמורכבת שמתקיימת בין מרחב פרטי ומרחב חברתי". כאשר מספרות מי מהפרפורמריות על אחת מחוויותיהן המיניות עם גברים – תחושות של ניתוק מהגוף, של לא להיות בהסכמה מלאה, שלא בדיוק רואים אותן, אנו נוכחות לחוויות מוכרות באופן מפחיד. באותה מידה יכולתי גם כן לקפוץ ולהוסיף סיפור ו"חומר" למופע. קיימים כמה וכמה רגעים בהם לא ברור לחלוטין של מי הסיפור או החוויה המתוארת, היו כפילויות, טקסטים חפפו, סיפורים נאמרו במקביל. צורה זו של הבאת הטקסט יצרה תחושה שבה אישה אחת זולגת לאחרת, הפרטי זולג לחברתי.
ביצירה מופיעות רק נשים. יש שיחה על חוויות עם גברים, אבל הם לא שולטים בעולם המופע. מגע יש רק בין נשים, נוכחות של נשים, שירה של נשים. לנוכחות של מקהלת נשים מבוגרות יותר (חברות המקהלה – אליה טלבר רזניק, גילה טטר, זיוה פינטו, רויטל תורן ורומי אלברט, הן יותר מבוגרות מהפרפורמריות הנמצאות בשנות ה-30 לחייהן) ישנו מעמד מיוחד. מלבד שירי ירושלים שהן מבצעות בא-קפלה נעימה לאוזן, הן גם מהוות כקהל שני למה שמתרחש בחלל המופע. הן מתבוננות, מגיבות באופן ספונטני עם חיוכים או מבוכה. נוכחותן נוסכת ביטחון לא בגלל גילן, אלא בגלל תפקידן במופע העוסק בחוויות-גוף שאינן תמיד פשוטות. הן מאפשרות להתבונן, לראות, להיות קצת מבחוץ וקצת מבפנים.
כלבה טובה ירושלים. צילום: ניר וידן
ירושלים היא דמות נוספת במופע. המקהלה שרה על ירושלים הבנויה אך לאורך המופע אנחנו מקבלים ירושלים מפורקת, עיר של רסיסי חוויות. מדברים "עליה", על אותה עיר-אישה, על אף שברגע כלשהו בסיפור על מערכת יחסים אחרונה, אומרת גולן: "הוא היה מירושלים, הוא היה ירושלים", העיר היא יצור נזיל מגדרית ופעולתה עלייך, עליי, משתנה.
ישנם הרבה קטעים מעניינים במופע – למשל הרגע שבו מי שהיתה עד כה מעין פועלת במה פוצחת בסולו תנועתי וטקסטואלי, ומי שהיו השחקניות הראשיות נחלצות לשרת את הדימוי שלה; או שיחה בין שתיים בה אחת מדברת על סלידתה מתיאטרון קונבנציונאלי והאחרת תוהה על סקס קונסרבטיבי (אולי אין הבדל בין השניים, שניהם משמימים באותה מידה); בקטע הסיום של המופע מבצעת המקהלה פזמון חוזר מתוך Boss B*tch, שיר בסגנון שונה ממה ששמענו מהן עד עתה. הן מגישות את השיר במשחקיות חיננית, מה שחיזק את המסקנה עמה יצאתי מההצגה: התואר Bitch זה משהו שצריך להרוויח אותו.
כלבה טובה ירושלים
הזירה הבין תחומית
יצירה, בימוי, כתיבה: הילה גולן
פרפורמנס וכתיבה: בת אל דותן, יוכבד אוחיון, רפאל אנדרלין
מקהלה: אליה טלבר רזניק, גילה טטר, זיוה פינטו, רויטל תורן, רומי אלברט
רבים מנסים לפצח את סוד קסמו של התיאטרון, אחרים נוטים להספיד את התיאטרון במתכונתו הנוכחית, אבל המאמינים האמיתיים ביצירה התיאטרלית ממשיכים ליצור חוויות ויצירות ייחודיות. חוויה יצירתית תיאטרלית וייחודית זו מקבלת ביטוי בהצגה החדשה שעולה בימים אלו בתיאטרון צוותא, "הסוף".
המחזמר "הסוף" מספר את סיפורו של מדען גאון, המגולם על ידי עידן אלתרמן, אשר רוצה למצוא את התרופה לחיי נצח, במטרה להשאיר את אהובתו בחיים (ג'וי ריגר). בדרך הוא נתקל במוות הנדמה לפקיד שחוק שעובד מדי יום במתן אישורי מוות, המגולם על ידי אבי דנגור. סיפור העלילה מסופר על ידי צמד מספרים-נגנים, המגולמים על ידי אלעד טל וגיא וינטרוב, המלווים על ידי להקה חיה על הבמה.
מעין אבן וגיא וינטרוב, שיצרו את ההצגה, נחשבים לדור חדש בתיאטרון. השניים הם יוצרי תיאטרון שספגו השפעות שונות במהלך הדרך, כמו למשל סדרות האנימציה סאות'פארק או ריק ומורטי. אבן, בוגר מגמת בימוי בסמינר הקיבוצים, כתב וביים מספר יצירות, ביניהן "הנסיכה אבנר", עליה זכה בפרס תיאטרון הפרינג'.
הסוף. צילום: יוסי צבקר
בהתאם לשמו, "הסוף" עוסק במוות, נושא אוניברסלי אמנם, אך בקרב אנשים רבים עדיין מהווה כנושא מוקצה. הנגשת הנושא המורכב הזה באמצעות קומדיה ושירים, מאפשרת לקהל הצופים להתחבר לנעשה על הבמה ולהשאיר את הפחדים בצד. התוצאה – קומדיה מחוספסת על החיים ועל המוות, המאפשרת לצחוק ולעורר מחשבה בעת ובעונה אחת.
המסע אליו יוצא המדען הגאון מפגיש אותו עם המוות ואהובתו לשעבר, וגם מעלה שאלות רבות אשר נותרות ללא מענה. כפי שלהקת השחקנים שרה בסיום – "זה בסך הכל מחזמר". למרות זאת, הטקסטים המדויקים של וינטרוב ואבן, הבימוי הנהדר של מעין אבן, והתוספות המשובחות של אלעד טל, ניסחו בתמציתיות את החששות והפחדים של רבים מאיתנו, וארזו אותם באריזה מתוקה-מתוקה.
בדומה, גם צוות השחקנים היה נפלא ומתוזמר היטב. עידן אלתרמן המדען וג'וי ריגר כאהובתו הפליאו בדיאלוג על החיים המפוספסים והיכולת לחזור ולחדש את הקשר, והעניקו לדיאלוג כאב ויופי גם יחד. אבי דנגור בתוך המוות מביא לבמה יכולת קומית מדויקת תוך עיסוק בנושא רציני.
ביחד עם יאיר סגל על התאורה והייעוץ הדרמטורגי של אורי אוריין, היוצרים הצליחו ליצור יצירה קומית-דרמטית נהדרת, המוגשת ברצינות רבה, ובאופן מדויק ביותר, המצליחה להוציא את הקהל משלוותו ולגרום לרבים להתפקע מצחוק, עד בכי. אין ספק, כי כמו הצגות רבות שעלו על במות צוותא בשנים האחרונות, גם זו בדרך להפוך להצגת קאלט.
הסוף
תיאטרון צוותא
מאת: מעין אבן וגיא וינטרוב
בימוי: מעין אבן
לחנים: גיא וינטרוב
כתיבה והלחנה נוספות: אלעד טל
משחק: עידן אלתרמן, ג׳וי ריגר, אבי דנגור, הראל ליסמן, רפאל עבאס, מרב צברי, אביב הורוביץ
בכל שנה אנחנו עדים לדברים אחרים, חדשים ומחדשים בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ובכל פעם אנחנו חושבים שיותר אחר אי אפשר. עד הפעם הבאה, אין ספק שההצגות בפסטיבל השנה, הרחיבו את המושג הזה, ואף את מושג התיאטרון בפני עצמו. חזיתי השנה בארבע הצגות תחרות – "ימי כתר", "TOYZZZZZZ", "לפני מי להשתחוות" "ורצח בהסכמה". ארבע ההצגות כל כך שונות זו מזו, אך כולן חזקות ואיכותיות, כל אחת בדרכה. הבחירה ביניהן, ובין הצגות התחרות הנוספות, לא תהיה קלה.
בהצגה "ימי כתר" שש נשים מדברות על גבי שישה מסכים, כל אחת במשך עשר דקות. הן עונות על אותן שאלות שנוגעות לחייהן, חוויותיהן, והמינוסים והפלוסים של ימי הקורונה עבורן. מכאן, המשמעות הדואלית של 'כתר' – גם קורונה וגם סגר, דבר שמעניק רבדים נוספים לחוויות המוצגות על המסכים. הגם וגם ביצירה, מוצג באין מכוון – אין כאן במה, אין כאן ישיבה מסודרת מסביב לבמה, אין יחסים בלתי אמצעיים בין השחקן לקהל. דבר המעורר את השאלה, במה זה תיאטרון? בכל אופן, זוהי חוויה מאוד שונה וייחודית שמחברת את התיאטרלי עם הדיגיטלי, דבר שמאפיין מאוד את יצירותיה של היוצרת לילך דקל אבנרי, ובייחוד את אלו האחרונות.
מתוך "ימי כתר". צילום: אביבה רוזן
גם המופע "TOYZZZZZZ" שובר כל הגדרה של תיאטרון מסורתי. הקהל נע ממקום למקום לפי ההתרחשויות, השחקנים-רקדנים נעים, משנים צורה ותפקידים, הכל מאוד אסתטי, מאוד חווייתי, מאוד פלואידי, אבל לא תמיד ברור. הקהל רוקד עם השחקנים תוך כדי שהוא מנסה לפענח מה, לעזאזל, קורה כאן. האירועים שמחים ואנרגטיים לרוב, ופתאום יש צניחה. אנרגיות שליליות נכנסות לתמונה, אבל גם הן נעלמות ומתחלפות, שוב, באנרגיות גבוהות ושמחות. שאלתי את אור מרין, הבימאית והכוריאוגרפית של היצירה, (שיצרה אותה בשיתוף אורן נחום ואיגור קרוטוגולוב) מה בעצם ראינו באנרגיות המשתנות הללו, בחזיונות היפים הללו? מרין מספרת שהיה לה רצון, שהתחזק והתחדד בעקבות הקורונה, לתהות על משמעות עידן הקפיטליזם והפלסטיק, ועל השפעתו על חיינו. "אפשר להתקרבן", היא אומרת, "ולחיות את החיים באומללות. ואפשר, מתוך מודעות, לבחור אחרת, לחיות את חיינו בשמחה, גם חיים אינדיווידואליסטים, אפילו אם הם עטופים בפלסטיק."
TOYZZZZZZ. צילום: אביבה רוזן
ההצגה "לפני מי להשתחוות" בוחנת את הגבול שבין ציות לחוק לבין תובנות וערכים, ומביאה קולות שונים, החל באפלטון שהעדיף את הציות לחוק מעוות על הצלת חייו, עד לרוזה פרקס שבהתעקשותה לא לפנות את מקומה לגבר לבן שברה את הציות לחוק המעוות שהפלה במשך דורות את האפרו-אמריקאים בארצות הברית. רמת המשחק הגבוהה של צוות השחקנים, הבימוי היצירתי של אילאיל לב כנען, והכוריאוגרפיה המרתקת הצליחו ליצור חוויה מטלטלת, שלעיתים הביאה דמעות לעיני השחקנים וגם לעינינו. סיפורה של רוזה פרקס נוגע במיוחד. כל אלה גורמים לחשוב – האם הציות לחוק, נושא ששומר על החברה כחברה, באמת עדיף על פני חשיבה אינדיווידואלית ומרי אזרחי? ואולי, שמא, יש כאן איזושהי אפשרות לרצף ולא לדיכוטומיה? אבל לא, האפשרות לגמישות לא נידונה כאן. ההצגה מעניקה הרבה נקודות למחשבה ויוצרת חוויה תיאטרלית-אסתטית מאוד.
לפני מי להשתחוות. צילום: אביבה רוזן
הצגה אחרת שמביאה לידי דמעות, ולעיתים קרובות, היא "רצח בהסכמה". האבסורד שבשם ההצגה, כאילו אדם, במקרה זה נשים, יכולות להסכים להירצח, נבנה צעד אחר צעד. בעזרת בימוי יצירתי של חנה וזאנה גרינולד, משחק עדין וכוריאוגרפיה תואמת, נשים, יהודיות וערביות, משכילות ובעלות מקצועות חופשיים, מוערכות וכאלה שהן בשולי החברה, שותפות לגורל של אלימות, עד לאלימות הנוראה מכולם, רצח. מה שקראו פעם רצח 'על רקע רומנטי', אך לא היה בו שום דבר רומנטי. נשים שמשלימות עם גורל של מכות 'מדי פעם' כי הן לא רואות לעצמן דרך אחרת, עד שהן שוכבות מתחת למציבה, והגבר יושב במעצר כשעורכי הדין שלו מנסים להשיג לו תנאים מקלים. ההצגה נבנית ברגישות אך בתקיפות, היא יפה מאוד, אסתטית, עם ארבע שחקניות יפות ועוצמתיות (תהילה אזולאי שאול, סלי ארקדש, זיטה ינודייבה זינגר, רחלי פנחס) שמכריחות את הצופים להיות מעורבים בדרמה ומושכות אותם פנימה.
רצח בהסכמה. צילום: אביבה רוזן
כאמור, אלו ארבע הצגות שונות מאוד, שמביאות תכנים בצורות שונות, וכולן מרגשות ונוגעות. יותר ויותר, ניתן לראות את המגמה להכניס את הצופה פנימה. להפוך את הצופה למשתתף פעיל. ב-"TOYZZZZZZ" הקהל לא יושב. הוא נע במרחב יחד עם השחקנים והנגנים, הוא רוקד, הוא פועל. במידות שונות, הוא מעורב בעשייה על הבמה, ובכך נעשה הרבה יותר מעורבות רגשית.
את הצגות הפסטיבל עוטפות סימטאות עכו העתיקה, יציבות ונטועות במקומן. בכל שנה הסמטאות גדושות במבקרי הפסטיבל, העוברים בין השווקים הצבעוניים, החומוס והקפה השחור. הפעם, הן נותרו ריקות כמעט לגמרי. גם אירועי החוצות של הפסטיבל, שבדרך כלל מתקיימים ברחובות ובפארקים העוטפים את מתחם הפסטיבל, השנה הוכנסו פנימה, למתחם ההצגות בעיר העתיקה. ברור שעכו עדיין לא חזרה לעצמה, ושיש עוד דרך ארוכה לעשות עד שמבקרי הפסטיבל ירגישו רצון ובטחון להסתובב כרגיל ברחובות עכו היפיפייה. בתקווה, שבשנה הבאה חובבי התיאטרון האחר והטוב יחזרו לגדוש את העיר, ולטייל בין סימטאותיה המחכות להם.
TOYZZZZZZ
יוצרת, במאית, כוראוגרפית: אור מרין
יוצר שותף ודרמטורג: אורן נחום
יוצר שותף ומלחין: איגור קרוטוגולוב
רקדנים: רוני בן חמו, מיתר אריאלי, נוי חבר, אלה פולק, ירדן חלפי, ג׳ונתן בוקשטיין, תומר גיאת, הילל בן צבי.
מוסיקאים תזמורת הצעצועים: איגור קרוטגולוב , רועי חן, ויקטור לוין, אמיר בוקסבאום, נעומי רוזין, ים אומי, ניל קלמן, מיכאי צ׳רנאה.
ראיון עם שלום שמואלוב, המנהל האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר
מאת: אביבה רוזן
שלום שמואלוב, שחקן, במאי ויוצר שבמהלך הקריירה המגוונת שלו עשה תפקידים על במות רבות, הן בתיאטרון הרפרטוארי והן בפרינג', מנהל בשלוש השנים האחרונות את הצד האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. השנה הוא פורש מהתפקיד המאתגר, אחרי כמעט שנתיים של קורונה, בהן נאלצה הנהלת הפסטיבל להעבירו מסוכות לחנוכה, ומהבמה אל האינטרנט, ולהתמודד השנה עם חזרה לבמה בעיר שעברה אלימות קשה וקונפליקט מהותי בין יהודים לערבים.
שלום שמואלוב. צילום: אילן בשור
הוא מספר שכל שנה חשב שזוהי השנה הקשה ביותר. ובכל שנה, הנהלת הפסטיבל ושמואלוב, עמדו שוב בפני הפתעה וסוגים נוספים של קשיים שלא ניתן היה לצפות להם קודם, אך הצליחו לצלוח אותם. השנה עולה שוב הפסטיבל, אחרי ולמרות הכל, בנחישות ובאמות מידה אמנותיות ואנושיות שהיו הקו המנחה של הפסטיבל.
"ה- DNA של הפסטיבל הוא חברתי פוליטי. הוא כזה היום ותמיד היה, ואני מקווה שיהיה כך גם בעתיד. אם זה ישתנה, זה כבר לא יהיה פסטיבל עכו" שמואלוב אומר, "קולות שמבקשים מפסטיבל עכו להיות משהו אחר, אני חושב לעצמי, למה שלא תקימו לכם פסטיבל חדש שיענה על הציפיות שלכם ותניחו לפסטיבל עכו להיות מה שהוא". מה שהוא, זה אומר: פסטיבל צעיר, שנותן במה לקולות חדשים, בועטים, שמרשים לעצמם לעשות דברים אחרת, לחדש בצורה מהותית, להצביע על תופעות חדשות ואחרות, לאתגר ולהביא קולות מהותיים שאינם נשמעים בתיאטרון הישראלי לסוגיו. זהו פסטיבל שמנסה למשוך אליו גם קולות מהחברה הערבית שבתוכה מתרחש הפסטיבל, משימה לא קלה. יוצרים ערבים רבים לא מוכנים להשתתף וצריך למשוך אותם. "אנחנו לא ויתרנו על השתתפות יוצרים ערבים", שמואלוב מוסיף ומציין, "ועמדנו על כך שבכל שנה תשתתף הצגה אחת בערבית. לשם כך צריך להגיע למספר יוצרים שיגישו מועמדות, כדי שניתן יהיה לבחור ביניהם".
מי באמת קובע את הרפרטואר ואיך הוא נקבע?
"יש לנו ועדה אמנותית, בה חברים מאיה ערד יסעור, עופר עמרם, מאייסה מסרי וניר מנור. הם אלה שקיבלו וקראו את כל 238 ההצעות שקיבלנו השנה. אגב, בכל שנה אנחנו מגיעים לשיאים חדשים במספר ומגוון ההצעות. לשם השוואה, ב-2019 קיבלנו 170 הצעות. אנחנו לא קובעים נושא מראש. יש לנו קול קורא שעבדנו עליו קשה כדי שיעביר את הציפיות מההצגות שמוצעות לנו. אנחנו מחפשים, בין השאר, יצירות רב תחומיות שמסוגלות לעשות שימוש בחללים המיוחדים שיש להם פה. נושא נוסף שאני שם עליו את הדגש הוא העולם הדיגיטלי. נראה לי שהכיוון הזה לא בא מספיק לידי ביטוי, באופן מוזר, בתיאטרון המסורתי".
מה זה אומר?
"העולם שלנו הוא עולם שבו אנחנו כל הזמן עם עין לכיוון הטלפון. זה חלק מהחיים שלנו. אנחנו חווים פה רגע של מחול ושם נגן מטורף. אני מוצא שהאמירה 'כבו את הטלפונים' שנאמרת לפני הצגה היא כבר לא רלוונטית. מבקשים מהקהל להשתיק את הגירויים. התפקיד שלנו הוא להתחרות ברמת הגרייה הזאת. לא צריך להוריד את רמת הגירויים מסביב, אלא להיות חלק מהם. תקופת הקורונה הביאה לכך שהיוצרים עצמם הביאו באופן טבעי הרבה יותר התייחסות לטכנולוגיה המתקדמת בתוך יצירתם. זה הגיע ב'בום' בהמון הצעות".
מה עוד הביאה עמה הקורונה?
"כשמקבלים מאות הצעות רואים מגמות. מלבד הדגש הטכנולוגי, ראינו נושאים נוספים שעלו מהקורונה. בדידות, למשל. גם אלימות בתוך המשפחה. מופיעה גם ציפייה לתיאטרון אימרסיבי, שמצפה מהקהל להיות חלק מההצגה, להשתתף בה ממש, להביא לכך שהצופים יהפכו לדמויות בהצגה. למשל, המופע toyzzz שהוא מעין מסיבת כאוס, כולל שמונה רקדנים ושמונה נגנים, אבל הקהל ממש משתתף במופע מטווח אפס, וכל אחד מהמשתתפים רואה דברים אחרים וחווה חוויות שונות. כנראה שאחרי המרחק החברתי, הנגיעה מטווח קרוב כל כך היא סוג של תשובה.
אני חושב גם שהקורונה הציפה ביתר שאת את השאלה, מה מותר התיאטרון על נטפליקס. שאלה אחרת שעלתה היא, איפה טעינו. איך חשבנו שאנחנו חיוניים לחברה הישראלית ולמעשה, היינו הראשונים להיסגר והאחרונים לחזור והקהל לא חלק על זה. היו אנשים שאמרו לנו, לכו תעבדו במשהו אמיתי. נוצר כאן שבר. שאלת החיוניות הגדולה שעלתה בקורונה העלתה שאלות שמעסיקות גם את היוצרים.
הרפרטואר השנה הוא בלי שום ספק תגובה לקורונה, שאנחנו עדיין בתוכה, וההשלכות שלה. גם נושאים חברתיים ופילוסופיים עולים בהקשרים הללו. הצגה כמו 'לפני מי להשתחוות' מראה איך הרבה נושאים חברתיים קשורים לשאלות של חוק מול מוסר, ועד כמה אנחנו נענים לדרישות של השלטון, גם כשהוא מנוגד למוסר שלנו, ומה זה עושה לנו".
אי אפשר להתעלם מכך שעכו הייתה מרכזית במהומות ובקונפליקט היהודי-ערבי, והנה אנחנו חוזרים לעיר שיהודים נמנעו מלבקר בה.
"נורא עצוב. העיר פצועה, החלום של חיים משותפים נראה כאילו התרחק מאוד. החיים המשותפים הם בנפשו של הפסטיבל. אין לנו דרך אחרת, אלא לשאוף לשלום ולשוויון, ודרך האמנות היא הדרך הנכונה ביותר. הפסטיבל השנה הוא דרך לחזק את הקולות השפויים".
עכשיו כשאתה עוזב את הניהול האמנותי של הפסטיבל, מה אתה מקווה עבורו?
"אני מאוד מקווה שהתקציבים שלו יגדלו. כדי שהפסטיבל יוכל להמשיך לעודד את יצירות הפרינג' צריך לאפשר להם יותר מבחינה הפקתית, לאפשר להם אפשרויות מעולם האמצעים החזותיים, לתת להן אפשרות להיות הפקות מושקעות. הסכומים שמושקעים בו כיום הם אפילו לא עשירית ממה שמושקע בהצגה קטנה בתיאטרון הרפרטוארי. אנחנו כמובן דואגים שההפקות ייראו טוב, אבל כדי לעשות ניסיונות אמיתיים צריך משאבים כלכליים רבים יותר. אני מקווה שהפסטיבל ימשיך להיות מקום לצעירים ולגילוי כישרונות.
"בפני מי להשתחוות". צילום: אילן בשור
מבחינתי האישית, אני מאוד מסופק ממה שעברתי. היה לי מאוד מאתגר וזכות גדולה לעבוד עם יוצרים נהדרים. בכל פעם שסיימתי הפקת פסטיבל חשבתי שזה היה הכי קשה, ואז גיליתי שלא. למשל, בשנה שעברה הכנו מפגש עם קהל ונאלצנו לעבור לדיגיטלי. לא ניתן כיום לחזור למה שהיה כאילו כלום לא קרה. בסופו של דבר, ההתייחסות למרחב הדיגיטלי תכנס לדעתי למרחב העבודה שלנו. משהו בעולם הישן נגמר ומתחיל משהו חדש".
איך אתה רואה את הדרך שעשית מאז שנכנסת לתפקיד?
"נכנסתי בעת משבר, שדרש את שיקום האמון של היוצרים ושל הקהל. כבר ב-2018 אמון היוצרים חזר, וב-2019 חזר גם אמון הקהל. הפסטיבל היה סולד-אאוט עוד לפני שהתחיל. לשם כך היה צורך לתת לאמנים את התחושה שאין פה משהו קליקאי, שיש חופש ביטוי, התחושה הזאת חלחלה אל הקהל שחזר אלינו, והבין שתמיד יהיה לו מעניין בפסטיבל."
לאן הולכת הקריירה שלך עכשיו?
"אני חוזר לשחק בהבימה, בהצגה 'דבר על מקום המצאם', ומביים במסגרת 'אספמיא' הצגה בשם 'שיר ערש לגבר', עם מרב גרובר ושירי גדני, ויש לי עוד לא מעט פרויקטים בקנה. אני הולך לביים מופע שהוא שילוב של דרמטי ומוזיקלי. קיבלתי את זה שאני טיפוס מורכב, ואני לא רק שחקן, לא רק במאי, לא רק מנהל. אני נע בין התפקידים, ובכל פעם אני צריך להבין מה נכון לי באותו זמן".
פסטיבל עכו לתיאטרון אחר יתקיים בחול המועד סוכות, 21-24/9/21.
סאגה של ימי קורונה. בתחילת השבוע התגלו שלושה מאומתים בקאסט של המחזמר החדש של בית צבי, "תרגיע". כיוון שלכל שחקן יש 'דאבל', הצליחו להתארגן מחדש. ואז, בעשרים וארבע שעות האחרונות לפני ההצגה, התגלו עוד מאומתים. בין המאומתים, הדאבלים שכבר נכנסו במקום אלה שאומתו בתחילת השבוע. כיוון שההצגה חייבת להמשך, הוקפצו שחקנים שעושים תפקידים אחרים לתפקידים ראשיים שכלל לא למדו. אפילו הבמאי, אבישי בן גל, בוגר בית צבי, הקפיץ את עצמו ברגע האחרון לתפקיד על הבמה. בפני עצמה, ההתמודדות עם אילוצי הקורונה מקנה לצוות צל"ש מיוחד על גמישות תיפקודית.
ההצגה היא מחזמר שכולל מסע התבגרות של חנון חובב פורנו ואוננות אשר מאוהב בחברה ללימודים וסובל מהצקות מתמידות, בואכה קצת מדע בידיוני. בזכות גלולה יפנית אפורה שנכנסת למחזור הדם, הגיק, הנשלט על ידי תוכנה, הופך לבחור המקובל והמחוזר בשכבה.
תרגיע. צילום: יוסי צבקר
אלמנטים רבים בבימוי של בן גל הופכים את המחזמר למשהו שמזכיר קצת את גריז, גם הצלילים הזכירו מחזות זמר של שנות השמונים, ויש בזה חן מסויים. התאורה משחקת תפקיד מרכזי ביצירת האווירה המתאימה לבית ספר עתידני. גם לתלבושות תפקיד מרכזי בהפיכת הבמה לבית ספר שבו מקובלים וגיקים מסתובבים וחווים חיים שונים לחלוטין אלה מאלה.
השחקנים מוכשרים, ללא כל ספק, ובעלי קולות טובים, חלקם בהחלט ימצאו את דרכם אל הבמות המרכזיות בארץ. אני אהבתי במיוחד את אלונה טננבאום ששיחקה את קלואי, המקובלת של התיכון, ואת חן תמיר בתפקיד הסקוויפ, הצ'יפ המוחדר למוח ולוקח את הפיקוד על מי שבולע אותו.
תרגיע
בית צבי
על פי רומן מאת נד ויזיני
מחזה: ג'ו טרץ
תרגום: אסף לוי, עמית מינסטר
מוזיקה ופזמונים ג'ו איקוניס
בימוי: אבישי בן גל
משתתפים: עדן גולדמן, אופק זרקו/אסף לוי, דניאל דדון/הגר פז, חן תמיר, אלונה טננבאום/אופיר שטיין/בר זכאי, לידור מנקדי/מאור עמר, מיכאל עג'מי/יותם רינגל, טופז בר און/שובל עמיאל, גל חזאז/עמית מינסטר, גל דרורי/אור וכולרד
אחת האדוות החיוביות של משבר הקורונה היא לידה וצמיחה מחודשת של האמנות בכלל והתיאטרון בפרט. אין ספק כי גבולות מושגי היצירה התאטרונית נמתחים עוד ועוד, דבר שמוכח באופן מפעים ב"באתי, ראיתי", היצירה החדשה של תיאטרון קליפה.
היצירה, המוצגת באגף החדש של מוזיאון ת"א, מעניקה נקודת מבט נוספת למשבר הקורונה ומוכיחה כי גם בתיאטרון קליפה החדשני והייחודי בימים כתיקונם, הלימון נהפך ללימונדה ונוצר ז'אנר חדש ומרתק של תיאטרון. "באתי,ראיתי" נעה ונדה ב"מפל האור" שבמוזיאון, בליווי חמישה פרפורמרים ששרים ומזמרים "שירים אסורים". מדובר בשירים שנכתבו כאסופת גסויות וקלישאות, המוצגות לקהל בפיוט. עצם יצירת הקונטרסט הכה חד בין המילים הבוטות לאופן השירה הפיוטי, יצר חווית צפייה והאזנה שלא ראיתי מימיי, דבר שהרחיב לי את הלב ופתח לי את הראש.
מדובר ביצירה חדשנית ומעוררת השראה משום שהיא מאפשרת לבחון מחדש את גבולות היצירה ואת יכולות ההכלה של הקהל. למשל, חווית השוטטות במוזיאון בעקבות הפרפורמרים היא חוויה חדשנית ומסעירה בייחוד משום שהפרפורמרים לא אומרים במפורש מתי יש לעבור לחלל הבא, אלא הקהל קשוב למתרחש, ו"מרגיש את הפרפורמרים" ועל סמך כך יודע היכן לעמוד והיכן תקרה ההתרחשות הבאה. בצורה זו, הוא הופך להיות חלק מהיצירה.
באתי, ראיתי. צילום: דן בן ארי
זוהי יצירה ייחודית גם במובן איכויות המופע התיאטרוני, שכן היא עושה שימוש מדויק להפליא ב-Site Specific ובהתייחסות הפרפורמרים לחלל ההתרחשות. כמו כן, נעשה שימוש מרהיב ואינטליגנטי בקומפוזיציה ותנועת השחקנים בחלל, שאותה עיצבה אורין יוחנן, ברוך ובעומק. יוחנן יצרה שימוש במפלסים שונים ומפתיעים בחלל המוזיאון שמהדקים את הסיפור המושר בפיוט דרך קולם הענוג של הפרפורמרים.
עידית הרמן, שיצרה את היצירה בשיתוף עם אריאל ברונז, מציינת שהחלל עצמו עורר אצלה השראה רבה. "כשבאתי, ראיתי" היא מספרת בהתרגשות. כשביקרה בחלל המוזיאון הסגור והשקט במהלך סגרי הקורונה, היא חשה את ההד המשמעותי והייחודי שבין חדריו הריקים, והיצירה החלה להדהד בתוכם כהדי המוזיאון הריק. הרמן מוסיפה ומספרת שיחד עם ברונז, שכתב את כל תשעת השירים ביצירה, הם עברו תהליך ארוך של כמעט שנה שלמה עד שהיצירה הגיעה לתוצר המוגמר.
יש לציין לשבח גם את הזמרים ביצירה. כלל חמשת הפרפורמרים מגיעים מרקע של מוזיקה ושירה, ולא של תיאטרון ומשחק, ואף על פי כן, הם מפגינים כישורים מרשימים של יכולות משחק ומצליחים לסחוף את הקהל לחוויה מרגשת ומנחמת. גילוי וחשיפת עומקו של החלל בכל פעם מחדש, משפיעה על איכות ועוצמת הסאונד מפי הזמרים. טכניקת הא-קפלה בה מבוצעים השירים, תוך כדי תנועה בחלל, מאפשרת לצופים-משתתפים להתעמק במילים המפתיעות, הנחצבות בסלע. התוכן המועבר לקהל באמצעות אותם שירים, עלול לעיתים להתפספס שכן יש נטייה להקשיב ליופי שבפיוט ולהתעלם מהתוכן. לכן, לאורך היצירה מחולקים גם דפים אדומים עם מילות השיר, כך שניתן לעקוב. אותו תוכן שמועבר לקהל מעורר חשיבה מחודשת בנוגע למקום האדם ביחס לתרבות ולאמנות, בעידן בו מכתיבים עבורנו מה "חיוני" ומה "לא חיוני".
צילום: דן בן ארי
בנוסף, היצירה כוללת התרחשויות מפתיעות בשבע זירות התרחשות שונות כגון, דימוי של נפילה ממפלס גבוה, שימוש במדרגות נעות וכדורים צבעוניים, סיבוביות ושימוש של כניסה ויציאה הלוך ושוב מהחללים, קומפוזיציה עגולה אל מול הליכה בטור, וכן שימוש בקטע סאונד מפתיע של כרוז המוזיאון.
אין ספק שהיצירה "באתי, ראיתי" מצליחה להרחיב את גבולות המדיום התיאטרוני, הן מבחינת התוכן בו היא עוסקת והטלת הספק שהיא מעוררת, והן מבחינת האופן היצירתי והוויזואלי אותו ועמו היצירה פורצת דרך.
לרגל 32 השנים להעלאת ההפקה הישראלית (הראשונה) של המחזמר "אחים בדם"
מאת: דנה שוכמכר
32 שנה לאחר שהמחזמר המצליח "אחים בדם" הועלה לראשונה בישראל, בשיתוף תיאטרון הקאמרי, שוחחתי עם השחקנית והזמרת שרי צוריאל, אשר גילמה את גב' ליונס, כדי לנסות להבין מה היה סוד הקסם וההצלחה של ההפקה.
המחזמר זכה בפרס אוליבייה – את יכולה לנסות להסביר את סוד ההצלחה שלו?
"המחזה מספר סיפור שיש בו גם טרגדיה, גם סיפור שמסופר דרך נקודות זמן בחיים של הדמויות החל בילדות ועד הבגרות, זה מרתק לראות כיצד דמויות מתפתחות ככל שעובר הזמן וכמובן המוסיקה המצוינת. העלילה רבת תהפוכות עם עליות וירידות, אהבות ושנאות, יש בו את כל המרכיבים הנכונים להצלחה.
אני חושבת שאחת הסיבות שהמחזמר זכה להצלחה כל כך גדולה באנגליה זה בשל ענייני המעמדות שם, זה נמצא כל הזמן בסדר היום שלהם, הם מרבים לעסוק באיזה מעמד אתה. הנושא של מעמד חברתי מאוד משמעותי והמעטפת של מחזה ושירים עבדה מצוין.
אני זוכרת שהייתי מאוד נרגשת בכל ערב בשיר הפתיחה הפותח את המחזה – לא יכול להיות. הרגע הזה בו אנחנו שרים את שיר הפתיחה, יוצאים מהבמה ומתחילים את המערכה הראשונה, זה היה עבורי רגע בלתי נשכח."
כשאת מביטה היום על ההפקה בישראל, 32 שנים לאחר שעלתה, את יכולה להסביר מדוע היא הצליחה כל כך בארץ?
"אני חושבת שהשירים והביצועים עומדים במבחן הזמן, היה לנו קאסט נהדר והיחסים שלי עם שלומית אהרון (שגילמה את גברת ג'ונסטון. ד.ש) היו מצוינים. את התלבושות של ההפקה הביאו לנו מלונדון, הכל היה מוקפד מאוד. העבודה עם שלומית אהרון כללה הוראות בימוי של הבמאי כריס בונד. את בן זוגי בהפקה גילם עמי מנדלמן ועבדנו על מערכת יחסים בין בני זוג על מנת שזה יראה אמיתי. ככל שעבר הזמן ההפקה הפכה לשלאגר, קהל רב הגיע לצפות בנו בסינרמה. מה שקטע את ההצלחה ההיסטרית שלנו הייתה מלחמת המפרץ בתחילת שנות התשעים.
את היית כוכבת גדולה ומוכרתבאותן שנים, איך הגעת להפקה של אחים בדם?
"אני שיחקתי בתיאטרון כל השנים. בשנת 1988, שנה בדיוק לפני "אחים בדם", שיחקתי בתיאטרון החאן בהצגה "צד בצד" מאת סטיבן זונדהיים בהשתתפות אלי גורנשטיין, גיל אלון ואלקי ג'ייקובס בתרגום של דן אלמגור ובבימוי של עמית גזית.
שרי צוריאל. צילום: ניר קידר
במקרה הזה של "אחים בדם", הזמינו אותי לאודישן כי ההפקה רצתה משתתפים מוכרים והם ידעו שיש לי יכולות שירה ומשחק. אמרו לי שאני עומדת לגלם אישה עשירה והכנתי באודישן שיר של זונדהיים, "The Ladies Who Lunch" – השיר עוסק בכל אותן נשים מהמעמד הגבוה שעסוקות בלעבור מהשקה להשקה ובעצם השיר אומר שאין להן כלום מתחת לכל העושר הזה. ברגע בו סיימתי את השיר, כריס בונד, הבמאי, הדריך אותי כבר הלכה למעשה לגבי התפקיד עצמו של גברת ליונס ובאותו הרגע הבנתי שקיבלתי את התפקיד.
גברת ליונס הייתה אישה מורכבת, שנסיבות חייה גרמו לה לפעול באופן לא קונבנציונאלי. תוכלי לספר איך עבדת על הדמות?
"הבמאי אמר 'מה שאנחנו רואים בשיר ששרת עכשיו, זה את הבעייתיות שיש לאותן נשים, יש להן בעיה נפשית חמורה'. אני רוצה שתשירי את השיר ששרת עכשיו בתור אישה משוגעת, מטורפת. הדבר הראשון שהייתי צריכה לחפש בדמות שלה זה את התשוקה להיות אמא. באותה תקופה הייתי גרושה ללא ילדים, הייתי בסוף שנות השלושים לחיי ועוד לא הפכתי לאם. האימהות לא בערה בי באופן אישי, לא הייתה בי תשוקה לילד באותה התקופה, אז נאלצתי לחפש את התשוקה לטובת התפקיד.
הייתי צריכה לחפש במקומות בתוך עצמי מהיכן נובעת התשוקה של גברת ליונס ומצאתי את התשובה בעובדה שעוד לא היה לי ילד ואני לא יודעת אם יהיה לי אי פעם ילד יום אחד, עברתי מסע פנימי מרתק בעקבות התפקיד הזה."
קראתי שכריס בונד האמין שצריך לכלול אינטואיציה במסגרת העבודה על ההצגה, את יכולה לפרט על שיטת העבודה הזו?
"אני זוכרת פעם אחת שהוא נתן לשלומית אהרון ולי לבצע אימפרוביזציה בסצנה הראשונה שנותנת את הבסיס לכל הסיפור. הוא נתן לנו לעשות דברים שלא כתובים, לא לעמוד במקום בו היינו צריכות לעמוד אלא לאלתר. קיבלנו נתונים ברורים – שלומית אהרון גילמה את האם הענייה, קשת יום, אני גילמתי את האם העשירה והרעה שיש לה כל מה שאישה יכולה לחלום חוץ מהחלום העיקרי שיש לה ילד. התחלנו שיחה מקרית המבוססת על הסיטואציה, כמו שמתרחש במחזה ואז יכולים לצאת כל מיני דברים שיכולים לסייע בעיצוב הדמות.
למשל, אם אני משחקת אישה עשירה אז הנשים האלה היו תמיד לבושות היטב ואלגנטיות, אז באימפרוביזציה מצאתי את עצמי עושה דברים לא אופייניים לנשים מהסוג שלה כדי למצוא את הרגש הפנימי שאני צריכה להביא – את התשוקה העצומה לילד."
"אחים בדם" מדגים את הדיאלוג בין חינוך סביבתי לבין תורשה, איך בתור שחקנית עבדת על החוויה הזאת?
"זה בדיוק מה שקרה בארץ שלנו ואני כואבת את זה מאוד, בגלל שאני אזרחית המדינה שלנו. זה לא ייתכן שיש ילדים שגרים במקומות המוגדרים בתור פריפריה ומקבלים פחות מכיוון שהם מגיעים מהאזורים הללו לעומת ילדים שמתגוררים באזורים מרכזיים ותנאי הפתיחה שלהם טובים יותר."
המחזמר תורגם על ידי אהוד מנור, את יכולה לספר איך היה לעבוד על מחזה מתורגם ולא מקורי?
"הגאונות של אהוד מנור הייתה תרגום מדויק ונכון. היה נדמה כאילו השירים נכתבו בעברית ולא תורגמו מאנגלית. במחזה הזה התרגום היה מדויק והראה שאפשר לעשות שימוש בעברית מדוברת ולקרב את הקהל ליצירה.
לא היה מצב בו אמרתי, אין סיכוי שאני אומרת משפט כזה או אחר עכשיו, אלא הכל היה נכון ולא מצאתי את עצמי נתקעת באף משפט, זה היה שוטף לחלוטין. השירים היו נהדרים, זה היה מובנה, היה נדמה שהוא כתב את המחזה במקור. זאת ההצלחה שלו."
בימים אלה הפכה ההצגה "על אף שמשות זוהרות", שמוצגת על במת תיאטרון גשר, לאקטואלית במיוחד. עכשיו, כשהאמריקנים עוזבים את אפגניסטן והטליבאן חוזר ומשתלט עליה, כל השינויים לטובה במעמד הנשים האפגניות מתבטלים והן חוזרות למצב שבו חייהן שווים כקליפת השום – אסור להן לטפח שאיפות או ציפיות, אסור להן ללמוד או לעבוד, והגברים שולטים בחייהן ללא מצרים. מנגד, מותר להכות את האישה, להתעלל בה ואפילו להרוג אותה, אם כך ירצה הבעל, שהוא הבועל והבעלים שלה. קשה הדבר במיוחד אחרי שנשים למדו והשכילו, עבדו ואף הגיעו להישגים נאים. המחזות הקשים בהם צפינו, עשרות אלפים מנסים להידחס לתוך מטוס ואף נתלים על כנפיו ומעדיפים מוות במנוסה על פני חיים תחת גזירות ואיומים, חיים של הישרדות ואף פחות מכך.
אלא שההצגה הזאת, שמבוססת על ספרו של חאלד אל חוסייני (שכתב כמובן גם את "רודף העפיפונים", הצגה נוספת שמועלית במקביל בתיאטרון גשר) מתחילה בימי עליית המוג'הידין ונמשכת בתקופת הטליבאן. העלילה מגוללת את סיפורן של שתי נשים אמיצות, חזקות, שאינן מקבלות את הגורל הזה. האחת, הצעירה ששוכלת את משפחתה בהפגזה וניצלת על ידי גבר שהופך במרמה לבעלה, היא משכילה ואוהבת ספר, והיא חונכה לכך שמותר לה לשאוף לחיים אחרים. השנייה, ממזרה שנלקחה כאשתו הראשונה של אותו גבר, מתחילה כאשה שפלת רוח שמקבלת את ההתעללות בה, אך דמותה מתפתחת ומשתנה, והיא לומדת להכיר זכויות אנושיות שלא הכירה קודם.
אלף שמשות זוהרות. צילום: ישעיה פיינברג
הגבר, רשיד, המגולם באופן נפלא על ידי דורון תבורי (ולסירוגין – מיקי ליאון), הוא לא בהכרח אדם רע ביסודו, אך הוא אדם שמשוכנע בכך שהסדר הקיים הוא הסדר הנכון. שכך צריך להיות. זוהי רעה חולה במשטרים טוטליטריים, בהם הצורך בהישרדות מביא לעיוותים אישיותיים. במקרה זה, הגבר תופס את עצמו כמגן על הנשים, אך כאשר הן קוראות תיגר על סמכותו, לתפיסתו, הן צריכות להיענש, ובחומרה. זהו אדם שהפנים את שטיפת המוח שעשה לו השלטון המרושע. את הרובוטיות שלו בחר הבמאי להדגיש דרך דיבור מונוטוני והתנהלות מכנית. את האנושיות המירו חסידי הסדר העריץ בצייתנות עיוורת.
משחקן של שתי הגיבורות, האישה הצעירה, ליילה, היא רוני עינב, והאישה הראשונה המבוגרת, הלנה ירלובה (המגלמת את התפקיד לסירוגין עם נטע שפיגלמן) הוא מרתק ומעביר היטב את המורכבות של הדמויות, את יכולתן להשתנות ולהתפתח, במיוחד אל מול דמותו המקובעת של בעלן המשותף, שאינו מסוגל לקבל את הנשים שחיות עמו כבנות אדם בעלות רצונות וזכויות. הבימוי המתוחכם של נועם שמואל מסייע לצופים לבלוע את הגלולות המרות, וכך, גם בסצינות הקשות ביותר יש מין סוג של תקווה סמויה, של אפשרויות נוספות, שלעיתים קרובות מתנפצות, אך הן קיימות ומחזקות את הנשים המדוכאות והמוכות.
צילום: ישעיה פיינברג
השילוב שבין המשחק המצוין, לבין התפאורה, המוסיקה והאפקטים הקוליים המפעימים, מעביר את המצב באפגניסטן בצורה חיה ומוחשית. כאשר אנו שומעים בחדשות שהטליבאן דורשים שהנשים יתכסו לחלוטין, שיפסיקו ללמוד ולעבוד, זאת עוד חדשה קשה. אבל כשחוזים זאת בהצגה, ניתן להזדהות עם הנשים, לחוש את המגבלות שמוטלות עליהן וכובלות אותן, להבין, במקצת, את הפחד המתמיד והמצמית שצריך להיאבק בו כדי לעשות דבר שאינו הולם את הקו הנוקשה של משטר הטרור.
יש לציין שההצגה אינה קלה לצפייה. יש בה אלמנטים כואבים, שמועצמים על ידי קולות של הפצצות רמות מאוד, בכי, ואלמנטים של תפאורה שמעבירים דלות חומר ורגש. כל אלה חוברים יחד להעצמת הרגשות הקשים שעולים במהלך העלילה שנפרשת לפנינו. מצד שני, למרות שזוהי הצגה ארוכה מהממוצע, היא מרתקת ומשום כך יש תחושה שהיא חולפת ביעף. גם בימי קורונה אלה, כשיושבים עם מסיכות שמגנות היטב על הפה והאף במשך פרק זמן ארוך למדי, אי הנוחות נעלמת תוך כדי הצפייה המרתקת.
אלף שמשות זוהרות
תיאטרון גשר
על פי רומן מאת חאלד חוסייני
מחזה: אורסולה רני סרמה
תרגום: רועי חן
בימוי: נועם שמואל
משחק: נטע שפיגלמן/הלנה ירלובה, רוני עינב, דורון תבורי/מיקי לאון, אבי אזולאי, מורין אמור, לנה פרייפלד/סבטלנה דמידוב, אלי מנשה, אלכסנדר סנדרוביץ'/גלעד קטלר, רועי רביב, פאולו א. מואורה, חני יחזקאל
לרגל חגיגות 32 השנים להפקה הישראלית הראשונה של המחזמר "אחים בדם"
מאת: דנה שוכמכר
המחזמר המצליח "אחים בדם", מאת וילי ראסל, מבוסס על הנובלה "האחים קורסיקאן" מאת אלכסנדר דיומא. ההפקה עלתה לראשונה בשנת 1983 בווסט אנד שבלונדון, תפסה תאוצה ופופולריות תוך זמן קצר, ואף זכתה בפרס על שם לורנס אוליבייה.
היצירה מגוללת את סיפורם הטרגי של זוג תאומים אשר הופרדו בלידתם וגדלו בסביבות שונות – אח אחד גדל להיות יועץ, בוגר קיימברידג', בעוד האח האחר מובטל ובילה שנים רבות בכלא. השניים נפגשים בדרך לא דרך, נעשים חברים טובים, מתאהבים באותה בחורה, ולבסוף, מוצאים את מותם ביחד. במקביל לעלילת התאומים, היצירה מציגה גם את עלילת אימהותיהם. גברת ג'ונסטון המתגוררת עם ילדיה בליברפול ומתחילה לעבוד בתור מנקה אצל הזוג ליונס. היא מתקשה לעמוד בחשבונות השוטפים של ביתה ומשפחתה, דבר העומד למבחן נוסף לאחר שהיא מגלה שהיא בהריון, אך אין לה אפשרות לגדל את התאומים. מאחר שגברת ליונס רוצה ילד, אך אינה מצליחה לעשות זאת בכוחות עצמה, היא מציעה לגברת ג'ונסטון למסור לה את אחד התינוקות. בכך, מתחיל מסע פתלתל ומסועף, בו הילדים גדלים בסביבות שונות, האימהות מנסות להתרחק זו מזו, ולבסוף התאומים מוצאים את הדרך אחד לשני, באופן טרגי במיוחד.
בשנת 1989, ההצגה עלתה לראשונה בישראל, בשיתוף תיאטרון הקאמרי. צוות השחקנים כלל את שלומית אהרון, שרי צוריאל, אלון אבוטבול, מאיר סוויסה, יובל דור ועמי מנדלמן. מאז, ההצגה עלתה מספר פעמים על במות התיאטרון בארץ, בין היתר בבית צבי ובבית ליסין. 32 שנה לאחר שההצגה הועלתה לראשונה על הבמה הישראלית, בחרנו במרתה לחגוג את המאורע בראיון עם שלומית אהרון, שגילמה את גברת ג'ונסטון, ובראיון עם שרי צוריאל, שגילמה את גב' ליונס, ואשר יתפרסם בימים הקרובים.
מאז "אחים בדם", שלומית אהרון לא השתתפה במחזמר באותו סדר גודל כפי אלו שהשתתפה בהם בשנות השמונים. בימים אלו, היא חוזרת לתיאטרון ומגלמת את דמותה של רחל מרכוס, רעייתו של נתן אלתרמן, בהצגה "עוד חוזר הניגון" בתיאטרון הבימה. לרגל המחזמר שהיה, וכן, גם לכבוד המחזמר שהנו, שוחחתי עמה על הצלחת "אחים בדם", העבודה על הדמויות, למה סירבה בתחילה לגלם את דמותה של גברת ג'ונסטון ואיך זה מרגיש לחזור לבמת התיאטרון?
למה לדעתך "אחים בדם" נחשב למחזמר מצליח?
"המחזמר כולל את כל המרכיבים הנחוצים להצלחה. יש בו גם דרמה, גם קומדיה וגם אפשרות להציג את הדמויות לאורך השנים. הקהל עובר את המסע הזה ביחד עם הדמויות עד לסוף הטרגי – מותם של שני האחים. המוסיקה המצוינת תרמה להצלחה של המחזמר, היא מהווה עוד שחקן בהצגה ויוצרת עולם שלם לתוכו נכנסים הצופים. בנוסף, אי אפשר להתעלם מנושא המעמדות שהיה מאוד משמעותי באנגליה ובא לידי ביטוי במחזה.
את היית כוכבת גדולה ומוכרת באותן שנים, איך הגעת להפקה של "אחים בדם"?
"התחלתי את דרכי המוסיקלית בגיל 16 בבית הספר לאמנויות רננים, שם הופעתי ביחד עם יגאל בשן זכרו לברכה, היינו צמד בשם "יגאל ושלומית" ושרנו חומרים מקוריים. המשכתי ללהקת פיקוד מרכז בניצוחו של גנדי, שם קיבלתי את הסולו הראשון שלי – "יש לי אהוב בסיירת חרוב". בשנת 1975 הצטרפתי לשלישיית "אף אוזן וגרון", עם עמי מנדלמן, קיקי רוטשטיין ויובל דור, ביחד הפכנו ללהקת "הכל עובר חביבי".
לפני "אחים בדם" גילמתי את אפונין במחזמר "עלובי החיים" בשנת 1987 בתיאטרון הקאמרי לצידו של דודו פישר, כך שעולם מחזות הזמר לא היה זר לי, וראיתי לנכון להמשיך את המסלול הזה. הבחירה במחזמר "אחים בדם" לא הייתה פשוטה לי. קיקי רוטשטיין, האמרגן שלי, הציע להציג את המחזמר וטסתי ללונדון לצפות בו."
גברת ג'ונסטון הייתה אישה קשת יום שעשתה מעשה מהפכני וויתרה על אחד מילדיה,את מסוגלת להבין את הבחירה שלה?
"תראי, אני לא נוהגת לשפוט את הדמויות אותן אני מגלמת. לכן, כאשר ראיתי את הטקסט של המחזמר היה בי קושי גדול. חשבתי לעצמי, איך אני בתור אם צעירה לשני ילדים קטנים יכולה להיכנס לדמות שלה? בתור שלומית, לא הייתי מעלה על דעתי לוותר על אחד הילדים שלי, איך אפשר לעשות זאת? אבל אחרי שהנחתי את הקושי שלי בצד, ניסיתי להבין את המניעים שלה, להבין כיצד היא הגיעה להחלטה הזאת ולא לראות אותה מהמקום שלי אלא לתת לה את המקום שלה, רק כך יכולתי לעלות על הבמה ערב ערב ולגלם את דמותה. אני חושבת שיש חשיבות גדולה ביותר לעשות את ההפרדה הזאת בין הדמות לבין האני הפרטי, אחרת קשה מאוד להמשיך להגיע לתיאטרון. בסופו של דבר אפשר להישאב לתוך העולם הזה של הדמויות וזה עלול להיות מסוכן."
כשאת מביטה היום על השחקנית הצעירה ההיא, מה את רואה?
"אני רואה שחקנית חוקרת ומבצעת שיש בה רצון גדול ללמוד ולהתפתח. לדמות של גברת ג'ונסטון הבאתי בשעתו את ניסיון החיים שלי, אני דור שני לשואה, הגעתי מבית בו אמא הייתה זמרת אופרה, שחקנית בתיאטרון יידיש. אבי נפטר כאשר הייתי בת 17, גדלנו בבית שהיו בו הרבה שתיקות, לא דיברו על העבר, היו סודות. לתפקיד של גברת ג'ונסטון הבאתי את העולם הזה, עולם בו הנסתר גדול יותר ממה שיודעים.
בגיל 17 אבי נפטר במפתיע ממחלה ולאחר מותו שיניתי שם משפחתי המקורי דביניק, לשמו הפרטי של אבי, אהרון. כשהוא נפטר היה בי עצב גדול, מצאתי את עצמי נשארת עם אמא שלה והחיים היו מורכבים הן מבחינה רגשית והן מבחינה כלכלית. למרות העצב שהיה קיים בי, מצאתי את עצמי נלחמת על חיי ובוחרת לברוא את החיים מחדש."
המחזמר תורגם על ידי אהוד מנור, את יכולה לספר על העבודה על מחזה מתורגם ולא מקורי?
"התרגום של אהוד מנור זכרו לברכה נפלא בעיני. אני זוכרת את עצמי מגיעה להצגה ומאוד שלמה עם הטקסט, עם האופן בו הטקסט מתיישב בפה בצורה כל כך מדויקת. כך, גם לגבי התרגום של השירים, שהיה נפלא. חשתי התרגשות גדולה וכבוד גדול לשיר את התרגומים הנפלאים שלו.
בשום שלב לא חשתי שהטקסט לא נכון ולא מדויק, אלא בדיוק להפך – הכל היה כל כך מדויק ונכון, מה שהפך את העבודה על המחזה למהנה במיוחד. הייתי שמחה אילו הייתה אפשרות להציג שוב את המחזמר, אני מרגישה שיש לי עוד רבדים ועומקים להביא לדמותה של גברת ג'ונסטון."
קראתי שכריס בונד הבמאי האמין שצריך לכלול אינטואיציה במסגרת עבודה על המחזה, את יכולה לפרט מה זה כלל?
"כן, אני זוכרת שהוא ביקש ממני להתכופף ולהתחיל לשפשף את הבמה אשר נדמתה לרצפה של הבית של גברת ג'ונסטון. הפעולה הזאת כל כך שונה מהאופן בו אנשים מנקים את הבית שלהם, היה בזה המון כאב, צער וקושי.
אני זוכרת את העבודה הפיזית על הדמות שלה הרבה יותר בהשוואה לעבודה החיצונית שנדרשה ממני לעשות. עצם העובדה שמצאתי את עצמי מתכופפת באולם נגה ומשפשפת את הרצפה פתאום חיבר אותי עם הקושי של הדמות, פתאום יכולתי להבין את מסלול החיים שלה ואת הבחירות שלה."
איך היה להיות עם חברי "הכל עובר חביבי" על במת התיאטרון?
"יובל דור, בן זוגי לשעבר ואבי ילדיי טליה ודניאל, גילם את המספר. עמי מנדלמן גילם את מר ליונס העשיר. כל אחד היה מרוכז בדמות שלו וביחד יצרנו את השלם, את ההפקה שהייתה מוקפדת ומדויקת מאוד. בלהקה "הכל עובר חביבי" היו לנו לעיתים התנגשויות כי כל אחד משך לכיוון אחר, במקרה של "אחים בדם" היינו שחקנים בהפקה משותפת והעבודה איתם הייתה נהדרת.
איך את מרגישה לחזור כעת לתיאטרון, אחרי כל כך הרבה שנים?
"התרגשות גדולה. אני מרגישה בתיאטרון הבימה כמו בבית. יש לי מפגש מחודש עם ריקי גל- שתינו השתתפנו בעבר במחזמר עלובי החיים ואני נהנית מאוד מהמפגש המחודש עם הזמרת הנפלאה הזאת. את תפקיד רחל מרכוס אני חולקת עם השחקנית מאיה מעוז. שחקנית דרמטית מופלאה. היא רחל הצעירה ואני הבוגרת. אני שואבת מהעוצמות שלה לגילום התפקיד המשותף שלנו.
בתחילת דרכי בגיל 16 תמיד חלמתי לשחק בתיאטרון, יותר נכון לשלב בין הכישורים שלי שירה ומשחק ואני מרגישה שיש לי כאן מתנה והזדמנות אדירה לעשות את זה. זאת, לצד ההופעות המחודשות של "הכל עובר חביבי", הופעות עם 3 הטנורים והמופע "תקליט עברי", בהפקתו ועיבודו של גלעד אפרת."
