מאת: ישראל ארלנגר
חלק א' – קרקע:
אמנות הקרקס היא אחת האמנויות השמרניות מבין אמנויות הבמה. למרות התדמית פורצת הגבולות שלה, זו אמנות שאבני היסוד שלה, הצלחה של הלא ייאמן ומתיחת גבולות, מחזירות אותה שוב ושוב אל הפעולה הבימתית המסורתית של קרקס – דיאלוג בין הפרפורמר לקהל שבמהלכו הציפיות של הקהל מתגברות, נוצר מתח, שבמצב אידיאלי מביא את הצופה לנקודת שיא, ולבסוף התוצאה עולה על כל דמיון.
מצב עניינים זה, שם את הקהל והמופיעים במצב פרפורמטיבי ידוע מראש שכל הפרה שלו יכולה לערער את תחושת הביטחון של אחד הצדדים. הקרקס מנסה להלך על החבל משני קצותיו – מן העבר האחד הוא מחפש להציג את היוצא מן הכלל, המפעים ועוצר הנשימה, ומן העבר השני הוא מחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר שיתאים לכמה שיותר אנשים ממקומות שונים ותרבויות שונות. תורמות לזה מספר סיבות. העיקרית שבהן היא שהקרקס מאז ומעולם הסתובב בעולם והתארח בכפרים ובערים שונות עם אותו המופע, והצלחתו תלויה במכירות כרטיסים רבים ככל האפשר, שכן עלויות השינוע, האחזקה, הפרסום ועוד היו גבוהות מאד.
קרקס שמחפש לנוע בחופשיות בין מדינות, ערים וכפרים ולהרוויח כסף, ממשטר את עצמו. הוא אינו אומר דבר מה קונקרטי, הוא אינו מתנגד או מסכים עם דבר בפומבי. קרקס כזה לא ינסה אפילו לערער את המוסכמות שלו עצמו. מצב עניינים כזה נהוג עד עצם היום הזה, אמני ואמניות קרקס בישראל ובמקומות נוספים, יתאימו את המופעים שלהם לפורמט קשיח של 45 דקות. התוכן יאורגן במבנה א-פוליטי ככל הניתן, ישאף להרגיז כמה שפחות, ומעל הכל לא ינסה להפתיע את הלקוח.
כדי להימנע מהפרה של המבנה, הקרקס המסורתי שואל בעיקר שאלות של כמות – האם האקרובט יצליח לטפס לגובה רב יותר? האם הלהטוטנית תוכל לזרוק ולתפוס כמות רבה יותר של לפידים? שאלות אלו ואחרות מצויות בתודעה קולקטיבית של אמניות ואמני קרקס וממשטרות את פעולתם.
נקודת היציאה של עולם הקרקס מהמשטור הזה עוברת דרך היווצרות של שני תהליכים אינטראקטיביים. האחד, היווצרות של קהילות קרקס חוצות יבשות והתפתחות "שדה הקרקס" כשדה בעל הביטוס פנימי עם ממשקים לשדות אמנות נוספים. והשני, מציאת בית של קבע עבור הקרקס, כלומר: הפיכת הקרקס למארח או ל"מרכז" שהקהל שלו מגיע אליו והוא לא מעוניין ולא נדרש להתאים את התרבות שלו לאחרים כתנאי סף. תהליכים אלו כרוכים אלו באלו, שכן קהילה מאפשרת חופש לחבריה שבחרו במקצוע של נוודים. מציאת חופש כזה וביטחון לבצע הפרות, תעזור לבצע את הטרנספורמציה ותוביל אותנו לשאלות של איכות בתוך מופע קרקס.
תהיה זו טעות לומר כי שדה הקרקס בישראל מקבל את הבסיס המסורתי, השבלוני והמסחרי כתורה מסיני. תהליכים של שינוי איטי מתרחשים צעד אחר צעד, מיובאים מבתי הספר באירופה ומאפשרים יותר ויותר ממשקים בינתחומיים. בשלבים הראשונים של התהליך, הקרקס הישראלי חיפש דרכי פעולה כמעט פוסט מודרניות שהתבטאו ביצירות ששואלות שאלות פשוטות כמו "מהו קרקס?" "האם גם זה יכול קרקס?", שאלות שניתן לראות אותן כשאלות ראשוניות על איכות, ואפשרו לפתוח את שדה הקרקס למבט שמגיע מתוך השדה.
צעדים משמעותיים יותר בדרך לחופש אמנותי בשדה הקרקס, עוסקים בהיררכיות שמאפשרות את פיתוח היצירה והחופש האמנותי, ונוגעות בשאלות גדולות יותר, בנוגע לאופן שבו מוסדות הקרקס מתארגנים, מלמטה ומלמעלה. התגנבות יחידים של אמניות ואמני הקרקס לשדה התיאטרון והמחול, ומפגשים של אמניות ואמנים עם קבוצות קרקס מאירופה, יצרו דרישה הולכת וגוברת להכרה ממסדית. כתוצאה מכך, הקרקס שאינו מוכוון הצלחה מסחרית בלבד, זוכה לפריחה, תמיכה והכרה. לדוגמה, בשנים האחרונות מועצת הפיס לאמנות ותרבות מכלילה הרצות ופיתוח מופעי קרקס ברשימת התמיכות. בשנת 2023, תיאטרון הקרון הקים את התכנית לפיתוח יצירות בתחום הקרקס "טרמפולינה" בהובלתו של דני תבורי, וב"בית הקרקס" (בית מגורים משותף לאמני קרקס שכולל סטודיו מרכזי ומזמין אמנים שמחפשים אורח חיים קרקסי להתגורר בו), מתקיימים ערבי מופעים שמכוונים לקהל של אמני ואמניות קרקס בלבד, ומעודדים יצירה חדשה.
על הקרקע הזו צמח קואופרטיב הקרקס – MASSA. משיחות עם חברות וחברי הקואופרטיב לצורך הכנת הכתבה עלה כי למרות הפעולה המשותפת, כלל החברים והחברות לא באים מאותה מוטיבציה ולא רואים את אותן המטרות מול העיניים. עבור חלק מהחברים, הקמת הקואופרטיב היא דרך טובה וזולה להשיג חלל אימון לאלמנטים אוויריים, אחרים מחפשים לפתח את היצירה הקרקסית או להשיג קהילה. בשלהי השנה האחרונה (2023), בעקבות מלחמת חרבות ברזל, נסגר בית הספר לקרקס "קרקס במדבר". בהחלטה משותפת, החליטו חברי וחברות הקואופרטיב, שרבים ורבות מהן למדו בבית הספר החליטו להרים את הכפפה ולהמשיך לקיים את מסלול הקרקס.
מעל כל המטרות ותחושת השליחות, עולה הרצון לעצור לרגע את הנדודים, ולתבוע עבור הקרקס ועבור חברות וחברי הקואופרטיב מקום של קבע. הקרקס שנושא בתוכו תודעה של נווד, אשר נאלץ לכתת רגליים ממקום למקום, מחפש מקום של קבע, ולהפוך מאורח למארח. ביישוב הקטן "מצפה רמון" מניחים אבן פינה ומקווים שהיא תהיה לאבן שואבת עבור אמניות ואמני קרקס מהארץ ומרחבי תבל.
ריבוי הדעות, הרצונות והמטרות מביאים דרך חדשה לעולם הקרקס בישראל. הקמתו של קואופרטיב הקרקס בישראל מאפשרת התארגנות שהווייתה היא שאלה מתמשכת ומתעדכנת על האופן שבו קרקס מתארגן, על המבנה הארגוני שלו עצמו ועל שאלות של התאמה והטמעה של פרקטיקה קרקסית במרחב הפעולה. לכל חברות וחברי הקואופרטיב יש השפעה על המרחב הפיזי וחלוקת הזמנים של הפעילויות, כאשר כל אלו תלויים באופני הפעולה השונים והמתפתחים בין הפועלות והפועלים בתוכו. מודל הפעילות של התאגדות תומכת ומיטיבה תחת מטריה אחת להשגת מטרות שונות, מזכיר את המודל של אימון פתוח באולם הקרקס, מודל של אימון במקביל בחלל משותף, עליו ארחיב בחלק השני של הכתבה.
מסקרן לראות איך יתפתחו הדברים עבור הקרקס במצפה רמון בשנים הקרובות, זה נושא שתלוי בגורמים רבים, אך לעת עתה זהו אחד הניסויים המסקרנים והאמביציוזיים שנעשו בישראל בתחום הקרקס. אותי,מכיוון שקואופרטיב הקרקס הוקם זה עתה, והמבנה שלו מתגבש תוך כדי תנועה, אינני מעוניין לנתח את אופן פעולתו או לספר על אודות ההשפעה שלו על עולם הקרקס. ובכל זאת, רגע ההתגבשות של קואופרטיב הוא נקודה עמוסה בהתרחשויות, תנועה ותשוקה, זוהי נקודת שינוי היסטורית. על מנת שלא לפספס את הנקודה הזו החלטתי להגשים חלום ילדות ו"לברוח עם הקרקס".
חלק ב' – אוויר – רשמי ביקור:
הכל התחיל בפוסט שראיתי בפייסבוק, שמספר על כך שקואופרטיב הקרקס מציע שהות אמן באולם הקרקס בתמורה לסדנאות עבור תלמידי המסלול לקרקס וחברי הקואופרטיב. החוויה הטובה שהיתה לי בכנס הג'אגלינג האחרון במצפה רמון, והעובדה שתכניות שהות אמן לקרקס נדירות במחוזותינו, לא השאירה בי מקום להתלבטות.
יצרתי קשר עם חברי הקואופרטיב וקבענו שאעביר בקואופרטיב סדנת בימוי ויצירה לבמה, ובתמורה אוכל להשתתף בפעילויות, לערוך חזרות באולם ולהתאמן באימונים הפתוחים. "המודל", כך אמרו לי מארחיי, "מאפשר לנו ממשקים עם הרמה הכי גבוהה של הכשרה בעולם הקרקס". מדובר במודל טוב וחכם שמאפשר גיוון גדול עבור מי שמשתתף בסדנאות מחד ומתגמל היטב את אלו שמגיעים לבקר מאידך. קהילת הקרקס במצפה רמון מגוונת מאד, המדבר מציע בריחה מחיי העיר, ואלו שמגיעים להעביר את הסדנאות ימצאו קהל שמחכה להם.
וכך, עם תיק על גבי, ושמחה בלבי, בסוף מרץ נסעתי למצפה רמון בתחבורה ציבורית, ארבע שעות של נסיעה מירושלים, שני אוטובוסים והרבה מדבר מול העיניים. עוד לפני שהוקם קואופרטיב הקרקס, ביקרתי במצפה רמון. בשנתיים האחרונות התקיימו שם שני כנסי ג'אגלינג קטנים ואיכותיים. הכנסים התקיימו במין אולם ספורט מקומי וישן מאד. גם אם מאד מנסים, שום אפליקציה של ניווט, לא עוזרת למצוא אותו. כשהגעתי הפעם למצפה רמון וירדתי בתחנה המתאימה לכתובת, החושך כבר ירד. הבתים הצנועים שמסביב, מגיעים לגובה של קומה אחת או שתיים, דומים זה לזה. למרות ההיכרות המוקדמת עם האולם, תעיתי בין שבילים מאובקים כשסביבי קראוונים ומבנים טרומיים של מוסדות חינוך עד שהגעתי לאולם הספורט, המבנה בו מתקיים הקרקס.
כשנכנסים אל האולם מתגלה מבנה הפעילות במלוא הדרו – חלל אחד גדול וגבוה שמחולק בעזרת וילון ארעי. בצדו האחד של האולם, מתקיים שיעור ג'אגלינג לתלמידות ולתלמידי המסלול, ובשאר החלל מתקיים אימון חופשי. מהתקרה תלויים אלמנטים אוויריים רבים כמו חבל, טרפז, טיסו, ודברים נוספים שלא הכרתי.
על הקרקע עומדות להטוטניות וזורקות חפצים, אקרובטים מניפים זה את זו בקלילות והחלל כולו מסתחרר מול העיניים. האולם נחזה לרחוב סואן תלת מימדי, התנועה נעה קדימה, אחורה, למעלה, למטה, בסיבובים ובקווים ישרים, בשמים ובארץ בתיאום מעורר השתאות. כולם כאן יודעים להקשיב לנתיבי התנועה של האחרים ויוצרים יחד פואטיקה ויזואלית של למידה ואימון עד שלרגע קט אני רואה את העולם במבט של ילד קטן.
קבלת הפנים היתה חמימה ומאפשרת, ומכיוון שהכרתי רק את חלק מהנוכחים וקצת התביישתי, החלטתי להשתלב ולהתאמן לבד. התחלתי לעשות אימון של ריצה וג'אגלינג ותוך דקות ספורות הצטרפה אליי בחורה בצמות שחורות, והנה, בלי מילים אנחנו רצים ומתאמנים על אותם הדברים ומדרבנים זו את זה. האפשרות להתקיים כיחיד בתוך התנועה הגדולה כל כך גרמה לי להרגיש מהר מאד חלק מהדבר הזה.
לאחר שעה קלה מישהו צעק "אינדורנס חמש" (בג'אגלינג, "אינדורנס" היא תחרות בה המנצח הוא זה שיפיל אחרון חמישה כדורים). לא יכולתי לסרב. בהתאם למסורת המקומית, מכיוון שהייתי הכי חדש באולם, קיבלתי את הכבוד להזניק את התחרות ונסחפתי לחצי שעה מחוייכת של תחרות (שבה לא ניצחתי אפילו פעם אחת). לאחר התחרות, האולם התרוקן, רוב המתאמנות והמתאמנים הלכו לצפות בערב אלתור ב"זוזימה – מרכז ללימודי מחול ופרפורמנס" שפועל במצפה רמון.
אימון במקביל בחלל משותף, אינו יוצא דופן בעולם הקרקס. בניגוד לסטודיו הסטרילי שמאפיין חזרות תיאטרון, בקרקס יש מקום של כבוד לאימון במקביל בחלל משותף. בהסתכלות סכמתית ניתן להבחין בין חללי אימון שונים במונחים של קצב, דחיסות ותנועה, בדומה ליצירה מוזיקלית. כשאני נכנס לאולם הקרקס אני מוצא גיוון תנועתי שפועל בהרמוניה, כלומר, מתקיימת השקה בין הגופים הפועלים במרחב גם כאשר הם פועלים לעצמם. כדי להביא לצמיחה ולהימנע מהתנגשות וצרימה, המבנה המיוחד של "קואופרטיב הקרקס – MASSA", שמורכב מאמניות ואמני קרקס שהגיעו מדיסציפלינות שונות, מחייב שיתוף פעולה והקשבה. האולם הפתוח אינו רק מבנה אדריכלי עבורם, הוא משמש כמערכת אקולוגית של קרקס שמורכבת מפעולות שונות. אימון, בניה, חזרה והוראה, מתקיימים וניזונים זה מזה ומקיימים קשרי גומלין פנימה והחוצה.
התבוננות בחללי אימונים מלמדת דבר או שניים אודות קהילתיות וקשר האנושי בין הפועלות והפועלים בתוכם, אך גם על רמת המישטור של הפעולות ודרגות החופש שהן מאפשרות למי שפועל בתוכן. המבט החיצוני שמלווה את הקרקס כל העת, אינו פוסח על חללי אימונים, פעמים רבות לאמני ואמניות קרקס יש מודעות רבה למבט החיצוני, מבט שעלול למשטר את הפעולות הקרקסיות ולצמצם את מרחב הפעולה כבר משלב היצירה. הצלחתו הגדולה של הקואופרטיב היא ביצירת "האימון הפתוח" – חלל אימונים שמאפשר תופעות ופעולות יוצאות דופן, כאלו שבמקומות רבים אחרים לא יבואו לידי ביטוי אלא במחשבה, ואולי ייעצרו אף קודם לכן.
מה שהמחיש עבורי יותר מכל את רמת החופש המחשבתי והפרקטי שהקואופרטיב מאפשר לחבריו ולאלו שפועלים סביבו, היו פעולות פרפורמטיביות משונות שראיתי סביבי. פעולות אלו משונות בעיניי מכיוון שחלקן היו רחוקות מהקרקס שאני מכיר בישראל, ולעיתים, רחוקות מהדימוי שיש לי על קרקס בכלל.
להלן מספר תופעות שחזו עיניי באולם הקרקס:
חזיון ראשון – בחור צעיר, שרירי ובעל עמידה יציבה במיוחד, חולף על פניי בהליכה איטית, על ראשו קיטבג. הוא מניח את התיק על הרצפה ומוציא מתוכו תשע אלות קרקס, אגודות סלוטייפ שקוף בקבוצות של שלוש-שלוש. הוא מניע אותן בחן ומייצר צורות שמתחברות לגופו כמו אלמוגים, וכשהוא זורק אותן הן מתעופפות כמו יצורים מעולם אחר ומתחברות לצורות אחרות. בה בעת אפשר להבחין בטכניקה טובה מאוד של זריקות גוף. זה נראה עתידני, מוזר וגורם לי להרגיש זקן ולא מעודכן. אני רואה במו עיניי אופנת ג'אגלינג שנזרקת, מתחברת, ומתפרקת בנונשלנטיות.
חזיון שני – שבת בצהריים, בחורה בבגדים בצבעי אדום וצהוב, מבצעת טקס חצי דתי לצלילי מוזיקה פסיכדלית איטית עם טקסטים שמובאים מתוך מעשה המרכבה של הנביא יחזקאל. היא מניחה על עצמה כדורים בנקודות שונות בגוף ואז שומטת הכל ומתחילה שוב. היא לא יודעת מה אומרות המילים של השיר, כשאני שואל אותה על כך, היא אומרת שהיא לא רוצה לדעת מה הפירוש של מילות השיר עד לאחר ההופעה.
חיזיון שלישי – שלום אני יותם. היי אני יותם. בחור עם מראה פרוע מעט, עושה פרזנטציה לשלושה אנשים, במהלכה מנסה להציג את עצמו באנטי שואו מוחלט. הוא לא נראה כמי שמעוניין לדעת הכל מראש, הוא עושה מופע אימפרסיוניסטי. האימפרסיוניסטים, אף פעם לא יודעים איך ייראה המופע הבא שלהם.
חזיונות אלו שלא היו נראים כפעולות מרדניות, אלא כדפוס פעולה חופשי, מסמנים צעד נוסף בדרך לחופש אמנותי של הקרקס בישראל. הם מזכירים את ההשלכות הקרדינליות של לגיטימציה, ולחילופין של היעדרה, על ההתפתחות האנושית.
מוזרה המחשבה שדווקא בתחום שעל דגלו כתוב "מתיחת גבולות" נדרש אומץ על מנת לשנות. אומץ שדורש הכרה, תמיכה וחברות. אומץ שמקורו בצורך של קהילה שנשפטת על ביצועיה כל העת. כדי לאזור את האומץ הזה יש צורך ביצירת קהילה עבור אלו שתמיד נדרשים להעמיד ציפיות או לעמוד בהן. הצורך של קהילת הקרקס להכרה בהבדלים איכותיים בין הפעולות ומופעים, מאפשר להתרחק לרגע משאלות של כמות. יצירה שמתחשבת בפרמטרים איכותיים מובילה גם להזדהות גבוהה יותר עם מי שעל הבמה בלי הצורך להשוות למופעים אחרים או לאידיאל הצלחה בלתי מושג.
הביקור בקואופרטיב סיפק לי הצצה למקום שאופני הפעולה הארגוניים שלו מתורגמים מיידית לדימויים חזותיים נעימים ומלאי חיים. התפתחות הקרקס במצפה רמון מביאה משב רוח רענן, ותקווה עבור הקרקס הישראלי. מסקרן לראות איך ייראו שלבי ההתמסדות וההתארגנות של הקהילה בהמשך והאם חבריו וחברותיו יצליחו לגבש מנגנון שיאפשר לשנות כל העת את המבנה שסביבו מתארגן קרקס. אם יעלה זאת בידם, נוכל למנות את הקמת הקואופרטיב כרגע מכונן עבור הקרקס הישראלי.
חברות וחברי הקואופרטיב (ע"פ סדר הא"ב):
- גילי גלעד
- דור רגב
- יעל רבר
- ינאי עיואן
- מור רון
- מורן שובל
- מיכל הולצמן
- נבות אורי
- נתן אדלשטיין
- עידו ברקאי
- רתם יוסף
- שי שבת
- תמיר לב חיים
- תמנע לוי
למידע ופרטים נוספים על הקואופרטיב בפייסבוק – הקליקו על הלינק
מרתה יודעת 