"פיטר פן": חגיגה תיאטרלית במיטבה

מאת: דנה שוכמכר

38 שנים לאחר שהפכה לאחת ההפקות המזוהות ביותר עם התיאטרון הישראלי, חוזרת ההצגה "פיטר פן" לבמה. אורי פסטר על השירים וחנוך רוזן על הבימוי, שגם ביים את ההפקה המקורית שעלתה בשנות השמונים, שבים אל המחזה הוותיק, שנכתב על פי יצירותיו של ג'יימס מ. בארי, ויוצרים הפקה חדשה, שאפתנית ומושקעת, המנסה לשחזר את הקסם של ארץ "לעולם לא" עבור הקהל שכבר מכיר את הסיפור, ובמקביל לכך, לחשוף אותו לדור חדש.

ההפקה הקודמת הוצגה יותר מ-200 פעמים ואף זכתה בפרס "כינור דוד", והפכה במהלך השנים לחלק חשוב מהזיכרון התרבותי של ילדי שנות השמונים. החזרה אל ההצגה אינה רק העלאה מחודשת של סיפור ילדים מוכר, אלא היא מפגישה בין הזיכרון התיאטרלי של ההצגה של אז, לבין החוויה התיאטרלית של ההצגה היום. במובן הזה, ההפקה החדשה נושאת על כתפיה משימה כפולה. מצד אחד, היא מבקשת להחזיר לבמה את התחושה המיתולוגית של "פיטר פן" המקורית, ומצד שני, לבחון כיצד הסיפור של פיטר והילדים האבודים מוצג כיום.

במרכז העלילה, ניצבת משפחת דארלינג. ערב אחד, מספרת האם לילדיה, וונדי, ג'ון ומייקל, על פיטר פן, הילד שאינו רוצה לגדול. באותו לילה, פיטר מגיע לבית המשפחה דרך החלון הגדול הוא נכנס אל חדר הילדים, ומציע לוונדי ואחיה לצאת איתו למסע לארץ לעולם לא. בעזרת אבק פיות ואמונה, הם לומדים לעוף ומגיעים לעולם בו הזמן מתנהל אחרת, בו ילדים אבודים חיים ללא מבוגרים, בו יש את פיראטים ובנות ים ופיות ואינדיאנים, וקפטן הוק ולילי הנמרה, ושלל הרפתקאות. זו עלילה פנטסטית, אבל מתחת לפני השטח היא עוסקת בשאלות מורכבות בהרבה, כמו למשל מה אנחנו מרוויחים כאשר אנחנו מסרבים להתבגר, ומה אנחנו מפסידים? מה משמעותו של בית כשכל העולם פתוח לרווחה והאם ילדות היא באמת מקום שאפשר להישאר בו לנצח?

"פיטר פן" מצליחה במיוחד כאשר היא מאפשרת לשאלות הללו להישאר בתוך היצירה, ולא מכבידה עליה. היא אינה מנסה להפוך את היצירה המקורית של בארי למשהו אחר, אלא מחייה את ארץ לעולם לא במלוא העוצמה התיאטרלית. התוצאה היא חוויה בימתית עשירה, ססגונית ומרגשת, שמצליחה ללכוד את תחושת הפליאה הטמונה במסע של וונדי והאחים שלה, אל מעבר לחלון חדר הילדים, ומעבר לעולם המוכר להם.

ההשקעה ההפקתית ניכרת בכל רגע בהצגה. פעלולי התעופה המתבצעים באמצעות כבלים ומנופים מיוחדים, מעניקים למסע לארץ הילדים והפיראטים תחושה ממשית של חציית גבול, מהעולם המוכר לעולם הפנטזיה. התפאורה הדינמית והיפה של במבי פרידמן, יוצרת מעבר מרשים מחדר הילדים האינטימי אל המרחבים הפראיים של ארץ לעולם לא. התלבושות והאיפור הנהדרים של אלה סוקלניק, לצד עיצוב הפאות המושקע של אירנה סגל, משלימים את העושר החזותי והמדויק.

גם עבודתו של עוז מורג, במאי המשנה והכוריאוגרף, משמעותית ליצירת המכלול. התנועה על הבמה לא משמשת רק כאמצעי לקישוט או להאצת הקצב, אלא מחזקת את התחושה שמדובר בעולם בעל חוקים משלו. השירים הנהדרים של פסטר והמוסיקה הסוחפת של אילן גלבוע, המהווים חלק אינטגראלי מהיצירה, שכן מדובר במחזמר, הנם עוגני ההצגה, ומעניקים לה את האנרגיה הדרושה כדי לשוט במהירות בין רגעים דרמטיים לרגעים הומוריסטיים, ולעיתים אף רגעים טרגיים (בכל זאת, הגורל של קפטן הוק והמפגש הבלתי נמנע עם התנין המתקתק, הנם במהותם טרגיים).

הבימוי של רוזן שומר על קצב גבוה, כמעט מסחרר, לאורך ההצגה, אבל מצליח ברוב המקרים שלא לאבד את הרגעים בהם הסיפור מבקש לעצור. המעבר בין הבית של משפחת דארלינג לבין העולם של פיטר פן נעשה בטבעיות מוחלטת, וממחיש את אחד הכוחות המרכזיים של התיאטרון, לעבור מעולם אחד לאחר במשיכת מסך.

אלא שמתחת לכל העושר החזותי והטכני הזה מסתתרת גם נקודת חולשה משמעותית יותר. דווקא משום שההצגה נאמנה במידה רבה לטקסט ולרוח של הגרסה המוכרת, היא משמרת גם תפיסות מסוימות שכיום קשה שלא להתבונן בהן מחדש, בעיניים ביקורתיות יותר. הבולטת שבהן ניכרת בדמותה של וונדי. הבחירה להשאיר את דמותה כפי שעוצבה בעבר, בהפקה של שנות השמונים ובהתאם לרוח יצירותיו של בארי על פיטר (הסיפור שהוביל לכתיבת מחזה, שהצלחתו הובילה לכתיבת הספר) מתחילת המאה העשרים, ולהדגיש את העובדה שתפקידה הוא להיות אם לילדים האבודים, לדאוג להם ולהכין להם אוכל, מעוררת אי נוחות. וונדי היא אמנם חלק ממסורת סיפורית שבה הילדה מקבלת על עצמה תפקיד אימהי, אך כיום קשה להתעלם מהפער בין האפשרויות הדרמטיות הטמונות בדמות לבין האופן שבו היא ממומשת על הבמה. דווקא וונדי, שנמצאת על קו התפר בין ילדות לבגרות, יכולה היתה להפוך לדמות מורכבת ומעניינת בהרבה, כזו שמתמודדת גם עם הרצון להיות ילדה והפחד להתבגר, ועם הבחירה לחזור הביתה בסופו של דבר.

גם עיצוב הדמויות המרכזיות, פיטר פן וונדי, לא מצליח תמיד לחדור אל מתחת למעטפת. לי בירן, המגלם את פיטר פן, מביא לבמה קסם אישי, כריזמה טבעית ונוכחות פיזית מתאימה מאוד לתפקיד. השילוב המפעים בין תנועה ואנרגיה בימתית שמאפיין את בירן, מאפשר לו לגלם את דמותו בצורה משכנעת ונוגעת ללב. עם זאת, דווקא ברגעים שבהם הדמות זקוקה לעומק רגשי ולמורכבות משחקית, ניכר פער. בירן הופך את פיטר לאייקון בימתי, אך פחות מצליח לגלם את הילד שמאחורי האגדה, ולהביע את הפחד, הבדידות והמחיר שמשלם מי שמסרב לגדול. משי קליינשטיין, המגלמת את וונדי, מביאה אל הבמה תמימות מתוקה ונוכחות קולית מרשימה במיוחד. המנעד הקולי שלה מלוטש ובטוח, והיא צולחת את הפראזות המוסיקליות בקלות ובדיוק. אלא שככל שהיכולת הווקאלית שלה מרשימה, כך הביצוע המשחקי מותיר את וונדי פחות מפותחת כדמות דרמטית. השירה אינה תמיד מצליחה להעמיק את הדמות, ולעיתים נדמה שהיא מאפילה על המשחק, במקום לשמש בתור כלי שנועד לחשיפת עולמה הפנימי של וונדי.

וזו אולי אחת השאלות המרכזיות שההצגה מעוררת, מה קורה כאשר המעטפת התיאטרלית מרהיבה כל כך עד שהיא מאיימת להסתיר את הדמויות? "פיטר פן" היא אינה יצירה שכוללת רק פעלולי תעופה, תפאורה צבעונית ומוסיקה סוחפת. בלב לבה, היא עוסקת בילד שמפחד לגדול וילדה שנאלצת להבין שהילדות אינה יכולה להימשך לנצח. כאשר המורכבות הזו אינה מקבלת מספיק מקום, נוצרת תחושה של פספוס, דווקא במרכז הרגשי של הסיפור.

לצד זאת, יש שחקנים אחרים בקאסט שמצליחים להפיק מן הדמויות הרבה יותר. כמו למשל טל כהן (המגלמת את תפקיד לילי הנמרה לסירוגין עם לינוי לוי), מביאה אנרגיה והתלהבות שמתאימות היטב לדמות. אופיר וויל, מוכיח ליהוק מצוין לדמותו של סמי, עוזרו הנאמן של קפטן הוק. הוא מצליח לייצר נוכחות קומית מוצלחת ומדויקת, ומספק רגעי הומור חיוניים בתוך העולם הפרוע של הפיראטים.

ואז, מגיע קפטן הוק. ששון גבאי, שחזר לגלם את הדמות שאיתה הוא מזוהה כל כך, הוא ללא ספק אחת מנקודות השיא של ההפקה. גבאי אינו מסתפק בקריקטורה של הנבל הקלאסי, כמו שהפקות אחרות של "פיטר פן" עשו. במקום זאת, הוא בונה דמות מלאת אנרגיה, מצחיקה ומאיימת בעת ובעונה אחת, ומצליח להעניק לה נפח אנושי. בתוך ההגזמה התיאטרלית וההומור של הוק, הוא מצליח להכניס גם תחושה של תסכול, אובססיה ופגיעוּת. התוצאה היא דמות שאפשר לצחוק ממנה ובאותו הזמן להבין אותה.

בסופו של דבר, "פיטר פן" מעניקה מפגש בין נוסטלגיה לבין תיאטרון גדול מהחיים. זוהי הפקה שמבקשת כאמור להחזיר את הקהל לסיפור המוכר, ועושה זאת באמצעות השקעה מרשימה ביותר, ברמת הבמות של ברודווי. אך דווקא החזרה אל הקלאסיקה מאפשרת גם לשאול מה השתנה מאז שההפקה המקורית עלתה על הבמה. אם הגירסה הקודמת הפכה את "פיטר פן" לתופעה תרבותית בישראל, ההפקה החדשה יכלה ללכת צעד אחד נוסף ולבחון מחדש את הדמויות ואת יחסי הכוחות שבתוך הסיפור.

ובכל זאת, יש משהו יפה בעצם הניסיון להחזיר את ההצגה לבמה אחרי 38 שנים. מחיאות הכפיים הרבות בסיום אינן רק תגובה למופע מרהיב ולמשחק משובח, אלא גם עדות לכוחו של התיאטרון ליצור זיכרון משותף. עבור מי שגדלו על ההפקה הקודמת, זו הזדמנות לפגוש מחדש דמות שהיתה פעם חלק מעולם הילדות שלהם, ולגלות שהנה הלילה הוא בהחלט הגיע. עבור הדור הצעיר, זו הזדמנות לגלות מדוע הילד שמסרב לגדול, ממשיך לרחף מעל התרבות המערבית, גם יותר ממאה שנה לאחר הולדתו.

כי בשורה התחתונה, הסוד של "פיטר פן" אינו טמון רק בארץ לעולם לא. הוא נמצא בחלון הפתוח של חדר הילדים, ברגע בו אפשר לבחור לעוף, אבל גם ברגע שבו צריך להחליט אם ומתי לחזור הביתה. וזו, אולי, הסיבה שפיטר פן עדיין כאן. לא משום שאינו רוצה לגדול, אלא משום שכל אחד מאיתנו, בשלב זה או אחר, מתגעגע לרגע שבו עדיין היה אפשר לעוף.

"פיטר פן"

מאת: אורי פסטר וחנוך רוזן

על פי ספרו של ג'יימס מ. בארי

שירים: אורי פסטר

מוסיקה: אילן גלבוע

בימוי: חנוך רוזן

במאי משנה וכוריאוגרף: עוז מורג

שחקנים: לי בירן, משי קליינשטיין, ששון גבאי, לינוי לוי/טל כהן, אופיר וויל, אסף לוי, גלעד בראון, חנן שוורצברג, ליעם פינטו, טימוטי סניקוב, שירה מינקין, אדם כהן.

הפקה מוסיקלית: בן שופן

עיצוב תפאורה: במבי פרידמן

עיצוב תלבושות: אלה קולסניק

פאות: אירנה סגל

וידאו ארט: שי בונדר

עיצוב תאורה: יניב סוריק

מערכת מעוף: Kirby Flying

מועדים נוספים:

25/8/26               13:30    17:00                   בית האופרה הישראלית, תל אביב

27/8/26               10:00    13:30   17:00     בית האופרה הישראלית, תל אביב

28/8/26               10:00    13:30   17:00     בית האופרה הישראלית, תל אביב

30/8/26               13:30    17:00                   בית האופרה הישראלית, תל אביב

31/8/26               10:00                                בית האופרה הישראלית, תל אביב