"שמורה בעצמי": המוזיאון של העכשווי

מאת: מוריה להמן

היצירה של קבוצת "סלה מנקה" מוצגת בתוך החללים היפים והשקטים בקומה התחתונה של בית הנסן, אזור שמוקדש לרוב לתערוכות אמנות. קשה להגדיר מהי היצירה. זה אינו מופע, כי אין כאן שחקנים, וגם לא דמויות חיות בכלל. זו אינה תערוכת אמנות, כי הצופה מבקר בתערוכה נטושה, ואין כאן באמת יצירות אמנות לצפות בהן. זהו מעין ביקור במה שהיה יכול להפוך לתערוכה, אך נגנז. הכתובת שבכניסה ליצירה מספקת לכך הסבר: "מאז תחילת המלחמה/ המוזיאון כולו/ בחושך/ היצירות אוחסנו/ המסדרונות התרוקנו".

הסיור לכאורה לוקח את הצופה/מבקר לראות את המוזיאון הריק, הנטוש, את היצירות שירדו למחסנים (כפי שאכן קרה בתחילת המלחמה כשמוזיאונים בארץ הורידו את היצירות למחסנים מחשש לפגיעה בהן, וסגרו את שעריהן). בכך, היצירה מהווה תגובה למלחמה, באופן לא ישיר.

באופן מסוים, היצירה מתייחסת לשבעה באוקטובר דרך הפריזמה של "מעגל ההדף" הנוסף של המלחמה והשפעתה על עולם האמנות. באופן משמעותי יותר, היצירה מגיבה למלחמה דרך יצירת תחושה חזקה של ריק, של עולם שהיה אמור להתהוות אך נקטע. גם החלל הנבחר תורם לכך, החדרים הישנים נותנים תחושה של ניתוק מוחלט מהנעשה בחוץ, קרירות (גם ביום בו הגעתי שבו קפחה בחוץ השמש) ושקט מוחלט. 

זוהי יצירה לצופה (או למעשה מאזין) בודד. כל אדם נכנס לבד ומקבל מהשומרת בכניסה מכשיר השמעה קטן עם אוזניות. הטקסט המושמע מותאם למי שנכנס –  יש טקסט שפונה לגבר, ויש לאישה. נאמר לי שיש לטקסט גם גרסה מוקלטת בערבית. באוזניות, המבקר שומע הוראות שמובילות אותו ברחבי חלל התצוגה הקטן (ארבעה חדרים בסה"כ), ומסבירות לו לאן לפנות ואילו דלתות לפתוח. האוזניות מזכירות את אלו שניתן לקבל במוזיאון כדי לשמוע יותר על יצירות האמנות ביניהן מבקרי המוזיאון מסתובבים. ההבדל העיקרי הוא שבתערוכה הלא גמורה הזו, אין יצירות לצפות בהן. במקומן יש הרבה חלל ריק שמציג מה שנראה כמו הכנה לקראת תערוכה: שתי גומחות לבנות ריקות שנראות כאילו נועדו להכיל מוצגים לצפייה, ואף חפצים שכמו שימשו את מתקיני התערוכה ונותרו מיותמים: סולם, סיגריות בתוך מאפרה, כוס קפה חצי מלאה.

רק במקום אחד, שהיה האהוב עליי מכל, אפשר לראות מוצגים מוזיאלים ממשיים: זהו החדר הקיצוני ביותר בחלל שהמספר באוזניות מגדיר אותו כמחסן השומר את היצירות. אפקט תאורה מיוחד, שאותו לא אגלה, גורם לכך שלא ניתן לראות את היצירות השמורות במחסן מקרוב ולאורך זמן, אלא רק בחטף ומרחוק. 

אך באותה נשימה, זהו לא "סיור מודרך" רגיל, שכן ההשמעה באוזניות מספרת לצופה על הדמות "אסתר" שהיתה אמורה להדריך את הצופים בתערוכה. גם "אסתר" עצמה מדברת אל המאזין ומספרת על עצמה בטקסטים פיוטיים. אסתר היא דמות שוליים, שסיפורה לקוח גם מיצירות קודמות של צמד סלה-מנקה. היא לא האמנית המציגה, אלא לפי המתואר, היא היתה סדרנית בקולנוע, ומדריכה העובדת במוזיאון. הדמות בהצגה היא דמות וירטואלית, היא רק קול ולא נוכחות ממשית. הסיפור שלה מוגש בחלקים קטועים, לא ניתן לבנות לה ביוגרפיה ממשית מתוך ההאזנה, זוהי לא ביוגרפיה של דמות אלא רגעים של התודעה שלה. היא מספרת לצופה סיפור של דמות שלא אמורה להיות במוקד העניין, אלא מלווה את הצופה כשהוא מבקר במוזיאון, או צופה ביצירת אמנות, אך תמיד נמצאת שם, ברקע.

הסיור נגמר בצפייה בסרט, אך לא בסרט עצמו, אלא בצילום של מישהו באולם הקולנוע. כלומר, אנו צופים מתוך נקודת המבט של הסדרנית הדוברת באוזנינו. יש במופע גם נוכחות אנושית ממשית, אחת בלבד, של השומרת שמכניסה את המבקר לתערוכה. הטקסט עצמו מתייחס אליה, ונותן גם הנחיות לפנות אליה, וכך הדמות של השומרת הופכת למעין ייצוג של הדמות הבלתי נראית של אסתר. 

פירטתי הרבה יחסית לגבי התוכן של החוויה הקצרה מאוד הזו ("כאורך הזיכרון הקצר של הצופה הממוצע", אם לצטט מההקלטה) כדי לנסות להסביר את היצירה החמקמקה, וכמעט אפשר לומר שסופקו כאן ספוילרים באופן נרחב. אך כיוון שזו אינה יצירה סיפורית, אלא בעיקר תחושתית, ניתן באמת לתפוס או לחוות אותה רק מהתנסות אישית. זה דורש 10 דקות בלבד, ונכונות להתמסר לקול ולדמיון, וליצירה לא שגרתית. בתמורה, כפי שמתאר הטקסט של אסתר, אפשר להיכנס עם היצירה לתוך "תקופה שכבר לא תחזור- היתה אז תקווה". 

שמורה בעצמי: נוהל מלחמה

קבוצת סלה-מנקה

התערוכה מוצגת בבית הנסן, רח' גדליהו אלון 14, ירושלים

היצירה מציגה עד 19/4/24.

שלישי | 16:00-12:00

רביעי – חמישי | 17:00-12:00

שישי | 14:00-10:00