מאת: אירית ראב
יום רביעי אחר הצהריים, חול המועד, בין חג לחג, כשבאופק השגרה המיוחלת, "אחרי החגים", שבו הכל מתחיל. אני יורדת מהאוטובוס השוקק בבני נוער צעקניים ונלהבים בריינס פינת פרישמן, בואכה דיזנגוף. יש קצת זמן לפני ההצגה, אז אני הולכת לכיוון הכיכר לתפוס קצת שמש וקפה. זה אזור שפחות מוכר לי, אני מודה, ואני מוצאת עצמי מתהלכת בו כמעין תיירת מזדמנת, עשרות אנשים מתפרקדים על הכיסאות הרחבים ועל הדשא בכיכר, עוטפים בשיחות וחום את המזרקה עטויית סמלי הזיכרון של מלחמת חרבות ברזל. מוצאת לי פינה קטנה בשוליו של קפה קטן ולא מוכר, ושותה בזמן שאנשים ויונים עוברים ושבים.
תוך כך, אוספת פיסות של שיחות וג'סטות של אנשים שלא שמים לב שאני מביטה בהם. בכל זאת, איני נראית בתוך כאוס החוויות האנושיות הללו. בין לבין, אדם הניח את מגשו הריק על אחד השולחנות, לאחר שרוקן את תכולתו לפח הסמוך. הוא הניח אותו על ערימת מגשים שניצבה בקצה השולחן, והתכוון ללכת. באותו הרגע איש נוסף, עם קפה ומאפה, הגיע לאותו שולחן, שם לב למעשיו של מניח המגש, והתחיל לצעוק עליו. ככה, מאפס למאה, מול כולם, התחיל לאחל לו ולאמו דברים נבזיים, רק בגלל שהעז להניח מגש על ערימת מגשים שהיתה שם מקודם, על השולחן שהתכוון לשבת לידו. מניח המגש התכוון לענות לו, אבל הבין שהסיטואציה עלולה להסלים וכל המצב והשלכותיו באמת לא שווים לו את עוגמת הנפש העתידית, והלך משם, מבלי להגיד דבר. האיש של הקפה והמאפה המשיך להתרעם ופנה לאחרים בקפה כדי לקבל את תמיכתם בתגובתו. אף אחד לא ענה, וכך, השיחות המשיכו ושגרת הקפה התחדשה. קמתי, כוס הקפה בידי, ועשיתי את דרכי מערבה בכיכר. תוך הליכה מתונה לתיאטרון בית ליסין, חשבתי לעצמי, למה אף אחד לא אמר לאיש הקפה והמאפה שערימת המגשים היתה שם מקודם, ולא הגיב כלל על התגובה הלא פרופורציונאלית שלו? האם הם פשוט פחדו שהוא יפנה את מילותיו האלימות אליהם והעדיפו לשתוק? או שחששו שהמצב עלול להסלים לאלימות פיזית, ולכן אף אחד לא אמר כלום?
בהגיעי לתיאטרון המתעורר מתנומת אחר הצהריים, שאלתי את הקופאי האדיב היכן השירותים ואיפה האולם בו מתקיים פסטיבל "פותחים במה", אליו הגעתי. הקופאי הפנה אותי למקומות הרצויים, אך בבואי אל מקום חפצי הראשון, המקום היה נעול. כך, בזמן שהמתנתי מספר דקות, התאספה לה חבורת נשים, שכל אחת ניסתה להבין למה מקום חפצה נעול, אבל לא פעלה כל כך כדי לשנות את המצב. מאחר שנדרש פיתרון מהיר, עליתי למעלה, כדי לבקש ממישהו לפתוח את הדלת ולאפשר לנו להיכנס. לא מצאתי אדם, מלבד שתי סדרניות מנומנמות משהו, שלא יכלו להעניק לי תשובה כי זה לא התפקיד שלהן לפתוח דלתות, כהגדרתן. חזרתי למטה. לבסוף, איש נחמד עם שפם גאל אותנו מהמתנתנו ופתח את הדלת אל חלל לבן ועמוס דלתות, כלל הנשים נכנסו אל המקום בפרץ אנרגיה מחודש, כל אחת תפסה את תאה. כשיצאתי משם, תהיתי מדוע המקום לא היה פתוח עוד קודם לכן, שכן ידעו על קיומו של הפסטיבל מבעוד מועד. שמתי תהייה זו בצד, לכתבה אחרת, וניגשתי לאולם. שתי סדרניות חייכניות קיבלו את פניי בכניסה לאולם הממוזג. על הבמה, היו כיסאות ושרפרפים, לידם קלידים מכוסים ומסקרנים, ותו לא. במה ריקה להחריד, שהדגישה היטב את הנוכחות של היצירה הפוטנציאלית שעתידה להתהוות בה.
תוך זמן קצר, ובאופן מפתיע בזמן, החלה היצירה. היתה זו קריאה מבוימת של המחזה "העומדים מהצד", מאת דניאל רבנר ובבימוי דניה לנדסברג. כאן, המקום הראוי לגילוי נאות קטן. את דניאל אני מכירה עוד מימי החוג לתיאטרון באוניברסיטה, כאשר ניסינו למצוא את עקבותינו בשלג התיאטרלי. מאז, מים רבים עברו בנהר, רבנר הפך לסטארט-אפיסט מצליח אבל הוא לא זנח את אהבתו למילים ותיאטרון והתמקצע בעיקר במחזאות. על אף ההיכרות שלנו, הביקורת שלפניכם היא אובייקטיבית להחריד.
היצירה מגוללת את סיפורו של אביהו, אלוף בשכנועים ומשחקי אסטרטגיה פסיכולוגיים, המגויס על ידי נעמי למשימת העצמת בן זוגה בדרכו הפוליטית. תוך כך, אביהו מנסה לתקן טראומה מהעבר, ויוזם הצעת חוק בה לעדים בפשע מסוים, יש אחריות לא פחות מהפושעים עצמם, מעצם העובדה שהם פשוט עמדו בצד ולא סייעו לקורבן. בזמן שאביהו מצליח להנסיק את איתמר לפסגה ומסייע לו להשיג תיק בכיר בממשלה, הוא מתקרב יותר ויותר לנעמי. וכך, המשולש הזה מתרומם ומתרסק, כדרכן של צורות גיאומטריות שאינן מתבססות על כוח ההיגיון.
יש משהו מאוד מרתק בלצפות בהקראה מבוימת של מחזה. בסופו של דבר, אין כלום על הבמה, פרט למשחק ולמילים, וגם אלו דברים בלתי מוחשיים בעליל. ובכל זאת, היצירה הזו מצליחה להחזיק את הקהל במשך שעה ועשרים תמימות, דבר שבכלל אינו מובן מאליו. זה נובע משלושה אלמנטים עיקריים. בראש ובראשונה, המחזה. על אף העובדה שהייתי מקצרת בקטנה את היצירה ועל אף שלעיתים פיתולי המשחקים הפוליטיים והכלים התחיקתיים הובילו לכדי איבוד הריכוז והקשב, המחזה הוא מצוין ואקטואלי מאוד. מצד אחד הוא מצחיק מאוד, וגלי הצחוק בהחלט נשמעו באולם לאורך ההצגה. מצד שני, הוא מעורר מחשבה והזדהות בקרב הקהל, בין אם כאלו שנתקלו בסיטואציות בהן צפו באחרים מקבלים מכות או יותר מכך, ולא עשו דבר כדי למנוע זאת, ובין אם כאלו שהביטו בסיטואציות אלימות בפוטנציה רגעים ספורים לפני תחילת ההצגה.
דבר שני, המשחק המעולה של הקאסט על הבמה הצליח להפיח חיים במילים ובדרמה ביניהן, מבלי להתבסס על תפאורה או אביזרים או תלבושות. בייחוד הבריק יובל ינאי בתור אביהו, שהיווה ליהוק מדויק לאשף השכנועים השרוט. לבסוף, בזכות הבימוי הטוב והקשוב של דניה לנדסברג, כל האלמנטים הללו נשזרו ביחד לכדי יצירה הדוקה אחת. זה היה מעניין לראות את האופן בו לנדסברג מגיבה לשחקניה במהלך ההקראה. לפרקים, היא צחקה באופן משוחרר, לעיתים הנהנה בחיוב, ותמיד הביעה הערכה לעבודה של שחקניה. זה בפני עצמו, תכונה מאוד טובה בבמאית, בייחוד כזו שעושה את צעדיה הראשונים בתחום. אני מסוקרנת מאוד לגלות אילו יצירות היא תעלה על הבמה בהמשך ובאיזה נתיב אמנותי תבחר ללכת.
בסופו של דבר, היצירה של רבנר, שסיכמה את פסטיבל "פותחים במה", העניקה לו את אקורד הסיום המדויק ביותר. שכן היא מהווה בתור ההוכחה לחשיבות הפסטיבל בנוף התיאטרלי של היום, הנותן במה למחזאות ישראלית מקורית. "העומדים מהצד" של רבנר אינה נשענת על קביי הבאזז והרייטינג, בניגוד ליצירות אחרות שעולות בימים אלו על הבמות. היא פשוט טובה. עצם כך שהיא עוסקת בנושא מאתגר אך מעורר מחשבה, עשוי להעניק גוון נוסף ומרתק במיוחד לרפרטואר של "בית ליסין". כולי תקווה שקודקודיו ירימו את הכפפה ובקרוב נוכל לראות אותה על הבמה במלוא הדרה.
"העומדים מהצד"
פסטיבל "פותחים במה"
תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר
מאת: דניאל רבנר
בימוי: דניה לנדסברג
משחק: כרמל בין, יובל ינאי, הראל ליסמן, דניה לנדסברג, איתי דמבו
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
