מאת: אירית ראב
יום שבת בערב. הסופ"ש המפהק והמתמתח מפנה את מקומו אל השבוע החדש המתדפק בדלת, על פקקיו, מחאותיו וצעקותיו. בצד השני של העיר, נוכחת במלוא אונה עצרת-מטה-חטופים נוספת, זועקת את לבם ולבן של אימהות ואבות ואחים ובנות דודים, המשוועים להחזיר את אהוביהם הביתה, עכשיו, כדי להזכיר ולצעוק שהם עדיין שם, שהם לא לבד.
באזור התעשיה הישן של תל אביב, בלבו של התיאטרון הפרינג'אי הוותיק, עומדות להתחיל שתי הצגות, והקהל הגודש את אולם ההופעות, מנחם את בטנו בבירה קרה, ממתין בסבלנות שיקראו לו להיכנס לעולם החדש. לפתע, עם קריאתו של מנהל התיאטרון, הרחש הקהלי נפסק באחת, ונקראנו אל עולמנו – חלק הלכו לצפות בנשות המהפכנים של אנסמבל אספמיה, אחרים הלכו ליצירה הדיגיטלית-אינטראקטיבית – "אנחנו לא לבד". יצירה זו, פרי יצירתם של מיה מגנט וליאור זלמנסון, החלה את דרכה בפסטיבל תמונע לפני זמן מה, וכיום עושה את דרכה בכוחות עצמה.
לפני הכל, ולמען גילוי נאות, אציין כי אני מכירה ומעריכה את מיה מגנט, שפעלה רבות ומבורכות במסדרונות המערכת של מרתה יודעת. אולם, מאחר שמיה כבר מזמן אינה חלק משורות המגזין ומאחר שלא היה לי קשר להפקה זו, או לשעלים ולמדרונות שהיא עברה בדרך, אני יכולה להגיד בריש גלי, שכל שתקראו פה – אמת אובייקטיבית לאמיתה.
מגנט היא יוצרת מסקרנת מאוד, שפיתחה לעצמה שפה תיאטרלית שהולמת את המחוזות המעניינים אותה – השילוב בין התיאטרלי לווירטואלי, בין הדיגיטלי לאנושי. היא עשתה זאת בהפקת הגמר המרתקת שלה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה, ביצירה "Need some body", בה גילמה לצד דורון לב אווטארים אנושיים, או בהצגה "לבדנו ביחד", שגם נוצרה בשיתוף זלמנסון, המגוללת סיטואציות מצחיקות-עצובות שמפגישות בין העולם האמיתי לדיגיטלי.
כמו בשמה של היצירה "אנחנו לא לבד", המתכתב באופן מעניין ויפה עם ההצגה הקודמת שיצרו יחד, כך מגנט וזלמנסון עוסקים באופן די מרתק במפגש בין האדם לעולם הווירטואלי מסביבו. אך הפעם הם מפנים זרקור אל העולם החיצון, ואל הרצון האנושי הבסיסי להוכיח שאנחנו לא לבד – שכדור הארץ אינו לבד בגלקסיה, אלא נקודה אחת מבין מיליוני עולמות וכדורים הרוחשים וגועשים בחיים אחרים, השונים שנות אור מאיתנו.
בניגוד ליצירות אחרות, היצירה הזו אינה מגוללת עלילה כרונולוגית על הבמה, אלא מוצגת בעיקרה באמצעות שאילתות וסיפורים המוקרנים על המסך הגדול הנמצא בעומק הבמה. הסיפורים מתמקדים בניסיונותיהם של אנשי המחקר לגשש אחר חיים אחרים, ולשלוח הדים אל החלל בתקווה שמישהו יענה, בין אם באמצעות צילומים ומוסיקה ובין אם באמצעות שידורי רדיו. השאילתות, מוצגות באמצעות שאלות וסקרים, עליהם עונים הצופים בזמן המופע עצמו, באמצעות הטלפונים החכמים שלהם. כך, בין היתר, הם נשאלים מתי בכו לאחרונה, האם הם מרגישים בודדים, איך היו מעודדים חייזר עצוב ומה היו אומרים לצופים עתידיים של ההצגה, לו היו יכולים לפגוש אותם. הבמה ריקה לחלוטין, פרט למיני מקרנים קטנים שיוצרים עיגולים צבעוניים על הרצפה. כל אלו, מלווים במוסיקה הנפלאה של פלורה (לירון משולם), המשלבת בין קול נהדר לבין קלידים ולופר.
בפני עצמה, היצירה יוצרת אינטראקציה תיאטרלית אמנותית מעניינת, שכן הקהל נדרש להיות חלק פעיל מאוד ביצירה. במידה רבה, הוא מהווה בסיס ליצירה כולה, שכן לולא תשובות הצופים, סביר להניח שהיצירה היתה דלה מאוד. כמו כן, האנונימיות והחושך המשתרר באולם מאפשר לצופים לענות תשובות כנות ומהלב, שסביר מאוד להניח שלא היו מעזים להגיד אם האולם היה מואר, או אם היו נדרשים לגלות את שמותיהם. מבחינת תכני היצירה, היא מרתקת ומעשירה, שכן היא חושפת בפני הצופים נדבכים וגילויים על ניסיונות אנשי המחקר ליצור קשר עם חיים אחרים מעבר לגבולות האטמוספירה.
עם זאת, על אף שהיצירה טובה, והיא טובה בהחלט, היה חסר בה משהו מאוד מהותי – האינטראקציה האנושית, המפגש האנושי החי, המתחולל על הבמה לנגד עיני, כאן ועכשיו, ואינו יכול לחזור על עצמו בשום דרך אחרת. למרות שיצירה זו אינה מתיימרת להיות "הצגה עשויה היטב", אלא מופע טכנולוגי-אמנותי, המבקש לעורר את המחשבה והלב של הצופים בדרך שונה מן הרגיל, החלק המהותי הזה בפאזל הדרמטי היה חסר לי. הוא כן נוצר, עם זאת, באופן עקיף – באמצעות אינטראקציות אנושיות בלתי מתוכננות שהתרחשו בקרב הצופים שניסו להבין איך לתפעל את האפליקציה דרכה אפשר היה לענות על השאלונים, והזדקקו לעזרתה של העוזרת החביבה דנה לויטס, שמיהרה לעזור לכל מי שנתקל בבעיות כניסה לאפליקציה/מענה על השאלות. או כאשר צופה צעירה הסבירה באופן סבלני לצופה מבוגר יותר, כיצד עליו להגיע לאפליקציה ואיך לענות, או כאשר פניהם של הצופים המרותקים למסך לפתע הוארו בשל תשובה מצחיקה שענה אחד מן הצופים. או כאשר לפתע פתאום, המסך כולו הוסט לימין, מאחר שהכלי הטכנולוגי עליו התבססה ההצגה – המקרן, יצא ממיקומו בשל בורג סורר. בזכות תושיה של איש התאורה, הוא הוחזר למקומו, תוך כדי הצגה, כאילו לא קרה דבר. התקריות המקריות האלו, הבלתי מתוכננות, גרמו לרגעים נפלאים שהפכו את היצירה המרתקת הזו, לכדי יצירה חד פעמית ותיאטרלית במלוא מובן המילה.
לאחר סיום ההצגה, כשהרחוב השקט מתכונן לשנת לילה, והרמזורים מתכוננים לעוד יום גדוש צפירות עצבניות ואנשים הממהרים למעוז חפצם, הבטתי למעלה אל השמיים, אל הכוכבים המתחבאים בין ענני הגשם. לא ראיתי דבר, אך ידעתי שהם שם, מאירים, מחזיקים מעמד, מחכים שיגלו אותם.
אנחנו לא לבד
תיאטרון תמונע
יוצרים: מיה מגנט וליאור זלמנסון
מוסיקה: לירון (פלורה) משולם
עיצוב: איריס מועלם
וידאו ארט: ליאור בן גיא
אנימציה: אוסי ולד
מועדים נוספים:
21/3/24 20:00
מרתה יודעת 