"זאב, זאב": להטיח את האמת בפנים

מאת: אירית ראב

שבת בערב, תחילת יולי, המתח וההבילות ניכרים היטב באוויר, ובדרך הארוכה מראשון להרצליה, הכבישים מותחים את ראשם ומבקשים להבין מה צפוי לבוא. ברחוב סמוך לים, אני יוצאת מהמכונית ומגיעה אל מרכז התרבות תאו, מרכז די מגניב, שמשלב בין הצגות ומופעים, תערוכות אמנות, סדנאות וקפה קטן. אודה שלרוב אני לא נוטה להרחיק לכת עד לעירו של הרצל, אבל הפעם חרגתי ממנהגי כי השמועה על קברט סאטירי חדש ומסקרן מבית היוצר של תיאטרון האינקובטור, הגיעה לאוזניי ורציתי לבדוק האם כצעקתה.

הקברט הזה סיקרן אותי עוד יותר מאחר שהוא מובל על ידי עידן שוורץ, המנהל האמנותי של תחום הפרינג' בתאו הרצליה, ויפתח ליבוביץ', המנהל האמנותי של פסטיבל הקומדיה בירושלים, ומבוצע על ידי אסופת יוצרות/ים באמת מעולה, הכוללת את נדב בושם, עדילי ליברמן, מיכל (לוסי) גורפיין, שני צברי, פיראס מונדר ונועם שצקי.

בטרם נמשיך, חובת גילוי נאות קטן. אני מכירה את עידן שוורץ עוד מימינו בבימת הנוער שברחובות, והמסלולים האמנותיים שלנו הצטלבו פעמים רבות. גם נדב בושם פסע רבות במסדרונות המערכת של מרתה יודעת, ובטור שכתב, הפליא בחדות המילים שלו ובקשב בלתי ניתן להסחה למילותיהם של הצופים בהצגות. על אף זאת, ואולי בשל כך, הביקורת שלפניכם היא אובייקטיבית יותר מאשר ביקורות של כאלו שלא מכירים את הנפשות הפועלות.

ובכן, הבה נתחיל. בדרך כלל, יצירות תיאטרון הן חד פעמיות בעצם מהותן. מאחר שהן נעשות בצורה חיה מול הצופים, החוויה של צופים בערב מסוים, לעולם לא תהיה דומה לצופים שיראו את אותה הצגה, באותו אולם, בערב שלמחרת. "זאב, זאב" מותחת את החד פעמיות הזו שלב אחד קדימה, מאחר שהיא משתנה מדי מופע, ומתכתבת בזמן אמת עם אירועים אקטואליים שגודשים מדי שעה את מדורי המבזקים של אתרי החדשות. אמנם, יש בה קטעים קבועים, אבל מרבית הקטעים משתנים בכל פעם, וגורמים לכך שהמופע יהיה חד פעמי להחריד. מה שאני צפיתי בו בשבת בערב, לא יעלה שוב על הבמה, כמו שעלה באותה פעם. זה עלול להיות חיסרון משמעותי, כי זה לא מאפשר ליצירה לבנות לעצמה שם ומעריצים, כאלה שיודעים בעל פה את מילות השירים והסצינות. אבל זה גם יכול להיות יתרון גדול, זה מבטא את המהות האמיתית של התיאטרון, בייחוד בעתות מלחמה, כזה המתכתב ומבקר את המציאות, בזמן אמת.

המופע עצמו עלה בפטיו במרכז מתחם תאו, תחת כיפת השמיים, סביבו קירות זכוכית המאפשרים לצופים לראות את מאחורי הקלעים בעיצומו, לפתע דמות עם גלימה מפציעה במסדרון, לאחר מכן שחקן חדור מטרה הולך ובידיו כיסא. זה מסקרן בפני עצמו, ומהווה כמעין ייצוג אמנותי לשקיפות שאותה היוצרים מבקשים ליצור ביצירה, להטיח את האמת בפנים, גם אם זה לפעמים יוצא קצת מהקווים.

הקטעים עצמם, במופע שראיתי, נעים ברמתם. חלק טובים מאוד, חדים ובועטים, ומביעים היטב את הקו הסאטירי שהיוצרות/ים מבקשים להציג על הבמה, כמו למשל הקטע בו נדב בושם מראיין את השחקן פיראס מונדר, במעין ייצוג מקומי ל"לסטודיו למשחק", ומעמת אותו עם "הערביות" שלו. במשחק מצוין וריאליסטי מאוד של השניים, הקטע משקף באופן אמין להחריד את היחס שרבים מבני המגזר הערבי מקבלים בחברה. או הקטע בו הרקדנית אלמוג גוריאל ביצעה קטע מחול קצר על הבמה, בזמן שעל הקיר מוקרן סרטון המאגד את מעלליו של ראש הממשלה במהלך השבועות האחרונים, ברקע המוסיקה המפעימה של "סדר עולמי" ( ספטפו "Political Pressure"). השילוב בין האלמנטים הללו, היה לא פחות ממפעים. קטעים אחרים במופע היו בסדר גמור-בסדר גמור, מבוצעים בצורה טובה, אבל לא מביעים את אותה חדות כמו הקטעים האחרים, וחלק, אפעס, לא פה ולא שם, ומהווים ייצוג חלקי מאוד לפוטנציאל העצום שיש ליוצרות/ים הבאמת מעולים הללו.

היצירה מהווה בית לצמד היוצרים נדב בושם ועדילי ליברמן, ומעניקה במה לשלל הדמויות שיצרו במהלך העשורים האחרונים, דמויות שמלוות את פועלם האמנותי והמקצועי המרתק של השניים. כמו למשל, ג'ני וג'אנה החיילות הנאמנות של דובר צה"ל, שמספר פעמים בשנה מבליחות במקומות שונים בארץ ומספרות את הסיפור האמיתי של אותו מקום, או יוצרות התיאטרון הבלתי נלאות חדווה לוי גושן ונירה לילי רוסו. הדמויות עצמן מגולמות מעולה ומדויק, כמו שבושם וליברמן יודעים לעשות, אבל הייחודיות של הדמויות, המעלות שלהן, היכולות שלהן, לא ממומשות במלואן ביצירה הזו. אם המטרה היא להיעזר בכישרונם של היוצרים ובעולמות הבדיוניים של הדמויות, שצברו קילומטראז' לא מבוטל וקהל של מעריצים, אז על הבמאים לעשות זאת באופן מלא, ולא חלקי כמו שהופגן במופע שראיתי. אחרת החיצים שהדמויות זורקות, מכוסים במעטה גומי, ונופלים במחצית הדרך, ואז מה עשינו בזה? הסצינה בה המשוררת שמחה בביוף, דמות מעולה נוספת של נדב בושם, הוכיחה כיצד ניתן לעשות זאת בצורה טובה. בשיר אחד, אקטואלי להחריד והולם את שפתה של בביוף, הדמות הצליחה לבעוט היטב בקישקעס, מבלי לקום מהכיסא.  

עכשיו, הקטע הוא כזה, אני מכירה את עידן שוורץ הרבה שנים. כאמור, היינו בבימת הנוער ביחד, למדנו בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב לסירוגין, אני יודעת מה היוצר הזה יכול להוציא תחת ידיו המוכשרות. ידעתי את זה כבר בהצגה הראשונה שהוא ביים בבימת הנוער, כשהעלה את עולמו המצמית של סארטר, כשהיה רק בכיתה י"א. "זאב, זאב" זו יצירה טובה, אין בכך שבריר של ספק, ויש לה פוטנציאל להיות מעולה ממש, כל עוד תצבור עוד קצת זמן במה. אבל היא מביעה קמצוץ מהכישרון האמיתי של היוצר הזה. ואני יודעת, כמו שמרתה יודעת, שהיצירות של שוורץ יכולות להיות משובחות ומרתקות, ולהעיף כמה שלבים קדימה את התיאטרון הישראלי של היום. אני סקרנית לראות מה עוד הוא ייצור בזכות דמיונו הפורה ונפשו הכמהה, בשיתוף יוצרים מעולים כגון ליבוביץ', או נטלי צוקרמן ועתליה ברנזבורג, שהעלו יחד את "שבי לידי" בתיאטרון הבית בסוף השנה הקודמת, או בגפו.

עוד דבר מהותי במיוחד שיש לתת עליו את הדעת הוא המיקום של המופע. מבחינה אמנותית, להציג את ההצגה בחוץ, בין קירות זכוכית ותחת כיפת השמיים, כשבצד המתחם נטוע עץ זית רחב ענפים, הוא מדהים ומוסיף הרבה נדבכים ליצירה עצמה. מבחינה פרקטית, לגרום לצופים לראות הצגה בחוץ, בחום של תחילת יולי, מבלי להעניק להם אמצעי אוורור כלשהו, כמו נגיד מאוורר או מניפה ממותגת, היה כמעין התעללות בקהל, ללא כל הצדקה תיאטרלית. נוסיף לכך את העובדה שבשלב מסוים, הצטרף לו צופה בלתי רצוי, מקק מגעיל, שרץ בין רגלי הצופים, מה שהוסיף רובד בלתי נסבל לחווית הצפייה. חלק מהצופים ניסו להתרחק ממנו, מבלי לקום מהכיסא, אחרים ניסו לדרוך עליו ברגליהם, אך ללא הצלחה. חוויה מציאותית זו, הדהדה היטב את הרצון של היוצרים להכות היישר בפני המצב, ולא להתעלם ממנו ולטאטא אותו לעבר הגינה, ולקוות שמישהו אחר יתמודד איתו. בפני עצמו זו מטפורה נהדרת, אבל להתרכז בנעשה על הבמה, כשחרק שכזה מתרוצץ לו בין הרגליים, היה מעבר לכוחותיו של הקהל שריכוזו הלך לאלפי כיוונים. מזל שהמופע יציג בפעם הבאה בתוך אולם ממוזג.

בשורה התחתונה, זו יצירה טובה ומסקרנת, שנוצרה ומבוצעת על ידי אסופה של יוצרים ויוצרות סופר מוכשרים. בזכות זמן במה נוסף, והעלאות נוספות, היא יכולה להפוך להיות יצירת קאלט מצוינת.

"זאב, זאב"

מרכז תאו הרצליה ותיאטרון האינקובטור

עריכה ובימוי: עידן שוורץ ואיתמר ליבוביץ'

משתתפים: נדב בושם, עדילי ליברמן, מיכל (לוסי) גורפיין, שני צברי, פיראס מונדר ונועם שצקי

מוסיקה ועיבודים: מתן סרי, מיכל גורפיין, שני צברי

כוריאוגרפיה וריקוד: אלמוג גוריאל

וידאו והקרנות: מיכל גורפיין ועידן שוורץ

עיצוב תאורה: גיא גלילי

סאונד וניהול טכני תאו: קוקה

מועדים נוספים:

1/8/26             21:00               אולם תאו