בין המדפים – טור תיאטרלי-ספרותי

והפעם – "רוח הספרייה"

מאת: עלמה ורשבסקי

בכל סוף משמרת בקומת העיון, אחרי שאחרון הסטודנטים לוקח את מטלטליו ועוזב את החדר השקט, היא מבצעת את אותו טקס קבוע. קודם כל לוקחת את צרור המפתחות, בודקת חדר-חדר האם המזגן והאורות מכובים, האם החלון והוילון סגורים, ונועלת את דלת החדר. לאחר מכן, סוגרת את המחשבים, מיישרת את הכיסאות, אוספת עיתונים וספרים סוררים ומחזירה למקומם, נועלת את הדלת הפנימית, סוגרת את המזגן הכללי, אוספת חפציה ויורדת לקומת הכניסה. היא עושה זאת תמיד באותה דרך, לא לפספס אף משימה, שאף ספר לא יוותר מאחור.

הפעם, בעודה מגיעה לסגור את המחשב האחרון בטור השולחנות הארוך, היא רואה משהו זז בזווית העין, עושה את דרכו במהירות ובביטחון, בצעדים נמרצים, לאורך האולם. "לצערי, סגרנו כבר להיום. בבקשה לצאת החוצה" היא אומרת, וממהרת לכיוון מקור התזוזה. אבל, בהביטה אל הכיוון ממנו הגיע הקול, היא לא רואה כלום. האולם ריק לגמרי. שום קול לא מגיע משום כיוון ואזור. היא ממשיכה במסלול משימותיה, מגיעה לאסוף את תיקה מארון העץ הגדול, לכבות את האורות, ולצאת החוצה. אולם, בבואה לסגור את האורות, הם כבים מעצמם, וחוזרים לעצמם מיד לאחר מכן, צל של דמות אישה ניכר מבעד לדלת הזכוכית, שמיד נעלם אל גרם מדרגות החירום. "רגע, חכי", הספרנית סוגרת את האורות, לוקחת חפציה וממהרת אחרי הצל, פותחת את דלת חדר המדרגות וממהרת אחריו ותוך כדי מנסה שלא להתגלגל בכל המדרגות. "רק זה חסר לי", היא חושבת, "לדפוק את המשכורת החודשית בגלל תאונת עבודה".

פתאום נורת הפלורנסט הגדולה מתחילה לרצד ולאבד מכוחה. תוך כך, הספרנית שמה לב לדמות אישה צעירה ממהרת בקומה התחתונה, שיערה השחור הארוך מתבדר מאחוריה, מדיף ריח טוב של אפרסק. הספרנית לא מבינה איך היא שמה לב למשהו כל כך אזוטרי לכאורה, בזמן שהיא שומעת את דלת המדרגות בכניסה נטרקת בחוזקה.

היא מגיעה לקומה התחתונה, פותחת את הדלת במהירות, מצפה לראות את הספרניות האחרות מנסות להשיג את הדמות המסתורית, אומרות לה לצאת החוצה כי סוגרות להיום. אבל בפתחה דלת חדר המדרגות ומסתנוורת מהאור הרב שניבט מכל עבר, הספרנית מגלה שכלום לא קרה, כולן עושות את מה שהן תמיד עושות בסוף היום, חלק עומדות להיות שולחן העיתונים, אחרות עדיין מאחורי הדלפק, סוגרות עניינים אחרונים במחשב. "ראית מישהי שיוצאת בריצה מהמדרגות?" הספרנית שואלת את השומר, שמקפל את חפציו מאחורי השולחן בכניסה. "מתי?" הוא שואל בתמיהה "לא היה כאן אף אחד, חוץ ממך."

"נו, באמת, אני לא דמיינתי אותה", הספרנית ממהרת אל האולם המרכזי. "ראיתן את הבחורה שהיתה פה? אמרתן לה לצאת החוצה?"

"לא היתה פה אף אחת. כל הקוראים הלכו." אמרה שנית מבלי להרים את הראש ממסך המחשב.

"היתה פה בחורה צעירה, עם שיער שחור ארוך, היה לה ריח של אפרסק".

"זהו? התחלת להזות? שנזמין מישהו לראות אותך?" צוחקת שנית וסוגרת את המחשב בבת אחת, בבואה לקחת את הטלפון והסיגריות מהארון.

"אני לא רוצה שהיא תיתקע פה, רק זה חסר לנו, לחזור לנטרל את האזעקה כי מישהו נתקע בפנים. את יודעת מה נעמה אומרת על זה, נכון?" הספרנית שואלת.

"נכון. צודקת. אבל לא היתה פה אף אחת. כולם הלכו." שנית שמה את התיק על כתפה ומתקרבת אליה.

"אני אבדוק במדרגות הפנימיות ליתר ביטחון" הספרנית אומרת וממהרת לעבר המתחם הפנימי של הספרייה, לעבר הגלריה הקטנה ואזור העבודה. בבואה לפנות אל המטבח, האור כבה וכשעיניה מתרגלות אל החושך היא שוב רואה את הדמות האפלולית ממהרת אל עבר מסדרון דלת הספקים.

"חכי!" היא צועקת אליה.

הדמות עוצרת באחת ומסתובבת. הספרנית מוצאת עצמה מול דמות של אישה צעירה, חיוורת לחלוטין, עם שיער שחור וארוך המתבדר מסביבה, ברוח שהופיעה משום מקום. על גופה של האישה, שמלה בהירה וארוכה, על רגליה נעלי דוקטור מרטינס הגדולות על מידותיה. הדמות מביטה בספרנית, לא אומרת מילה, אבל ניכר שעיניה חודרות לתוך נשמתה של הספרנית, מנסות לחטט ולשלוף משהו שרק היא יודעת מה הוא.

"תפסיקי לשחק. אנחנו סוגרות עכשיו, את לא יכולה להישאר פה." הספרנית מתקרבת אליה.

הדמות מניחה ידה אל פניה של הספרנית, אוחזת בה כדי שלא תסיט מבט, ומחייכת בהתנשאות שקטה "אני תמיד פה. פשוט רק עכשיו שמת לב אליי."

"תעשי לי טובה, בסדר? אין לי זמן למשחקים של ילדות קטנות. צוות שלם של ספרניות מחכה לך. אנחנו סוגרות עכשיו ואת באה איתי." הספרנית מעיפה את ידה של הדמות מפניה, ותופסת את ידיה כדי לקחת אותה איתה.

הדמות משחררת ידה. "אני לא ילדה קטנה ואנחנו לא סוגרות שום דבר. אני פה כדי לפקח עליכן, לראות שאתן לא הורסות את המקום עם הדרמות הקטנות שלכן, יצורים עלובים, חסרות בינה והערכה שכמוכן. מה זה משנה מי רוקנה את התיבה בחוץ ומי לא סידרה את העגלה בפנים, מי לא הגיעה למשמרת בזמן ומי הטמיעה את הטופס של המנוי בכרטיס הקורא? אתן שומרות מפתחות העולמות האחרים, איך אתן לא רואות את זה? אסור לכן לשגות בהבלי היומיום ולחשוב שזה הדבר הכי חשוב. אבל למרות זאת, חייבות לאהוב אתכן." היא שמה פעמיה אל הכיסא הכחול בסמוך לשולחן האוכל, מתיישבת.

"מה את עושה? את לא קולטת מה אמרתי? אנחנו צריכות לסגור את הספרייה עכשיו וללכת הביתה." הספרנית ניגשת אליה, מנסה לאחוז בידיה ולהקים אותה בעדינות מהכיסא.

"את רוצה שאני אעשה עצמי יוצאת? בסדר גמור. אבל את תמשיכי לראות אותי. כנראה שזה שלב שעברת, אי אפשר לסגת ממנו עכשיו." הדמות אומרת בשקט והולכת לאט במעלה המדרגות החיצוניות, לעבר שער הברזל הלבן, ונעלמת לחלוטין. האור נדלק שוב, והשומר נכנס אל חדר העבודה. "בואי, מחכים לך. כבר אחרי שמונה".

"גם עכשיו לא ראית את הבחורה שהיתה פה?" שואלת הספרנית והולכת אחריו, תוך כדי סגירת האורות האחרונים במסדרון.

"אין פה אף אחד, חוץ ממני וממך." השומר אומר וסוגר את הדלת.

הספרנית הולכת אחריו ומפנה מבטה לעבר האזור בו נעלמה הדמות. מנסה להדחיק מראשה את מה שחוותה עכשיו, ויוצאת החוצה מהספרייה.

בזמן שהשומר מדליק את האזעקה, הספרנית מביטה מעלה, לעבר חלונות הקומה השנייה. לפתע היא רואה את אורות החירום מרצדים, דמות אפלולית עומדת בסמוך לחלון, מביטה בה ומחייכת, ואז נעלמת.

"זהו. אני מאבדת את זה. חייבת להפסיק את הבינג'ים לתוך הלילה ולישון כמו שצריך", הספרנית אומרת והולכת במעלה השביל, לעבר תחנת האוטובוס. אבל כאשר היא עולה לאוטובוס, ומתיישבת, ומביטה בחלון, וקולטת את בבואתה, היא רואה שמשהו השתנה בעיניה, ובמקום בו שמה הדמות את ידה על פניה, הוא נעשה בהיר יותר.

המשך יבוא.