אולה שור סלקטר: "אדם יוצר כי הוא לא יכול אחרת"

ראיון עם היוצרת והשחקנית אולה שור סלקטר

מאת: אירית ראב

תחילת ינואר. היה זה יום מתעתע משהו, הוא התחיל חמים עם שמים בהירים, ונגמר בגשם זלעפות. ירדתי מהאוטובוס בכיכר דיזנגוף, והשגרתי פגש את המצמית – עוברים ושבים ממהרים לענייניהם, ודובי גדול מימדים, חבוש ומדמם, יושב לו עם ראש שמוט על ספסל, גלעד לאנשים שלנו שם, שמחכים שנחזיר אותם. מנסה להמשיך הלאה, אל בית הקפה, הולכת והולכת בכיכר העגולה, ואז מגלה שהקפה היה ממש לשמאלי, אלא שבחרתי ללכת לצד ימין, והמשכתי ללכת, עד שבסופו של דבר הגעתי לאותו מקום. הגעתי אל בית הקפה בו המלצרים העבירו את משמרתם בין אינסטגרם לטיקטוק, ובין לבין סייעו לעוד לקוח, וחיכיתי לאולה שור סלקטר, שהגיעה תוך זמן קצר על אופניה.

בחיוך גדול על פניה, היא הוציאה לכבודי מעין צעיף, כי כתבתי לה בווטסאפ ש'מתחיל להיות קר אז אולי נשב בפנים?'. זוהי אולה, אישה נדירה, עם לב גדול וכישרון גדול עוד יותר, שעושה מעשים טובים על הדרך. נתקלתי באמנותה לראשונה בהצגה "אלקטרה", וכבר אז היא הפעימה את לבי במשחקה המשובח כל כך. מאז, אני עוקבת אחרי תפקידיה ונפעמת, כי בכל תפקיד היא מצליחה להכניס עולם ומלואו, בג'סטות קטנות ומדויקות כל כך. כשהיא מתחילה לדבר על האמנות שלה, הפנים שלה מוארות, לצד מעין מבוכה כזו, כאילו אינה מצליחה להבין לגמרי את הכישרון שלה. אני שואלת אותה על הנשים שהיא מגלמת.  

"אני מרגישה תמיד שאני צינור למשהו, יש בי איזושהי מסירות לזה. אני לא אוהבת לרחם עליהן. או להצדיק. או לעגל, נשים שאני משחקת. אני אוהבת אותן, עם כל מה שהן. עם הכיעור והיופי, כי גם בי יש הכל. יש בהן קשת מאוד ספציפית. אלקטרה זו לא ארנסטין בשום צורה. אני מרגישה כשרק שאני הדבר, רק ככה מי שמולי יכול לחוש משהו.

עכשיו, זה עניין של טעם, כן? לא כל אחד יתחבר ולא כל אחד יאהב, גם בשחקנים וגם בסוגה, אפילו בתוך המדיה הזו. כל פעם שאני יוצרת זו זכות, שאני לא מקלה בה. אני מרגישה שכל דמות שאי פעם שיחקתי, הרחיבה אותי כבן אדם. את מי שאני. נתתי מקום, בלי לשפוט, כי אירחתי. את יודעת איזה קשה זה לארח את אלקטרה? אני הזדקנתי כל הצגה באיזה עשור, ואני אגיד למה, זה מתקשר גם למה שקורה עכשיו – אישה שקמה בבוקר ומה שמניע אותה זה הצדק שיבוא על כנו, תחושת הנקמה, תחושת הנגזלת, האי-פייריות של החיים. המנוע שלה זה ללחום באי-הצדק שנעשה כלפיה, שזה דבר נורא מתיש. מהתחלה ועד הסוף לא היתה בזה טיפה של אופטימיות, טיפה. כי גם בסוף שהיא מביאה לזה שאמא שלה נרצחת, זה לא מביא לה הקלה."

התפקיד הראשון שאי פעם ביצעה על הבמה הרפרטוארית היה לאורנסיה ב"מעיין הכבשים" של לופה דה וגה. ההצגה עלתה בשנת 2002 בתיאטרון הקאמרי. היה זה אחרי שלמדה בבית צבי, סיימה את הלימודים, ולא חיכה לה אף אחד בשערי התיאטראות, כדבריה.

"אחרי שסיימתי את הלימודים קידמתי מחזה שעלה בתיאטרון הספריה. אמרו לי לשים קורות חיים בכל תיאטרון. לא עשיתי את זה, אבל עשיתי כל מה שיכולתי לעשות – הופעתי, עשיתי פרינג'. ואז התפרסם אודישן ל'גבירתי הנאווה', מה שמיכה לווינסון ביים. זה היה בעיתון. אמרתי, אף אחד לא מכיר אותי, אני לא סופרנית אבל אני יכולה לעשות את זה. ישבתי וחיכיתי בחוץ. עברו על פני כל המפורסמות שנכנסו בלי תור. ואני ישבתי וחיכיתי בחוץ. ואז נכנסתי, ישבה שורה של אנשים שלא הכרתי באותה תקופה. הכנתי שיר מהמחזמר ושיר אחר, ומונולוג. ולא עצרו אותי בכלל. כשסיימתי ויצאתי מהחדר, רצה אחרי אישה, לימים הבנתי שזו רותי טון. היא אמרה: 'השם שלך? הטלפון? איפה למדת?' ואז למחרת התקשרו מהקאמרי לאודישן ל'מעיין הכבשים'. היא מסתבר העבירה אודישן לאיזה חמישים בנות, אבל זה היה אודישנים המוניים כאלה, עם שחקניות צעירות. אילן רונן ביים את זה, הוא רצה מישהי שאף אחד לא הכיר אותה. היו הרבה זמן אודישנים. זו היתה ממש סיירת מטכ"ל. תפקיד ראשי בקאמרי, היה הרבה זמן, חודשיים ואז עוד חודשיים, הוא גם לא עשה לתפקיד אחד, אלא כל פעם לתפקיד אחר, ועוד שלב, ועוד שלב, ועוד שלב, ומאץ'. ואז התקבלתי לקאמרי.

קיבלתי מלא פעמים הצעות לעבור למקומות אחרים, זה מצחיק, זה להתבגר, זה תמיד גרם לי לשאול את עצמי – האם אני רוצה לעבור? כי תראי, גם כשאת בתוך הקאמרי, את יכולה לפעמים לא לפגוש אותם אנשים 15 שנים, כי זה תיאטרון מאוד גדול, ולא כל האנשים עובדים באותן הפקות. כל הפקה, יש בזה משהו חדש, תמיד. לא רק החומר התיאטרלי, גם החומר האנושי, את רצה עם אנשים תקופה. כל פעם שאלתי את עצמי – והציעו דברים ממש טובים. גיליתי על עצמי, שפעם אחר פעם נשארתי. אם מישהו היה מספר לי את זה כשהייתי צעירה, את לא יודעת איך החיים שלך ייראו."

אולה בת 46, נשואה למיכה סלקטר, יש להם שתי בנות. השניים נפגשו בתיאטרון, בהפקה שעבדו עליה ביחד. ברגע שהיא מתחילה לדבר על הבית, על מיכה, פניה זורחות.

"תראי, מיכה ואני עוד מעט עשרים שנה ביחד. זה לא היה בקטע של 'יואו התנשקנו ביחד'. מיכה היה גרוש טרי, ואני הייתי שבורת לב ממערכת יחסים רצינית שהיתה לי. כל אחד היה עסוק בקקה של עצמו. היתה חיבה אבל לקח זמן. ואז, ראינו אחד את השנייה, והתחלנו לדבר, ואז, זהו. הוא הבית. אני בהתחלה הייתי עסוקה בלמצוא מה הקטץ', בלמצוא מה לא בסדר. לא יכול להיות שפשוט נעים. מצחיק, מעניין לשוחח. איפה האופל, הבעיות. אחר כך החיים הם חיים, עם המטלות והבעיות, אבל זה לא משנה, כי אנחנו צולחים את זה ביחד. הוא פשוט החבר הכי טוב שלי. הוא הנשמה."

איך זה לעבוד איתו על הבמה?

"אוי, הכי כיף בעולם. אני חושבת שהתאהבנו, חלק מזה היה בזכות איזה פרטנרים אנחנו על הבמה. אנחנו מאוד שונים, מצד אחד, לא רק בגלל המגדר, אלא בכלל, אנחנו לא אותו דבר. אבל יש בסיס מאוד דומה, טעם דומה, סקרנות דומה, לידע, הוא איש שיחה, הוא איש סופר חכם, עם ידע במלא תחומים. יש בו נדיבות.

אנחנו אנשים מאוד ביתיים, אנחנו כמעט ולא בפרימייריות. יש אפילו אנשים שלא יודעים שאנחנו נשואים. פעם כששיחקנו ב"גרושים", אנשים אמרו 'אתם משחקים כל כך מדויק וטוב', ואז מישהו אמר, 'טוב, הם נשואים', ואחרים הגיבו – 'מה?! אתם נשואים?'.

אנחנו משפחה של שחקנים, ועברנו תקופות של אי עבודה, או שמישהו מאיתנו עבד יותר, כדי שהשני יהיה ביחד עם הבנות. אני הייתי הרבה עם הבנות. אני לא הייתי קרייריסטית כזו שחזרה שנייה אחרי הלידה. כאילו אני עושה קריירה, אבל היה לי חשוב להיות איתן. אני מרגישה, ומיכה יסכים איתי, הרי המקצוע הזה זה כמו לכתוב על קרח, אם נשאר זיכרון מחוויה מסוימת, מאיזה רגע, זה נהדר, אבל הדבר שהוא החשוב ביותר, זה הבית. זה המקום שממנו אני יוצא לעולם, זה הבנות שלנו. אני בחיים לא אעשה משהו במקצוע שיעיב או יסכן באיזושהי דרך את הבית שלי. אני לא אעמיד את זה על הגריל ואראה מה קורה."

יש פרויקט או הצגה שזכורים לך במיוחד? תפקיד מסוים שאת משווה אליו תפקידים אחרים?

"אני לא משווה אף פעם. יש דברים שנשארים בלב הרבה אחרי שהם נגמרים, מכל מיני סיבות. זה יכול להיות מפגש מסוים עם אנשים מסוימים, או מפגש עם דמות מסוימת. יש כמה ציוני דרך, אני אנקוב בכמה – אם אלך כרונולוגית, האילמת ב"אמא קוראז'", שזו ההפקה השנייה שלי בקאמרי, שרץ ממש מעט, אחרי 37 הצגות. זה היה מבחינתי איזה ציון דרך, להביע בלי מילים. היה את "עיר הנפט", שזה מתקשר לי למפגש שלי עם מיכה, למרות שנפגשנו קודם בתיאטרון, אבל שם זה היה אחרת. היה את "ביבר הזכוכית", את לורה, כל מה שקשור בהפקה הזו, והתפקיד הזה. כל הדבר הזה היה מאוד משמעותי.

יש שיציינו, לא אני, גם את אנטיגונה כי זה היה big thing, אבל בלב שלי – "הנפש הטובה מסצ'ואן". זה היה חתיכת ציון דרך. ההפקה, כל מי שהיה בהפקה, הדבר עצמו כולו, והתפקיד עצמו. ויש את אלקטרה, דפנה ב"יהודים רעים", התפקיד והקאסט, האם ב"הילד חולם". ועכשיו, "נרות יום הולדת". הרבה שנים. בכל התפקידים אני נותנת את עצמי. אבל באלו יש ליבה מסוימת.

כשאת מקבלת טקסט חדש או דמות לעבוד עליהם – יש לך ריטואל מסוים, דרך מסוימת שבה את ניגשת לדמות?

"מהרגע שאני בוחרת להיכנס לפרויקט מסוים, האישה שאותה אני מגלמת, שאותה אני בוראת, אני יוצרת יש מאין. יש רק מילים. תראי, תלוי איזה שחקן תלהקי, הוא יביא את עצמו. האדם שמביא את עצמו כצינור, זה יהיה חלק גדול מההצגה. מעסיקה אותי האישה הזו שאני בוראת. למה, איך? לפרטי פרטים. מה מניע אותה? על מה היא מוותרת? באלקטרה, זה מחזה סופר קשה, היא כתובה כגיבורה, היא אומרת את האמת שלה מהתחלה עד הסוף, הטקסט הוא שחר של מחזאות. הדיאלוג בנוי ממונולוג, משפט או שניים שמחברים, ועוד מונולוג. אין שם פעולות קטנות או להיאחז בדברים יומיומיים כדי לפתור את זה. מה שאותי ריתק זה האישה הזו, שנראית הכי בלתי שבירה בעליל, היא אחוזת נקמה. היא נראית אובססיבית, אבל היא לא, אי אפשר לשחק אובססיה. היא כולה אחוזה באמת שלה, זה המנוע שלה. אותי עניין מתי היא נשברת. איך היא קמה ועדיין נאחזת, ובוחרת מתוך זה משהו שכבר לא משרת אצלה. המציאות לא מקלה עליה, והיא עדיין בוחרת להיות. הרגעים האלו עניינו אותי.

אתה לא יכול להתחבר למשהו שלא משנה מה קורה, במוחלטות בלתי ניתנת לערעור, ואתה הולך קדימה. לא. אתה הולך, אתה מקבל מכה מפה, ואתה צריך להחליט אם אתה ממשיך ללכת או מוותר. היא נופלת והיא מחליטה להמשיך. אותי עניין המקומות האלו. אמרתי לעצמי – היא כתובה בצורה בלתי ניתנת לאמפתיה, מהשנייה הראשונה היא שוחרת מלחמה, זה בן אדם שהולך לקרב בלי עכבות. זה מרתק, זה הפוך ממני בהמון נקודות. אבל היא לא מוותרת על החיים, וזה מחבר בינינו. העסיק אותי כל הזמן הנקודות בהן היא נשברת, רציתי שאלו שצופים בה, לא יחושו ניכור, אלא יבינו את המניעים האנושיים שלה, שגורמים לה לחשוב שרק המלחמה שהיא מייצרת, היא זו שתביא לשלום, תביא לטוב. כל פעם שהיא מקבלת מכה בכנף, כמו זה שאחותה לא הולכת איתה, העימות עם האמא שלה, שהיא הנמסיס שלה. כשהיא מקבלת את הכד של האפר של אחיה, זה בעצם נקודת השבירה שלה. התקווה האחת שהיתה היא זה שיש לה בן ברית, שיודע מה היא מרגישה, גם אם ממרחקים, ויידע להוביל, אז ברגע שהיא חושבת שהוא מת, שמביאים לה את הכד, זו שבירה גדולה.

אני יכולה לחתוך סלט בבית, ופתאום אני יכולה להבין משהו על הדמות. אני מחפשת את ה'למטה' של הדמות. זה לא תחקיר, אלא חיפוש מתמיד של האדם שאני משחקת אותו, את הנתיב אותו. אני משחקת מישהי שהיא לא אני, אז אני יוצרת לוח השראה או אדם שאני מכירה או שילוב של כמה תכונות שאני מכירה מאנשים בסביבה שלי. או שאני יוצרת היבריד של תכונות שהן לא אני, ואני נכנסת אליה. אבל בסוף, בכל מקרה, זו אני, זה הגוף שלי, המימיקה שלי, אבל הסיפור שלה עדיין מסופר בקולי. אני תמיד עושה את זה בלי שפיטה. כל אחת מהדמויות ששיחקתי הרחיבו אותי כבן אדם, כי נתתי בהן מקום בי. נתתי להן הבנה מלאה, למעשים ולמאוויים המאוד כמוסים שלהם, שהם יכולים להיות רחוקים מאוד משלי. תמיד אני מרגישה שככל שמה עושה יהיה ספציפי, כך זה יפגוש את האנשים בקהל. זה חייב להדהד באיזשהו אופן, רק אם אני אעשה אותן בלי שפיטה, אני מוצאת את היופי והעניין בהן, הן מרתקות אותי. אנשים בכלל מרתקים אותי באופן כללי."

כבר יותר משנה שהיא מגלמת את ארנסטין, ב"נרות יום הולדת", של תיאטרון הקאמרי, בבימוי רוני ברודצקי.

איך התחלת לעבוד על הדמות? בכל זאת, את 90 דקות על הבמה, ולא יורדת אל מאחורי הקלעים אפילו פעם אחת, שזה מלחיץ, מדהים, מחריד, נהדר, you name it. את משחקת מישהי מגיל 17 עד גיל 107, ואת עושה את זה בצורה מאוד מדויקת.

"מגיל 17 עד 50, היה לי ברור. יש לי ילדה בת 16, ואני זוכרת את עצמי בגיל הזה. החקר היה האם היא באמת מאושרת, או שזה ויתור על החלום, אפשר היה לעשות את זה ג'וסי או מגוחך לעשות את זה שהיא משחקת את המלך ליר בהתחלה, אבל היה לי חשוב שהיא תהיה ממש טובה. היא היתה טובה ב"המלך ליר". זה שקנת' מעריץ אותה, זה בגלל שהיא באמת היתה טובה בהצגה הזו. אני חושבת שהחיים מלאים בחלומות, בויתור שלנו עליהם. אני לא מבינה את החיים לצד זה.

שאלתי את הבנות שלי מה הן חושבות על ארסנטין. הגדולה אמרה – 'אני בחיים לא אהיה ארנסטין. אני אגשים את החלומות שלי'. והקטנה אמרה – 'אני לא חושבת שהיא לא הגשימה את עצמה, אני חושבת שהיא מצאה חלומות חדשים בדרך'. זה לא שאחת צודקת ואחת לא, אלא זה המקום של כל אחת בחיים ואופן ההסתכלות שלה על הדברים. זה פוגש אנשים בכל מיני נקודות. כשקראתי את המחזה, אני רעדתי מהתרגשות. יכולתי לדמיין את גיל 50, למרות שאני עדיין לא שם. הפחד שלי היה מהגיל השלישי. בגלל שאני לא יורדת מהבמה, לא רציתי שזה ייראה מגוחך, או תלמידה מבית ספר למשחק שמשחקת גיל. ואז השאלה היתה איך להביא גיל לבמה בלי הרבה אבזור. אז הבנתי שזה פשוט המשקל הסגולי של הנפש, של התובנות שלך."

יש שם רגעים, בהצגה הזו, שאין לך עשייה, את לא מפעילה, את לא פועלת, אין לך דיאלוג. את נוכחת. מה עובר בראש שלך?

"זה להיות ברגע, רק להיות ברגע."

קורה לך שעשית סצינה כבר מיליון פעמים, ומשהו פתאום משתנה לך בה, את פתאום רואה אותה בעיניים אחרות?

"תמיד. זה תמיד חדש. אני אף פעם לא מצפה או עושה משהו מתוך הרגל. אנחנו מדמים חיים, זה לא משפט או מילה, אני חיה את הדבר הזה עכשיו, אני מגיבה למשהו שנאמר לי כרגע. פתאום משהו אחר קופץ לי, כמו בחיים עצמם. יש דברים שניתחנו בחזרות, או נולדו בהצגות הראשונות, אבל יש דברים שעולים תוך כדי הצגות. זה לא משפיע על המיזנסצינה, היא נשארת אותו הדבר. ההקשבה היא תמיד חדשה, של עכשיו. זה היופי במדיה הזו."

אם נלך טיפה אחורה בכרונולוגיה המקצועית שלך, את עשית את "ציפור שחורה", בשנת 2006, שעסק בנושאים מאוד קשוחים.

"כן. עם עודד תאומי. אנחנו עלינו עם זה חצי שנה אחרי שזה עלה בבכורה באדינבורו. זה היה חתיכת אתגר. כשפעם ראשונה קראתי את המחזה, הרגשתי דחייה. לשחק, לתת את הנשמה שלי, לפדופיליה שכתובה כל כך יפה. המחזה כתוב מדהים. ממש היה לי קשה עם היופי הזה שנשפך על נושא כזה. היה לי קשה לחשוב איך ללכת על פרויקט כזה, אבל הלכתי על זה כי עידו ריקלין ועודד תאומי. ואני שמחה כי זה היה בסופו של דבר זו היתה חוויה שמאוד למדתי ממנה. זה תמיד איפה עובר הגבול ביני כבן אדם לביני כאמנית. אין תשובה ברורה ומוחלטת. יש דברים שאי אפשר לעשות, אבל יש דברים שזה מעניין לעשות, למרות שזה היה קשה מאוד. כשעבדתי על המחזה, הרגשתי שצריך להעביר את הקהל חוויה לא פשוטה, שהוא יחליט בעצמו שזה דוחה ובלתי. כי מי שקנה כרטיסים והלך להצגה הזו, הולך לעבור חוויה לא פשוטה, הולך לראות אישה בגיל נורמלי למערכת יחסים, אמנם עם בן אדם שמבוגר ממנה בהרבה שנים, בארבעים שנה, אבל בחורה בת 27 עם גבר בן 65. ואז מגלים שהסיפור ביניהם בעצם קרה לפני. כשהיא היתה בת 12. אנשים לא יכלו באמת לדעת למה הם הולכים.

וכמובן, ההצגה העניקה לי הזדמנות לעבוד עם דדי. עודד תאומי. כולם בתיאטרון קראו לו דדי, עודד הוא היה לקהל. לצפות בו עובד, הוא כבר לא היה צעיר, היה לפעמים שוכח טקסטים ואנחנו היינו על הבמה כל הזמן. אז אם לפעמים הוא היה קופץ לי שני שליש מחזה קדימה, והוא פשוט קפץ לשם, אני צריכה להחזיר אחורה. והאחריות שלי היתה כל הזמן להיות on it. זו היתה חוויה מרתקת, גם העבודה עם הבמאי, גם העבודה עם דדי. שהוא היה אושיה. עבדתי איתו כבר קודם ב"המלביש", אבל פה היינו שניים, זה היה אחרת. הוא היה מבוגר ממני ב-40 שנים. הטיפול שלו בטקסט היה מדהים, אז אמנם הטקסט כתוב מבריק, אבל דדי ידע לשים אותו בפה שלו, ככה שזה לא יישמע שהלבישו אותו במשהו שגדול על מידותיו, זה היה מרהיב. הוא היה הכי צעיר שיש, באיך שעבד. זה היה מדהים. אני מאוד אוהבת להקשיב לפרטנרים שלי, לצפות בהם. אני כמו ספוג, אני לומדת המון כל הזמן."

יש לך אמונה טפלה כלשהי שקשורה לתיאטרון, כמו למשל לא לשרוק, או אם נופל טקסט אז צריך לשבת עליו?

"[צוחקת] אין לי אמונה טפלה. אבל יש משהו, אני נקשרת לחפצים קטנים של הדמות. נגיד אם משהו שהדמות משתמשת בו פתאום נשבר ומחליפים לי, זה ממש קשה לי. כאילו, רגשית. אני לא עושה עניין כלפי חוץ, אבל פנימית זה קשה. יש עוד דבר, כשיש תפקיד מסוים, אני תמיד רוכשת הלבשה תחתונה שקשורה לתפקיד. ורק את זה אני לובשת כשאני משחקת את התפקיד. נגיד אני משחקת בארבע הצגות בו זמנית, לכל דמות יש את התחתונים שלה ואת החזייה שלה. תלוי בתדירות ההצגה. מה שקרוב לגוף, זה של הדמות. כמו שהבגדים שהתיאטרון נותן, אז אני מביאה בגדים תחתונים שאני מביאה, שמשקפים את הדמות. זה אף אחד לא רואה. רק אני יודעת, או המלבישות".

מה הלאה? יש איזה פרויקט חדש ומיוחד שאת עובדת עליו?

"כמו כל הצגה, גם בראיון הזה ה-"כאן ועכשיו" קובע. אנחנו עושות את הראיון הזה בתקופה איומה. את שואלת אותי על מה הלאה, זה לא יכול להיות שלא קשור על המצב המדיני, על המצב של חיינו כאן, בכלל. אני מרגישה שהרבה פעמים משתמשים באמרה הזו שאמנות היא המראה לחברה, אמנים הם כחוד החנית וצריכים להוביל, אמרות כאלה. אני מרגישה תמיד שזו לא יכולה להיות כמטרה לאדם שעושה אמנות. אני חושבת שכל אדם שעוסק ביצירה בכלל הוא עוסק מתוך המצב הגיאו-פוליטי שלו, האישי שלו, והוא יוצר כי הוא לא יכול אחרת. עכשיו, אם זה אומר משהו למישהו, בקצה שלו, כשהיצירה שלו מתפרסמת, וזה מהדהד משהו לאנשים, אז המישהו שצופה יכול להגיד אם זה משקף עבורו את התקופה.

כל הדברים האלו שמנסים להיות מנותקים, הם לא באמת יכולים להיות מנותקים. מה טיב היצירה בסוף? אם זה טוב, או מעניין, או אומר משהו למישהו, זה כבר לא בידיים של האמן. אנשים יוצרים לא כדי להיות חשובים, אני לא חושבת שאדם יוצר הוא חשוב יותר מנהג מונית או מהנדס או כלכלן. אנשים הם אנשים, על מורכבותם, על שלל המקצועות שבהם הם מבקשים להתעסק בחיים. ולבחון מי חשוב יותר ומי חשוב פחות, זה התעסקות באגו, ולא בדבר עצמו. אתה צריך לעשות, אם אתה מרגיש שאתה צריך לעשות, ולא לעשות, אם אתה מרגיש שאתה לא צריך לעשות. וזהו. ואתה משדר את זה לעולם, והוא ישפוט. יצירה היא דבר תמים, גם כשהיא אפלה. זה נזרק לעולם, או שזה ייקבר מפאת חוסר עניין, או חוסר קהל, או שזה יהדהד. זה בכל דור ככה – את הולכת למוזיאון ורואה אמנים אנונימיים שהם לא ורמיר, ולא היית מגלה על שמם או קיומם, אם לא היית הולכת למוזיאון. את גם לא תזכרי את השם שלהם שנייה אחרי שתצאי משם. אבל באותו רגע שבו היית במוזיאון, והעשרת את הידע שלך, הם מילאו את עולמך במה שהם בחרו לעסוק בו. זה תמיד כאן ועכשיו."

זה נכון, אבל, קודם כל – תלוי איזה בן אדם את. יש אנשים שזה לא יזיז להם. ויש כאלו שזה כן, והם כן יזכרו את הצלם הזה שהם ראו תמונה שלו בבית קפה בפראג, כשהם נסעו לשם בגיל 18. ואחרי זה הם עוקבים אחרי הצלם הזה כל הזמן כי הם התאהבו בתמונה הזו בבית קפה.

"זה לא שולל. הצלם הזה, שעשה את האמנות שלו במדינה אחרת, את חושבת שהוא ידע אז שיום אחד האמנות שלו תפגוש עיניים אחרות, מארץ אחרת? לאה גולדברג שהרגישה שהיא לא חלק מהמילייה הגברי הזה, כי היא כותבת על רגשות, אם היא היתה יודעת שהיום היא המשוררת הכי מולחנת שיש. היא שלחה את היצירה שלה לעולם, ואז זה פגש לבבות של אנשים אחרים, ויצירה של אנשים אחרים."

אמרת קודם שמשחק זה כמו כתיבה על קרח, זה נמחק, נכון?

"אמרתי שהמדיה הזו של תיאטרון היא כמו כתיבה על קרח."

אני כיוצרת, כצופה, כמבקרת, לא יכולה להסכים עם המשפט הזה.

"אבל תזכרי את המשך המשפט – מה שנשאר זה חוויה, אם היא היתה. היה תפקיד, והיתה הצגה, ואי אפשר לעשות "החזר לאחור". זו המדיה."

נכון, נכון, עם זה אני מסכימה איתך לחלוטין. אבל הזיכרון נשאר. כשאנחנו כאן ועכשיו, אני זוכרת אותך בתור ארנסטין על הבמה, ואת מה שאני הרגשתי ומה ההצגה עוררה אצלי. אני זוכרת אותך בתור יהודית ב"כימים אחדים", ואת הסצינה שבה הדמות שלך והדמות של מיכה ביחד, בקצה החווה. ואני זוכרת את ההצגה שבה נחשפתי למיכה לראשונה, כשהוא חיפש את האישה בשחור. את מבינה? את לא רואה רק הצגה. זה מתנגש לך עם כל התפקידים של השחקן או השחקנית, עד לנקודה מסוימת.

"אבל זה לא נוגד את מה שאמרתי. כי הנפש שלך פגשה משהו על הבמה משהו שהדהד לך. מישהו אחר בקהל, פגש משהו אחר לגמרי שהדהד לו, או שלא הדהד לו. דמות אחרת או רגע אחר. אבל מה שאמרתי זה שהיתה הצגה, ועכשיו היא ירדה. ומי שלא ראה אותה, לא יראה. החוויה הזו נחסכה ממנו, או שהוא איבד אותה לעד. האמנות הזו של תיאטרון היא כמו כתיבה על קרח, כי לא נשאר תיעוד ממנה. לא דיברתי על תפקיד. אני נושאת את כל התפקידים בתוכי. יהודית, לדוגמה, כבר איננה, אבל אני נושאת אותה, היא בי."

נכון. ומישהו שהוא שוחר תיאטרון או שהוא יוצר תיאטרון, הוא צופה בך ורואה את כל התפקידים האלה בך. ובאותה נשימה, במקביל, הוא רואה רק את ארנסטין, לדוגמה.

"תראי. את בוחרת לעסוק במה שאת עוסקת, מאהבה לדבר. לא כי זה נכפה עלייך. את באה לראות תיאטרון כי את אוהבת את זה. ויש אנשים שיש להם מנוי, ואפילו מנוי בכמה תיאטראות, כי זה הבילוי המועדף עליהם. עכשיו, יש מקרים שהם רואים על הבמה שחקן, והם בטוחים במיליון אחוז שזה שחקן אחר, גם מאוד מוכר. האם זה פוגם להם בחוויה? לא. זה מילא את הנשמה שלהם לערב. האם זה אומר מה הערך, מה נכון או משמעותי?

תיאטרון התחיל בתור בידור להמונים, הוא בא להגיד דבר, על דת או מדינה, אבל הוא היה להמונים. ואנשים שוכחים את זה. אנחנו באים לבדר את נפש האדם, לטוב, לרע, לעורר שם משהו. ומי שיושב בקהל לא אמור להיות מבין דבר. זה נועד לכל נפש שהיא. אם מישהו קולט אילו תתי-דברים שנכנסו פנימה, עם איזה תבלון. כמו שעושים הצגות ילדים עם דברים שמיועדים לקהל המבוגרים, אבל שזה יעבור מעל לראש של הילדים – אז כנ"ל גם בתיאטרון, יכולות להיות ציטטות או דברים שנתקלים בעיניים של מישהו שרואה המון ומכיר, אז הוא יאמר 'אוי, זה מאיר לי את זה ואת זה'. ומישהו אחר פשוט ייהנה מזה as is.

אני לא חושבת שיש היררכיה בין האנשים שיושבים בקהל. אתה יוצא אל הבמה ונותן משהו לאנשים שיושבים שם. אני באתי לספר להם סיפור. אז השיטה ההפוכה הזו שאומרת שמה שאתה עושה משליך עליך, אני לא מתחברת לזה. האם מה שאתה עושה, אומר עליך משהו כאמן או האם האמן שאתה, אתה מביא לכל דבר שאתה עושה? זו שאלה תמידית. אני לא חושבת שיש שאלה אחת לזה. אבל הניסיון הזה לשים את הכל בקופסאות הוא עקר מיסודו. בסוף זה לא השם של זה שמשחק או שם המחזה, זה איך הוא משחק, או איך היצירה על הבמה."

מה התפקיד שאת חולמת עוד לגלם?

"אין לי. אף פעם לא היה לי. תמיד יש לי את הדבר המעניין הבא, את השלב הבא במסע. אני תמיד פתוחה להכיר אנשים, ולעבוד עם אנשים טובים ומעניינים."

היום, אולה משתתפת בחזרות לקראת העלאת ההצגה "טרטיף", בבימוי רוני ברודצקי, שעומדת לעלות באמצע אפריל בתיאטרון הקאמרי. במקביל, היא מופיעה בהרכב "העבריות", המעניק עיבודים מופלאים לשירים של לאה גולדברג, שושנה דמארי ונתן אלתרמן.

אנחנו מסיימות את הריאיון, כשבחוץ המדרכות רטובות מהגשם הרב שירד עליהן. הולכות אל אופניה הנאמנות של אולה. היא עולה על אופניה, ממהרת לבני ביתה שמחכים לה, אל התפקידים הבאים בתור. ואני ממהרת ברחוב, אל תחנת האוטובוס, מחזקת את המעיל על צווארי. הדובי נותר במקומו על הספסל – רטוב, פרוותו מדובללת, כתמי הדם דעכו זה מזמן. אבל הוא פה, מחכה, שהתקופה המצמיתה הזו תסתיים כבר, על הצד הטוב ביותר, עד כמה שאפשר, ושהם יבואו הביתה, כדי שהוא יוכל לסיים את משמרתו.

---