הכורסא

מחזה קצר

מאת: חוה ירום

[במרכז הבמה, סלון ישן של דירה קטנה באחד הרחובות הצדדיים של רחובות. הבית כמעט ריק. ארגזי קרטון חצי מלאים מפוזרים על הרצפה, מסומנים בטוש שחור: "ספרים", "מטבח", "בגדים", "למסירה". לצידם, במרכז הבמה, מוצבת כורסא חומה גדולה, שחוקה ומרופטת, בולטת בבדידותה. אלון (בן 46, מעשי, רציונלי, ממוקד מטרה) עומד מעליה ומחזיק סרט מדידה. שרון (בת 43, רגשנית, מתקשה להיפרד מחפצים וזיכרונות) יושבת על ארגז ספרים סגור, מביטה באחיה.

אלון: היא לא תיכנס במעלית, שרון. בדקתי את המידות שלוש פעמים. והיא לא נכנסת במדרגות. נצטרך לשכור מנוף ולהוציא אותה מהחלון. או לפרק אותה ולזרוק.

שרון: אז נשכור מנוף. כמה זה יכול לעלות? היא לא נשארת פה.

אלון: בשביל מה את צריכה אותה בכלל? תראי אותה, הבד קרוע, הקפיצים פוקעים מלמטה, הריח של הטבק והקפה של אבא כבר ספוג בתוך הריפוד. דנה תזרוק אותך מהבית אם תביאי את זה לדירה שלכן, אם היא לא תזרוק אותך קודם [מחייך. מנסה להצחיק את שרון].

שרון: [לא צוחקת. קמה לאט. מתקרבת לכורסא ומעבירה יד על מסעד היד השחוק] זה לא בשביל הסלון שלנו. אני אשים אותה בגינה, וכשהבנות יגדלו, הן יוכלו לברוח אליה או לטפס עליה, כמו שאנחנו עשינו. כשהייתי קטנה, והייתי מתעוררת באמצע הלילה, לא הייתי הולכת למיטה של אבא ואמא, הייתי באה ישר לכאן. אבא תמיד ישב פה, קורא, או כותב, או סתם מביט מהחלון לעבר הרחוב הריק. הוא היה מרים אותי ומושיב אותי על הברכיים שלו, והעולם המפחיד בחוץ היה פשוט נרגע.

אלון: [ניגש אל הכורסא, ועומד מצדה השני, מול שרון.] את זוכרת רק את הרגעים האלה. את לא זוכרת איך הוא היה יושב פה במשך שעות, בשתיקה מוחלטת, בוהה בקיר מולו. לא יודע מה לעשות עם עצמו, או איך להמשיך את היום, או איזה יום זה בכלל. לפעמים הייתי נכנס לדירה, עומד מולו עשר דקות תמימות, והוא אפילו לא הבחין שאני לידו. בשנה האחרונה הוא פשוט נעלם לתוך הכורסא הזו. [הוא מתיישב על אחד הארגזים]

שרון: הוא לא נעלם. הוא פשוט ניסה לשמור עלינו. [היא מתיישבת בכורסא, המושב שוקע עמוק, היא מכניסה את ידה לתוך החריץ בין כרית המושב לבין משענת הגב.] הוא תמיד היה מאבד פה דברים, זוכר?

אלון: [חייך חיוך קטן] בטח זוכר. המפתחות של האוטו, או משקפי הקריאה, לפעמים אפילו עודף מהמכולת, כרטיסי חישגד שקנה ושכח. כל הבית היה עוצר כדי לחפש את מה שהכורסא בלעה.

שרון: [צוחקת. ידה קופאת בתוך החריץ, החיוך נעלם] רגע. יש פה משהו. משהו קשה.

אלון: מה זה? עוד שלט אבוד?

שרון: [שולפת את היד לאט, היא מחזיקה קופסת סיגריות ישנה מפח, קשורה בגומייה ישנה שכמעט התפוררה. היא מורידה את הגומייה ופותחת את הקופסה. בפנים יש מפתח על שרוך, ודף נייר מקופל לשש.]

[אלון קם ממקומו, מסוקרן, מתקרב אליה. סרט המדידה נשמט מידו על הרצפה] מה זה? אבא אף פעם לא שמר קופסאות כאלה.

שרון: [פותחת בזהירות את הנייר המקופל, עיניה רצות על השורות. קולה הופך ללחישה רועדת.] זה בכתב היד שלו. אבל מהשנה האחרונה, כשהיד שלו כבר רעדה לגמרי.

אלון: שרון, אל תמתחי אותי, מה כתוב שם?

שרון: [מביטה באלון, דמעה זולגת על לחייה. היא מקריאה מהדף] "חמודים שלי, השארתי לכם מזכרת קטנה, היא לא נמצאת בבנק והיא לא רכוש שאפשר לחלק בחתימת עורך דין. כדי להגיע אליה, אתם צריכים לצאת עכשיו מהבית ולצאת למסע קטן, כמו שעשינו פעם. אל תקחו את הרכב, תלכו ברגל. תרדו בהרצל, עד שתגיעו לשדרות חן, ותמשיכו בש. בן ציון עד לבית הישן שלנו במוסקוביץ', תעלו לקומה השלישית, תגלו את זה בארון החשמל ליד הדירה הישנה. שם תמצאו את הדבר היחיד שבאמת שווה משהו בחיים שלי, משהו שאמא ואני שמרנו רק בשביל היום שבו תהיו מבוגרים, עם משפחות משלכם. כדי שתזכרו אותנו לטובה, ושתדעו שגם אם חשבתם שלא ראינו כלום, ולמרות שנפגעתם כל כך, ניסינו לעשות כל מה שיכולנו. ואז אולי תוכלו לסלוח.

[אלון ושרון מביטים זה בזה בהלם. השתיקה בסלון כבדה, נוכחת. אלון מסתכל על סרט המדידה, ואז על השעון החכם שלו. הוא לוקח נשימה עמוקה ומכניס את הידיים לכיסים]

אלון: לא הייתי במוסקוביץ' שנים, מאז שהשתחררתי מהצבא.

שרון: [קמה לאט מהכורסא, מנגבת את עיניה, מחזיקה את המפתח ושמה את השרוך על צווארה] הגיע הזמן שנחזור הביתה.

[אלון מהנהן לאטו, הוא הולך לעבר דלת הדירה ופותח אותה. שרון מצטרפת אליו. הם יוצאים ביחד מהבית, בלי להביט לאחור, מותירים את הכורסא במרכז הסלון הריק. חושך].

© כל הזכויות שמורות ליוצרת