"הצורך ליצור חזק יותר מהצורך ללחם ומחיה"

ראיון עם השחקן, הבמאי והמנהל האמנותי מיכאל טפליצקי

מאת: דנה שוכמכר

מיכאל טפליצקי, המנהל האמנותי של תיאטרון "מלנקי", מתרגש מהחזרה לבמה בתקופה האחרונה ומספר על העיבוד הייחודי למחזה "אמוק". בשיחה עמו הוא מספר על הבית החדש של התיאטרון, היחס שלו להצגות בזום והתוכניות לעתיד.

כמו כולם, גם התיאטרון עבר תמורות ותלאות רבות במהלך משבר הקורונה, משבר שממשיך להראות את אותותיו גם היום. ספר על התובנות שלך מהתקופה האחרונה.

"תיאטרון "מלנקי" (קטן ברוסית) הוא תיאטרון בו מתמקדים בהעלאה של קלאסיקות מתחומי התיאטרון והספרות בפרשנות עכשווית. במשך כל תקופת הקורונה היו שתי פעימות קצרות במהלכן חזרנו לעבודה בתיאטרון, אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לעבוד. חזרנו לעבודה בחודש יוני בשנה שעברה ואחרי שבוע וחצי נאלצנו לסגור שוב. בפעימה השנייה בחודש ספטמבר כבר היינו מיואשים מאד.

למרות זאת, אני חייב להגיד שהיו גם דברים טובים בתקופת הקורונה כמו למשל השימוש של התיאטרון בפלטפורמה של זום. בהתחלה הייתי מאד שלילי לגבי העניין, לא הבנתי מה כוללת הפעילות אונליין והתקופה הנוכחית לימדה אותי באופן אישי וכך גם את כל צוות התיאטרון שצריך להשלים עם הטכנולוגיה ואפילו אפשר להרוויח מהשימוש בפלטפורמת אונליין. לקראת סוף שנה שעברה התחלנו לעבור לפעילות אונליין. ראינו המון הצגות של תיאטראות בגרמניה ובמקומות אחרים והבנו את הכוח שיש לאונליין – אפשרות להיחשף למגוון רחב של יצירות שאי אפשר להיחשף אליהן בחיי היום יום.

לאחר מכן, הגיעו הצעות שונות להציג הצגה פוליטית בזום בשם "בלארוס" מאת אנדריי קריביצוק, הקשורה למתרחש בבלארוס. התוצאה הייתה מאד מוצלחת וראינו שאפשר להציג הצגה בלי לצאת מהבית. מדובר על מחזה פוליטי ועבורי זאת הייתה הזדמנות לעבוד עם חומר פוליטי. האמת היא שאני שמח מאד על ההזדמנות ולמדתי המון. בעבודה על המחזה בזום עבדנו בהתנדבות. בתיאטרון יש קסם מסוים, למרות שהיינו על הקרשים ובמצב קשה מאד. למרות זאת, הצורך ליצור הוא צורך חזק יותר מצורך ללחם ומחייה. במובן הזה, היה קל יותר לאסוף שחקנים כי כולם היו פנויים."

אתה יכול לתאר את התחושות של החזרה לתיאטרון אחרי שנת הקורונה?

"הרגשתי כמו פקק שמפניה שסוף סוף נפתח. בשנה הנוכחית מצאנו את עצמנו במנוחה ובמצב של צבירת כוחות לקראת חזרה מחודשת לתיאטרון."

איך ניגשת לעבודה על המחזה "בלארוס"?

"אנחנו תיאטרון שמציג בעיקר ספרות ומחזאות קלאסית ושאלתי את השאלה מה צריך לשנות על מנת להציג מחזה פוליטי? במסגרת הניסיון שלי לענות על השאלה הבנתי שהקהל מגיב בצורה חזקה יותר למחזאות פוליטית. זה מאד עכשווי, זה קורה כאן ועכשיו ולכן הקהל יכול להתחבר לזה. אמנם בעבודתי אני מתרחק מהתיאטרון הפוליטי, אלא מעניין אותי לראות את הכאן ועכשיו אצל שייקספיר, צוויג  או יונסקו. עם זאת, יש כיף בתיאטרון פוליטי, קל לגשת לעבודה על מחזה פוליטי. אין צורך לקרב את היצירה לקהל, מציגים לקהל יצירה עכשווית ויש לו יכולת להתחבר ולא ללכת למקומות של קלאסיקה ולנסות למצוא חיבור לדמויות."

החיבור של הקהל יכול לנבוע לדעתך מכך שיש תפיסה רווחת, לפחות בעיני חלק מהציבור, כי ישראל נחשבה לסוג של דיקטטורה עד החלפת השלטון?

"אני חושב שאין מקום להשוואה. הדיקטטורה הקיימת בבלארוס באה לידי ביטוי בשפיכת דמים, באכזריות רבה.  לא הייתי בקיא בכל המתרחש בבלארוס וכאשר התחלתי לעבוד על המחזה, זה פשוט זעזע אותי. עד כמה בשנת 2020 רואים מציאות המזכירה את המשטר של גרמניה הנאצית."

עברתם למשכן חדש, איך התחושה לעבוד במקום קבוע?

"תיאטרון מלנקי קיים 24 שנים. במשך תקופה ארוכה לא היה לנו בית, אנחנו קבוצה ותיקה עם היסטוריה מפוארת ובמשך תקופה מאד ארוכה לא הייתה לנו תקווה שיהיה לנו משכן קבוע, זה הכי מצער. שכרנו חלל שבעבר היה בו בית דפוס והמשימה לא הייתה קלה, אבל הבנו שחייבים לעשות מעשה שיהיה לנו מקום קבוע. בתיאטרון יש התייחסות למבנה כאל מקום קדוש וזה לוקח זמן מה עד שמרגישים את התחושות הללו. במקרה של התיאטרון, המקום התמלא באווירה  של תיאטרון וצוות היוצרים מרגיש בבית."

מיכאל טפליצקי. צילום: אלכסנדר רומנצב

בהצגה "אמוק" נעשה שימוש בתיאטרון צללים, מה ביקשת להגיד בכך?

"כאשר התחלתי לעבוד על העיבוד של ההצגה לפי צוויג, לא ידעתי יותר מדי על תיאטרון צללים אינדונזי. במסגרת ההצגה "טירוף אהבה" – סיפור על תשוקה סודית ואומללה של רופא לאישה מסתורית המשכיחה ממנו את כל כללי האתיקה.

בהתחלה זה נראה מאד פרימיטיבי, צללים של בובות, ואז צפיתי בהצגות שונות ביוטיוב והבנתי כי מדובר ביצירת אמנות אמיתית. בארץ יש לנו נטייה לפתח סנוביזם כלפי תיאטראות אחרים ולחשוב שרק אנחנו יודעים להציג תיאטרון, אבל זה לא נכון. מדובר על תיאטרון שונה מאד ויש לי כבוד עצום לתיאטרון צללים."

תוכל לספר על הפרשנות האישית שלך למחזה?

"אני עצמי מרגיש באמוק – רץ אחרי מיליון דברים בלי יכולת לעצור, אני חושב שזאת מחלה משותפת לכולנו במדינה. בתקופת הקורונה הייתה נקודה שכולם עצרו, הנקודה הזאת נתנה לי את ההבנה שכולנו מצויים במצב הזה – רצים בלי להבין לאן ולמה. רציתי לחקור את הנושא ולמה אנשים נמצאים במצב הזה. במהלך העבודה על המחזה הבנתי שכנראה  אנחנו חולים ומדובר במחלה לאומית."

מה צופן העתיד לתיאטרון?

"כיף לעבוד וליצור הצגות במקום קבוע. אני חושב שכאשר מדובר על מקום נכון זה מעניק כוח ליצירה ותיאטרון. אני רואה עתיד טוב במקום החדש. בהמשך, החלום הוא לבנות מבנה גדול שיכלול מקומות ישיבה רבים. מבחינת העיסוק בחומרים, אנחנו מתעסקים עם חומרים לא נוחים, כלומר חומרים שגורמים לקהל שלנו לצאת מאזור הנוחות ולחשוב על היצירה.

בשנים האחרונות אני רואה הידרדרות איומה של התיאטרון בישראל, עיסוק בחומרים שכל המטרה שלהם לבדר את הקהל. אני חושב שחלק מזה זה משיכה לדברים קלים ולהביא קהל בכל מחיר. אחד מהדברים הטובים שעשתה הקורונה זה לחשב מסלול מחדש – המון אנשים מעולם התיאטרון עצרו ושאלו שאלות לגבי העיסוק בתיאטרון והתוצאה הייתה עיסוק בחומרים עמוקים יותר."

מחזה חדש, אולם חדש וציפייה לעתיד טוב יותר – אין ספק כי התקופה הנוכחית מסמנת התחלות חדשות ומעניינות עבור תיאטרון "מלנקי" ועבור מיכאל טפליצקי בפרט, אשר ממשיך ליצור יצירה חתרנית ומשמעותית, הטומנת אפשרות של חקירה עבור הקהל.

לרכך את חומות לבנו

על ההצגה "חתונה בשעת מגפה"

מאת: לי לוריאן

בחצר בית הנסן שבירושלים, לשעבר בית טיפול בחולי צרעת, מתאסף קהל תיאטרון "החאן" אשר הגיע להצגה "חתונה בשעת מגפה". היום משמש המבנה כמרכז לעיצוב, טכנולוגיה ומדיה, ומלבד תערוכת קבע על ההיסטוריה של המבנה וקהילת המטופלים והמטפלים ששהו שם, מארח המרחב מוסדות אמנות שונים, פסטיבלים ויוזמות מקומיות. ועכשיו, גם הצגה תלוית-מקום. ככזו, נוצרה ההצגה במיוחד לבית הנסן על חדריו השונים, והקהל, שמחולק לארבע קבוצות (קפסולות), עובר בין החללים.

סיפור המסגרת של ההצגה ממוקם בתחילת שנות ה-50, ערב מעבר הבעלות על המבנה מן הכנסייה המוראבית לידי משרד הבריאות הישראלי. זמן-תפר. החולים הערבים יאלצו לעבור לבית מרפא אחר בשכונת סילוואן וחלק מהצוות הרפואי מתעתד לעזוב גם כן. רופא בית המצורעים ושלוש אחיות מזמינים את הקהל פנימה ומספרים כי הם הכינו לכבודו הצגה (בתוך הצגה), היות וזו דרכם של החולים וצוות הרפואה להתמודד עם פירוק הקהילה הקטנה והסגורה שלהם, מאוחדת תחת הצרעת.

חתונה בשעת מגיפה. צילום: יעל אילן

ההזמנה פנימה טעונה – זוהי הזמנה לתוך עולם המצורעים, עולם של מחלה. באופן היסטורי נרתעו אנשי ירושלים מלהתקרב לחומות הבניין, וכעת צוות האחיות והרופא מזמינים אותנו לרכך את חומות ליבנו ולהניח לדעות קדומות. בימים כתיקונם, זה מעורר שאלות בנוגע ליחס הפרט והחברה לחולי, הידבקות והבראה, על אחת כמה וכמה בזמן-קורונה.

מרגע שהצופים נכנסים למבנה, כל קבוצה מובלת בין המסדרונות והחדרים, שם היא פוגשת פיסות חיים של דמויות שונות המתגוררות בבית המצורעים. ברגע מסוים מתלכד הקהל כולו בפטיו של הבניין, שם נערכת ההצגה אשר הכינו החולים – המבוססת על הסיפור "בשעת מגפה" של י.ל פרץ. הסיפור מתאר את התמודדותה של עיירה יהודית גלותית עם מגפה העומדת בפתחה.

צילום: יעל אילן

ניכר כי האירוע כולו נטווה ביד מיומנת. המחזאית והבמאית איה קפלן רקמה מהלך בו זורמים הצופים מחדר לחדר, אוספים עוד שבריר מידע או חלקיק מן סיפור המסגרת של החיים בבית המצורעים. שחקני החאן המסורים עושים עבודה יפה בגילום הדמויות (כמו גם הדמויות שמשחקות הדמויות) ונוצרת תחושה של קהילה – עיירה יהודית, דרי בית חולים, להקת שחקנים. עיצוב התלבושות של יהודית אהרון נכון ואמין מהבחינה ההיסטורית, ומשתלב באופן אורגני עם האבנים הירושלמיות של מבנה בית הנסן, הנושאות איתן את שכבות הזמן.

ההשוואה לימינו היא בלתי נמנעת, זמן נגוע במגיפה. מראש אנחנו מגיעים עם רמת הזדהות גבוהה לסיפורי מחלה. עם זאת, החולשה של ההצגה היא בחוסר יכולתה לנווט את השאלות וההקשרים אל הכאן ועכשיו. ישנה תחושת התפזרות מבחינת התימות והנושאים בהם עוסקת ההצגה, ולבסוף היא נשענת כמעט לחלוטין על סיפור מינורי של אהבה. ואולי, זה פשוט מה שנותר – גם אחרי מגיפה, משבר כלכלי, פוליטיקה עבשה – נותרו סיפורי אהבה.

חתונה בשעת מגפה

תיאטרון "החאן"

בעקבות סיפור מאת י"ל פרץ

מחזה ובימוי: איה קפלן

דרמטורגיה ומוזיקה מקורית: דורי פרנס

משתתפים: ענאן אבו ג'אבר, יארא אזרייק, כרמית מסילתי-קפלן, שחר נץ, יוסי עיני, סוזנה פפיאן, אריה צ’רנר, איתי שור, ארז שפריר, עפר גרינברג, נעמי פרומוביץ-פנקס, ניצן לברטובסקי

תפאורה ותלבושות: יהודית אהרון

תאורה: רוני כהן

תנועה: עמית זמיר

מוסיקאים: יותם אינשטיין, ישראל גושן, מיכאל רוסלר ואליק הרפז

עוזרת במאית: נועה בן-ארי

מפיקה: יהודית כץ

מועדים נוספים:

27/7/21 20:30

10/8/21 20:30

לדף ההצגה באתר "החאן" שם תמצאו מועדים נוספים – הקליקו על הלינק

"יצירה עצמאית היא סוג של סופת חול"

על בימוי ישראלי והקווים לדמותו

סדרת כתבות


ראיון עם היוצרת והבמאית לילך דקל-אבנרי

ראיון רביעי ואחרון בסדרה

מאת: דנה שוכמכר

היוצרת והבמאית לילך דקל-אבנרי נמצאת באחת התקופות העמוסות והפוריות שלה – עבודותיה מוצגות ברחבי העולם, כמו גם בישראל, והיא מלהטטת בין ניהול חזרות מקוונות בפרויקטים תיאטרליים מעבר לים, וחזרות מקומיות עם האנסמבל שלה, "פאתוס מאתוס". שוחחתי עמה בכדי להבין האם יש חיה כזאת – בימוי ישראלי. כתבה אחרונה בסדרה.

מה המאפיינים של במאים ישראליים כיום?

"קשה לי להתייחס לשאלה כל כך גנרית. מה גם שבישראל יש מעט במאים שאני מזהה קו משלהם. אז זו לא רק שאלת האוטר, אלא שאלה של חיפוש אחר קווי דמיון תרבותיים. היום כולם מושפעים מכולם, ומאז שנות ה-90 בעיקר מהחדשנות הגרמנית. והנה, גם בגרמניה שם בעבר היה אולי אפשר לזהות סגנון מובהק יותר, קשה לזהות סגנון גרמני מובהק. היום הכל הרבה יותר מעורב."

האם להערכתך יש סגנונות בימוי שונים לפי ז'אנרים תיאטרוניים?

"החלוקה לז'אנרים בתיאטרון היא בעיני מיושנת ולא רלוונטית. סגנון ייחודי, הוא כמו טביעת האצבע, ואינו משתנה לפי חלוקה בין קומדיה לטרגדיה למשל. קחי למשל את וורליקובסקי, האם היצירות שלו לבמה והאופרות שלו כל כך שונות? יש הבדלים, כן, אבל זו אותה טביעת אצבע. אנחנו יותר עוסקים בצורות שונות של המדיום בתוכו אנחנו עובדים, ובמקרה שלי תוך ניסיון לאתגר את עצמי מפרוייקט לפרוייקט, לחדש לעצמי, לא לשחזר מה שלמדתי, ובטח שלא להגביל את עצמי לחוקי ז'אנר מסוים."

לילך דקל-אבנרי. צילום: שחף דקל

בהתייחס לבימוי בארץ, האם ניכר שוני בין בימוי בתיאטרון הרפרטוארי לבין תיאטרון פרינג'?

"בוודאי. זה לא רק בארץ, אבל בארץ זה יותר מובהק. חופש כלכלי מול חופש יצירתי. הפרינג' אמיץ יותר בדרך כלל בהשוואה לתיאטרון רפרטוארי. לא תמיד, גם בפרינג' יש הפקות שמרניות ומיושנות, אבל אין ספק שבשדה העצמאי יש עניין בחומרים חדשים ונועזים יותר בהשוואה לחומרים המתקבלים בתיאטרון הרפרטוארי בארץ. המרחב העצמאי אינו פועל מתוך חרדת התקבלות. אלא יותר מתוך רצון לאתגר את עצמנו ואת הקהל. ואני מכירה את דגל הסבסוד בו נהוג לנפנף, ואין ספק שתחום התרבות זקוק דחוף להנשמה ולהגדלת התקציב, אבל בואו ניקח אחריות על ההשלכה של מה שקורה. כי ככל שיורדים נמוך יותר לקהל, ככה קשה יותר לבקש ממנו לאתגר את עצמו. 

ואפרופו הקורונה – היוצרים העצמאיים לא צריכים למלא אולם של 300 או 1000 איש. אין לנו אופציה להופיע באולמות כאלה, ורובנו גם לא רוצים. אנחנו לא עובדים בשביל האולם. החוויה שאנחנו מזמינים אליה היא יותר אינטימית. תשוקה שנדמה שמתעוררת לאחרונה גם בתיאטראות הגדולים, ובהתאם אנחנו רואים יותר ויותר ניסיונות להכניס צעירים, ומופעים ניסיוניים או אפילו תלויי מקום. ואם זו היתה השפעת הקורונה, וואלה. בשעה טובה. 

התיאטרון הממסדי, כמו כל מכונה משומנת, מרובת מחלקות, מוריד הרבה מהנטל היושב על הכתפיים של הבמאים. אני רק יכולה לדמיין את העונג שבלעבוד ברווחה, במקום בו היוצרים והשחקנים לא מגויסים לטובת הפרויקט, אלא מחוייבים אליו כי הוא גם מפרנס אותם. זה חלום שהצוות שלך יכול להתפנות לעבודה על היצירה עצמה. זו חוויה שנחשפתי אליה לאחרונה בלוס-אנג'לס ובתיאטרון הלאומי של רומניה. להבדיל מיצירה עצמאית שהיא סוג של סופת חול – בה כבמאית עליך להחזיק את הפרויקט, להגן עליו מכל משמר, ואת  מוצאת את עצמך נקרעת לכל כך הרבה כיוונים."

לאילו כיוונים להערכתך מתפתח מקצוע הבימוי בארץ?  

"אני יכולה להתייחס לשאלה כרגע רק מבעד למשקפי הקורונה, כי מי יודע מה יוליד יום. עד 2020 הייתה לדידי הידרדרות מאד מהירה. התיאטרון הלך ונרדם, גם בחו"ל. לתחושתי היה ייאוש, היה קיפאון. ואז הגיעה המגפה והכל נעצר, והיה צריך לחשב מסלול מחדש. פתאום המרכז נעלם ויוצרים מהשוליים, שעד אז פחות הבחינו בהם בארץ, החלו לפרוח.

בהיבט שלי, כמו רבים אחרים, במרץ 2020 מצאתי את עצמי מלמדת בזום ומעלה הפקות בזום. למשל במסגרת פסטיבל הערה 13 של קבוצת מעמותה, העלתי עם הקבוצה שלי את "חדר אמנים, חדר לדוגמא", יצירה פרטיסיפטורית לזום במסגרתה הקהל פועל יחד עם האמנים, או "דיור מוגן" שהעלנו בפסטיבל דיגיטל, ופרוייקט אייכמן שעלה בפסטיבל ישראל ועבר לדיגיטל. הוזמנתי לביים בזום לפסטיבל מסכת הזהב במוסקבה, חנכתי בפרוייקט 48, בבית הספר של בת שבע, ביימתי בזום עבור התאטרון ברומניה… אין תלונות. מבחינתי זו היתה שנה מאד פוריה."

האם הבימוי בישראל עבר שינוי בשנים האחרונות?

"שינוי? מזה שנים שהתחושה היא שהמנהלים בתיאטרון הרפרטוארי מנסים בעיקר לשמור על הקיים, כמו הפוליטיקאים. נאחזים בקרנות המזבח. היום יש תחושה שהתיאטרון הרפרטוארי החל להתעורר, וכמו פטריות אחרי הגשם צצו קבוצות צעירים המצהירות שהן בוחנות חומרים חדשיים ונועזים. כעת חלה עליהן חובת ההוכחה. צריך תעוזה ואומץ, ובהחלט הגיע הזמן שזה יקרה."

האם לדעתך הקשר והאינטראקציה הנוצרים בחדר החזרות הישראלי, שונים מאלו הנוצרים בחדרי החזרות בחו"ל?

"בארץ יש סוג של שחרור בחדר החזרות. שחרור שיש בו טוב, ויש בו טעם בפגם. הטוב הוא בחופש היצירתי והמחשבתי, אבל בו בזמן יש פה לטעמי קצת טעם בפגם. שחקנים מרשים לעצמם לאחר לחזרות, לא לדעת טקסט וכיוצא בזה. לעומת זאת, בחו"ל, בחוויה שלי, אנשי התיאטרון לוקחים ברצינות את האמנות שלהם. וזה לא קשור לתגמול. זו תפיסה עצמית מקצועית. אם בחרת להיכנס להפקה דלת תקציב, קחי אחריות. לשמחתי הצוות שלי בארץ הוא מהמקצועיים שיש. מי שלא מתאים לצורת העבודה שלנו פשוט נפלט החוצה. במקומות בהם עבדתי בחו"ל, השחקנים והשחקניות רואים את עצמם בתור אמנים, שזו אמנותם, ולא בתור סלבריטאים, הם לא מחפשים "לזרוח" כמו שאמרה לי לא מזמן סטודנטית למשחק שנה ג', בתאטראות שיצא לי לעבוד בהם היתה חדוות יצירה ולאמנים היתה תחושת שליחות."

מתוך "פרויקט אייכמן". צילום: סיגל אלמוג

מהי לדעתך השפעת הבמאי על ההצגה וכיצד הקשר בין מחזאי לבמאי לבין השחקנים יכול להשפיע לטובה או לרעה על ההצגה?

"אני רואה קשר הדוק בין עבודת הבמאית לבין עבודת השחקנים והשחקניות ועבודת היוצרים והיוצרת. היצירה נרקמת בסינרגיה, עליה הבמאית מנצחת. מהרגע בו אני מתחילה לעבוד על טקסט עם להקת שחקנים, זאת אחריות שלי לאפשר לשחקנים ולטקסט לצמוח מהמפגש שלהם, ולהעשיר את חווית הצופות. ויחד עם הדרמטורגים שאני עובדת איתם, נבחר רק טקסטים טובים, מאד טובים, בהם יהיה שילוב מאתגר ורצוי מפתיע בין תוכן וצורה –  או כזה הקיים בטקסט מראש או כזה המאפשר, אולי אפילו דורש."

איך היית מגדירה את סגנון הבימוי שלך?

"אין לי שיטה אחת לפיה כולם צריכים להתיישר. יש שפה אמנותית המורכבת מהבחירות שאני עושה יחד עם הצוות שלי. אני יוצאת לחקור את הטקסט תוך התייחסות לייחודיות של כל שחקן ושחקן, ובמקרה שלי – בעיקר השחקניות. תיאטרון, לשיטתי, הוא חוויה המשלבת כמה וכמה מרכיבים כמו אסתטיקה, סיפור, תנועה, ואלו ישזרו לתוך עבודת השחקן.

במסגרת פרויקט אייכמן – טרמינל 1, שהפך לטקס שחזור למצלמה, הקהל לוהק לתפקיד העד וחשוף למספר נקודות מבט (נקודת המבט של הפילוסופית חנה ארנדט, נקודת מבטו של התובע דוקטור גדעון האוזנר, ונקודת מבטו של המשורר והסופר חיים גורי, שהיה עיתונאי וסיקר את המשפט עבור העיתון "על המשמר") המועברות על ידי פרפורמרים ממדיומים שונים. יש שחקניות, ומוסיקאי, ומאיירת, ומעצבת, ומפיק וצלם. דרכם, בקולם ובגופם האירוע מתחולל."

האם מאפייני הבימוי שלך עברו שינויים בשנים האחרונות?

"אני בוחנת כל הזמן אפשרויות חדשות לפרוץ את הגבולות שלי עצמי ושל האמנים שאני עובדת איתם, לטובת טווית אותה מציאות ייחודית על הבמה. אני נמצאת בדיאלוג מתמיד מול מה שקורה בשדה, והצורך שלי לעורר שאלות בקרב הקהל."

אין ספק שדקל-אבנרי אינה מהססת לפרוץ גבולות ולאתגר את הקהל ביצירותיה. היא משוכנעת כי התקופה הנוכחית תוביל ליצירות משמעותיות בתיאטרון, ומי יודע, אולי יהיה ניתן לנער את האבק על עולם התיאטרון אשר שקע בנמנום בשנים האחרונות? באשר לאותה שאלה ותיקה-חדשה – האם קיימת חיה כזו – בימוי ישראלי? חלק גורסים שכן, חלק גורסים שלא. כך או כך, אין ספק כי כיום הבימוי הישראלי מתחיל לקבל את הקוים המאפיינים שלו. בקשר לעתיד – ימים יגידו.

"אני אוהבת הפקות שמעזות לא לדעת"

ראיון עם המחזאית והדרמטורגית שחר פנקס

מאת: אירית ראב

תיאטרון באר שבע, שהתעצם מאוד בשנים האחרונות, השיק לאחרונה את הרפרטואר החדש שלו לעונת 21/22. בין ההצגות המסקרנות, הכוללות יצירות מקוריות לצד עיבודים ליצירות קלאסיות, ניתן למצוא את "גיבור", אופרת ראפ מדע בדיונית מבית היוצר של עמית אולמן (העיר הזאת ועוד), "פיטר פאקינג פן", שני פרקים דרמטיים מאת עידו ריקלין ואייל וייזר ובבימוי אריאל נ. וולף, "קצר" יצירה על זוג נשוי שעולה על שרטון מאת נועה לזר-קינן ובבימוי רוני ברודצקי, בגילום זוג נשוי, מולי שולמן ואפרת ארנון, ו"-טופס 17", פארסה ביורוקרטית עם שירים מאת גיא מרוז. לרגל חגיגות השיבה לתיאטרון והשקת הרפרטואר, תפסתי לשיחה ווירטואלית קצרה את הדרמטורגית והמחזאית, שחר פנקס, שהצגותיה "האחים" ו-"המנקים", בבימוי שיר גולדברג, עומדות לעלות על במת התיאטרון הבאר-שבעי.

אשמח אם תספרי לי קצת על המסלול האמנותי-מקצועי שעשית, מהחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב לתיאטרון באר שבע.

"אני בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בתום הלימודים הייתי בטוחה שזה עניין של שבועות ספורים עד שאתחיל לעבוד בתיאטרון. זה לא קרה. הייתי בטוחה שהתיאטרון הישראלי מחכה לי. גם זה לא קרה. ואז, שיר גולדברג ואני החלטנו לא לחכות עוד. המשכנו את שיתוף הפעולה בינינו שהחל כבר בתקופת האוניברסיטה. כשאני כותבת, היא מביימת ובדרך אנחנו רבות ומשלימות. ככה עשינו מספר הפקות עצמאיות ומשם התגלגלנו. הראשונים שפתחו בפניי את הדלת לתיאטרון הרפרטוארי היו מיקי גורביץ בתיאטרון החאן ורותי טון-מנדלסון ואילן רונן בתיאטרון הבימה. בשנים האחרונים אני כותבת את המחזות שלי ומלווה יוצרים בתהליך דרמטורגי בעיקר בתיאטרון הבימה."

כבוגרת של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, את חושבת שלבוגרי החוג, שרבים מהם יוצרים בתיאטרון באר שבע, (כגון כפיר אזולאי, איה קפלן, שיר גולדברג, המנהלת האמנותית, וכמובן את), יש תהליך יצירה שונה מיוצרי תיאטרון אחרים? מאפיינים אחרים? אילו שיטות ו"טריקים" אימצת מהלימודים בחוג?

"אני לא יודעת, אני לא בטוחה לגבי בתי ספר אחרים וההבדלים בין בית ספר לבית ספר. אני כן יודעת שלימדו אותי מורים נהדרים. עדנה שביט, יוסי יזרעאלי, נורית יערי – הדברים שלמדתי מהם הולכים איתי עד היום. הם שינו את חיי. וכן, זה כיף לי מאוד לדוגמא כשאני עובדת עם כפיר אזולאי, איה קפלן, או שיר גולדברג או מור פרנק, העובדה שאנחנו מדברים את אותה שפה – זה מיד מחבר, מאפשר לדיאלוג להיות מובן יותר, קל יותר."

שחר פנקס. צילום: רוני כנעני

מתי נדבקת בחיידק התיאטרון?

"מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לכתוב. לספר סיפורים. דבר שלא פעם סיבך אותי בצרות. הסיפורים, אני מתכוונת. כשהם גולשים לעולם המציאותי הם נקראים לא פעם "פנטזיות" או "שקרים", ככה שכבר כילדה קטנה למדתי, שהדרך הכי טובה שלי להמשיך לספר סיפורים ולא להסתבך בצרות, היא לכתוב אותם על דף. כילדה האמנתי שאני אהיה סופרת. והגעתי לחוג לתיאטרון למסלול כתיבה ובימוי כי חיפשתי מקום לכתוב בו. לא שלא הכרתי מחזות או תיאטרון אבל לא הייתי משוכנעת שזה המקום הנכון בשבילי. ואז בשנה הראשונה ללימודים באוניברסיטה נחשפתי בעוצמה ובאינטנסיביות  לכותבים כמו לורקה, שייקספיר, סופוקלס, צ'כוב, ברכט ועוד. המבנה הדרמתי, הדרמה הדחוסה, הפעולה הישירה , הצמצום ועוד – ואני ברגע אחד הרגשתי שאת זה אני רוצה לחקור. שבזה אני רוצה להתנסות. הטקסטים והמבנים הדרמטיים קסמו לי וריתקו אותי ואתגרו אותי. אז והיום."

ניכר שאת ושיר גולדברג, המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע, עבדתן רבות ביחד. תוכלי לספר קצת על העבודה עמה?

"שיר ואני עובדות ביחד מאז ימי האוניברסיטה, מדובר על למעלה משני עשורים (אלוהים ישמור!)  במהלך השנים למדנו לעבוד טוב ביחד, לחזק אחת את השנייה ולהוציא את המיטב זו מזו. אבל לא תמיד זה היה פשוט ולא תמיד זה היה מוצלח. שתים זה כוח, ללא ספק. וזה הרבה פעמים נותן בטחון. אבל כשמשהו באיזון לא נשמר, זה יכול גם להיות הרסני. לדוגמא, במקרה שאחת נופלת או מתערערת, היא עלולה בקלות להפיל ולמשוך אחריה את השנייה ואז זה מדרון חלקלק, שלא פשוט להיחלץ ממנו. אני חושבת שהעובדה שנפרדנו גם, ושלכל אחת יש את העשייה שלה והמרכז שלה, מאפשרת לנו להיפגש בתהליך היצירתי ממקום שקט יותר. מה עוד שלמדנו לכבד את הגבולות וההגדרות, זאת אומרת אני למדתי, אני הייתי הבעייתית יותר לדעתי. אבל היום כל אחת יודעת את מקומה בהפקה. בפועל, בעבודות האחרונות שלנו כשיש לנו רעיון אנחנו מדברות וחוקרות אותו, אם אני כותבת,  אז שיר בכל צומת משמעותית קוראת, מגיבה ומייעצת. כשתהליך סיום המחזה הוא כבר תחילתו של הפענוח הבימתי, ואז בהדרגה אני זו שמתחילה להיות העין החיצונית ולשאול את שיר שאלות."

שאלה קצת קשה, אבל את יכולה לומר איזו יצירה מיצירותייך כמחזאית, את אוהבת במיוחד, ולמה?

"קשה לי להגיד איזה מחזה אני הכי אוהבת, כי אני רואה את הפגמים בכל מחזה. לא מתוך הלכאה עצמית אלא… לא יודעת. קשה לי להגיד איזה מחזה אני הכי אוהבת. אבל אני כן יכולה לראות ההתקדמות וההתפתחות ממחזה למחזה, וזה גם הישג. נדמה לי. שהצלחתי לתרגם את החוסר מרוצות שלי במחזה אחד, לכתיבה של מחזות חדש. ואני ממשיכה דרך אגב, המחזה שאני כותבת עכשיו הוא מתוך השאלות ששאלתי את עצמי אחרי שסיימתי לכתוב את הבא אחריו." 

המחזה שכתבת, "האחים" מבקש להציג תרחיש בדיוני של שני שליטים העומדים להתחלף בשלטון, ונמצאים בנקודת השיא בתקופת הרוטציה. זה מאוד מזכיר את השלטון הנוכחי, ועם זאת, מהדהד תקופות קדומות יותר, שכן המחזה מבוסס על יצירות של אוריפידס ואיסכילוס. אעז ואומר שהפרמיס מתכתב במידה מסוימת גם עם יצירות של אלוני, בעיקר עם "אכזר מכל המלך". מה ביקשת להגיד בהצגה זו?

"האחים הוא מחזה שנכתב בהשראה לשתי טרגדיות יווניות, "הנשים הפיניקיות" ו-"שבעה נגד תבי". העלילה מתמקדת בזמן שבו אדיפוס העביר בלית ברירה, את השלטון לשני הבנים שלו. השניים הסכימו למלוך ברוטציה שנה-שנה. אבל לאחר כשנה מסרב האח שבשלטון לפנות את מקומו והדבר גורר את כולם לכאוס ומלחמה וכמו בכל טרגדיה טובה, יש מוות בסוף ושני האחים מתים זה מחרבו של זה. מעניין אותי להתעסק ברגע הזה שבו המוסר משתנה (נחצה) כשכוח או שררה נכנסים לסיפור. זה סיפור שהפוליטי והאישי והמשפחתי מתערבבים ביחד, ושהערכים הבסיסים של הדמויות עומדים במבחן. וזה מעניין לי לכתוב אותם, כשזה קורה להם."

יצירה מסקרנת נוספת שלך, "המנקים", מבוססת על חומרים דוקומנטריים מחייהם של מנקות ומנקים. תוכלי לספר מעט על תהליך היצירה? איך הגעת לנושא היצירה ואל המרואיינים ועם אילו משוכות נתקלת בדרך לחשיפת הלכלוך שבדרך כלל נוהגים לטאטא מתחת לשטיח?

"הרבה זמן אני מפלרטטת עם הרעיון ליצור יצירה דוקומנטרית, זה עולם חדש עבורי ואני רק בתחילת המסע. הפרויקט הזה עתיד לעלות רק בעונה הבאה הבאה. אני כן יכולה להגיד שמעניין אותי מאוד להתנסות ביצירה כזאת ושאני יותר ממאושרת ששיר גולדברג ושמוליק יפרח הסכימו לצאת אתי למסע." 

"האחים". צילום: תום גץ

בהצגה "אחד משלנו", שגם נכללת ברפרטואר החדש של תיאטרון באר שבע, את חולשת על הדרמטורגיה. תפקיד שבדרך כלל נחבא מעט אל הכלים. תוכלי לספר על התפקיד ועל תהליך היצירה שעברת לצד הבמאי כפיר אזולאי?

"כבר עשור שאני עובדת כדרמטורגית. גם בתיאטרון באר שבע או החאן, אבל בעיקר בתיאטרון הבימה. אני אוהבת  מאוד את המסע המשותף עם הבמאי או הבמאית משלב הרעיון ועד עליית ההצגה בפני קהל. לצערי אני תמיד נסחפת לתוך הפקות ומתקשה ללוות רק מרחוק. ומאוד נהנית שכל תהליך שונה ודורש ממני דברים אחרים. יש הפקות שעיקר המאמץ הוא בעבודת הכתיבה, הפקות אחרות שהפענוח הבימתי הוא העיקר ועוד. אני נהנית מהגיוון ומהאתגרים. נהנית לעבוד בתוך צוות, לעשות תחקיר על נושא או תקופה,  אני לומדת הרבה בתהליכים האלו, ובעיקר אני אוהבת הפקות שמעזות לא לדעת, שמעזות לבדוק חיבורים חדשים אם זה בטקסט או ביחס בין הקהל לאירוע התיאטרוני."

ולסיום, מה את מאחלת לעצמך בעוד 10 שנים? אילו יצירות את חולמת ליצור, כמחזאית וכדרמטורגית?

"אני לא יודעת. לפני עשר שנים אם היית שואלת אותי, לא הייתי מאמינה שאני אהיה במקום שאני נמצאת בו, מבחינה מקצועית  או אישית, אז אני רק אגיד, שאני מקווה שעשר השנים הבאות ימשיכו להפתיע אותי. ואני מקווה שאני אמשיך ליהנות מהעשייה."

לאור מגוון יצירותיה הרבות והטובות של שחר פנקס, שחושפות נבדכים חשוכים של החברה הישראלית ואבני היסוד של תרבותה, ניתן להניח ולקוות שגם עשר השנים הבאות ימשיכו להפתיע אותה ביצירה שופעת ומהנה.

"אתם לא תשכחו אותי, נכון?"

על ההצגה "דף חלק"

מאת: דנה שוכמכר

ההצגה "דף חלק" הועלתה לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו 2021 מייסודו של יעקב אגמון וזכתה בפרס ציון לשבח, כעת היא עולה בתיאטרון "תמונע". זוהי יצירה המשלבת בין שני מדיומים אמנותיים – תיאטרון ואמנות פלסטית, ומציגה לצופים את הסיפור המשפחתי של השחקנית, שגם כתבה אותה. תוך כך, היא מנסה לענות על השאלה מה משאירים לנו קרובי המשפחה ומה אנחנו משאירים לאחרים?

על הבמה, מסתעף מסע מרתק של השחקנית והיוצרת מיכל סבירוני אל עברה, המבקש לנסות ולהתמודד עם מה שהיה ומה שכעת, תוך הצגת צמתי התמודדותה עם התא המשפחתי, השאיפות שלה, המשברים והאימהות. סבירוני עושה זאת תחת שתי פריזמות מעניינות, לכאורה שונות זו מזו, אבל משיקות בקווים רבים, התיאטרון והאמנות הפלסטית. השימוש באמנות הפלסטית מאפשר לה לצייר על הבמה את טיב היחסים בינה לבין אמה, ולהוביל אותה לשיא דרמטי של מאבק בין עולמה האישי והרגשי לבין העולם המעשי, בין מימוש חייה לבין מימוש האמנות. מכאן, מובן ההקשר המהותי עם הוריה שהמסירות שלהם מתנגשת עם הדאגות שלהם לעתידה. את המהלך הזה מגלמת סבירוני בדרמטיות בשילוב עם אלמנטים קומיים, תוך שהיא לא מהססת ליצור קשר ישיר עם הקהל.

הדרמטורגית מיקי מבורך הצליחה לנתב את המתחולל על הבמה ביד נטויה של הומור ודרמה כואבת, דבר המתעצם על ידי המשחק המכמיר והנפלא של סבירוני. כל זאת, בתוך עיצוב נהדר והולם של הבמה החשופה, התחומה בין משטחי ציור, ציורים תלויים, מונחים על הבמה, ואף על גופה של השחקנית, מה שמאפשר לצופים להיחשף להתפתחות הנפשית והרגשית של הגיבורה. אלו, מועשרים על ידי התלבושות, הבובות והאביזרים המרהיבים של ליאוניד אסילוב.

מתוך "דף חלק". צילום: ז'ראר אלון

האווירה באולם, האמנותית והסדורה, המוקפדת והיוצאת מהקווים, מזמינה את הקהל להיכנס לעולמה של המשפחה ולהתוודע לדמויות המשפחה, המגולמות על ידי הבובות, המתופעלות באופן הולם על ידי סבירוני. יש לציין כי הישג ההצגה טמון בשילוב בין עיצוב הבמה לבין התמונות והסיפורים, החושפים בפני הצופים מיקרו-קוסמוס מרתק של משפחה אחת, המגולמת באופן אינטר-טקסטואלי ורב-תחומי, המשליך על הרצון האוניברסלי, המקרו, של כל אחד ואחת, ילד ומבוגר, שיאהבו אותו ולא ישכחו אותו.

לסיכומו של דבר, הביצוע הנהדר, האנושי והחם של סבירוני מצליח להציג על הבמה פורטרט אנושי של אישה צעירה, חכמה, מצחיקה ומבולבלת, רגישה ובעלת חוש הומור, המוצאת מפלט באמנות, על כל סוגיה.

 דף חלק

תיאטרון תמונע

יוצרת ומבצעת: מיכל סבירוני

שותף ליצירה ועיצוב מוסיקה: יוני טל

עיצוב תאורה: עדי שימרוני

תלבושות, בובות ואביזרים: ליאוניד אסילוב

דרמטורגיה: מיקי מבורך

הפקה: שני  לוזון

 מועדים עתידיים:

6/7/21 19:30

7/7/21 20:00

המילים שנותרו מאחור

על ההצגה "די כבר עם השקרים שלך"

מאת: אירית ראב

באחד השיעורים שטלי הכט לימדה בחוג לתיאטרון, בקורס "איך להכין עבודות אקדמיות", אי אז בעשור הראשון של שנות האלפיים, היא ניסתה להמחיש כיצד לנסח שאלת מחקר ממוקדת וטובה – "אתה מסתכל על קיר לבנים במבנה בתחנת רכבת. כעת, אתה ממקד את המבט ומסתכל רק על החלק המרכזי של קיר הלבנים. כעת, אתה ממקד את המבט ומסתכל רק על שורת הלבנים שמתחת לחלון עם אדנית הפרחים האדומים. עכשיו, אתה ממקד את המבט ומסתכל רק על הלבנה שמתחת לפרח השמאלי ביותר באדנית – הלבנה הזו, זו שאלת המחקר שלך. היא תאפשר לך לבחון באופן ממוקד את הכלל." הלבנה הממוקדת והמלוטשת הזו מקבלת ביטוי דרמטי נפלא ביצירה "די כבר עם השקרים שלך", שיצרה בשיתוף ניר פרנקל, ועולה בימים אלו בתיאטרון תמונע.

אציין, בגילוי נאות, כי חייבות, שאני מכירה ומעריכה את טלי, שמעתי את הסיפור הזה כשלמדתי אצלה בקורס שהעבירה, אי אז בתחילת שנות האלפיים. גם היום, אני נעזרת בו כדי להמחיש לתלמידים שלי, אותם אני מלווה בתהליך כתיבת העבודות, איך לכתוב שאלת מחקר טובה. אבל, וזה אבל גדול, אין בכך בכדי להטיל רבב באובייקטיביות של הביקורת המונחת לפניכם, שכן לא היה לי שום חלק בתהליך היצירה. לכן, עליכם לראות בכתוב, שחור על גבי צג, בתור אמת פשוטה. והאמת היא, שההצגה שהכט ופרנקל יצרו היא אחת ההצגות הטובות ביותר שראיתי בחיי, וראיתי הרבה.

נתחיל בכך שההצגה הזו עשויה היטב. אני לא מדברת על אותם כללים טרחניים של "מחזה-עשוי-היטב" שלומדים בבגרות, אלא זו הצגה שכשצופים בה, פשוט מרגישים שהיא עשויה ממש טוב, הכל שם יושב בדיוק במקום, מלוטש למשעי. היצירה הזו ידעה תלאות לא מעטות, היו לה שלושה מועדי בכורה שנדחו, פעמיים בגלל הקורונה ופעם נוספת בגלל מבצע הלחימה שהיה. במידה מסוימת, זהירה משהו, אולי ניתן להגיד שהעכבה היתה לטובה, שכן זה אפשר ליצירה להתבשל עוד קצת בציר התיאטרלי שלה ולהיות טובה אפילו עוד יותר ממה שהיתה אמורה להיות.

"די כבר עם השקרים שלך". צילום: ערן אבן

ההצגה, המבוססת על ספרו של פיליפ בסון "די כבר עם השקרים שלך", מגוללת את סיפורו של סופר מפורסם, הרואה במקרה בתחנת הרכבת את אהוב נעוריו, מה שגורם לו לשחזר את סיפור האהבה הראשונה שלו עם תומא, הגבר-גבר של התיכון, באמצע שנות השמונים, באחת מעיירות צרפת השמרניות.

שחקני היצירה, שחף ברגר, תומר נהיר פטלוק ולירן מזרחי, מפגינים עוצמה ורכות. הם מודעים לכלל הרבדים החבויים והגלויים של הדמויות אותם הם לובשים, ובהחלט מבטאים זאת במשחקם. מזרחי בתור תומא ממחיש בצורה מכמירה ונהדרת את הלבטים של בחור צעיר שמחד נתפס כאליל הבנות ושאמור לרשת את אביו, על כל המשתמע מכך, ומאידך, הולך בצד השני של פסי הרכבת ונמשך לבנים. שחף ברגר בתור פיליפ הצעיר, התלמיד המצטיין, החנון והחמוד, מצליח לעורר חמלה, הזדהות ופרצי צחוק רבים בקרב הקהל, ולהפגין את האמביוולנטיות הזו בין רצון לצעוק לכולם את בשורת האהבה הראשונה לבין הצורך לשמור אותה בסוד לבין שברון הלב הצפוי לבוא. תומר נהיר פטלוק בתור פיליפ המבוגר והמפוקח, שלבו נשבר זה מכבר, מצליח להמחיש מצד אחד את ההתרפקות על העבר ומצד שני, את הכוויה שהעבר יצר על הלב, וטבע על העור.

הבימוי המדויק והמעמיק של הכט ופרנקל מאפשר לגבש את שלוש הצלעות של המשולש הדרמטי שעל הבמה ולהפוך אותו לכדי ריקוד סלואו אינטימי ומחושב, הנכנס עמוק עמוק לחדרי הלב. אותה תחושה שפיליפ הצעיר חש לקראת סוף ההצגה אינה תחושה להט"בית בלעדית, כל אדם שאהב וננטש, בטח ובטח כשהנטישה היא מיידית וללא הכנה, מכיר את התחושה הזו – כאילו מישהו בא, הכניס יד לבית החזה ותלש חלק מהלב, ואתה אמור להמשיך לחיות ככה, מדמם את המילים שנותרו מאחור, שפעם יכולת להגיד לאהוב לבך ועכשיו אתה חייב לשתוק. עצם העובדה שפיליפ נאלץ לשמור את מה שקרה בסוד ולא לספר לאף אחד, כי מה יגידו ואיך יגיבו, הוא שמעצים את התחושה המצמיתה הזו.

יש לציין לטובה גם את התפאורה המינימלית, המדויקת אף היא, שעוצבה על ידי נאוה שטר. סיפור האהבה והשלכותיו בעבר ובהווה מקבלים ביטוי באמצעות שני לוחות סמי-שקופים ושלוש תיבות. כל אלו, משמשים למספר רב של שימושים והופכים מחלונות בית הקפה בתחנת הרכבת לקירות אולם ההתעמלות בו האהבה זכתה לגילוי ומימוש, ועד לכיסאות בביתו של הסופר, בפגישה הנערכת לעת ערב.

צילום: ערן אבן

בניגוד ליצירות אחרות, המעבדות יצירות ספרותיות לבמה, "די כבר עם השקרים שלך" לא נפלה לבור של "לספר את הספר" על ידי הדמויות, במקום זאת, לצד עיבוד השורות לרפליקות והתרחישים לסצנות, הדמויות כתבו שורות ומילים חשובות מהיצירה הספרותית על גבי הלוחות המחיקים. בכך, היוצרים הצליחו לתת מקום לשורות החשובות שצרובות בעורו של הסופר ולאפשר להן להדהד עוד קצת בתודעת הצופים, גם ברקע של סצינות אחרות ביצירה (באופן מעניין, הכט ופרנקל, העוסקים גם בהוראה, הצליחו לשלב ביצירה אלמנטים בית-ספריים כל כך כמו הלוחות הללו). ההתרחשות הבימתית לוותה בפסקול נפלא של שירים משנות השמונים, שעובדו על ידי עידן-דוד חיים, דבר שרק העשיר את היצירה וגרם למיתרי הלב של הצופים, בייחוד אלו שנולדו בתקופה זו ומתרפקים על המלודיה המסונתזת הנהדרת שמאפיינת את התקופה הזו, לרטוט עוד יותר.

אז אם נחזור על עיקרי השיעור – אם תיקחו יצירה טובה כמו זו של פיליפ בסון, תעשירו אותה על ידי שני יוצרים מוכשרים כמו טלי הכט וניר פרנקל, תעניקו לשלושה שחקנים מצוינים כמו שחף ברגר, תומר נהיר פטלוק ולירן מזרחי לגלם את הדמויות ותוסיפו קורטוב תפאורה איכותית והרבה שירים משנות השמונים, בהחלט תוכלו לקבל הצגה מעולה, שמחד נותנת אגרוף חזק-חזק בבטן ומאידך, עושה חשק לעוד.

די כבר עם השקרים שלך

תיאטרון תמונע

עיבוד לספרו האוטוביוגרפי של פיליפ בסון

תרגום: דורית דליות

מחזה ובימוי: ניר פרנקל וטלי הכט

משחק: תומר נהיר פטלוק, שחף ברגר, לירן מזרחי

עיצוב חלל ותלבושות: נאוה שטר

מוסיקה מקורית ועיבודים: עידן-חיים דוד

עיצוב תאורה: מתן פרמניגר

הפקה: אילור מזרחי

ניהול הצגה: זוהר פורים

עיצוב גרפי: צחי אסא

מועדים עתידיים:

27/7/21 20:00

6/8/21 20:00

21/8/21 20:00

ואולי לא היו הדברים מעולם

על ההצגה "הדירה של רוזה"

מאת: אירית ראב

אחד הדברים הטובים ביותר בלחזור לתיאטרון אחרי היעדרות ממושכת הוא ההבנה עד כמה התגעגעת לטקס הישן נושן הזה של להראות את הכרטיס לסדרנית, להיכנס לאולם הממוזג, לחפש את הכיסא, לגלות שקיבלת כיסאות ממש טובים ושיש מקום לרגליים, לכבות את הטלפון ולחכות שעולם חדש ומופלא יתגלה על הבמה. ההצגה החדשה והיפה של תיאטרון באר שבע, "הדירה של רוזה", מאת איה קפלן ושחר פנקס, ובבימוי קפלן, בהחלט מציגה עולם מופלא, אם כי לא כל כך חדש לצערנו.

ההצגה מגוללת את סיפורה של רוזה, קשישה בת 80 המתגוררת בגפה ומתמודדת עם תלאות הגיל, דרישות הבנים ואובדן החיים שהכירה, טרם הפנסיה. כאנלוגיה יפיפיה להתפרקות עולמה של רוזה ופרידה מהמוכר לה, הדירה היציבה והטובה שלה מתפרקת תוך כדי הצגה. זה מתחיל בטפטוף מהתקרה והולך ומתדרדר לכדי מדפים וספרים שנופלים אל הרצפה, עד לכדי התפרקות טוטאלית. ההתרפקות על העבר וההתפרקות של החיים המוכרים בהווה מקבלות ביטוי נהדר על ידי עיצוב התפאורה של סבטלנה ברגר. ברגר יצרה על הבמה עולם וויזואלי של הסבתות של כולנו, מוכר ואהוב ומדויק עד לרמת הפרטים הקטנים, מהספריה ועד לכיסאות העץ והפטיפון הישנים. אפילו פרטים שבתחילה נראו בלתי הגיוניים, כמו עציץ שנתלה במיקום גבוה, כזה שאין סיכוי שרוזה תגיע אליו או תטפס על משהו מבלי ליפול, נעשים ברורים ככל שהעלילה מתקדמת והצופים מתחילים להבין את המשחק בין היש לאין, בין האובדן להיאחזות בקיים.

הדירה של רוזה. צילום: מעין קאופמן

דמותה של רוזה מגולמת בעדינות ובעוצמה על ידי סנדרה שדה הנהדרת (הדמות מגולמת במקביל על ידי רבקה מיכאלי). רוזה של שדה מוצגת כאישה שראתה הרבה בחייה ואינה מוכנה שיערערו אותה או יגרמו לה לאבד את שווי המשקל הפיזי או הנפשי. היא מודעת לחוזקה, אך מאידך מודעת גם לכך שכוחה אינו כפי שהיה פעם. הכוחות המשלימים הללו, כמו גם התסכול של רוזה, וגם של ילדיה, הוא הלב הפועם של ההצגה הזו. מעבר למשחקה הנפלא של שדה, יש לשבח גם את יתר השחקנים בקאסט על משחקם העדין והמדויק. כמו לאותו עציץ גבוה, תשומת לבי הוסבה גם לאדוה עדני המצוינת, שגילמה את עורכת הדין לאה מזעקי. אדני הבריקה לשחק את עורכת הדין הממולחת וידעה לתעל את כישוריה וכישרונה בכל רבדי התפקיד שגילמה, מרמת הקול והפיזיות ועד לרמת הטיימינג הקומי הנדרש.

בשורה התחתונה, זוהי הצגה נפלאה, המציגה בעוצמה רכה וחומלת את מצבם של רבים מבין בני הדור המבוגר – את ההתרפקות שלהם, ושלנו, על מה שהיה פעם, את ההתפרקות של ההווה והתסכול המתלווה לכך, ואת ההשלמה עם מציאות חדשה ואחרת.

הדירה של רוזה

תיאטרון באר שבע

מאת: שחר פנקס ואיה קפלן

בימוי: איה קפלן

משתתפים: רבקה מיכאלי/סנדרה שדה, מולי שולמן, טלי שרון, רון ביטרמן, אדוה עדני, איתי צ'מה, אלמוג רוזנו/נעם ברמט, אופיר לוי/רותם לוי

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: יהודית אהרון

תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אבי בנימין

תנועה: עמית זמיר

מועדים נוספים:

25/8/2021, 20:30

שחיתות היא לא המצאה ישראלית

על ההצגה "חדשות אחרונות"

מאת: אביבה רוזן

ניקו ניתאי היה אושיה חשובה מאוד בפרינג' הישראלי בפרט ובתיאטרון הישראלי בכלל. ניתאי, שהקים וניהל את תיאטרון "הסימטה" ולאחר מכן את תיאטרון "קרוב" בתחנה המרכזית, כדי להתקרב לכל פלחי האוכלוסייה ולהגיע עד לאנשים שלא יילכו לתיאטרון אם הוא לא יגיע אליהם, נפטר לפני יותר משנה, בתחילת הקורונה וסגירת התיאטרון.

לאחרונה, תיאטרון "קרוב" התעורר לחיים מחדש, לאחר תרדמת הקורונה שנכפתה עלינו ולאחר מבצע "שומר החומות". ההצגות הראשונות של התיאטרון היו מחווה וחגיגה לכבודו, לציין ביתר שאת את זכרו ופועלו של ניתאי. זכיתי לחזות באחת ההצגות במסגרת הזאת, "חדשות אחרונות", של חברו הרומני של ניתאי, מיכאל סבסטיאן. ההצגה נכתבה כבר לפני שלושים שנים, אך מעבר למסגרות הזמן והמקום, היא רלוונטית כתמיד, ומדברת אל הקהל הישראלי כפי שדיברה אל הקהל הרומני של ימי צ'אושסקו האפלים.

קשרי הון-שלטון-עיתון מוצגים כאן בצורה סאטירית, כך שאיננו יודעים אם לצחוק או לבכות. ליתר  ביטחון אנחנו צוחקים. גם הבימוי הגאוני של ניתאי מעביר היטב את הדלות של האנשים שנסחפים לשיטות קטנות וגדולות של סחטנות, גניבות קטנות ומניפולציות זולות כדי להרוויח עוד כמה נגיסות מזון וחיים. גם התפאורה ממחישה בדיוק את דלות העולם שבו אנחנו נמצאים, ומדגישה את עליבותו, ובתוכו את עליבות בני האדם הפועלים בעולם מעוות שאינו מתיר אמונות וערכים, אלא רק דרכי פעולה הישרדותיות.

חדשות אחרונות. צילום: אלי כץ

סיפור ההצגה סובב סביב מאמר אקדמי שהשתרבב בטעות של בית הדפוס לתוך עיתון יומי קטן ובלתי חשוב. המאמר הזה מתפרש על ידי אנשי ממון כניסיון סחיטה, כתגובה לעסקאות ענק מושחתות. מכאן, מתגלגלת לה הסאטירה, עם טוויסטים שונים בעלילה שממחישים את הטבע האנושי, ואת הדרכים הרבות מספור שניתן לעוותו. הבימוי מתעכב על עיצוב דמויות ייחודיות החודרות ללב, כיוון שניתן להרגיש את הלחץ שמופעל עליהן ואף להזדהות עמו במידת מה. זה בהחלט חלק מגאוניות הבימוי שהופך מפרטיקולרי לאוניברסלי. 

אמנם, המקום והזמן הם ספציפיים, אך התמה של שחיתות, שמאפיינת משטרים ומדינות רבים בעולמנו, היא כלל עולמית, ומדברת אל הקהל הישראלי, שיש לו התמודדויות משלו עם בעיות של שחיתות שנובעות מטבע אנושי חמדן. שחיתות שמעוותת כל חלקה טובה, מאיינת ערכים מרכזיים של האדם, ולא רק יושר ומוסר אלא גם עשיית הטוב, אמפתיה לאחרים והגשמה עצמית. מעט מאוד נותר מכבוד האדם במשטרים בהם מולכת השחיתות, ובלי כבוד לאחרים וכבוד עצמי, רמיסת נפש האדם היא מהירה. האדם ההישרדותי פועל בכל דרך מנוולת כדי לשמור על עורו ולהציל את עצמו.

הסאטירה מושחזת היטב, לכן אנחנו צוחקים. בפנים, ייתכן שהנפש בוכה.

חדשות אחרונות

תיאטרון קרוב

מאת: מיכאל סבסטיאן

תרגום, עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי

משחק: מורן אלון, אושר בית הלחמי, מרטין בלומפנפלד, אופיר דואן, גל ישראלי, אבנר מדואל בן-יהודה, אסף מור, לירן נעמן, יואב סדובסקי, יפתח רווה, שיר שטרית.

ייעוץ אמנותי: דורית ניתאי נאמן

מוסיקה: אור מצא

תפאורה: צבי פלדמן

תלבושות: אהובה ארז

תאורה: רונן בכר

ע. במאי: גיא ישראלי

מועדים קרובים:

29/6/21, 20:30

תמונה פיוטית מדויקת

על ההצגה "הכלה וצייד הפרפרים"

מאת: דנה שוכמכר

המחזות של נסים אלוני אינם פשוטים עבור קהל הצופים בתיאטרון ובכל זאת בתקופה האחרונה מספר תיאטראות  בוחרים להציג כמה מהמחזות שלו, כך למשל, בתיאטרון הבימה מוצגת ההפקה "האם יש מקקים בישראל?" ותיאטרון "גשר" בחר להציג את המחזה "הכלה וצייד הפרפרים". העלילה, שנכתבה בהשראת ציור של יוסל ברגנר, מתרחשת בפינה בפארק בה נפגשים צייד הפרפרים בשם גץ וכלה ושמה מי, המיועדת להינשא באולם האירועים של הפארק אך ברחה משם כי החתן שלה איחר להגיע. גץ, פקיד ביטוח משופם, המגיע לפארק כדי לצוד פרפרים, אך לא מצליח במשימתו למרות הציוד הרב עמו הגיע. הפגישה שלהם משבשת את סדר יומו של גץ וגורמת למי לתהות לגבי חייה בכלל ולגבי כוונתה להינשא בפרט.

ההצגה עוסקת בהחמצה, המומחשת היטב באמצעות דיאלוג פיוטי-קומי של אלוני ובמשחקם הנפלא של שני שחקנים מבריקים, אפרת בן צור בתור הכלה וסשה דמידוב בתור הפקיד-צייד. השניים נעים לאורך כל היצירה בין ייאוש וכבדות לבין קלילות וקלות דעת, ומעלים תהיות על זוגיות מול בדידות, אהבה מול אכזבה.

אלוני נותן במה לטראגיות האבסורדית של הדמויות, והמחזה מתכתב היטב עם מחזות אחרים כמו "מחכים לגודו" לבקט או "הכיסאות" ליונסקו. דבר זה, מקבל חיזוק תודות למשחק המרגש והכואב של בן צור ודמידוב. שילוב המשחק של השניים, שעבדו יחד בכמה וכמה יצירות, מתעצם בהצגה זו וממחיש בצורה נפלאה את השיאים הדרמטיים של היצירה. דמידוב יוצר דמות כאובה ובודדה של פקיד אפור בעל שגרה אפורה, המבקש להגיע לגן על מנת להיחלץ משגרת יומו. מנגד, בן צור הכניסה לדמות אותה היא מגלמת קורטוב של טירוף הניכר ברגעי שתיקה או התרסקות, ויוצר קסם על הבמה. לצד מי וגץ, מופיעות בקולותיהן דמויות נוספות ביצירה – דמות הכרוז המגולמת על ידי נטע שפיגלמן, ודמות החתן המגולמת על ידי דורי פרנס, המבקשות לשלוט על הנעשה בפארק ובחיי הדמויות.

באופן מעניין, יאיר שרמן הבמאי בחר להציב את המפגש בין הכלה לצייד בתוך שורות כיסאות הצופים, בעוד הקהל יושב על כיסאות בשטח הבמה. החוויה של צפייה בהצגה במקום בו נמצאת בדרך כלל הבמה היא ייחודית ומרתקת. בהיעדר במה קונבנציונאלית השחקנים יוצרים את המציאות הבדיונית בין הכיסאות עליהם יושבים הצופים בהצגות אחרות. בכך, בין הכיסאות בהפקה של שרמן, נוצרת זיקה נוספת, מרתקת במיוחד, ליצירתו של יונסקו.

הפרשנות של ברגנר זכתה לתפאורה מרשימה אותה עיצבה פולינה אדמוב, והיצירה כולה לוותה על ידי המוזיקה הנהדרת של אבי בנימין. אלמנט מעניין נוסף שהעצים את היצירה לשחקים חדשים הוא התזמורת החיה שליוותה את המתרחש על הבמה והיוותה כשחקן נוסף שהביע את קולו.

לסיכומו של דבר, זוהי הזדמנות נהדרת לצפות בטקסט הפיוטי של אלוני קם לתחייה בשנית בגרסה של תיאטרון גשר. משחקם של דמידוב ובן צור מרגש וכואב, היוצר צחוק ודמע גם יחד. בדיאלוגים ביניהם, הטקסטואליים והמשחקיים כאחד, הם יוצרים תמונה פיוטית ומדויקת, המעצימה את כוונותיו הדרמטיות של אלוני.

הכלה וצייד הפרפרים

תיאטרון גשר

מאת: נסים אלוני

בימוי: יאיר שרמן

שחקנים: אפרת בן-צור, ישראל (סשה) דמידוב

קולות מאחורי הבמה: נטע שפיגלמן, דורי פרנס

תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב

מוזיקה: אבי בנימין

תאורה: נדב ברנע

סאונד: מיכאל ויסבורד

ע. במאי: ניצן נוימן

תזמורת סימפונט רעננה:

כינור ראשון: ריטה שטיינפר

כינור שני: ישי רץ

ויולה: יעקב ספיטקובסקי

צ׳לו: גרגורי יאנובסקי

קונטרבס: מיכאל אנוחין

חליל: בוריס סולומוניק

חליל: סיוסנה חלופוביץ׳

חליל: נועה ברקוביץ׳

קלרינט: טלי הירשפלד

אבוב: עילי מישור

בסון: דימה מזור

קרן יער: אלכסיי קוסטילב

חצוצרה: מרט גורביץ׳

הקשה: ולדימיר קפלן

מנצח: בוריס זימין

צילום בכתבה: דניאל קמינסקי

מועדים נוספים:

14/6/21 20:00

15/6/21 20:00

21/6/21 20:00

אין שעמום לרגע

על ההצגה "האם יש מקקים בישראל?"

מאת: דנה שוכמכר

העלילה של ההצגה "האם יש מקקים בישראל?" מאת ניסים אלוני ובבימוי מרט פרחומובסקי עוסקת בלהקת שחקנים נודדת בראשות האמרגן אוסקר מאק-מנדל. להקת השחקנים נעה בין ערי אירופה ומציגה מופע בידור העוסק בייסורי היהודים. ללהקת השחקנים מצטרפים לייבו הפלסטיני ומוד הנוצריה, דבר אשר יוצר מתח רב בקרב חברי הלהקה, בייחוד בלוט השחקן המוביל. תוך כך, מצטרף פראנץ, מפקד מחנה ריכוז לשעבר הנחשב למת. הוא מופיע פתאום וגורם לטלטלה רבה עבור ביאטו הליצן, שכן בין השניים התפתח רומן אסור, במהלך תקופת המלחמה. לקלחת זו, נוספים גם צמד רוצחים המחפשים דרכים שונות לפגוע בחברי הלהקה. נראה כי במחזה של אלוני יש הכל – נאצים, יהודים, ניצולי שואה, טרוריסטים  דמויות מן המקרא, ערבים ומנהלי קרקס.

בשנת 1987 התחילו להפיק את ההצגה בתיאטרון "הבימה", בבימויו של ניסים אלוני. עם זאת, באמצע העבודה, אשר ארכה למעלה מחצי שנה, ההפקה הופסקה והמחזה נגנז. לאחרונה, מרט פרחומובסקי הרים את הכפפה המאובקת והתניע מחדש את ההפקה, שעובדה מחדש על ידו ועל ידי דורי פרנס.

מהעולה בהצגה, אין ספק שאלוני אהב תיאטרון וכתב לתיאטרון עם כל העומק והבסיס האינטלקטואלי הנדרש לכך. אהבת התיאטרון וניתוחו בהחלט ניכרים על ידי המשחק הוירטואוזי של השחקנים, הלחנים והעיבוד המוסיקלי הנפלא של יוני רכטר, ועיצוב התפאורה היפה של זוהר שואף. ההצגה מוצגת באולם "בלאנש רפפורט" האינטימי ומתחילה כשהשחקנים נמצאים ביציע ולאחר מכן יורדים במדרגות לקהל. בשלב מסוים השחקנים עולים על הבמה ובחלק השני של ההצגה, יורדים שוב לקהל. השחקנים עוברים בין הצופים והקרבה הגדולה והתנועה המתמדת בין אזורי המשחק גורמות לקהל הקשבה רבה יותר- מדובר על הפקה דינאמית בה אין שעמום לרגע.

שיתוף הפעולה הנפלא בין מרט פרחומובסקי, דורי פרנס וצוות השחקנים המרהיב הצליח להפיק סצנות תיאטרליות מרהיבות המציגות דימוי למדינה וחברה, חשש מפני זוגיות, תיאטרון ויחסים בין שחקנים ובמאים. כך למשל בטריאלוג היפיפה בין לוט, לייבו ומריה, על אף השוני ביניהם, הם חושפים את חששותיהם המשותפים בכל הנוגע לשייכות ללהקה וזוגיות.

לכל דמות במחזה יש את האפיון הייחודי לה. כך, למשל, דן שפירא מגלם את לוט, המתמודד עם גיבנת קבועה ואינו מצליח להיפטר ממנה. הוא מבטא בבהירות רבה את הלבטים שלו והקשיים. שפירא יוצר דמות שלמה ורציפה המתבוננת על הקושי שלה. רועי אסף מגלם את ראשיד איבן קייסון- יהודי בתחפושת. אסף מצליח להעביר את הקרע בין הדמות אותה הוא מגלם לבין דמותו האמיתית. פרופסור גד קינר מגלם את פראנץ, נוכחותו על הבמה מרהיבה והוא מגיש רגעי משחק של מלאכת מחשבת. קינר שולט בתפקידו בכל רמ"ח איבריו החל בקולו ובמחוות השתיקה שלו. לצדם, כל להקת השחקנים מציגה הופעה וירטואוזית בלתי נשכחת.

לסיכומו של דבר, אין ספק כי ההצגה מציגה שיתוף פעולה מרגש בין תיאטרון הבימה במסגרתו יצא לפועל המחזה הגנוז שאלוני לא הצליח להעלות. מרט פרחומובסקי עיצב הצגה חדה כתער ויש לו הברקות בימוי בדוגמת עיצוב סצנות דרמטיות עוצמתיות ויצירת מצבים מרשימים, הנארגים עם מלאכת משחק מרשימה ביותר של צוות השחקנים, ויוצרים יחדיו יצירה מרשימה ומפעימה.  

האם יש מקקים בישראל?

תיאטרון הבימה

מאת: ניסים אלוני

בימוי: מרט פרחומובסקי

שחקנים: דן שפירא, רועי אסף, נעמה פרייס, אדית אסטרוק, אברהם הורוביץ, גד קינר קיסינגר, ערן שראל, אוהד שחר, דודו גולן, אמיתי קדר, נועה ירקוני, שירי לוטן, דני ברוסובני, בר פלד

נוסח ההצגה: דורי פרנס, מרט פרחומובסקי

לחנים ועיבודים לשירים: יוני רכטר

מוזיקה: בועז שחורי

עיצוב תפאורה: זוהר שואף

עיצוב תלבושות: רוני בורשטין

עיצוב תאורה: יאיר ורדי

עיצוב תנועה: לירון דינוביץ

עיצוב פוסטר: מיש רוזנוב

במאיות משנה: לירון דינוביץ, שירי לוטן

הפקה: מרט פרחומובסקי, שירי לוטן

צילום בכתבה: דן בן ארי

מועדים נוספים:

16/6/21 20:30 sold out

18/6/21 12:00 sold out

19/6/21 21:00 sold out

28/6/21 20:30

21/7/21 20:30

23/7/21 12:00