מאת: עינב מילוא
מעטות ההצגות בתיאטרון הישראלי שבא לי לראות שוב. גם הצגות טובות, עם מסר עמוק, רעיון מקורי וקאסט מעולה לעיתים רחוקות יביאו אותי לחוויה חוזרת. אבל "מקליד\ה…" היא מקרה שונה לחלוטין.
אם הייתי יכולה, הייתי מגיעה לצפות בה שוב ושוב, ושוב. בכל פעם עם אדם קרוב אחר; עם אמא שלי, עם קבוצת החברות שלי מהתיכון, או עם אמא של בן הזוג שלי, ואני בטוחה שכל אחד מהם יהנה מהחגיגה התיאטרלית הזו על הבמה. "מקליד\ה…", שעולה בימים אלו בתיאטרון צוותא, מציעה לאנשים לצחוק על שיחות הוואטסאפ שלהם כשהיא נותנת לקאסט מעולה להמחיז שיחות וואטסאפ משפחתיות, זוגיות, חברתיות ועסקיות.
אתחיל ואומר שכשקראתי לראשונה את הקונספט של ההצגה הוא נראה לי מאוד שחוק. יש משהו שתמיד מפריע לי בניסיון להכניס אלמנטים מהקידמה למדיום כמו התיאטרון שבבסיסו עומד קשר העין, הכאן והעכשיו, ואולי, במידה מסוימת, האנטי-טכנולוגיה. כבר בדרך להצגה ראיתי לנגד עיני את הוידאו-ארט שפוקד כל במה לאחרונה, את הסאונדים של הוואטסאפ, שאני הולכת לתיאטרון בדיוק כדי לחמוק מהם. העיניים שלי החלו להתגלגל לאחור. טעיתי.
כבר בדקה הראשונה הבנתי שוידאו ארט לא יהיה פה היום. רק קאסט מבריק, מוזיקה מעולה להפליא וטקסטים נוגעים ומדויקים בספציפיות שלהם, בקצב שלהם ובהומור העצמי על כל אחד ואחת, ועל החברה כולה. פשוט לא רציתי שזה יגמר.
התמונה הראשונה המחיזה שיחת וואטסאפ בין אישה גרושה עם חלומות לפתוח עסק בתחום התיקשור לבין שני ילדיה הבוגרים. את האם שיחקה אתי וקנין סובר בכישרון יוצא דופן, שהצליחה להכניס הומור, ורסטיליות וחמלה בעת ועונה אחת, גם בדמות הזו, וגם בדמויות אחרות ששיחקה בהצגה.
וקנין סובר ללא ספק בלטה, אך הקאסט כולו היה מדויק, מסור ובעיקר, קורע מצחוק. שחקנים יצאו ונכנסו מהבמה, ושיחקו, בהפרש של רגעים ספורים, דמויות שונות לחלוטין; גבר מפענח שגיאות הקלדה מבחור עמו הוא מתכתב באפליקציה גילם גם אשת קשר מתחום משאבי האנוש במתנ"ס מרוחק שבחיוך מתוק, עושה את המוות לבחור המתחנן לקבל תשלום עבור עבודתו. בן אוהב ותומך עם מעט מדי סבלנות לאמו התמימה הופך לדמות הזויה בקבוצת "יוגים למען הדמוקרטיה" המתעקשת שעמידה על הראש תביא לבלימת הרפורמה המשפטית. ובת זוג ואם אוהבת ועסוקה שהפכה במהרה לנערת תיכון שהודפת במאי תיאטרון טורף המתעקש להכניס אופי מיני לשיחות התמימות שהיא מנהלת עמו.
הוואטסאפ, שהוא המלך הבלתי מעורער של ההצגה מוצג כמצחיק ומגוחך ברוב הסצנות בהצגה אך בסצנה הזו השתנה לחלוטין הטון באולם. בסצנה פונה נערה צעירה לבמאי מבוגר לצורך עבודת חקר למגמת תיאטרון. כך מוצג הצד האפל של העולם הווירטואלי החדש. ובעוד שבהתחלה נראה שהסצנה הזו שברה משהו בסיסי בשפת ההצגה הקומית והקלילה, אך במחשבה שנייה, איזה מזל שרוני ברודצקי, במאית ההצגה, התעקשה להגיד אמירה אמיתית וחשובה על המרחב אליו היא הכניסה את הצופים.
כן, בוואטסאפ יש גם הרבה דברים מצחיקים: שגיאות הקלדה שנאמרו על ידי השחקנים על הבמה הן מצחיקות, קבוצות וואטסאפ של ועד בית או הורי הגן שעוטות על עצמן גלימות חשיבות עצמית הן מצחיקות, אימוג'יז וסמלים שהשחקנים מציגים בגופם הם מצחיקים ומותר וצריך לצחוק. אבל בוואטסאפ בפרט ובמרחב הוירטואלי בכלל יש גם סכנות. ולראות נערה שגבר מבוגר ממנה מבקש ממנה להראות לו את עצמה מעלה דיון חשוב ורלוונטי שלעיתים מרגיש שלא נוהל עוד מתחילת שנות האלפיים – האם הרשת היא מרחב בטוח?
ברגישות ובהומור, הצליחה ההצגה להחזיר את הצופים לסצנות קורעות מצחוק ומלאות סאטירה חברתית רלוונטית. נראה ששיחות הוואטסאפ שהומחזו הן שיחות של השחקנים עצמם כי הכאב שהיה שם היה כאב אמיתי: כשעמרי הכהן מתווכח עם נשות חינוך ותרבות מכל מיני מתנ"סים ולא מצליח לקבל תשובה קוהרנטית לגבי תשלום על העבודה שביצע, הוא יוצא מדעתו, הוא נופל על ארבע ומתחנן להקשבה, להבנה, מנסה לשווא לשמור על איפוק למול האטימות. עולם התיאטרון מורכב ברובו מפרילנסרים שנאלצים להתעקש לקבל תשלום. מקרים כאלו כל כך נפוצים וכל כך מתסכלים שפשוט אי אפשר שלא להזהות איתם. בוודאי לאחר שאותה מלינת שכר מרגישה בנוח לשלוח "חג שבועות שמח" חודשים לאחר התקשורת.
לבסוף, לאחר 80 דקות של נפילת אסימונים, קצת כאב ובעיקר צחוק שאינו נגמר, ההצגה הסתיימה בסצנה המתכתבת עם זו בה נפתחה – אם ושני ילדיה מחליפים אימוג'ים וסמלים בחמלה, בהבנה ובקביעת פגישה. כי לפעמים, בעיקר בעתות משבר, מה שאנשים צריכים זה פשוט להיפגש.
"מקליד/ה…"
תיאטרון צוותא
מאת ובבימוי: רוני ברודצקי
שחקנים: אורי אוריין, טל בלקנשטיין פלג, עומרי הכהן, אתי וקנין סובר, יריב קוק
תפאורה ותלבושות: נטע אמיתי
מוסיקה: תומר כץ
תנועה: טל קון
תאורה: עומר בולנז'ר כהן
הדרכה קולית, לחן וועד בית: שיר סייג
עוזרת במאית: שגה דובדבני
מועדים נוספים:
16/4/24 20:30 צוותא 1
17/5/24 21:00 צוותא 1
4/6/24 20:30 צוותא 1
מרתה יודעת 