מאת: ישראל ארלנגר
מאז התבססות ה"פרפורמנס ארט" ועם עלייתה של פוליטיקת הזהויות שמתרחקת מכל דבר אוניברסלי, יצירות תיאטרון מהסוג "Site-specific"(תלויות מקום) הפכו לדבר שבשגרה – יצירות תלויות מקום הן יצירות שזהותן כרוכה באתר הפעולה שלהן. הטראומה הגדולה של השביעי לאוקטובר, שגבולותיה עדיין מתבררים, מזמנת ספציפיות מסוג אחר, ספציפיות של זמן. הזמן הזה הוא אתר פעולה שמתהווה ומהדהד, נמתח ומתכווץ כל העת.
"מחרב נומג" היא יצירה שזהותה כרוכה בזמן, ועל כן היא "Time-specific"(תלוית זמן). זו קומדיה שאינה אומרת דבר מלבד את קולות הזמן הזה, עליהם היא חוזרת ואותם היא מהדהדת. ל"מחרב נומג" אין נרטיב, שכן מרכז עיסוקה הוא המלחמה של נרטיבים על מקומם בהיררכיה של השיח. יצירה "תלוית זמן" מתבוננת על המושג "מופע עכשווי" כעל מופע שמנסה לתחום את הזמן שבו הוא כרוך, לתפוס את ההווה ולהגדיר את גודלו ומשכו, ולענות על השאלה – האם ההווה הוא הרגע הזה שחולף כהרף עין? ואולי הוא נמשך יום? או שבוע? יצירה תלויית זמן היא יצירה שלא מנסה להישאר רלוונטית מעבר לזמן שאותו היא תוחמת.
במקביל, "מחרב נומג" היא יצירה עם מבנה של מופע סטנדאפ, אך כזה שאפשר לשמוע בו צחוק לעיתים רחוקות מאוד. ברוב הזמן איש אינו יודע האם מותר לצחוק, קבוצת ההזדהות סביבה נוצר המופע מקיימת שותפות קשה מנשוא של התקיימות משותפת בזמן אירוע טראומטי. סטנדאפ מהסוג הזה אינו מחפש להצחיק, רוצה הוא רק לומר – זו החוויה המשותפת שלנו.
במהלך הצפייה ביצירה, הצופה והשחקנים מהלכים בתוך הכאוס של השיח, מנסים לתפוס הכל ולא לאבד דבר. אם אצפה ביצירה הזו מחר הכל יהיה אחר. מה שעכשיו הוא חוויה, מחר הוא זיכרון, והטקסטים הקשים יותר, אלו שמזכירים ומקפיאים את היום הנורא ההוא, מחר יהיו לזיכרון מעובד שמעורב בחיי היומיום. במהלך הבירור אחר גבולות הזמן והמקום בו היצירה עוסקת, ניכר כי הגבולות הללו נמתחים ומשתנים, ולמעשה מצויים במאבק בלתי פוסק. חווית הארגון והבחירה של טקסטים מתוך אינספור טקסטים אפשריים מציעה רמה מסויימת של סובלימציה ועיבוד של הנורא ביותר, זו יצירה תרפויטית שמצליחה לדלג בצורה יפה מאד על מלכודות של ציניות וקרינג'.
כדי להגיע אל המרחב הפיזי שבו מתקיימת היצירה בשבת בערב, מוזיאון תל אביב לאמנות, אני עובר דרך ארגונים שונים של מרחבים פרפורמטיביים. בשעה 18:00 אני צועד ברגל ברחוב שאול המלך שמתחיל להיחסם על ידי משאיות וניידות משטרה. הנוכחות של השוטרים וארגון הרחוב בעל הפתח הצר, כמוהם ככרוז המכריז "משהו פה קורה". אני עובר דרך כיכר החטופים שהוקמה ברחבת המוזיאון, וכל אותן הרגשות שהדחקתי ותחושות מחנק שפינו מקום להבלי היום יום, חזרו באחת. כאן בסוכות האבלים, האבל והשכול לא מטושטשים. כאן, אני מרגיש את הכאב של השבעה באוקטובר מכה בגרון, כאילו הזמן עצר מלכת, ובאותה נשימה, נזקי הגשם והשמש על מיצגי עץ שתוכננו כמיצגים זמניים, מספרים שאותו הזמן הולך ואוזל.
רחבת המוזיאון כפי שהיא מאורגנת בימי שלום, ממתינה בצד. עכשיו זה זמן אחר, ובזמנים אחרים ההיררכיות מתנפצות. עכשיו זו כיכר החטופים. המונומנטים הקבועים שמגדירים את הרחבה אשר נבחרו ונאצרו לאורך שנות קיומה של המדינה עטופים בגדרות ומונחים בקרן זווית. הטראומה לא אכפת לה מההיררכיה, שתלך לעזאזל ההיררכיה, כשהכל יהיה נורמלי תשוב ההיררכיה. עכשיו מקבלים את כולם, יצירות אנונימיות מוצגות לצד יצירות של אמניות ואמנים מוכרים. עבודות של ילדי גן וקונסטרוקציות מורכבות, כולן ליטרליות ומבקשות שלא להשאיר מקום לספק.
על כל היצירות מתקיים דיאלוג שמתעדכן כל העת. על תמונות החטופים מתקיימים דיונים קטנים, מישהו עדכן את הגיל של אלו שעדיין חטופים וחטופות ואחרים הוסיפו את השם של האמא לתפילה. גם הטקסטים ביצירה "מחרב נומג" הם חסרי היררכיה, כי כאמור לאף אחד לא אכפת מההיררכיה עכשיו. המופע מתקיים בחלל התערוכה "שמיני עצרת". הכניסה לתערוכה מתבצעת דרך בניין המוזיאון החדש, אני עובר דרך מסדרונות לבנים וריקים.
החלל הריק מהדהד בראשי שוב ושוב את הניגוד שבין ההמולה שבחוץ, הזמבורות, המגפונים, הצעקות והנאומים. בכניסה לתערוכה מחכים לנו השחקניות והשחקן של קבוצת התיאטרון ומגישות לקהל דפים וטוש יחד עם דברי הסבר שנאמרים בחיוניות ובשמחה. הקהל מתבקש לשוטט בתערוכה, להתבונן במוצגים ולכתוב שירים או מילים שמורכבות מהמילים "מרחב מוגן".
חלל התערוכה מאורגן כך שכיסאות אפורים בגבהים שונים פונים אל היצירות, מעניקים ספק חווית צפיה מוזיאונית ספק פרפורמנס. כשאני משוטט בחלל התערוכה אני מוצא את עצמי נענה בקלות לבקשה לכתוב שירים, וכך גם שאר הקהל. לאחר זמן מה, השחקניות והשחקן מתחילות לאסוף את הדפים ועליהם השירים. הכיסאות אט אט מתארגנים מול מרכז החלל, בו בזמן שהשחקניות קוראות את השירים שכתבו המשוטטים. הבמה מולה מתארגנים הכיסאות היא משטח אפור משופע, מעין "רמפה" או "גבעה", וכשהקהל מתיישב, תאורת התערוכה מתחלפת בתאורת במה אלכסונית, פשוטה אך אפקטיבית להפליא.
תהליך ההתכנסות, המסגור שלו והליווי, נעשים ברגישות, ומשנים את החלל בהדרגה פואטית. אין דוחק להתכנס, ההתרחשות מתכנסת מאליה. זהו הרגע הראשון בו הדימוי "מרחב מוגן" שמוביל את היצירה ניכר ביתר שאת, ומראה כיצד חוויית המוגנות הכרחית על מנת שאוכל לשמוע אחר כך אזעקות ופלאשבקים מהימים הנוראים ההם.
קריאת השירים שכתב הקהל, מתקיימת כמעין מנת פתיחה ליצירה, אך לטעמי לא מקבלת את הכבוד הראוי לה והמוזיקליות שלה לא מפוענחת עדיין. עם זאת, היא משרתת את תהליך ההתכנסות ולא מפריעה לחוויה הכוללת. גוף היצירה עצמו קשה לתיאור מכיוון שכפי שאמרנו לעיל, הוא אינו נרטיבי והקו המארגן אותו לוקח בחשבון בעיקר את הדרך אל הלבבות. הטקסטים נעים בין תמלילים של הודעות ווטסאפ מבוהלות מהשבעה באוקטובר, שמופרעות על ידי ערוץ יוטיוב לתרגול טכניקות הרגעה שמנסה להתאים את עצמו לימים אלו ומשובץ בדיאלוגים מפותחים ופוליטיים באופן מובהק כזה או אחר.
פחדים ותחושות אשמה שחשבנו ששייכים רק לנו, כי לא היינו במקום הנכון, או כי לא תרמנו מספיק, מקבלים מקום על הבמה ומקום משותף בלב. הפוליטיקה וההלם, השיח הרעיל ברשתות והמאבק על הנרטיב, מתאפסים בכל פעם על ידי סאונד ריאליסטי של אזעקה שנשמע בין הטקסטים. האזעקות מבוצעות לייב על ידי השחקניות עצמן ואינן מוקלטות וכך מרככות במעט את הכיווץ בבטן. בחלקים רבים, העבודה מעלה את סוגיית יחסי יהודים-ערבים לאחר השביעה באוקטובר. אך נראה שכמו במציאות, צריכה להיעשות עבודה רבה יותר בנושא זה.
"מחרב נמוג" היא יצירה פשוטה, אין בה פעלולי בימוי מרהיבים, היא אינה חדשנית ואין בה אפקטים שלא נראו. זו יצירה שמבויימת בפשטות וניכר בה הניסיון הרב במלאכה. היצירה מבוצעת בדייקנות וירטואוזית על ידי השחקניות והשחקן, ולמרות שאינה נרטיבית ולא היה בה משהו חדש, היא היתה מרתקת והובילה אותי תהליך רגשי משמעותי ומעניין לכל אורכה.
המשחק האיכותי איפשר לי לדמיין את כל הסיטואציות והדיאלוגים ממש כאילו אני נמצא שם. גם הדמויות המוגזמות ביותר החזיקו אנושיות מופלאה. וכך, מופע שיכל בקלות ליפול לציניות ולפעלולי שימוש בטקסט מיותרים הצליח ליצור תיאטרון של מפגש בין הרבה סיפורים קטנים שמתארגנים ברחוב שהוא הוא המופע.
התאורה במופע היתה פשוטה אך אפקטיבית, ושירתה את הדינמיקה המעטה של שינויי המקומות. המוזיקה והתיאום המוזיקלי בין חברי הקבוצה היו מקצועיים אך לא הוסיפו הרבה ליצירה. לפעמים, היה ניתן להרגיש שהמוזיקה היא אלמנט שמכוון אל הלב, אבל קצת מפספס. כלומר, ברגעים שבהם המוזיקליות ביקשה להוסיף נופך רגשי, היא הרגישה מיותרת, מכיוון שהטקסטים של המופע הם כאלו שכבר היו עבורם רגש מאד מובחן. בניגוד לפרפורמנס שמתרחש בחוץ, הפרפורמנס של ההפגנה ושל כיכר החטופים, הפרפורמנס שכאן, בחלל היצירה, אינו שווה לכל נפש. הארגון הסטרילי וההכוונה למספר מוגבל של משתתפים כמספר הכיסאות מעוררים תימהון מכיוון שגוף העבודה, פונה למכנה משותף רחב מאד ויודע לגעת בלבבות רבים.
המסע דרך ההפגנות, כיכר החטופים והתערוכה, שעובר הצופה בדרך אל היצירה מהדהד לפרפורמנס בו האדם המחפש מרחב מוגן מוצא עצמו מבצע בזמן מלחמה. צורות רבות של פרפורמנס תופסות מקום מרכזי בתודעה ונותנות לקהל כלים לבחון אותן, המאפשרות לפענח את דרכי ההתלכדות וההתבדלות, את המדיה ואת מבני השלטון, ושולטות היטב בדימויים ובמסרים המרכזיים. באקלים כזה נדרשת חכמת לב אמיתית כדי ליצור יצירה איכותית כזו, שמצליחה לגעת ברגישות ב"עכשיו", בלי לנסות למסגר את הסיפור, ובלי להתפתות להביא עמדה. "מחרב נומג" היא מרחב מוגן עבור הקהל שלה.
"מחרב נומג"
קבוצת התיאטרון רות קנר
יצירה מאת רות קנר ושחקניות קבוצת התיאטרון: שירלי גל, סיואר עואד, רונן בבלוקי, עדי מאירוביץ'.
פיתוח שירי "מרחב מוגן": אלכס בן-ארי
עיצוב: כנרת קיש
עיבוד לקולות: יפעת זיו
עיצוב סאונד: יותם מבורך
גרפיקה: אביחי מזרחי
תפעול: תומר אלקובי
ייצור קונסטרוקציה: דודי בית מלאכה בע"מ
צילומים: אלדד מאסטרו
יעוץ: יאיר ורדי
הפקה: שירה יובל
מועדים נוספים:
10/4/24 20:00
11/4/24 21:00
מרתה יודעת 