סדנאות הפרינג' של מרתה יודעת

מרתה יודעת גאה להציג

סדנאות "איך לעשות פרינג' ולהישאר בחיים"

נתחיל במדוע – מאז הקמתו, אי אז לפני יותר משש שנים, מגזין "מרתה יודעת" פועל בכדי להעצים את הסצינה התיאטרלית במרחב הווירטואלי, לכתוב על הצגות רבות ככל הניתן, מכל גווני התיאטרון, להעשיר את הקהילה התיאטרונית בישראל ולעזור לכם ולכן, היוצרות/ים, להגיע לכמה שיותר צופים. בכדי שנוכל להמשיך ולעשות את זה ולעבור לשלב הבא, אנחנו זקוקות לגייס סכום מסוים. מה לעשות, אמרו את זה קודם, אהבה לתיאטרון וחיבה יתרה למנת דרמה יומית לא מספיקות כדי לעשות קניות בסופר. אז חשבנו וחשבנו וניסינו ליצור דרך שתעזור לנו להגשים את המטרה, ועל הדרך, להמשיך לעזור גם לכם ולכן. התוצאה – סדנאות "איך לעשות פרינג' ולהישאר בחיים".

אז מה הולך להיות בסדנאות?  

שתי קבוצות, שמונה מפגשים וארגז כלים אחד, מלא בתכנים פרינג'אים משובחים במיוחד המועברים על ידי אנשי תיאטרון מנוסים.

בנוסף לכך, כלל היוצרים והיוצרות שייקחו חלק בסדנאות הפרינג' של מרתה, ישתתפו באירוע "במרתה" שיתקיים בסוף אוקטובר.

אירוע "במרתה" הוא מסורת עתיקת יומין אותה התחלנו כבר מהשנה הראשונה שלנו. בערב זה תוכלו לחשוף קטעים מיצירותיכם (בין אם זו יצירה בהתהוות, יצירה חדשה או יצירה שכבר רצה), בפני הצופים, וגם בפני קניינים פוטנציאליים.


מה בתפריט:

קבוצת פרינג'אים מתחילים:

12/9/19 – 31/10/19 | ימי חמישי | 10:00-12:00

מפגש 1  | 12/9/19 | ניצני היצירה – איך מתחילים? 

מרצים: גדי וייסברט וערן קראוס | שחקנים, מחזאים ויוצרים

נתחיל מההתחלה, איזה סוג יצירה לבחור – מקורית או מתורגמת? אולי מעובדת? ומה צריך לעשות בכל אחד ממסלולי היצירה הללו?

מפגש 2 | 19/9/19 | הפקה – דגשים עיקריים

מרצה: אריאל קריזופולסקי | שחקן, במאי ומורה, ממייסדי ומנהלי תיאטרון לה-פנים

הפקת פרינג' היא לא הפקת תיאטרון רפרטוארית, יש יותר פרמטרים שצריך לקחת בחשבון, ומערך אנושי ויצירתי קטן יותר שיוכל לעשות את כל זה. במפגש ננסה להבין איך מג'נגלים בין הכל, מבלי שאף כדור ייפול על הרצפה.

מפגש 3 | 26/9/19 | לו"ז הוא חברנו הטוב ביותר 

מרצה: אירית ראב | מחזאית ובמאית, מייסדת ועורכת "מרתה יודעת"

כל הפקה שהיא, ובייחוד הפקת פרינג', זקוקה לבסיס איתן כדי להישען עליו – לו"ז ריאלי. במפגש נבין איך לבנות לו"ז אפקטיבי, שיאפשר לנו לא למות מלחץ לקראת הבכורה המתקרבת, ועדיין יכלול את כל מה שצריך לעשות.

מפגש 4 | 3/10/19 | בחירת מקום להצגה

מרצה: אסף בלאו | יוצר, במאי, מנחה קבוצות תיאטרון קהילתי ומרצה

כל אולם תיאטרון יכול לאכלס כל הפקת תיאטרון. אז זהו, שלא. במפגש נבין איך לבחור את האולם המתאים להצגה בצורה הטובה ביותר, ואיך להפוך גם את הדפקט לאפקט.

מפגש 5 | 10/10/19 | הכנת חומרים ליחסי ציבור

מרצה: עודד מזרחי | יחסי ציבור וייעוץ תקשורתי

כדי שהצופים יגיעו להצגה, הם צריכים לשמוע על ההצגה היפה שלכם. לשם כך, יש להכין חומרים ליחסי ציבור, אבל לא סתם חומרים, אלא את החומרים שהולמים את היצירה.

מפגש 6 | 17/10/19 | פאנל "איך להביא עוד קהל?" | הפאנל יתקיים בשעה 20:00

אין מה לעשות, "להביא עוד קהל" נחשב בתור העקב אכילס של כל הצגת תיאטרון באשר היא. בפאנל ישתתפו יוצרות ויוצרים שישתפו את נקודת המבט שלהם, וגם כמה טיפים שיעזרו להפוך את המשימה המאתגרת לקלה יותר.

מפגש 7 | 24/10/19 | פאנל "איך לשלוח את ההצגה לחו"ל?" | הפאנל יתקיים בשעה 20:00

נכון, אין לנו אשליות בקשר ללונדון, אבל התיאטרון שם זוהר יותר. בפאנל ישתתפו יוצרים ויוצרות שלקחו את היצירה שלהם לחו"ל וחזרו כדי לספר, את הטוב וגם את הרע.

** נפרסם ממש בקרוב את משתתפי ומשתתפות הפאנלים שלנו!

מפגש 8 | 31/10/19 | מפגש סיכום והכנה לקראת הבמרתה!



קבוצת פרינג'אים מתקדמים:

12/9/19 – 31/10/19 | ימי חמישי | 12:00-14:00

מפגש 1  | 12/9/19 | איך להעצים את הרזומה האמנותי?

מרצה: אירית ראב | מחזאית ובמאית, מייסדת ועורכת "מרתה יודעת"

אז עשינו הצגה אחת, ועוד אחת, ועכשיו מה? במפגש ננסה להבין איך להעצים את הרזומה, מבחינה אמנותית וטכנית, איך להעשיר את השפה התיאטרלית שלנו ואיך לחשוף את הרפרטואר התיאטרלי שלנו לכל מי שצריך לדעת עליו.

מפגש 2 | 19/9/19 | היצירה התיאטרלית-טכנולוגית

מרצה: מיה מגנט | במאית, יוצרת דיגיטלית ומרצה

העולם הווירטואלי שמתעצם מדי שנייה מנכיח את עצמו גם על הבמה, בצורות שונות ומשונות. במפגש נתוודע ליצירתה התיאטרלית-טכנולוגית של מיה מגנט, ולדרכים השונות בהן היא הפכה את הווירטואליות ליצירה עצמה.

מפגש 3 | 26/9/19 | תיאטרון בובות למבוגרים

** שם המרצה יפורסם בהמשך

מי אמר שתיאטרון בובות זה רק לילדים? במפגש זה נכיר את עולם תיאטרון הבובות למבוגרים ואת תיאטרון החפצים, ז'אנרים ייחודיים המקבלים ביטוי מקורי ביצירות רבות שעולות על הבמה הישראלית.

מפגש 4 | 3/10/19 | מימון הצגה

** שם המרצה יפורסם בהמשך

בכדי לא להרחיב את החור בכיס, ישנם כמה אפיקי מימון שיכולים לעזור להצגה העצמאית. במפגש זה, נציג את הדרכים העיקריות, המקובלות והחתרניות, לממן את ההצגה הבאה שלכם.

מפגש 5 | 10/10/19 | פרסום ההצגה ברשתות החברתיות

**שם המרצה יפורסם בהמשך

הדרך הטובה ביותר להגיע לצופים היא באמצעות הרשתות החברתיות, אבל, איך לעזאזל כותבים פוסט מקורי ומושך, איזו תמונה כדאי להעלות ואיך הסטורי יכול להביא לכם עוד צופים להצגה?

מפגש 6 | 17/10/19 | פאנל "איך להביא עוד קהל?" | הפאנל יתקיים בשעה 20:00

אין מה לעשות, להביא עוד קהל נחשב בתור העקב אכילס של כל הצגת תיאטרון באשר היא. בפאנל ישתתפו יוצרות ויוצרים שישתפו את נקודת המבט שלהם על הנושא, וגם כמה טיפים שיהפכו את המשימה המאתגרת לקלה יותר.

מפגש 7 | 24/10/19 | פאנל "איך לשלוח את ההצגה לחו"ל?" | הפאנל יתקיים בשעה 20:00

נכון, אין לנו אשליות בקשר ללונדון, אבל התיאטרון שם זוהר יותר. בפאנל ישתתפו יוצרים ויוצרות שלקחו את היצירה שלהם לחו"ל וחזרו כדי לספר, את הטוב וגם את הרע.

** נפרסם ממש בקרוב את משתתפי ומשתתפות הפאנלים שלנו!

מפגש 8 | 31/10/19 | מפגש סיכום והכנה לקראת הבמרתה!



המקום: מקום מדויק יימסר בהמשך.


דמי ההשתתפות בסדנת פרינג'אים מתחילים או בסדנת פרינג'אים מתקדמים:

1,500 ש"ח 

1,200 ש"ח בהרשמה מוקדמת (עד ל1/9/19).


לפרטים נוספים ולהרשמה:

אירית  | 052-5465418

שחף | 052-7713171

צחוקות

צחוקות – תיאטרון האינקובטור

צחוקות - תיאטרון האינקובטור.png

צחוקות | צילום: תיאטרון האינקובטור

ציפיתי לבדיחות על ילדים. מודה. יצא לי להיתקל במושג "סטנד אפ לילדים" בעבר, וזה היה משהו כמו "מכירים את זה שהמורה חולה והמורה המחליפה זו המנהלת?" אבל ההצגה "צחוקות", שאמנם מוגדרת כ"סטנד אפ לילדים", היא ממש לא זה. היוצרים והמבצעים, יצחק לאור וינון שאזו, בליווי האמנותי של ענבל לורי, יצרו מופע שהוא פתיחת דלת לעולם ההומור כולו. מבדיחות פילים, דרך ההומור הפיזי של האחים מרקס ועד להומור של הקומדי הסטור, "צחוקות" סוקר את כל סוגי ההומור ומנגיש אותם לילדים. כך למשל הסרטן שבו לקה החולה בבדיחה המפורסמת הפך לצינון קשה ב"צחוקות" ועולם הבדיחות הגסות נשאר בחוץ.

לבי היה עם השחקנים כשנכנסתי (באיחור קל, סליחה) וראיתי שרק ילדים מעטים באו לראות את ההצגה. אבל הצחוקים המתגלגלים שלהם, ואני כולל בהם את בתי בת השבע, חיפו בקלות על המספר המועט.

כמעט שבוע עבר מאז ראיתי את ההצגה והבדיחות שרצו שם בקצב מטורף ממשיכות לרוץ אצלנו בבית. וזו ההצלחה האמיתית של ההצגה – היא אולי לא מחדשת הרבה, אבל היא חוליה חשובה בשרשרת הדורות של ההומור העברי, וזה בכלל לא מעט.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…) 1

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק 

 



 

כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן

הולכים אל הלא מודע

על יצירת המחול "חחח דוט.קום"

מאת: אביבה רוזן

גבר ואישה על הבמה, מחוללים אך לא עושים קסם, אלא מתפתלים בתוך עצמם וזה עם זו. במערכת יחסים כמו במערכת יחסים, ראשית לכל באה לידי ביטוי ההתקשרות שלנו עם עצמנו בדרכים שהן לעתים קרובות לא ידועות ולא ברורות, אך הן אלה שיוצרות את החיבור שלנו עם אחרים.

הגבר והאישה שרוקדים וגם הולכים הרבה זה לצד זו ובזה אחר זו, מנסים לייצר מערכת יחסים. הם עקשנים ולא מוותרים למרות כל הקשיים שהם חווים בדרך, קשיים שכמו תמיד הם רגשיים. הסיטואציה בה גבר ואישה מכירים ומתאהבים היא סיטואציה כביכול מפעימה, אך מהר מאוד היא מתמלאת בקשיים. לאישה לא קל להיות שם, והיא בורחת, נאבקת בשדים הפנימיים שלה ובגבר, שלמרות הכל נשאר לצידה.

הגבר הרבה יותר פשוט. הוא הולך בעקשנות, בזמן שהיא קופצת, בורחת וחוזרת. אצלה המורכבות מאוד ברורה, אצלו היא זולגת מדי פעם. הוא מאוד שטחי, כביכול, הוא קם בבוקר, מבצע תרגילי כושר, לא מחליף הבעה אחת. היא קמה בבוקר ומספר ההעוויות שלה במשך כמה דקות הוא אינסופי כמעט. אבל בשכבה שמתחת, גם הוא, כמוה, מורכב יותר מכפי שהוא מגלה.

חחח דוט קום - אלי כץ

חחח דוט.קום | צילום: אלי כץ

יש גם אלימות. לעיתים מורכבות המערכת ביניהם מביאה לסוג של אלימות וגם להחפצה. ויחד עם הכל, הם נשארים ונאבקים על הקשר הזה, המורכב, שהוא לעתים כואב ולעתים מכעיס, ועדיין הם שם, ביחד, הולכים, לעיתים ביחד ולעיתים בנפרד, לעיתים זה לצד זו ולעיתים במרחק מה. היא מורכבת מאוד, הוא מתאמץ יותר, אבל הם נשארים.

זהו מחול לא שגרתי, והרקדנים הם פרפורמרים שעובדים לא רק עם הגוף. יש כאן יצירה שמורכבת בחלקה הגדול ממחול ומהליכה, אין בה כמעט מילים שנאמרות, אבל היא בהחלט מדברת, ולא קשה להבין מה היא אומרת. היא דנה במערכות יחסים וכיצד הן נרקמות בין אנשים שלכל אחד מהם יש כאבים משלו ונושאים לא פתורים שהוא גורר עמו, ובעולמנו המודרני והמהיר, בו מערכות יחסים נרקמות ומתפוררות במהירות, הניסיון לעבוד על הקשר הוא לא מובן מאליו.

כדי להבין יותר לעומק את תהליך היצירה, שוחחתי עם רונית זיו, רקדנית, כוריאוגרפית ויוצרת המופע, שנועד לציין ולחגוג את עשרים שנות היצירה של זיו על הבמות. זיו היא יוצרת עצמאית משנת 1998, היא זכתה בפרסים רבים ויצירות שלה הועלו על ידי להקת בת שבע ולהקות מובילות נוספות בעולם. היא גם מנחה במסגרת הלימודים לתואר שני באקדמיה למחול ומוזיקה בירושלים, ומנהלת את מגמת המחול של קהילת העבריים בדימונה.

מדוע בחרת בשם '"חחח דוט.קום?'"

"למען האמת, היה לי שם אחר, אבל כשחברה אמרה לי שאנחנו חיים כיום בעידן ה'חחח דוט.קום', החלטתי לאמץ את הביטוי כשם המופע. העבודה נבנתה מהבזקים שעלו לי בראש. כך אני כותבת את הכוריאוגרפיה שלי. היא מלאה ברמזים. יש גם הרבה הליכה במופע. גם זה משהו שמעסיק אותי כבר שנים, השוטטות, כאשר כל צעד פיזי קדימה לוקח אותך אחורה, לזיכרון, לרגש."

חחח דוט קום2 - אלי כץ

צילום: אלי כץ

מה מסמלת ההליכה במופע?

"כן, הם הולכים הרבה, והיא פתאום נופלת, משתטחת. הצעדים מתפרקים לוריאציות, ופתאום יש עצירה, ליטוף, אחזקה. ההבזק העמוק יותר עוסק בסיפור אהבה או סיפור ההתבגרות שלה. אני רואה אותה כילדה קטנה, אפילו טום בוי. לשניהם יש עולם רגשי מאוד חזק, אבל ביחס שלהם אל העולם היא צריכה הרבה אישורים. היא מכורה לזה והוא מכור לדברים אחרים, כמו ספורט למשל."

 יש מקום מאוד משמעותי במופע לפודקאסט של אופרה וינפרי.

"המסר של הפודקאסט הזה הוא שאם נעבוד יותר קשה נצליח להתגבר על רגשות קשים. מצד אחד, זה כאילו נותן כוח, ומצד שני, משטיח את המציאות."

לירון, הבחורה, משדרת קונפליקט מאוד עמוק.

"עבדתי הרבה עם לירון על חזות של טום בוי, על נשיות שלא לגמרי הבשילה. יש לה מנעד רגשי רחב שבא לידי ביטוי במופע. גם לאלדר, הבחור, יש עומק רגשי רב אבל הוא יותר עצור."

ואכן, המופע לא מאפיין רק את עולם הדוט.קום המהיר והעצבני, הוא מאפיין אותנו כבני אדם עם מנעד רגשי שרק מבקש לצאת החוצה. אנחנו אנשים שמתעצבים בגיל צעיר וסוחבים איתנו מהמורות בתוכנו, שבאות לידי ביטוי גם ובעיקר במערכות היחסים המשמעותיות ביותר שלנו. זיו יצרה מופע מרתק ונפלא, בו שני צעירים מתמודדים עם עצמם וזה עם זו. במחול כמו בחיים.

חחח דוט.קום

מרכז סוזן דלל

כוריאוגרפיה: רונית זיו

רקדנים: לירון קיכלר ואלדר אלגברלי

ניהול מוזיקלי: נדב לוזיה

תיפוף: שלו סרור

תאורה: אורי רובינשטיין

עיצוב במה ותלבושות: רונית זיו

כדאי לעקוב באמצעי המדיה השונים אחר מועדים נוספים!

"הבמה אפשרה לי להיאבק"

ראיון עם היוצרת מאיה בואנוס

מאת: אירית ראב

בשקט בשקט, בין מדפי הארכיבים הלאומיים לבין הבמה המשחקת בגבולותיה, פועלת בשנים האחרונות אחת היוצרות המסקרנות ביותר בסצינה התיאטרלית – מאיה בואנוס. כבר כמה זמן אני עוקבת אחר פועלה של בואנוס, יוצרת, שחקנית, מחזאית ובמאית. לעיתים מקרוב, מעצם היותי חלק מוועדה אמנותית כזו או אחרת של פסטיבל כזה או אחר, ולעיתים מרחוק, בפינות הרחובות הווירטואליים.

אין ספק שהיוצרת הזו לא מפסיקה ליצור לרגע, כמו היתה ארנב אנרג'ייזר תיאטרלי על רד בול, במובן הכי טוב של המילה. רק בשנה האחרונה העלתה, בין היתר, יצירת מחול בלב מחנה יהודה ועיבוד תלוי מקום של יצירתה "דין סוטה" במסגרת פסטיבל 360 מעלות, השתתפה בפסטיבל "מקודשת", העלתה את ההצגה "המקום ינחם אתכם" בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר ואת היצירה "בלילה ההוא" במוזיאון מגדל דוד, וביימה את המחווה התיאטרלית בחגיגות יום הולדתה השמונים של גילה אלמגור. תוך כך, בואנוס לוקחת חלק בקבוצת "חולות" בהנהגתו של חן אלון (הקבוצה העלתה באפריל השנה את ההצגה "אדם לא חוקי" בפסטיבל שייח' אבריק בקרית טבעון), מגלמת את הקול שבין המנגינות ביצירה "שירי הלל" שנוצרה על ידי היוצר והמוסיקאי הלל מורן, ועובדת על הצגה חדשה שעומדת לעלות בעוד כשבועיים, המתמקדת במסעות ותלאות הפליטים שפוקדים את ערי העולם. זה לא מפליא, אם כן, שרק עכשיו היתה לי ההזדמנות לשבת מולה, ולהבין מאיפה הכל התחיל ולאן זה הולך.

בואנוס, ילידת 1987, נולדה בירושלים למשפחה ירושלמית וותיקה (10 דורות) מצד אביה, על אף שנולדה בירושלים ורוח העיר בהחלט נושבת ביצירותיה, בואנוס העבירה את שנות ילדותה והתבגרותה בהרצליה. הוריה הכירו במהלך עבודתם המשותפת בקול ישראל, ולאחר מספר שנים המשפחה הצעירה עברה לאיזור השרון.

מאיה בואנוס - שיר אברמוב

מאיה בואנוס | צילום: שיר אברמוב

העשייה הרבה והשאפתנות לא הגיעו כיש מאין, בני משפחתה של בואנוס בנו את עצמם בעצמם. אביה של מאיה, אלי, החל את דרכו במכירת אבטיחים, עבר לתפעול במהדורות החדשות בערוץ הראשון (בין היתר החזיק את לוחות הטקסט, הטלפרומפטר של פעם, בפני חיים יבין), התמחה בהפקה וקולנוע תחת חסותו של מוטי קירשנבאום ז"ל, ולאחר מכן, עבר לעסוק בהפקה באופן עצמאי. אמה של מאיה, רונית, גידלה את הבנות ודאגה למשק הבית, לצד פיתוח קריירת רדיו ענפה: "יש לי בבית שתי דוגמאות, דמויות מופת מבחינתי, של לקום בבוקר ולעשות. המשפט שגדלתי עליו בבית זה "יגעת ומצאת, תאמין". אתה צריך לקום, לעבוד קשה ולעשות ולקוות לטוב. ובשבילי, לעסוק בתחום הזה, ובכלל להיות מסוגלת לספר סיפורים שאנחנו בדרך כלל לא מספרים אותם על במה, או שבכלל אנחנו לא מדברים עליהם, זו הזכות הכי גדולה שיכולתי לקבל, ואני מודה יום יום על ההזדמנות שיש לי". לבואנוס יש אחות גדולה, שרון, שניהלה בשנים האחרונות את "הבית הישראלי" בלונדון ומתמחה במגזר הציבורי.

במהלך ילדותה, התיאטרון היווה כמעין מנגנון הגנה: "באיזשהו מקום אני מרגישה שאני קצת הקלישאה התיאטרלית. הייתי ילדה דחויה. שתי המילים ששמעתי הכי הרבה בילדותי היו 'שמנה' ו-'מכוערת'. במשך שנתיים היה עלי חרם ביסודי. התיאטרון הפך למקום מפלט. גיליתי פלטפורמה חדשה שאני אוכל לבטא את עצמי דרכה."

איך זה התבטא בצעירותך?

"תראי, אם אני חוזרת לתמונות ילדות אז לא רק שאני משחקת בתמונות, אני ממש מביימת כל אימג' ואימג'. יש כל מיני תמונות שאני ממשיכה את המרחב, מגיבה לפסל, מגיבה לחלל, כל מיני דברים כאלה. בכיתה ז' התקבלתי למגמת התיאטרון בבית הספר ונכנסתי לזה בצורה הכי משמעותית שיש".

אחרי לימודיה בתיכון "אלון" שברמת השרון שירתה כמש"קית חינוך בחיל הים, אשר גם אותו הגדירה כפרפורמנס לכל דבר. כחלק מתפקידה, בואנוס העבירה שיעורים והדרכות בכל הקשור למורשת קרב. כבר אז נמשכה מאוד להיסטוריה, וידעה לפרטי פרטים את כל הקרבות והעימותים. היא העבירה את ההרצאות בצורה כל כך מרתקת, עד שהפרטים היבשים של ההיסטוריה קמו לתחייה לעיני החיילים: "מכיוון שידעתי את כל הפרטים ברמה מאוד קפדנית, וגם בגלל כישוריי התיאטרליים, הייתי מספרת למשל על מלחמת ששת הימים ואחרי זה חיילים היו ניגשים אליי ואומרים 'אנחנו לא מבינים, את היית שם?'".

בואנוס ביקשה להיעזר בהרצאות ובמור"קים בכדי לעורר בחיילים הצעירים שאלות של מוסר ולנסות לעניין אותם בנושאים שלכאורה אבד עליהם הכלח אבל הם רלוונטיים מתמיד. השקעתה של בואנוס הועברה הלאה, בין המסדרונות של הסגל, ולקראת שחרורה ראש מספ"ן הים ביקש להרים לכבודה כוסית: "במשך שנתיים הוא שמע על בחורה בשם מאיה והוא רצה לפגוש אותה. זה היה מאוד מעורר הערכה שראו חיילת שפשוט עשתה את העבודה שלה. היתה לי חדוות עשייה מאוד גדולה. זה היה מעורר תקווה שתת אלוף מפנה את הזמן שלו ואומר אני רוצה להגיד תודה לחיילת בת 20, ולא כי אני חייב, אלא אני מביא אותה ללשכה ואני עושה לכבודה משהו. זה היה מרגש מאוד."

שלושה שבועות לאחר מכן, בואנוס עברה ללוס אנג'לס. בבקרים עבדה בקונסוליה הישראלית ובערבים למדה משחק וקולנוע. בסיום לימודיה, בואנוס חזרה ארצה, לירושלים, ולמדה תואר ראשון בהיסטוריה ותיאטרון באוניברסיטה העברית. לאחר מכן, היא חזרה תל אביבה ללימודים בבית צבי, בית הספר לאמנויות הבמה בלב רמת גן. בזמן הלימודים בבית צבי, כשחקרה את המונולוג המפורסם מהמלט במופע סוף השנה והעמידה אותו עם שלושים שחקנים, בואנוס נכנסה לנעלי הבמאית. עצם הכניסה לנעליים אלו, ולו רק לזמן קצר, הדביק אותה בחיידק הבימוי ומשך אותה לחפש נתיבי השכלה אחרים, שיעניקו לה כלים להעשיר את יכולותיה ועברה ללמוד לתואר השני במסלול שחקן יוצר, בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. עם זאת, היא מציינת שמעולם לא שמעה את הקול שקרא לה להיכנס להיכלי הבימוי, רק ביצירה השלישית שלה היא יכלה להגדיר את עצמה בלב שלם בתור יוצרת. בזמן הלימודים באוניברסיטת תל אביב, בואנוס הבינה שתכל'ס, זה לא באמת משנה מקום המגורים או הלימודים, אלא איפה שהלב רוצה להיות, וחזרה ירושלימה, במקביל ליצירה ולימודים בתל אביב. כפי שהיא מציגה זאת: "זו העיר היחידה בעולם שהיא חלק מהגנים שלי, זה המקום שאני מרגישה בו הכי בבית".

סינדרום E

מתוך "סינדרום E" | צילום: נועה ליבנת

"מים בקשו רחמים עליי", היצירה הרשמית הראשונה של בואנוס,  נוצרה בעיקר בגלל שהיא היתה חייבת להיווצר: "ביצירה הראשונה שלי רציתי לדבר, וזו היתה הדרך שלי. זה לא שאמרתי לעצמי, עכשיו אני הולכת להיות יוצרת עצמאית ולשם כך אני מתחילה ברפרטואר. היה גם טריגר מאוד רגשי ליצירה הזו שמשם הכל נבע, ואז כבר לא היתה דרך חזרה. חייבים ליצור". ההצגה, שהחלה את דרכה בפסטיבל "סמולבמה" בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שהתקיים בשנת 2015, ולאחר מכן הציגה בתיאטרון "הבימה" ובפסטיבל 360 מעלות בירושלים, מתמקדת בריטואלים היהודיים העוסקים בטהרה ומים, ובקשר הישיר והעקיף של ריטואלים אלו לתקיפות מיניות. בהתאם לנושא ההצגה, השחקניות על הבמה נעזרות על הבמה במים חיים, אולם עם הגעתה של ההצגה להבימה נאמר לבואנוס שבשל חשש בטיחותי, בכל זאת, מים וחשמל לא הולכים ביחד, היא לא יכולה להתיז מים על הבמה. לכן, היא החליטה להפוך את הדפקט לאפקט והתמירה את פעולת הרחצה לפעולת השתייה, דבר המאפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי החברה בכלל, והתוקפים בפרט, ולא להתמקד בריטואלים גרידא. כך, היצירה השתנתה והתפתחה לכדי יצירה טיפה אחרת – "דין סוטה".

במקביל לעבודה על "דין סוטה" ב"הבימה", בואנוס התחילה לעבוד על פרויקט חדש באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים והנהיגה מאה סטודנטים בנתיב יצירה חדשה. לאחר מכן, העלתה את "סינדרום E" בתור פרויקט הגמר בלימודי התואר השני בחוג לתיאטרון, אשר עסק במשפט אייכמן והתבסס על חומרים דוקומנטריים מהמשפט, ובשנת 2018 העלתה את היצירה "המקום ינחם אתכם" במסגרת פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, ועסקה בפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח והבלקן.

בדומה ליוצרים רבים אחרים, גם בואנוס הניחה את האבנים הראשונות במסלול האמנותי שלה ללא תמורה כספית: "שלוש ההפקות הראשונות שלי היו בתנאי גרילה לחלוטין. אני כן מאמינה שאני צריכה להתפרנס מהמקצוע, אבל הייתי מספיק ענווה כדי לומר 'אף אחד לא יזרוק עלייך כסף כי את צריכה או רוצה, את צריכה להוכיח שיש לך את היכולת להעמיד הצגה שראויה לפגוש קהל, ואז את תוכלי לקבל הזדמנות למקום ולתקציב. אני תמיד אומרת שאת "סינדרום E" עשיתי ב1,842 שקלים ואת "המקום ינחם אתכם" עשיתי ב-150,000 שקלים". ביצירה "המקום ינחם אתכם", בואנוס קיבלה מימון ותמיכה מגופים שונים, כגון מפעל הפיס והאגודה לטיפוח חברה ותרבות – מורשת יהודי תימן, וכמובן, מפסטיבל עכו עצמו.

המקום ינחם - אריאל כהן סקלי

מתוך "המקום ינחם אתכם" | צילום: אריאל כהן סקלי

בנובמבר האחרון, סיימה לעבוד על היצירה תלוית המקום "בלילה ההוא", שהועלתה במסגרת התערוכה "לונדון בירושלים" במוזיאון מגדל דוד, תערוכה שנוצרה על ידי המנהלת האמנותית עינת אשדות ונאצרה על ידי ליאת מרגלית וענבר דרור.

בתוך חלל ההיסטוריה המשוחזרת אליו נכנסו מבקרי התערוכה, שכלל בין היתר שחזור מדויק של בתי קפה ואולמות קולנוע מתקופת פלשתינה המנדטורית, בואנוס יצרה את "בלילה ההוא", יצירה שהעירה תופעה נשכחת ומודחקת בדפי ההיסטוריה הארץ-ישראלית – תופעת המארחות. בימים אלו, הנהגת הישוב היהודי ראתה לנכון לשלב לצד המאמצים המדיניים גם חיזוקים אנושיים בצורת נשים עבריות יפות שהנעימו את זמנם של חיילים וקצינים בריטים שהגיעו למועדונים שהוקמו לשם כך. תוך כך, הנשים פיתחו קשרי ידידות עם החיילים והכירו להם את הפנים היפות של ארץ ישראל. באמצעות קשרי הידידות הללו, הבריטים הבינו את חשיבות היישוב העברי בארץ ישראל, והעבירו זאת הלאה, במכתבים הביתה לבריטניה. אך, לאחר פרסום "הספר הלבן", כאשר הרוח הבריטית התחילה לנשוב לטובת הפלסטינים, היישוב היהודי, ובייחוד אנשי המחתרות השונות, התייחסו אל הנשים המארחות בצורה מאוד שלילית, בלשון המעטה.

ביצירתה, בואנוס ביקשה להביע את קולן המושתק של נשים אלו, ויצרה שלוש דמויות, פיקטיביות אמנם, אך מבוססות על סיפורים אישיים – סוזן הספרדייה שהביאה את תרבות הלדינו הירושלמית, דבורה שכל אחיה התגייסו למחתרות, מה שיצר קרע בינה לבין בני משפחתה, ושושנה, בעלת המועדון, שהותירה את משפחתה באירופה. במקביל ביקשה להציג את דמותו של קצין בריטי שהוצב בפלשתינה והתאהב באחת מהנשים. כל זאת, במקביל למאורעות שהתרחשו בירושלים של אותה התקופה, אשר נהפכה לכדי זירת מלחמה.

בלילה ההוא - ריקי רחמן

מתוך "בלילה ההוא" | צילום: ריקי רחמן

בדומה לאמירה הפמיניסטית המפורסמת, אז כמו היום, האישי הוא הפוליטי, ובייחוד בירושלים: "בעיר בה אני חיה, הכל מתערבב בהכל, התרבות בפוליטיקה, במלחמה, ביופי, באהבה. אי אפשר ליצור הצגה על אהבה ולהתעלם מהקונטקסט הפוליטי. אי אפשר לדבר על הפוליטיקה מבלי לדבר על הסיפור האנושי."

לאחר מכן, העלתה בואנוס את "דין סוטה" בפסטיבל 360 מעלות. אם קודם עיבדה את היצירה לבמה של "הבימה", הפעם היא שינתה את היצירה כך שתעלה בתוך מזרקה בלב גן בלומפילד. החזרות ליצירה היו יצירה בפני עצמה: "לעשות קיץ שלם חזרות במקום שחרדים נוהגים להגיע אליו ולעשות את צילומי המשפחות שלהם, ואנחנו עם הביגוד המאוד ספציפי של ההצגה או עם האוכלוסייה הערבית שבאה ופשוט מפצחת גרעינים בעודה מסתכלת על הבנות שלבשו לבוש מסוים, אז היו כל מיני מפגשים מרתקים, אבל זה היופי בירושלים. את לא פועלת במרחב סטרילי".

שער הסוטות - דין סוטה - מקסים דינשטיין

מתוך "דין סוטה" בפסטיבל 360 מעלות בירושלים | צילום: מקסים דינשטיין

לשאלתי איזו הצגה היא הכי אוהבת, בואנוס לא יכלה לענות, ואפשר להבין אותה, כאילו התבקשה לבחור את המועדף מבין ילדיה: "אני עוד לא אמא, אבל אני תמיד אומרת שכשאהיה אמא אני אהיה יוצרת טובה יותר. יש משהו במלאכת הבימוי והיצירה, בכלל, יצירה זו לידה הרי, חזרות זה תהליך הריוני לחלוטין. אני חושבת שיש משהו בבימוי ובאימהות שמאוד מתכתב לי ביחד. זו מנהיגות נשית, זו מנהיגות אחרת. היה לי פעם במאי שמאוד דגל בשיטת דיקטטורה והפחדה, ומאוד לא הסכמתי עם השיטה הזו. אני חושבת שלהגיע לשחקנים ממקום של סמכות אבל גם ממקום שיודע להכיל אותם בסיטואציה באותו רגע ולהגיד להם 'לא נבין הכל בחזרה הזו אבל אנחנו לאט לאט נצליח למתוח את הגבול של עצמנו מחזרה לחזרה', זה משהו שבעיני הוא יותר נכון".

לא בכדי, בואנוס מאמינה בקשר הדוק בין יצירה ליזמות: "יוצרת עצמאית בארץ חייבת להיות יזמת עסקית. תיאטרון הוא מקצוע, הוא עסק. בדיוק ליהקתי שחקן חדש ואמרתי לו 'אני אחראית לך. אני אחראית לWell Being שלך, אני אחראית לתהליך היצירתי שלך, אני אחראית לשכר שלך, אני אחראית לדאוג שאתה מקבל את כל התנאים המתאימים לך.' כמו שכל בעל עסק ראוי שיעשה. ויש נטייה בתחום הזה, לפחות ממה שאני נתקלתי, שאנחנו מסתמכים על טוב לבם של אנשים. לא, תיאטרון הוא עסק לכל דבר ועניין. הוא הפרנסה והמקצוע שלי.  הוא לא רק הדרך שבה אני מבטאת את עצמי אלא הוא מה שאני עושה ביום-יום. ואפילו יותר מזה, אני מסתכלת על החברים שלי, אני היחידה שמתמידה במקצוע שלה. אני כבר חמש-שש שנים עוסקת בדבר הזה".

אני שמה לב שחלק הארי מבין היצירות שלך הוא על נשים, מנקודת מבט נשית או על הקול הנשי. את חושבת שמעצם נשיותך את מעדיפה לעסוק בחומרים "נשיים" או להימנע מנושאים שלא בהכרח קשורים לזה?

"זה מעניין. אני חושבת שזה איזשהו טריגר אישי שמוביל אותי בדבר הזה. חן אלון ליווה אותי במהלך העבודה על "סינדרום E" ואני זוכרת את השיחה שהיתה לנו, הוא אמר לי 'בסדר, אייכמן, הרוע האנושי, זה ברור לי. מתי את ראית את הרוע האנושי?'. וזה גרם לי להבין שלא משנה איזו יצירה אני עושה, דוקומנטרית ככל שתהיה, אם היא לדוגמה, תדבר על ילדי תימן, היא תדבר על גילויי גזענות שאני חוויתי, על התקיפות שאני חוויתי או על הנידוי שאני חוויתי, על האובדן שאני חוויתי. אז אני לא מופתעת שיש קול מאוד נשי ביצירות השונות. זו באמת נקודת הפתיחה שלי. הנחתי השנה את טקס יום הזיכרון של עמותת "רסיסים", זו עמותה מדהימה שמתעסקת בפוסט-טראומה. הם מציגים טקס אלטרנטיבי שמוגדר בתור טקס הזיכרון לנופלים ולחיים, המבנה של הטקס הוא ממלכתי אבל במקום שירי יום הזיכרון וקטעי שכול, יש שלושה דוברים שמספרים את הסיפור האישי שלהם. אני זוכרת שישבתי לידם בחזרה ואמרתי לעצמי 'קטונתי. מה אני יכולה להגיד לך, על הניסיון שלך אי שם בסוריה או בעזה עם ההליקופטר? מה אני יודעת? אני הסתערתי על דמות חייל מקרטון. ואז אחד מהם אמר לי 'את יכולה לספר את הסיפור שלי, זה הדבר הכי חזק שאת יכולה לעשות'. כאישה, גם אם זה סיפור גברי, אני אספר אותו קצת אחרת."

לצד זאת, בואנוס מסבירה את רצונה להביע את קולם של המושתקים, לעשות צדק, גם אם תיאטרלי, עם אלו ששפר גורלם, גם עם הילדה הקטנה שהיתה והוחרמה על ידי הילדים האחרים: "מגיל מאוד צעיר הייתי עם מודעות חברתית ועם רצון לעשיית צדק. אני זוכרת שבתקופת האינתיפאדה הראו בחדשות את ההמון הזועם קורא 'מוות לערבים', ושאלתי את ההורים שלי 'למה הם אומרים את הדבר הזה? לא כל הערבים עשו את זה'. כילדה, שאלתי את אמא שלי, 'למה העולם שתק בזמן השואה?'. כל הזמן לא הייתי מסוגלת לראות חוסר צדק והייתי נלחמת בזה בכל דרך שהייתה ברשותי. את יכולה לקשר את זה לאיזשהו טריגר פסיכולוגי, כי אני בסופו של דבר באמת הייתי הילדה הדחויה. במשך שנתיים אף אחד לא דיבר איתי, זה לא עניין של מה בכך. בין ג' ל-ו', היו לי יותר חברות בכיתה, אבל בין א' ל-ב' אני ממש זוכרת שממש רציתי לשחק איתן. יש לי אימג' שחקוק בראש, את כל אותם הרגעים שהם היו מסתובבים והיו אומרים לי 'לכי מפה, את לא יכולה לשחק איתנו', והייתי כל הזמן לבד."

בדומה, היצירה "מים בקשו רחמים עליי", וגלגולה המאוחר "דין סוטה", מבוססות על חומרים מאוד אישיים שדלתה מסביבתה הקרובה: "היצירה עלתה הרבה לפני Metoo#, המחאה הזו פתאום גרמה לי להבין שאני לא צריכה להסתכל רחוק כדי להגיע לחומרים עצמם. בדרך כלל אני הולכת לארכיון המדינה, מוציאה פרוטוקולים ותמלילים מהספרייה הלאומית, ב"מים בקשו רחמים עליי" לא הייתי צריכה, שאלתי את החברה שלידי, שאלתי בנות משפחה, ופתאום הכל כל כך התקשר, ואז משכתי את החוט של הטהרה ושל המים, של למה אנחנו מרגישות מחוללות ומלוכלכות, למה אנחנו פונות למים כתשובה."

ולאיזו מסקנה הגעת, למה דווקא מים?

"זה חלק ממפתחות הזהות שלנו. אני לא כל כך יודעת להגדיר את עצמי, אם אני אדם חילוני או מסורתי, אני חיה בחברה מודרנית, שהיא לא חברה מקראית בשום צורה ועניין, ובכל זאת הזהות היהודית-ישראלית שלי היום מבוססת על יחס תרבותי למים, היחס שלנו למים הוא אמביוולנטי, מצד אחד זה מקור לטהרה – מקווה, נטילת ידיים וכן הלאה. מצד שני, זה מקור הרסני, הרי דין סוטה, הטקס המשפיל והאכזר שעד היום יש ויכוח אם בוצע או לא, בעצם משתמש במים בכדי לבדוק את חפותה או אי חפותה של אישה מסוימת ודרך כך להבין אם צריך לנקוט אמצעים כנגדה. הבריחה למים נבעה מהסיפורים עצמם, כמעט כל אישה דיברה איתי על הרגע שאחרי, על הרצון להיטהר ולהתקלח, ומהמקום הזה ניסיתי להבין מה יש במים. חברה סיפרה לי על חברה שלה שעברה תקיפה חמורה, היא נכנסה למקלחת רותחת ולא יצאה ממנה עד שהיו לה כוויות. ניסיתי להבין למה אנחנו הולכות לשם, והדרך שלי להבין את זה, זה דרך הזהות היהודית שלי".

דין סוטה - מקסים דינשטיין.png

מתוך "דין סוטה" בפסטיבל 360 מעלות | צילום: מקסים דינשטיין

לצד הדיון התדיר עם הטקסטים הנושנים, בואנוס נעזרת ביצירותיה בכדי לבחון את האצבע המאשימה שרבים נוהגים להניף כלפי נשים בכלל, וכלפי נשים ששרדו תקיפה מינית בפרט. היא מספרת על כך שכאשר ביקרה בשכונת "מאה שערים", חלק מהגברים החרדים שעברו לידה ירקו לעברה: "כשאני מספרת לאנשים על מה שקרה לי באותו יום אז השאלה הראשונה של האנשים היא 'מה לבשת?'. בעצם השאלה הזו טומנת בתוכה האשמה כלפי – מה עשית שמגיע לך שזה יקרה? מה אמרת לו? איך חייכת? איך הסתכלת?". הבמה אפשרה לה להדוף את ההאשמות הללו ולהיאבק על מקומה, על קולה: "בלא מעט מהמקרים שאני נאלצתי להתמודד איתם, אני קפאתי ושתקתי, והבמה אפשרה לי קול. זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש. ולא בכדי, אני בוחרת סיפורים של אנשים שאני מרגישה ששללו להם את הקול."

אפשר בהחלט להגדיר את בואנוס בתור פמיניסטית, אבל פמיניסטית מהגל הרביעי המתעצם בימים אלו. היא מאמינה שפמיניזם מושתת על הבחירה האישית של האישה, כל אישה: "תנו לי את הברירה להחליט מה אני רוצה להיות. אני רוצה להיות אמא? אני אהיה אמא. אני רוצה להיות עקרת בית? אני אהיה עקרת בית. אני רוצה להיות אשת קריירה? או שאני רוצה להיות גם וגם וגם, בבקשה, אני אהיה גם וגם וגם. אני יכולה לחגוג את הנשיות שלי תוך כדי, ואין לי שום בעיה שיסחבו לי או שיחליפו לי גלגל או שיבנו לי אוהל."

לצד האמונה וההנאה בעשיית התיאטרון, היא חשה גם חרדה ופחד ויראה, ויש לה שיערה לבנה על כל פרויקט שהיא יוצרת. על אף זאת, באולם התיאטרון היא מרגישה בבית, על המדרגות, בקבינה של התאורה או שרועה על הבמה, בואנוס יודעת שהתיאטרון יכול להכיל ולהביע אותה, כמו שהיא מביעה את קולם של אחרים ביצירותיה.


השאלון של מרתה:

כל ראיון עומק שנעשה, ילווה בגרסת מרתה לשאלון המפורסם של פרוסט-פיבו-ליפטון:

*כי מרתה שלנו חייבת להידחף לכל כתבה 🙂

# מה הפגם העיקרי שלך? "ביקורת עצמית ואוכלת מצלחות של אחרים"

# מה הפחד שלך? "לאכזב את הסביבה"

# מהי המילה האהובה עליך? "אמא"

# מהי הקללה האהובה עליך? "נבלה/חלאה"

# מי פתח עבורך את הדלת לעולם התיאטרון? "אביבה כהנא, מחנכת בחטיבת הביניים"

# באיזה מקצוע, מלבד המקצוע שלך, היית רוצה להתנסות? "עריכת דין"

# באיזה מקצוע, לא היית מוכן לעבוד? "עריכת דין"

# מיהו/מיהי היוצר/ת האהוב/ה עליך?  "אופירה הניג"

# איזה כוח על היית רוצה לקבל?  "חמלה על טבעית, בזכות אמא, לימדה לראות את האחר."

# מהי הדמות האהובה עליך? "הארי פוטר"

# מה היית רוצה שיכתבו עליך בדפי ההיסטוריה? "מחוללת שינוי חברתי דרך יצירה ותיאטרון"

קומדיית חורבן

על ההצגה "מלחמות היהודים"

מאת: שרון ויסברט

ההצגה "מלחמות היהודים" של תיאטרון מיקרו בירושלים היא אחת שנותנת בוקס בבטן ואז מתחילה לחפור אותו פנימה עד שמרגישים בנוח עם אגרוף תקוע אי שם בין המעי לכליה.  הרגשה יהודית שכזו. כמו ששייקספיר אהב, זוהי הצגה בתוך הצגה: חבורת שחקנים נתקלת בפסקה מתוך ספרו של יוספוס פלאביוס ומנסה להמחיז אותה. יש במאי, יש שחקנים,  ועכשיו צריך לתפור הצגה כל כך מוצלחת שבכוחה להציל 3 יהודים שנידונו למוות על ידי הקיסרית. איך עושים הצגה יהודית מוצלחת כל כך? צריך גיבור ראוי. וכאן נכנס היהודי הגלותי לתמונה – קצת נמוך, קצת מסכן, קצת חמדן, הוא הופך להכלאה מושלמת בין דמות קומית סלפסטיקית ואקרובטית לבין הדמות הטראגית שגורלה נגזר. יוסף אלבלק המצוין, שמשחק את היהודי גיבור העלילה, לוקח אותנו למסע שבו אנחנו צוחקים בקלות, מקווים ש"יהיה בסדר" כנגד כל הסיכויים, ומגלים ששורשיו של ה"יהיה בסדר" בתרבות שלנו הם כנראה עמוקים יותר מראשית מדינתנו בעידן המודרני.

כבר ראיתי מספר הצגות של תיאטרון מיקרו. הבמאית, אירנה גורליק, נוטה לעסוק בנושאי יהדות ותרבות יהודית היסטורית ועד ימינו. במקביל ל"מלחמות היהודים", רצות בתיאטרון הזה הצגות כגון "שמשון" המבוסס על ספרו של ז'בוטינסקי, "כימים אחדים", המבוסס על ספרו של מאיר שלו  ועוד. כששמעתי את השם "מלחמות היהודים" לא היו לי הרבה ציפיות, למרות אהבתי לתיאטרון מיקרו. ספר היסטוריה, שכל כולו כנראה מוטה בשביל למצוא חן בעיני השלטון הזר באותה תקופה. למה כבר אפשר לצפות? כאן חיכתה לי הפתעה: לא היה שום ניסיון לקחת את הספר ולתמצת אותו, או לשאוב דרמה מסיפוריו. ההצגה כולה היא מעין מפגש טראגי בין אמת לשקר, שזה בעצם התמצית של יוספוס פלאביוס, בלי להזדקק לסיכומים וייחוסים. זה גם התמצית של תיאטרון, כפי הנראה.

מלחמות היהודים - יקיר מאיר פרץ 3.png

מלחמות היהודים | צילום: יקיר מאיר פרץ

הטקסט הוא אחד מגורמי ההפתעה. הוא נע בקלות בין שפה גבוהה ו"היסטוריונית", דרך מקורות יהודיים, לבין שפה יומיומית ושירה עדינה, תוך שמירה על אחידות. בלי ספוילרים, הקטע המשובח ביותר מהבחינה הזו של סינתזה שמותחת את גבולות האחידות מגיע ממש בסוף, עם התלבטות דמוית המלט-של-ימינו של אחד השחקנים, מול מראה, ללא מסכות ודמות.

הרמה האסתטית של ההצגה מפליאה. כמעט ללא תקציב, כנראה – תלבושות פשוטות, מסכות מעוצבות, מסך אמצעי שקוף,  שקית ענקית שהופכת אישה לקיסרית בגובה 4 מטרים. ארצות ישנות מפנות מקום לחדשות ללא מאמץ, בעיקר על ידי שימוש מושכל בתאורה ובמסכות גדולות, יחד עם שחקנים יפהפיים שמצליחים לעטות את הדמויות המיתיות בחן וללא מאמץ. הכוריאוגרפיה מושלמת, השחקנים בגופיהם הנעים מרחיבים ומכווצים את הבמה, מותחים אותה לגובה ומקטינים אותה באחת.

הפשטות היפה הניכרת בהצגה, מקבלת ביטוי גם במוסיקה – קיים רק שיר אחד בהצגה, שאותו שרה השחקנית גבריאלה ליצ'מן (שחולקת את התפקיד עם נועה צנקל), והוא יפהפה ונוגע ללב וחוזר, ונשמע בקונטקסטים שונים. כמו שקורה עם חזרתיות, יש לו במצטבר אפקט רגשי שמתעצם ומשמעות שהולכת ותופחת לאורך ההצגה.

מלחמות היהודים - יקיר מאיר פרץ

צילום: יקיר מאיר פרץ

והכי חשוב – מתחת לכל היופי והמלכות וההדר והיהודי המצחיק, הזריז ומעורר האמפתיה, קיימת רעידת אדמה שמחכה לקרות. כל סצנה תמימה ומצחיקה טעונה ברמזי החורבן. כל רגע של נשימה, כפי שאומרים בהצגה עצמה, מכיל קמצוץ של זבל עמוק בפנים. הזבל הזה הוא שמבדיל בין קומי לטראגי ודן את ההצגה להיות מרה ונוקבת, על אף כל המתיקות שמסביב.

"מלחמות היהודים"

תיאטרון מיקרו

עיבוד ובימוי: אירינה גורליק

שחקנים: יוסף אלבלק, אילן חזן, עופר ירושלמי, רן כהן, גבריאלה ליצ'מן, נועה צנקל ויפים ריננברג.

הפקה: תיאטרון מיקרו

מועדים קרובים: 

18/8 20-22/8 | 20:00

תיאטרון מיקרו, בתוך תיאטרון ירושלים, רחוב דוד מרכוס 20, ירושלים

לדף ההצגה באתר "מיקרו" – הקליקו על הלינק 

הדמיון: הוראות הפעלה

עבודה מעשית עם דימויים לפי שיטת מייקל צ'כוב

(בעקבות סדנה עם דנה מרגלית)

מאת: נעמה ברמן

לא מזמן צפיתי בנשימה עצורה בכל הפרקים של העונה הראשונה בסדרת הטלוויזיה "החברה הגאונה", המבוססת על "הרומנים הנפוליטניים", סדרת הספרים המופתית של הסופרת האיטלקיה אלנה פרנטה. גם בן הזוג שלי התמסר לצפייה הממכרת, ובעקבות זאת התחיל לקרוא את הספר הראשון בסדרה. אך הקריאה התגלתה עבורו כמאכזבת מאוד, והוא הרגיש שהוא קורא דיווח יבש של האירועים: "אני כבר יודע איך הכל נראה… אין מקום לדמיון".

התובנה הזו לגבי הדמיון ממחישה את אינסוף האפשרויות שהדמיון מאפשר ומכיל בתוכו בזמן קריאת ספר או בזמן חלום, למשל. מצד שני, עיבוד ספר למסך הקולנוע או הטלוויזיה, נהדר ככל שיהיה, מצמצם את הדמיון. הוא מביא לידי ביטוי רק אחד מבין כל העולמות האפשריים של הדמיון. בסדרות ובסרטים המבוססים על ספרים, יוצרי הסדרה בוחרים עבורנו, הצופים, כיצד ייראה העולם של הספר, ובכך משתקים את פעולת הדמיון שלנו.

"מכונת הדמיון" שיש לכל אחד מאיתנו בראש היא סינגולרית ואין עוד אחת כמוה בעולם. אבל כדי להפעיל אותה צריך הכוונה ותנאים מתאימים. אם עוסקים ביצירה ובביצוע, הרי ששיטת המשחק של מייקל צ'כוב היא מסע אקטיבי של התמסרות לדמיון, הרפתקאה מלאה בגילויים שסופה לא ידוע.

לפני שנה, השתתפתי בסדנה בינלאומית לשיטת המשחק ולטכניקת העבודה של מייקל צ'כוב – שחקן, במאי ומורה (את חווית ההשתתפות בסדנה תיעדתי כאן, בכתבה הזו). מאז, שיטת צ'כוב המשיכה לגרות ולסקרן אותי. משיטה שבעבר הלא רחוק פעלה במחתרת (שמעתי על מורים בארה"ב שלימדו אותה ללא רשות בשנות ה-90), היום היא נודעת ומועברת בקורסים במדינות שונות בעולם. בימים אלו ממש מתקיימת בארץ הסדנה הבינלאומית השנתית (21-25/7/2019) בהנחיית דוד זינדר ולנארד פטיט (ניו-יורק). את הבאת השיטה לארץ יזמו לפני מספר שנים דנה מרגלית ודוד זינדר, במטרה להנגיש אותה גם לקהל היוצרים הישראלי. דנה היא שחקנית ומורה לשיטת צ'כוב שנוסעת בשנים האחרונות ברחבי העולם ולמדה אצל מורים מומחים, ממשיכי דרכו של צ'כוב, ביניהם טד פיו ופרן סלואון (ניו יורק), אולריך מאיר-הורש (גרמניה), לנארד פטיט (ניו יורק), סוזנה ניקוליק (קרואטיה), רגנר פרידנק (ניו יורק), דוד זינדר (ישראל) ועוד רבים וטובים. כדי להבין כיצד ניתן לתפעל את הדמיון לפי שיטת צ'כוב, לקחתי את דנה מרגלית לשיחה קלה ותרגול.

השיטה של צ'כוב מבוססת על שימוש בדמיון, שמעשיר את העבודה על הדמות בפרט, ומהווה כלי משמעותי בעבודת השחקן, בכלל. מה משמעות התרגול של הדמיון בעבודת השחקן?

"באמצעות הדמיון והקשר שמתפתח בינו לבין הגוף במהלך העבודה עם שיטתו של צ'כוב, אנו יכולים להבין הרבה על הדמות. צ'כוב הציע שנדמיין את הדמות ונשוחח איתה בדמיוננו כאילו היא אדם אמיתי. לדמיין במובן של להסתכל על הדמות, להיכנס לגוף שלה, "לחיות" אותה, ובכך – להחיות אותה. השיח עם הדמות נעשה תוך עבודה עם דימויים שמשמשים אותנו על מנת לחדור לחייה הפנימיים של הדמות. ברגע המתאים הדמות תהפוך ממשית כל כך, שיתעורר בנו הרצון להתמזג איתה במהלך העבודה בחלל. במצב כזה, רוחב הדמיון הוא מקור השראה ענק עבור השחקן, ברגע שהוא נהיה חי וממשי ופועל בקשרי גומלין עם הגוף".

סדנת צ'כוב - תומר סלמן

מתוך סדנת מייקל צ'כוב בהנחיית דנה מרגלית | צילום: תומר סלמן

התרגיל שאציג כאן הוא תרגיל שדנה מלמדת ושאני עצמי התנסיתי בו בהנחייתה. התרגיל מציע עבודה עם דימוי והנפשה שלו באמצעות הגוף. דנה מספרת מה הביא אותה לזה: "ואריאציה של התרגיל הזה למדתי ממורה נפלא בשם ג'ון מקמנוס, כחלק מארגז הכלים לעבודת השחקן, כשאז עבדנו עליו כתרגיל חופשי. באופן שבו אני מלמדת, אני לוקחת את התרגיל הזה בין היתר, גם לעבודה על דמות. מה שאנחנו עושים זה אימון שיוצר קשר הדדי בין גוף-דמיון (לעיתים הדימוי משפיע על הגוף ולעיתים הגוף משפיע על הדמיון). העבודה עם דימוי מובילה את הגוף לסגל לעצמו איכויות של תנועה וקול שמושפעות מהדימוי".

אלו הם שלבי התרגיל:

מתחילים מכך שאנו מחפשים דימוי כלשהו תוך כדי תנועה. דנה מתארת את התהליך: "תוך כדי שאנחנו נעים בחלל, עולים אצלנו בראש דימויים. אחד מהדימויים שעלה לי תוך כדי עבודה הוא נוצה תקועה בכובע. בחרתי לעבוד עם הנוצה כי הסתקרנתי מה באיכויות שלה קשור לדמות שלי, ואיך אוכל ללמוד על הדמות שלי ממנה. כאמור, את התרגיל ניתן ליישם גם כעבודה חופשית וגם בעבודה על דמות. באותה מידה ניתן לעבוד עם דימוי של ספוג, או דג, או עם כל דימוי אחר שעולה בדמיון. הבחירה היא חופשית, אסוציאטיבית, לא צריכה להיות מנומקת או מעוגנת בטקסט".

בשלב הבא, תוך כדי הליכה חופשית בחלל, אנחנו מדמיינים את הנוצה. איזה סוג של נוצה זו? נוצת טווס או נוצה של תרנגול? מה גודלה, מה המרקם שלה, הצבע שלה? מה המשקל שלה? (הנוצה לא צריכה להיות נוצה אמיתית שקיימת במציאות, אפשר להמציא נוצה מחומרים וממרקמים שונים). האם האניצים שלה עשויים משי או תיל? לאחר מכן, נעביר את הנוצה על הגוף שלנו, איך המגע שלה מרגיש? מה קורה לה כשהיא נוגעת בנו? ומה קורה לנו? איך היא מתנועעת בחלל? היא מתעופפת לה ברוח הקלה של הבוקר או צוללת בסללומים מהירים כמו מטוס קרב?

דנה מוסיפה: "האפשרויות הן רבות עד אינסוף ועצם הבחירה מעמידה את הנוצה כמו תבנית, שאפשר ליצוק לתוכה צבעים, מרקמים, גדלים וחומרים שכולם באים מהמקורות של הדמיון שלנו. הנוצה מתמלאת במה שברגע זה חי בתוכנו, כשאנחנו רואים את הדמות בעיני רוחנו. אותה תבנית מפיחה חיים על ידי שמגרה בנו דחף כלשהוא לתנועה, למערכת יחסים, לגילוי".

אחרי שהבטנו בנוצה שלנו קרוב, עקבנו אחריה וחשנו אותה באופנים שונים, אנו נעשים מודעים לאיכויות שלה. היא מעין ישות עצמאית שנעה בחלל החדר. למדנו להכיר אותה היטב. בשלב זה, נדמיין שהיא קרבה אלינו ומתמזגת עם הגוף שלנו. זה רגע של Shift. מה שהיה חיצוני הופך פנימי. הדימוי נהיה תחושה שנטמעת בגוף שלנו. השאלות שמנחות את התרגיל בשלב זה הן: איך האיכויות של הנוצה שלנו משפיעות על ההליכה שלנו? על תנועות הגוף והקצב שלנו? על הבל הפה? על הסימטריה של הגוף? על המבט? ברגע שהנוצה ואנחנו הם אחד, הנוצה עשויה להשתנות, אבל דנה מרגיעה: "זה בסדר, האיכויות של הנוצה גם משתנות ועוברות טרנספורמציה. זה כמו חלום – אין מגבלות וניתן לדמיין הכל".

סדנת צ'כוב - דנה מרגלית - תומר סלמן

דנה מרגלית (משמאל) בסדנת צ'כוב בהנחייתה | צילום: תומר סלמן

בשלב מתקדם יותר של התרגיל, אפשר לנסות לדבר כמו הנוצה, לבדוק את הקוליות שהיא מייצרת אצלנו. אפשר גם לומר שלום לפרטנרים בחלל, או לספר משהו אחד לשני, ולאפשר לאיכויות הקוליות של הנוצה הזו לצאת החוצה, כמובן גם באמצעות השימוש בטקסט של הדמות.

 כשהנוצה נטמעה והתמזגה בגוף, התרגיל מוביל לתחנה חדשה במסע. הנוצה, שעד כה קיבלה ביטוי פיזי, קולי ותנועתי בולט, לאט ובהדרגה הופכת מאיכות חיצונית לאיכות פנימית. עד כה, התמסרנו עם כל הגוף להוויה הנוצתית, אבל עכשיו נאפשר לה להיטמע ולחלחל פנימה ולהפוך לתחושה, לאיכות נפשית. אנחנו לא "מאה אחוז" הנוצה במופע החיצוני שלה, אלא רק שמונים אחוז ולאחר מכן פחות ופחות עד לאפס, כשהנוצה רק נשארת 'תנועה פנימית', הקרנה של אנרגיה שיוצאת מהגוף.

דנה מנחה אותנו בדרך לשינוי הווליום והעוצמה מחיצוניים לפנימיים: "במקום שהדימוי יהיה מושא תשומת הלב, האנרגיה שלנו היא החשובה כעת. התחושות והדינמיקה והאיכויות שספגנו מהעבודה עם הדימוי הופכות לדחף פנימי שצריך לצאת החוצה ולפגוש את הפרטנר שלנו, את החלל, את הקהל". לסיום אנחנו נפרדים מהנוצה, נותנים לה לעוף מאיתנו, מביטים בה מתרחקת מאיתנו, וחוזרים אל עצמנו ואל הגוף שלנו, אל ההליכה ואל הפיזיות שלנו.

מה הייתה כל המשמעות של המהלך הזה?

"בין אם יש לדמות שלי בפועל נוצה בכובע או לא, למדתי משהו מהעבודה עם דימוי הנוצה. הדמות שלי היא בעלת אופי רך, סקרנית, מפחדת ממחויבות ונתונה לשינויי מצב רוח מהירים. וגם למדתי שהיא אוהבת ללכת לאט וגם קצת מורמת מהקרקע. התובנות לגבי הדמות יכולות להגיע באמצעות תחושות. הן יכולות להגיע כתמונה (Visual) עד לפרטים כמו צורת האף, גודל השפתיים, צבע העיניים. דימוי הנוצה יכול להיעלם לגמרי בשלב זה של התרגיל, ולהשאיר בנו חותם של איכויות שונות ותובנות לגבי הדמות".

באופן אישי, החוויה שלי מהתרגיל היא עוצמתית. היא מזכירה לי סיום של תרגול יוגה, ב'כלב מביט לאחור', כשהקרסוליים כבר נוגעים יותר בקלות ברצפה. זוהי תחושה נפלאה, כשהנוצה כבר חלק ממך, כשההליכה הניטרלית בחלל נטולת מאמץ אך טעונה בחיים המלאים של הדימוי.

לקריאה נוספת על שיטת צ'כוב: 

מייקל צ'כוב, לשחקן, תרגום מאנגלית: אופיר דואן

קישורים רלוונטיים:

אתר הארגון של מייקל צ'כוב באירופה

אתר הארגון של מייקל צ'כוב בארה"ב

פייסבוק:

Michael Chekhov Europe Friends

Michael Chekhov Europe Training

https://m.facebook.com/profile.php?id=2235038626758379&ref=content_filter

באתי רק לטלפן

באתי רק לטלפן

תיאטרון הקאמרי ותיאטרון הסימטה

באתי רק לטלפן - מעובדלמי בינינו שקרא את הסיפור "באתי רק לטלפן" של הסופר גבריאל גארסיה מרקס וראה את ההצגה המבוססת על הסיפור (המגוללת את סיפורה של מריה השחקנית אשר רכבה מתקלקל בדרכה הביתה ונקלעת בעל כורחה לבית חולים לחולי נפש), יוכל להגיד בוודאות שההעברה של הז'אנר הייחודי של הריאליזם המאגי לא צלחה בביצוע הבימתי ובעיבוד. האתגר לשחק 36 דמויות שונות היה גדול מדי. את ההצגה הזאת החזיקו בחיים רק שני שחקנים: יפתח רווה אשר הפציע באמצע ההצגה בתור בעלה של מריה, הלהטוטן. הוא כבש במשחקו והיה מהבודדים שהצליחו לעמוד בתפקיד הקשה של חילופי הדמויות. לצדו, הצליחה במשימה השחקנית, שהיא גם הבימאית, נטע ישצ'ין, שגילמה את ארקולינה באופן חזק ואמין, נוקשותה וכוחה הופיעו על הבמה במלוא פארם.

המשימה שהוטלה על השחקנים לשחק דמויות כשבפיהן טקסט שהוא הטקסט הסיפורי המקורי ולא טקסט שעבר עיבוד לטקסט דרמטי היה אתגר שלצערי רוב השחקנים לא הצליחו לעמוד בו. הניסיון להציג על הבמה בית חולים לחולי נפש לא עבד גם הוא. חולות הנפש הוצגו בצורה מיושנת על ידי התרוצצות חסרת פשר על הבמה עם שמיכות על הראש. העיבוד הלקוי לבמה גרם ליצירה ליפול בין הכיסאות והמטרה להעביר את יצירתו של גארסיה מרקס לא הושגה, דבר שקיבל משנה תוקף בכך שגם הסוף לא היה ברור והקהל אף לא היה בטוח האם למחוא כפיים או לא.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

לפרטים ומועדים – הקליקו על הלינק

 



כמו מרתה, גם המצעד נעשה אחרת מכל מה שאתם רגילים אליו, או במילים אחרות, טוב יותר. הדירוג הגבוה ביותר הוא גולגולת אחת, בעוד הדירוג הנמוך ביותר הוא חמש גולגולות. תתרגלו לזה. 🙂 

דירוג גולגולות מעודכן