"תגידו לי מה בא לי": להחליט או לא להחליט?

מאת: הדר אברבנאל

בכניסת הקהל, על הבמה השחורה, מסומן משולש לבן המתחבר לדלת לבנה העומדת במרכז-עומק הבמה, ומוארת באור סגול. אין  מקום לטעויות: היום נדבר על כניסות ויציאות.

הצגת היחיד "תגידו לי מה בא לי" שעלתה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ה-33, בהפקת תיאטרון "המשולש", בוחרת להתמקד בחוסר הבחירה, בלימינליות המילניאלית, ובקיצוניות של הגם וגם. נמרוד פלג, המגלם את עצמו, בדרך לספר להורים שלו שהוא ביסקסואל. הוא יודע שהם יכולים לקחת את זה קשה והוא מוכן לזה. הוא רוצה להגיד להם מה הוא חושב, מי הוא באמת ואיך הוא רואה את הדברים. אלא שכשהוא סוף סוף מספר להם, הנימה הנחרצת נעשית חסרת ביטחון, הוא קצת מגמגם, מהסס, הדברים לא נשמעים כמו שתכנן.

'פשוט תגיד שאתה הומו'. ההורים של נמרוד לא רוצים להסתבך, שפשוט יבחר. גברים? נשים? 'העיקר שיהיה נכד'. תוך כדי הסיטואציה המשפחתית המסובכת, נמרוד נזכר ברגעים אחרים שבהם הוא היה צריך לבחור. הנטייה המינית של נמרוד מתפרשת על ידי הסביבה שלו ולעיתים גם מיוצגת בתוך ההצגה כחלק מהבלבול וחוסר ההחלטיות שכל כך אינהרנטיים לזהות של הדור הזה. אז פשוט – 'תגידו לי מה בא לי'. את הבחירה בין גברים לנשים נמרוד משווה בחצי רצינות לבחירה בין הגלולה האדומה לכחולה ב"מטריקס". למעשה, לאורך כל ההצגה נשזרים רפרנסים של אייקונים תרבותיים וקולנועיים משנות ה-90 פינת שנות האלפיים.

החיים של נמרוד נעים בין ציר המציאות לציר הפנטזיה, והרבה פעמים קשה לדעת איזו מהחוויות שהוא מתאר קרתה באמת ואיזו קיבלה אינטרפרטציה פנטסטית בראשו. יכול להיות שנמרוד בעצמו לא ממש יודע. שיבוש המציאות הזה מתווך לרוב דרך מוזיקת פופ, קטעי ריקוד חופשי ותאורה צבעונית, שצובעת בגסות (בקטע הכי טוב) את הבמה והבגדים השחורים-לבנים שלובש נמרוד, ונחתם בהסתייגות שלו מדבריו שלו, קודם לכן ('זה לא באמת מה שאמרתי לו' או 'זה לא באמת מה שעשיתי').

השימוש ברפרנסים התקופתיים המוכרים במיוחד לדור אחד, המונודרמה שהיא חצי סטנדאפ, והדלת כסמל מרכזי דרכה נמרוד יוצא ונכנס שוב ושוב לאורך ההצגה בהקשרים שונים – מציעים פרספקטיבה אינדיבידואלית ליציאה מהארון של נמרוד כביסקסואל בפני הוריו. הסיפור הזה מוגש לקהל כבעיה יומיומית, אישית, שקשורה לנמרוד כחלק מדור שלא מגדיר את עצמו עד הסוף, ולא בתור נמרוד הביסקסואל שחי בעולם הומופובי ומפלה (למרות שיש על מה לעבוד מבחינת ההומופוביה והאפליה). ההבחנה הזו מעצבת את ההצגה כולה ומפרידה אותה מהצגות המשתמשות בדמות או סיפור אישי כמשל המדגים תופעה חברתית רחבה.

"תגידו לי מה בא לי" נוגעת כמובן בנושאים ומורכבויות רחבים יותר. אבל נמרוד כדמות לא נושא על כתפיו ולא מייצג את כל הביסקסואלים בעולם. הקושי שלו לא קשור רק לנטיות מיניות. החוויות האישיות שלו מורכבות מהרבה תחומי חיים שכולם באים לידי ביטוי על הבמה. ההצגה הזו היא לא הצגה על ביסקסואלים שנועדה לסטרייטים. היא לא מחנכת, היא לא מפגישה עם עולם לא מוכר, והיא בעיקר לא מפשטת מורכבויות כדי ליצור מסר אחיד. היא מספרת סיפור של מישהו, שהוא חלק מדור, והוא גם ביסקסואל.

וזה משהו שתיאטרון "המשולש" צריך להתגאות בו. הצגת תכנים גאים על במה אין פירושה הצגת 'הומואים' כתופעת טבע נדירה, או כצורת חיים לא מוכרת, ואין פירושה פרובוקציות או אפליה מתקנת וכו'. ההצגות של תיאטרון "המשולש", ביניהן ההצגה "תגידו לי מה בא לי", לא משתמשות בדמות גאה כארכיטיפ שמייצג סוגייה כבדת משקל או מעביר מסר חתרני וחדש, הן פשוט מציגות דמויות, שהן גם גאות.

"תגידו לי מה בא לי"

פסטיבל תיאטרונטו ה-33

מאת ובביצוע: נמרוד פלג

בימוי: יובל קורן

דרמטורגיה: תום חודורוב

תפאורה ותלבושות: דניאל קפלן

מוסיקה מקורית: כנען לבקוביץ

תאורה: יאיר סלמן

ליווי אמנותי פסטיבל תיאטרונטו: שמעון מימרן, דניאל כהן לוי

הפקה פסטיבל תיאטרונטו: גלית ברסקי

אריזה גרפית: אור רוזנשטיין

צילום: אילן זכרוב

---