"הלילה השנים עשר": בין עומס חזותי למשחק מצוין

מאת: אירית ראב

יום שישי בבוקר, רחבת הבימה מכינה מחלפותיה לקראת עוד פרימיירה חגיגית, התור בקפה הסמוך הולך ומסתעף מאנשים המבקשים את מנת הקפאין שלהם. בכוריאוגרפיה מלוטשת, הכוללת שלושה בריסטות מיומנים, הצופים לעתיד מקבלים את כוסותיהם. חלב רגיל לפה, שיבולת לשם, נטול לבחור מאחור, ותוך כך הבריסטה מאחורי הדלפק מוחה את טיפות החלב שעפו עליו בהקשת קנקן החלב החם. לפתע חרדה קלה מעיבה על פניו בשל הקהל הרב שממשיך להתאסף מולו, אבל במחי יד ומבט, הבריסטה מסיר אותה וחוזר לפעולות הקבועות והמקצועיות שלו. סצינה קצרה היתה זו, מהחיים עצמם, אך מרתקת במיוחד. בפעולות קטנות, נאמר כל כך הרבה. נדמה כי היה זה סימן מבטיח להצגה שעומדת להפציע באולם רובינא הסמוך.

לאחר שעלינו אל האולם ומצאנו את מקומותינו במרכז השורה השישית, ולאחר יותר מרבע שעה ממועד תחילת ההצגה, עלה אור על הבמה ופועלים בסרבלים בהירים החלו לעשות את פעולותיהם. ההצגה "הלילה ה-12", בבימוי רוני ברודצקי, החלה והקהל השתתק וחיכה לבאות. במשך 110 דקות, ללא הפסקה, משימה קשה לרגליים כואבות, נרקם לו העולם המטורף שברא וויליאם שייקספיר במאה השבע עשרה, גדוש טעויות קומיות, חילופי זהויות וכאבי לב של אוהבים שמבקשים לממש את כמיהות לבם, אך המציאות אינה מאפשרת זאת.

לפני שאמשיך, יש מקום לגילוי נאות. בדרך כלל הביקורות ב"מרתה יודעת" הן ביקורות חיוביות, שאינן קטלניות או מפלחות איברים. המדיניות הזו נוסדה בימי הקורונה, ונשארה עד עכשיו, בשל הרצון לכבד ולפרגן ליוצרות וליוצרים שהשקיעו והביאו את נשמתם אל הבמה. הביקורת שלפניכם אינה עומדת לחרוג מהמדיניות הזו. המילים הבאות עלולות להשתמע כאילו הן חורגות מכך. הן לא.

העלילה הקומית של ההצגה בה ויולה הצעירה המגיעה לחופי איליריה, לאחר סערה קשה, עוטה על עצמה את דמותו של סזריו, ומתחילה לשרת את הדוכס אורסינו, ותוך כך מתאהבת בו. הדוכס, בפני עצמו, מאוהב באוליביה, שלא שמה עליו, ואחריה מחזרים אצילים נוספים, ביניהם סר אנדרו, המבקשים לשים ידיהם על ממונה. במקביל, סבסטיאן, אחיה של ויולה, מנסה למצוא את גורלו, בעזרתו של אנטוניו איש הים. בסופו של דבר, כמו יצירות קומיות אחרות של שייקספיר, הכל בא על מקומו בשלום, האוהבים מתאחדים, האחים מגלים זה את זה, וכולם חיים באושר ועושר.

כל המהומה הזו מתרחשת בהפקה של "הבימה" בתוך תפאורה בגווני ורוד, המחולקת למפלס עליון, אליו ניתן להגיע בגרם מדרגות שמאלי, או סולם מימין, ולמפלס תחתון. שם מרבית הסצינות מתרחשות, ומתחלפות בין ביתו של הדוכס לבין ביתה של אוליביה, בו גר גם דודה סר טובי, חבריו לשתייה, המשרתת הנאמנה והתחמנית מריה ורב המשרתים הנאמן אך הקשוח מלווליו. במהלך הסצינות השונות, נכנסים חלקי תפאורה ודמויות שונות על גבי פלטת עץ, המונעת על ידי מסילה אנכית. שמוציאה אותם בחזרה אל מאחורי הקלעים המחופה בוילון רצועות פלסטיק, כאילו היה זה אטליז או חנות מכולת.

בפני עצמו, העיצוב מהווה פרשנות מעניינת לעולם השייקספירי, ומתכתב בצורה טובה עם הקאסט הנשי לחלוטין של ההפקה. אבל, וזה אבל גדול, במשך כל ההצגה, ישנו עומס החלטות בימויות ועיצוביות שלמרות שמאוד ניסיתי, ואחרי דיונים מרובים בנושא, לא הצלחתי להבין את פשרן. לדוגמה, מדוע להציב סולם גבוה ודי מסוכן בימין במה, אם הוא מסייע לשתי סצינות בלבד, שגם בהן לבי החסיר פעימה מחשש על השחקניות הנעזרות בו, אם ניתן היה לפתור את זה בימויית בכל דרך אחרת? מדוע אוליביה, רוזנת צעירה, מוצגת לראשונה על הבמה בתוך אמבטיה המעלה בועות על גבי בועות? האם היה זה רק בכדי להמחיש את היותה אישה קלת דעת עם מצבי רוח משתנים, גם אם זה נוגד כל היגיון עלילתי על פיו עלמה במעמדה לא תעז להציג את עצמה בצורה כזו? למה מריה המשרתת נעזרת בכלי לגילוי מתכות, כאילו היתה שומרת בקניון, אם לאדונים המגיעים לביתה של האדונית שלה לא היה אפילו נשק אחד? ולמה, לעזאזל, להסיע את מלווליו על פלטת העץ, כשהוא יושב על פסל עצום של בננה מקולפת, ולובש מחוך ארוך וביריות צהובות-שחורות, כאילו כרגע יצא מ"מופע הקולנוע של רוקי", רק בגלל שסצינה לפני כן קיבל מכתב פיקטיבי המעיד על אהבתה של האדונית שלו, לכאורה, כלפיו? מה ההיגיון הבדיוני של הדמות במעשה כזה, חוץ מהאלמנט הפאלי שנועד ליצור כמה צחוקים אצל הצופים?  

בנוסף לכך, יש לציין את עיצוב התלבושות האקלקטי משהו, שמעבר לזה שהיה עשוי כהלכה, לא הצליח למקד את השפה או התקופה של ההצגה, והעצים את התחושה כאילו נכנסנו בזה הרגע למאורת הארנב. החל בתלבושת דמויית שנות החמישים, שכללה חולצה לבנה חסרת שרוולים ומכנסי ג'ינס, של ויולה/סזריו וסבסטיאן או החליפה האיטלקית בצהוב חרדל של סר טובי, דרך תלבושות המתכתבות עם שנות השמונים, כגון חצאית הטוטו והמחוך הורוד של הגבירה אוליביה והתלבושת של אנטוניו שמזכירה מאוד את בגדיו של בנדר מ"מועדון ארוחת הבוקר", וכלה בחליפה המרשימה של סר אנדרו ועיצוב שערו, שמהדהד תקופות קודמות מאלו. אז אוקיי, יכול להיות שכוונת הבמאית בבחירות אלו היתה להעצים את תחושת חוסר המיקוד של ויולה, שמנסה לעצב את גורלה בעולם החדש שנקלעה בו, למרות שהזהות החדשה שלה והלב שלה אינם הולמים אלו את אלו. אבל מעבר לכך, הערב-רב העיצובי הזה לא סייע לצופים להבין באיזו תקופה ההצגה מתרחשת.

לכל זאת, התווסף אלמנט תיאטרלי מרתק נוסף – טכניקת פולי, היוצרת אלמנטים אודיואליים על ידי חפצים שונים, באופן חי על הבמה. כמו למשל, קול גשם הנעשה על ידי תיפוף על מקשי מקלדת, קול ירי הנעשה על ידי פיצוץ בלונים, או קול פעימות לב, הנעשה על ידי הנעת מגבת באופן מסוים. בפני עצמו, זהו אלמנט תיאטרלי מבורך, שאם יודעים לעשות אותו כראוי, הוא יכול להעצים פי כמה וכמה את ההצגה. ב"לילה השנים-עשר" הטכניקה הזו בוצעה בצורה נהדרת על ידי האמן שרון גבאי, שלפני מספר שנים הבריק בכך בהצגה "רדיו פליי" שעלתה בתמונע. אבל, נראה שבהצגה הנוכחית היה עומס לא ברור הפקתית בשימוש בכלי הזה. בדומה לחוסר ההיגיון התפאורתי של ההצגה, גם השימוש בטכניקה הזו העלה שאלות שונות, כמו למשל למה להמחיש קול ניפוץ זכוכית, בסצינה בה אוליביה משחקת גולף והכדורים שהיא מכה מנפצים חלונות, באמצעות, ובכן, ניפוץ זכוכית. דבר זה נעשה בתוך מיכל ייעודי, שאמנם הגן על השחקנית החיננית שעשתה זאת, אבל היה מסיבי ומסוכן, ובעיקר לא הגיוני.

עכשיו, כשבוחרים להיעזר בטכניקה הזו, היא יכולה להמחיש אלמנטים שונים על הבמה, מבלי להראות אותם פיזית. מה שיוצר יש מאין בחלל הריק של הבמה ומוסיף רובד בין הנראה לנשמע. אבל, בהצגה הזו, זה היה אלמנט שהוסיף על העושר החזותי שהיה גם ככה. סצינה מהותית שהמחישה את זה היתה כאשר סר טובי, סר אנדרו, השוטה ומריה מסתתרים מאחורי עץ בגן, תוך כך שמלווליו מקבל את האיגרת המפלילה שגורמת לו לחשוב שגבירתו מאוהבת בו. סצינה שייקספירית מובהקת זו, יכולה להיעשות תוך העמדת השחקנים בצורה כזו שמלווליו "באמת" לא רואה את החברים המסתתרים. אבל בהפקה הזו, החברים הסתתרו מאחורי עץ מתנפנף ברוח, כזה שרואים בצדי מגרשים למכירת מכוניות, שהוסע לבמה באמצעות פלטת העץ. כאשר מלווליו עבר לידם, בוצע סאונד אפקט של עלים נעים ברוח, באמצעות, ובכן, הנעת ענפי עלים. אפשר היה לפשט בימויית את הסצינה הזו, ולהחליט על קו אחד, ולא על כמה במקביל, גם אם זה יוצר כמה צחוקים בקרב הצופים.

Having said that, ברודצקי, במאית ההצגה, היא אחת הבמאיות הטובות ביותר בתיאטרון של היום. במגוון היצירות שהוציאה תחת ידיה, החל בפרינג' ועד לרפרטוארי, היא מצליחה ליצור שפה שמאפיינת אותה, מבלי להכריח את המחזות להפוך למשהו שהם לא. היא מעבדת אותם בצורה שמצליחה להעצים את היצירה המקורית ולהפגין רבדים שהמחזאים אפילו לא ידעו שיש ביצירה שיצרו. בהצגות שלה, הדמויות מגולמות בצורה מדויקת ומכמירה, שמאפשרת לשחקנים להפגין את מנעד היכולות שלהם, וכל זאת בצורה שהיא, ובכן, צנועה ומכילה. במילים אחרות, אעז ואומר שהיא מסוג היוצרות שלא חושבות שהשמש זורחת להן מהתחת. "נרות יום הולדת" שלה, שעלתה בקאמרי ולצערי כבר ירדה מהבמות, היתה, בפער משמעותי, אחת ההצגות הטובות ביותר שנעשו פה מאז שמרתה נולדה. אז עם כל זה, ועם כל ההערכה שיש לי כלפיה, עולה התהייה, מדוע היצירה הנוכחית שלה מציגה כזה עומס לא ברור של החלטות בימויות, חסרות פשר והיגיון, שלא משרתות את ההצגה או העלילה?   

לצד זאת, יש לציין לשבח את קאסט השחקניות בהצגה, החל באביב הורוביץ, שהיתה אחראית גם על עיצוב התנועה בהצגה, וגילמה מגוון נכבד של דמויות, ואת קופידון בעצמו, ועד לשחקניות בתפקידים הראשיים יותר. בין אלו, תפסו את עיניי במיוחד מספר שחקניות. בראש ובראשונה, ליליאן ברטו, שגילמה בצורה נפלאה את דמותו הבלתי נסבלת של סר טובי, תוך שימוש נהדר במנעד פיזי וטקסטואלי, כפי שהיא יודעת לעשות. אורלי זילברשץ יצרה את דמותו של מלווליו בצורה די קרינג'ית אמנם, אך הפגינה משחק משובח, כתמיד. נילי רוגל יצרה באופן נפלא את דמותו המעצבנת למדי של סר אנדרו, ברמת דיוק קומית גבוהה במיוחד. ויולה גולמה בצורה מרתקת ונוגה על ידי נעמי הררי המצוינת, שממש לא נופלת רחוק מהעץ המשפחתי. הדוכס אורסינו גולם על ידי נעמה אמית המצוינת, שהציגה רבדים חדשים לדמות הוותיקה של שייקספיר. נשים בצד את זה שלא ברור לי מדוע היא לוהקה לתפקיד שזמן הבמה שלו אינו עולה על שלוש סצינות וחצי, ולא נגיד ללהק אותה לאחד התפקידים העשירים יותר ביצירה. אבל בדומה ליצירות אחרות בהן היא מוכיחה את כישרונה הרב, גם בזו היא מציגה דקויות משחקיות ויכולות קומיות משובחות.

בשורה התחתונה, שווה ללכת להצגה הזו, ולו רק בזכות כך שהיא שופעת שחקניות באמת מצוינות, מעניקה גושפנקא אמנותית ליכולות המרשימות שיש ליוצרות בתיאטרון הישראלי, ולא הפסיקה להעסיק את מוחי, ימים לאחר שיצאתי מהאולם. אולי אתם תוכלו לענות על סוגיית העומס העיצובי, או ללכת לבריסטה בקפה שליד, ולהגיד לו מילה טובה.

הלילה השנים עשר

תיאטרון הבימה

מאת: וויליאם שייקספיר

נוסח עברי: אהוד מנור

בימוי: רוני ברודצקי

משתתפות: אביב הורוביץ, שירה זוהר, נעמי הררי, אורלי זילברשץ, ליליאן ברטו, דוית גביש, נילי רוגל, נעמה עמית, אושרת אינגדשט, כרמל נצר, רונית אפל, הגר נחמיאס

דרמטורגיה: יותם גוטל

תפאורה: נועה אתגר

תלבושות: רועי עקאב

מוסיקה: עילי אשדות

אמן פולי: שרון גבאי

תנועה: אביב הורוביץ

תאורה: נדב ברנע

הדרכת טקסט: רותם קינן

עוזרת במאית: לין וולרוז

ניהול הצגה: לין וולרוז, שירן מעוז

מועדים נוספים:

20/7/26            20:00

21/7/26            18:00   21:00

25/8/26            20:00

26/8/26            18:00   21:00