"התחנה האחרונה": המתנה למה שעוד יכול לקרות

מאת: אירית ראב

אי אז באמצע החופש הגדול, יום רביעי בערב, תל אביב מנסה לחבוש את רחובותיה הפצועים, שסועים בגדרות וחפירות. בדרך אל צוותא באוטובוס מספר 63, עמוס הילדים והצעקות, במושבי הרביעייה חבורה קולנית של בני נוער המעשנים סיגריה אלקטרונית, לידם קשיש משתעל, שמפחד להעיר להם פן ידקרו אותו. אני יורדת בתחנה האחרונה לפני העלייה למרמורק בואכה הבימה, בהליכה נמרצת אך רטובה מגיעה אל מתחם צוותא, בתקווה לקצת מזגן ומקום לנוח לפני ההצגה. אך משום מה הפעם המתחם שבדרך כלל מאוד מפרגן לצופיו, מעלה את העלבת הקהל גרסת פרינג' 2026. זה מתבטא בין היתר בשירותים עם תקרה מטפטפת, וסכנה מהותית להחלקה ונפילה, וחוסר הימצאותם של כיסאות כלשהם במתחם החיצוני, שכולל את מועדון הגריי, בר גיורא וצוותא 2. למה? מילא צופים צעירים שיכולים לשבת על הרצפה, נגיד שזה הגיוני, למרות שזה לא. אבל למה לא לאפשר לצופים מבוגרים יותר את הפריבילגיה העצומה הזו של לשבת בזמן שמחכים לרגע בו יוכלו להיכנס לאולם?

אבל אוקיי, שמה את זה בצד, לבינתיים, ונכנסת אל האולם הקטן והטוב, המקום שבו עולמות קמים ונופלים, תקוות פורחות וחלומות נשברים, ומתכוננת לראות הצגה חדשה ודי מסקרנת, "התחנה האחרונה" שמה, פרי יצירתו של אסף (סופנק) שטרסלר. יש משהו אמיץ בטירוף בהחלטה לקחת את אחד הנושאים הכואבים וביותר של החברה הישראלית ולשים אותו בתוך מסגרת קומית. ההצגה של שטרסלר עושה בדיוק את זה, שני חיילים נפגשים בתחנה רכבת מסתורית, המעוצבת באופן ישראלי להחריד, החל בספסל המתכת וכלה בכריזה שמזכירה מאוד את קולה של גיליה שטרן המופלאה. התחנה היא נקודת מעבר בין החיים למוות, והשניים מחכים לרכבת שתיקח אותם למעוזם האחרון. במהלך ההמתנה נפרשים זיכרונות, פחדים, מטלות ושאלות של השירות הצבאי, ובעיקר תהיות גדולות על החיים עצמם, אלו שהיו ואלו שהנם.

הבחירה בקומדיה שחורה אינה רק אמצעי להפוך את הסיפור של החיילים לנגיש יותר, אלא היא מייצרת גם את אחד המאפיינים המעניינים של ההצגה, האפשרות לצחוק ולהרגיש אי-נוחות, בעת ובעונה אחת. שטרסלר לא מפריד בין אלמנטים רציניים לקומיים, או לטרגיים, ואינו מאפשר לצופה להישאר לאורך זמן באזור נוחות רגשי. רגע שנראה בתחילה כמגוחך לגמרי, מקבל תוך זמן קצר משמעות אחרת, נוקבת יותר. המעבר הזה, בין ההקלה שבצחוק לבין כובד הכאב, הוא שמעניק להצגה את ייחודה. אבל "התחנה האחרונה" אינה מסתפקת בדיון במוות. הסיטואציה הפנטסטית מאפשרת גם לעסוק בזהות, בפחד, בזיכרון, ובפער בין מה שאנחנו לבין התפקידים שאנחנו לומדים לממש. ההצגה נוגעת גם בחומרים אישיים הנוגעים לשירות הצבאי, על כל משמעויותיו, ולזהות מינית, ובכך מעניקה לשירות הצבאי שכולם מכירים שכבה נוספת, מרתקת, של חשיפה ופגיעות.

גם המשחק הטוב של שלושת השחקנים על הבמה, סלי עדן בר, יותם רוטשטיין וגיא נטאף (המשחק לסירוגין עם עידו שטרסבורג), תורם לעוצמת ההצגה. שלושת השחקנים פועלים בתוך עולם בימתי מצומצם, תחנת הרכבת ושלוחותיה השונות, ואין להם אפשרות להסתתר מאחורי תפאורה מפוארת או אפקטים גדולים. אבל דווקא הפשטות הזו משרתת את ההצגה. היא משאירה את מרכז הכובד על היחסים בין הדמויות הנרקמים במהלך ההמתנה לרכבת, ומאפשרת לחשוף באופן חכם את הרבדים והסודות של כל אחד ואחת מהם.

עם זאת, לא כל הבחירות הבימויות והדמרטורגיות משכנעות באותה מידה. לעיתים נדמה שההצגה מנסה לשלב בתוך שעה אחת מגוון גדול מדי של רעיונות, רגשות ותפניות. חלק מהמהלכים הדרמטיים מרגישים מאולצים במקצת, ובאחרים, השזירה בין הבחירות הבימויות לבין הרצף העלילתי לא ברורה דיה. גם המעברים בין קומדיה ופנטזיה אינם תמיד חלקים, ולעיתים ניכר כאילו ההצגה עדיין מחפשת את האיזון המדויק בין שני הקולות הללו. לצד זאת, עצם כך שמדובר ביצירה שאינה מפחדת לגעת בנושאים קשים, לנסות, לטעות ולתהות, היא חלק מהותי מהקסם שלה. "התחנה האחרונה" אינה הצגה מושלמת ומלוטשת עד הפרט האחרון, אבל זו הצגה שיש בה קול ייחודי. ההצגה מבקשת לדבר על נושאים גדולים מבלי להפוך אותם לנאומים חוצבי להבות, והיא מצליחה, ברגעים הטובים שלה, לעשות את הדבר הקשה באמת, להצחיק את הקהל במקום שבו הצחוק כמעט אסור.

בסופו של דבר, אולי זו גם המשמעות העמוקה של התחנה האחרונה, בה מתרחש העולם הבדיוני של היצירה. היא מפיקה ואוצרת רגע של המתנה, רגע שבו אי אפשר לחזור לאחור, אבל עדיין אפשר להביט במה שהיה ולשאול מה יכול להיות אחרת. ההצגה מזמינה את הצופה להצטרף לנסיעה, זו אמנם לא תמיד נסיעה חלקה, אבל בהחלט נסיעה ששווה לעשות.

"התחנה האחרונה"

צוותא

מאת ובבימוי: אסף (סופנק) שטרסלר

ליווי אמנותי ודרמטורגיה: נועה בר-ניר

משחק: סלי עדן בר, יותם רוטשטיין, גיא נטאף/עידו שטרסבורג

הפקה ועוזרת במאי: אלה דויטש

מוסיקה מקורית: מרגנית שעיה

עיצוב חלל ותלבושות: עדן לוין

תנועה: יאיר סלמן

מועדים נוספים:

1/10/26            20:30