מאת: דנה שוכמכר
ההצגה "שונאים, סיפור אהבה", המוצגת בימים אלה בתיאטרון בית ליסין, מבוססת על הרומן מאת יצחק בשביס זינגר הנושא את אותו השם, אשר פורסם לראשונה בשנת 1966. ההפקה הנוכחית, שעובדה על ידי נועה לזר קינן ושיר גולדברג, מעניקה לרומן של בשביס זינגר זווית מרתקת ואחרת מעיבודיו הקודמים. במרכז העלילה ניצב הרמן ברודר, ניצול שואה המבקש לבנות לעצמו חיים חדשים בניו יורק, אלא שהעבר, הזיכרונות והאנשים שהותיר מאחור אינם מאפשרים לו להתחיל מחדש.
ברודר, בן דמותו של הסופר עצמו, כותב בביטאון של רב אמריקאי עשיר. הוא נשוי לידוויגה הפולנייה, שהיתה משרתת בבית הוריו ואף הצילה את חייו. היא הגיעה עמו לארצות הברית ואף מתגיירת למענו. לכאורה, מדובר בניסיון לבנות מהחורבן בית, זוגיות וחיים ברי המשכיות. אלא שברודר אינו מסוגל להסתפק בכך. במקביל לחייו עם ידוויגה, הוא מנהל רומן עם מאשה, גם היא ניצולת שואה, החיה עם אמה ורדופה בזיכרונות העבר. מערכת היחסים בין השניים אינה רק רומן אסור, אלא מהווה מפגש בין שני אנשים שהעבר שלהם ממשיך להתקיים בתוך ההווה. ככל שהקשר הולך ומתעצם, כך מתברר עד כמה מאשה מבקשת לא רק את אהבתו של ברודר, אלא גם הכרה בזכותה לאהוב ולחיות, אחרי כל מה שאיבדה. אל תוך המשולש, או המרובע, המורכב הזה, נכנסת תמרה, אשתו הראשונה של ברודר, שהוגדרה כמתה אבל מתגלה ששרדה. גילויה של תמרה בניו יורק, הופך את חייו של ברודר, שכבר נחשבו סבוכים דיים, לבלתי אפשריים.
זהו לב המערבולת שמציעה ההפקה של קינן וגולדברג. חייו של ברודר מתנהלים בקצב מסחרר, בתוך שקרים שהולכים ונערמים אלו על אלו, ומסתבכים אלו באלו. אלא שהקצב אינו משמש רק בתור אמצעי להנעת העלילה, אלא הופך לשפה הבימתית של הנפש. ככל שברודר מתקשה להחליט בין שלוש הנשים, והאפשרויות שהן מציעות, כך גם ההצגה מתקשה לעצור. התוצאה היא הצגה תוססת ומרתקת, אך גם כואבת מאוד, המצליחה להעביר את תחושת המרדף המתמיד של אדם שאינו מסוגל להימלט מעברו.
תום חגי מגלם את ברודר בצורה נפלאה ונוגעת, כגבר המחפש את קולו באמצעות הנשים המקיפות אותו. כל אחת מהן מייצגת עבורו אפשרות אחרת. תמרה היא העבר שחשב שאבד לעד, ידוויגה הצילה את חייו והוא חייב לה על כך את ההווה שלו, ומאשה מציעה לו אפשרות של עתיד. אך ברודר הוא פליט שאינו מוצא מנוחה ואינו יכול להחליט. חגי מצליח לבטא את השבריריות של הדמות, ואת חוסר היכולת שלה להתייצב בתוך חייו החדשים. בשיא משחקי מרשים ביותר, הוא מציג אדם המנסה, ללא הצלחה, להימלט מעצמו ומהעבר שלו.
יעל וקשטין מגלמת את מאשה כדמות נוירוטית וסוערת, אך בעיקר כאישה הנואשת לאהוב ולהיות נאהבת. יש בדמותה סכנה מסוימת, או זו מופנית בראש ובראשונה כלפי עצמה. וקשטין מצליחה להעניק לנואשות הזו עומק רגשי, כך שמאשה אינה נותרת בתור "האישה האחרת", אלא הופכת לאחת הדמויות הטראגיות בהצגה. לימור גולדשטיין הנהדרת מגלמת את תמרה, האישה שחזרה מן המתים. היא מעידה על עצמה שהיא מתה ובכך נדמה שהיא מבטאת את הפער בין ההישרדות הפיזית לבין האפשרות לחזור באמת לחיים. משחקה של גולדשטיין הנו מרגש ומצמרר, היא בעיקר מצליחה לגלם את הפרדוקס בדמות של תמרה, היא חוזרת אל ברודר מן העבר אך דווקא היא מנסה לעודד אותו להיאחז בשבריר התקווה. לצדן, אודליה מורה מטלון, המגלמת את אמה של מאשה, מעצבת דמות מרתקת ומרגשת של אישה שהעבר ממשיך לרדוף אותה. נוכחותה מזכירה כי גם כאשר המלחמה הסתיימה באופן רשמי, לכל מי שחווה אותה באופן בלתי אמצעי, היא לעולם אינה דועכת. הזיכרון אינו הופך לסיפור בהיסטוריה, אלא ממשיך לחיות ולבעוט בגוף ובנפש.
הבימוי של שיר גולדברג מעניק לכל המערבולת הזו מסגרת תיאטרלית שמצליחה לשמור על קצב ורגישות בו-זמנית. גולדברג אינה מתייחסת לעלילה רק כסיפור של מרובע אהבה, אלא מאפשרת למערכות היחסים לשקף את הסערה הנפשית של הדמויות, הפועלות בעולם בו הגבולות בין אהבה, הישרדות, אשמה ותקווה הולכים ומטשטשים, ומצליח לעורר הזדהות והבנה.
גם השפה החזותית של ההצגה תורמת לתחושת המרדף. עיצוב התפאורה, שנעשה על ידי ערן עצמון, מציב במרכז הבמה, במה נוספת, עליה נבנות דירותיהן של הנשים הנוספות. הבחירה הזו יוצרת תחושה של עולם הנמצא בתנועה מתמדת, ומדגישה את הסחרור בחייו של ברודר, אין מרחב אחד שהוא באמת שלו, ואין מקום שבו הוא יכול לעצור. עיצוב התאורה של ירון אבולעפיה חודר אל הבמה כמעט כמו סכין, חושף את הדמויות ואת המאבקים המתחוללים ביניהן. התאורה אינה רק מאירה את המתרחש, אלא משתתפת ביצירת המתח ומדגישה את התחושה שהעבר של הדמויות מוצא אותן בכל מצב, ואינו מאפשר להן להתחפר ולהדחיקו. עיצוב התלבושות הנפלא של יהודית אהרון והמוסיקה המרגשת של ליאור רונן משלימים את המעטפת הבימתית ומחזקים את השבריריות של העולם הבדיוני.
בסופו של דבר, "שונאים, סיפור אהבה" מצליחה לעסוק בשאלת החיים שלאחר השואה, לא באמצעות סיפור היסטורי, אלא דרך הניסיון של השורדים לחזור לדברים הבסיסיים ביותר, אהבה, זוגיות, משפחה, בית ועתיד. ברודר והנשים בחייו מבקשים לבנות מחדש את מה שהחורבן שבר, אך מגלים שהעבר אינו מאפשר להם לעשות זאת בפשטות. זה אולי הכוח המרכזי של ההצגה. היא לא מציגה את שורדי השואה רק ככאלו ששרדו את התופת, אלא כבני אדם שנאלצו להתמודד עם משימה קשה לא פחות, לנסות לחיות אחרי התופת. בתוך הקצב המסחרר של ההצגה, ההומור והכאב והאהבות הבלתי אפשריות שבה, היא מציבה בפני הצופים תמונה אנושית של אלו המנסים להיאחז בחיים, גם כאשר הזיכרון מאיים ללא הרף למשוף אותם בחזרה לעולם ממנו נמלטו.
"שונאים, סיפור אהבה"
תיאטרון בית ליסין
על פי ספרו של יצחק בשביס זינגר
עיבוד: נועה לזר קינן
בימוי: שיר גולדברג
משתתפים: תום חגי, לימור גולשטיין, יעל וקשטיין, רדה קנטרוביץ', אודליה מורה-מטלון, אופיר וייל, ערן שראל.
עיצוב תפאורה: ערן עצמון
עיצוב תלבושות: יהודית אהרון
מוסיקה: ליאור רונן
עיצוב תאורה: ירון אבולעפיה
תכנות תאורה: יהונתן גורפיל
עוזרת במאית: רותי גפן
מועדים נוספים:
6/11/26 21:00
7/11/26 18:00
8/11/26 20:30
לתאריכים נוספים בדף ההצגה באתר בית ליסין – הקליקו על הלינק
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
