שומעים אותי? תופעת השתלטות הנקים על במת התיאטרון

מאת: אירית ראב

אתם יושבים באולם פרינג' קטן, יש בו כמה עשרות כיסאות כתר, הבמה כמעט נושקת לשורה הראשונה, הצופים אפילו יכולים לשים עליה את הרגליים אם ירצו. נכנס שחקן, נעמד במרכז הבמה, הוא נמצא במרחק של שלושים סנטימטרים בלבד מהקהל, בהגזמה. אפשר להבחין היטב בהבעות פניו, בתנועות השפתיים, לשמוע את נשימתו. ואז, המבט עובר לפלסטר קטן על לחיו, המצמיד מיקרופון קטן, הכבל מסתעף לו מתחת לחולצה. למה? האם באמת צריך את זה? האם גם באולם בו אפשר לגעת בשחקן, הקול האנושי כבר לא מספיק כדי להגיע בכוחות עצמו אל הצופים? בתיאטרון העכשווי מתברר שגם באולם האינטימי ביותר, המיקרופון הקטן הזה, הנק, הפך לאורח קבוע על הבמה. זו כבר סיבה טובה לעצור ולדון בתופעה, שלכאורה נראית מזערית, אבל היא הרבה יותר מכך. או במילים אחרות, "למרתר" את זה.

האם הקול האנושי כבר לא מספיק?

לפני שנתחיל לדון במהות ובצורך, נחזור טיפה בזמן, כמה אלפי שנים ליתר דיוק, לתיאטרון ביוון העתיקה. בתיאטרון היווני, בו צפו לעיתים אלפי אנשים בהצגות שנערכו תחת כיפת השמיים, לא היו מיקרופונים או מערכות הגברה. ובכל זאת, קול השחקנים הגיע גם לצופים שישבו בשורות המרוחקות ביותר. היוונים אמנם נתנו את הדעת לסוגיית ההגברה כבר בתכנון מבנה האמפיתיאטרון, שנבנה במבנה מדורג. תנאי השטח והאקוסטיקה אפשרו לקול להתפשט בחלל כלפי מעלה. אבל, ואולי בעיקר, השחקנים עצמם תיעלו טכניקות קוליות, שכללו הגייה ברורה והקרנת קול (פרוייקציה). גם המסיכות הגדולות שאפיינו את התיאטרון היווני סייעו בכך, אבל היה להן תפקיד דרמטי ותיאטרלי, יותר מאשר הגברתי. כך או כך, כבר לפני יותר משלושת אלפים שנה הבינו אנשי התיאטרון כי קול השחקנ/ית הוא כלי עבודה מרכזי, שצריך לדעת איך לרתום אותו כדי להגיע לאחרון הצופים.

אז נכון, התיאטרון של היום השתנה לחלוטין. האולמות גדלו, ההפקות נעשו מורכבות הרבה יותר, והבמות הועמסו באפקטים קוליים, מוסיקה ותנועה, לצד סגנונות משחק מפותחים. גם הרצון לאפשר משחק מאופק ואינטימי יותר, ריאליסטי יותר, נהפך לשיקול משמעותי בבחירות הבימוי. אבל האם כל אלו מצדיקים את התלות ההולכת וגוברת בנקים? נדמה כאילו הפיתרון הטכנולוגי הפך לברירת מחדל, עוד לפני שבודקים אם הוא בכלל הכרחי.

כשהנק הופך לחלק מהפנים

הנקים נועדו לקלוט ולבטא את קול השחקן והשחקנית, ולאפשר לקולם לעבור לקהל באופן יציב וחזק, גם כשהשחקנים נעים ברחבי הבמה. הנקים מאפשרים לשמור על עוצמת קול אחידה יחסית, מבלי שהשחקנים יצטרכו להרים את קולם בכל רגע ורגע. מבחינה טכנית, מדובר בפיתרון יעיל למדי. מבחינה חזותית, לא תמיד מדובר במחזה מלבב. גם אם המיקרופון קטן ומוצנע, הוא עלול למשוך את תשומת הלב לפני השחקנ/ית, להזכיר לצופה את המנגנון הטכנולוגי שמאחורי ההצגה ולערער במידה מסוימת את האשליה הבימתית. גם מבחינה אמנותית הנק הקטן עלול להרוס, שכן הוא יכול לשנות את מערכת היחסים בין השחקנ/ית לבין הצופים, ולהפוך את החוויה בה האמנות נעשית באופן חי על הבמה, לכדי מנוכרת משהו.

כדאי גם לזכור שלא כל במה זקוקה להגברה אישית שכזו. יש הפקות בהן הנק הוא כמעט אלמנט לגיטימי וחיוני. במחזות זמר, לדוגמה, משלבים שירה, תנועה ומשחק, אותו שילוש קדוש, לצד מוסיקה חיה וסאונד. בהפקות גדולות כאלו, בהם השחקנים נדרשים לנוע ולשיר במקביל, הנק מאפשר לקהל לשמוע כל מילה וצליל. הוא גם מסייע לשחקנים לשמור על קולם, במקרים בהם יש סדרת הופעות אינטנסיבית, מבלי להידרש להפיק עוצמות קול גבוהות בכל ערב. כמו כן, הנק מאפשר לשחקנ/ית ללחוש או לשמור אל אינטימיות ולהעניק לטקסט ניואנסים שלא תמיד יכולים להגיע לקהל באולם גדול, באמצעות הקול הטבעי בלבד. מאידך, באולמות קטנים, בתנאים אקוסטיים מתאימים, השחקנ/ית יכולים להישמע היטב, גם מבלי להיעזר במיקרופון אישי. במקרים כאלה, הם יכולים ואף נדרשים להיעזר בכלים שרכשו בבית הספר למשחק, כגון פרוייקציה טובה. כאן, עולה השאלה, האם יוצרים נוטים להיעזר ולהסתמך על נקים כי צריך, או כי אפשר?

אולי כדאי להישען פחות על גלגלי העזר

הבעיה, אם כן, אינה עצם קיומם של הנקים, שכן במקרים מסוימים הם יכולים מאוד לעזור ולהעצים את החוויה התיאטרונית, אלא השימוש האוטומטי בהם. הטכנולוגיה אמורה לשרת את האמנות, לא להכתיב לה את התנאים. לפני שמצמידים לכל שחקנ/ית נק, אולי כדאי לבדוק אלמנטים אחרים שיכולים לסייע בהגברת הקול, ולהיעזר ביכולותיהם הקוליות של השחקנים. במקרים מהותיים, ניתן ורצוי גם להשתמש במיקרופוני שטח, שיכולים לעשות את העבודה בצורה מצוינת.

לא כל אלמנט טכנולוגי הוא בהכרח שיפור אמנותי, ולא כל מה שאפשר להגביר, צריך להגביר. התיאטרון הוא אמנות של נוכחות אנושית, חיה. הקול, הנשימה, הגוף והחלל הם חלק בלתי נפרד ממנה. המיקרופון יכול להיות כלי מצוין, כל עוד אנחנו זוכרים שהוא רק כלי, מעין גלגלי עזר שנוטים להישען עליהם גם כשלא צריך.

לכן, בפעם הבאה שאתם רואים שחקנ/ית עם נק מודבק ללחי, אולי שווה לשאול לא רק אם אתם שומעים אותו היטב, אלא אם הייתם יכולים לשמוע אותו לולא אותו נק? אם התשובה היא חיובית, עולה השאלה האם התיאטרון עדיין מאמין בכוחו של הקול האנושי ובחוויה הבלתי אמצעית, החד פעמית, הנוצרת בזכותו?