מאת: הדר אברבנאל
מיכאל (מעיין בלום), מדען ומורה לפיזיקה, מאוהב בנועה (מעין קיצ'לבסקי), שמאוהבת בזוהר (תמיר גינזבורג), אושיית רשת שמקדם את תיאוריית העולם השטוח. בניסיון לכבוש את לבה של נועה, ולהגן על האמת המוכחת שהעולם עגול – מיכאל מזמין את נועה למסע אל סוף העולם, שיפריך את טענותיו של זוהר ויעזור למיכאל לכבוש את לבה. את כל אלה מיכאל עושה בניגוד לעצותיו הבלתי פוסקות של גלילאו גלילי (אברהם סלקטר), כן, כן, המדען שגילה את הטלסקופ וטען שאנחנו לא במרכז היקום, או שלא?
סביב הסיפור הזה מוצגת סימולציה של קונפליקט. מיכאל וזוהר לא מסכימים על צורתו של העולם. טענותיו של האחד לא משכנעות את השני, מה שגורם לשניים להיות נחושים יותר ויותר להוכיח את צדקתם, בעוד שגלילאו מפציר במיכאל לוותר על הוויכוח המיותר, ונועה מעודדת אותו "ללכת עם האמת שלו".
למה סימולציה של קונפליקט? אף אחד, כולל גלילאו, לא מתווכח ומגן על האמת, גם לא על "האמת שלו". באמצעות 'ציטוטים של אנשים מתים', עובדות מדעיות ורטוריקה משכנעת, מיכאל, נועה, וזוהר שוקעים ומשתכנעים בדמיון שלהם, ברצונות שמניעים אותם. האמת בכלל לא רלוונטית. גם גלילאו, כך מתגלה לאורך ההצגה, לא היה בדיוק סוכן של אמת, וככל שההבנה הזו מתחדדת, הנוכחות של הדמות הזו רק מזכירה שהאנושות כבר ניהלה את הדיון הזה פעם.
על הבמה, אי מודולרי שמשמש כמרפסת, אולפן, סיפון אנייה ועוד, ניצב על גבי תרשים בסיסי של מערכת השמש. מאחוריו, מסך אליפטי, כמו בבואתה של עינית טלסקופ, עליו מוקרן וידאו המגדיר מקום ופרספקטיבה של המקום. הוידאו חושף מתי נועה הוזה, לאן מופנה הטלסקופ, ואיך נראים שמי תל אביב בעולמן של הדמויות, או מהפרספקטיבה שלהן בלבד – כבר ברור שזה לא חד משמעי.
השימוש בוידאו בהצגה שעוסקת באמת, ובמציאות לעומת מציאות סובייקטיבית, הוא כמעט מתבקש. המדיום התיאטרוני שכל כך תלוי במציאות, גם כאשר הוא חותר לגעת בדמיוני ובבדיוני, ממוסגר בתוך החופש מהמציאות ומכבליה של המדיה הדיגיטלית. 'מה שקורה עכשיו הוא גם האמת וגם לא ממש' מדגיש הוידאו, כאילו חושף את שקר התיאטרון.
האי, עליו נמצאות הדמויות רוב ההצגה, כמובן מזכיר את מערכת היחסים שבין כדור הארץ למערכת השמש, אבל האופן שבו הוא משנה צורה ומהות תוך כדי ההצגה מציע כי למרות שכדור הארץ, או במקרה הזה – האי הלבן, מסתובב כל הזמן יחד עם כולם, הוא לא חד משמעי, אלא נתון לשינוי תחת כל פרספקטיבה. אז מה אם העולם הוא כדור שמסתובב סביב עצמו וסביב השמש? הוא גם ובעיקר סיפור אהבה, או תאוות בצע וכוח, או מאבקים פוליטיים, או כל מה שייקבל ייצוג על האי הלבן והמסתובב הזה. הבמה אומרת את מה שהטקסט אומר, והייתי רוצה ממנה עוד. חוץ מתרגום יפה של הרעיונות המרכזיים במופע לסמלים בימתיים מאוד (מאוד!) אסתטיים וחכמים, חיכיתי לשימושים יותר יצירתיים בה.
ההצגה "לא סוף העולם" היא הצגה כיפית, חכמה, עם משחק מעולה, תיאטרון טוב וטקסט על זמני שמדבר על קונפליקטים, אמת, פרופורציה ופרספקטיבה בלי לדבר על הדברים האמיתיים בחיים האמיתיים שבאמת מעוררים מחלוקות. זה הזמן בשבילה לעלות עוד מדרגה, להשתמש עוד בבמה ובממשק של הוידאו והתיאטרון, ולאתגר עוד את הטקסט ואת ההומור הספק ציני ספק נאיבי המשמש אותו, עוד קצת.
לא סוף העולם
קבוצת עבודה
תיאטרון תמונע
כתיבה ובימוי: יגאל זקס
משחק: מעין בלום, אברהם סלקטר, מעין קילצ'בסקי ותמיר גינזבורג.
תלבושות ותפאורה: דפנה פרץ
וידאו: עפר הררי
מוזיקה: נעמה רדלר
תאורה: אמיר קסטרו
יעוץ דרמטורגי: שרון שטרק
עוזר במאי: גלעד גורדון
סטילס: שמחה ברבירו
איור ועיצוב הפוסטר: מיכאל (מיש) רוזנוב
מועדים נוספים:
16/5/24 20:00
17/5/24 20:00
19/6/24 20:00
20/6/24 20:00
מרתה יודעת 