בין המדפים – טור ספרותי-תיאטרלי חדש

טור חדש, המציג סצינות תיאטרליות, המתרחשות בספרייה עירונית, אחת מיני רבות בארץ.

והפעם – "שותפות גורל"

מאת: הספרנית

האורות בספרייה העירונית כבו בזה אחר זה, מותירים רק את נורת החירום הירוקה להטיל צללים ארוכים על רצפת הפרקט. הספרניות אספו את תיקיהן, החתימו בשעון הנוכחות, ויצאו מהדלת הצדדית. רחלי, סגנית המנהלת, הקלידה את קוד האבטחה, סובבה את המפתח בדלת הכבדה, ויצאה אל אוויר הלילה הקריר. אחרי שהלכו במעלה השביל, ואמרו "לילה טוב", הרחבה התרוקנה מאנשים. המבנה נראה דומם לחלוטין, מתכונן לשנת הלילה. בפנים, ברגע שהצפצוף האחרון נדם, החלל החל לנשום.

מבין מדפי הקלאסיקה, בין דפיו של רומן תש"חי צהבהב, החליק החוצה יעקב. הוא היה לבוש במכנסי חאקי קצרים, חולצה לבנה פשוטה, וסנדלי עור. שיערו השחור נצץ באור הירח. הוא ניגש אל החלונות הגדולים שמשקיפים אל הגן, השעין את מבטו והביט ברחבה הריקה, בדיוק כפי שעשה בכל לילה בחמישים השנים האחרונות.

"היא לא תבוא הלילה, יעקב". נשמע קול שקט מאחוריו.

זו היתה אלה, היא יצאה ממדף האות ג', לבושה בחולצת פלאנל משובצת ורחבה על מידותיה, ג'ינס קרוע וגופיה, ונעלה דוקטור מרטינס משופשפות. שיערה יצא החוצה מהצמה שניסתה לסרק בידיה ללא הרף.

"היא הבטיחה שתחכה לי, ותגיע אחרי שהשיירה שלי תשוב מהקרב." אמר יעקב, מבלי להביט לאחור ולהסיט מבטו מהזכוכית. "היוצר שלי עצר את הספר בדיוק כשהשמש שוקעת ואני מחכה לה על הגבעה. כבר אין פה גבעה, הם כיסו אותה באספלט, והוא נפטר לפני שהספיק לכתוב ספר המשך. אני תקוע בציפייה הזו כבר נצח".

אלה התיישבה על שולחן העץ הירוק, רגליה מתנדנדות, הוציאה את האוזניות של הדיסקמן מאוזניה. "לפחות יש לך למי לחכות. אצלי כולם רק רוקדים את עצמם לדעת עד הבוקר, שותים, מעשנים, יושבים על ספסל באמצע פלורנטין ומלהגים את נפשם על זה שהכל חסר משמעות. אני רוצה שינוי, אני מתה לשינוי, אבל הוא לא בא. אני תקועה בתוך לופ של מרד נעורים, שרק כועס וכועס, ולא אומר שום דבר.

יעקב סובב את ראשו אל אלה, חיוך עצוב על פניו "אצלנו הכל היה ברור וידוע. שום דבר לא היה בשביל עצמנו, רק בשביל המדינה שבדרך. הייתי נותן הכל בשביל לילה אחד עם האהובה שלי. בלי שאף אחד יצפה ממני לקפוץ על איזה רימון, להיות גיבור, בשביל ערכים רמוסים, שאף אחד היום כבר לא מאמין בהם."

"לפחות יש לך משהו לחכות בשבילו. הייתי נותנת הכל כדי להרגיש, ולו לרגע אחד, שיש איזשהו פתח יציאה מהלופ הזה." אמרה אלה.

וככה הם ישבו על שולחן העץ, הפלנל והחאקי. הם לא יכלו לשנות את סוף הסיפור שלהם. אבל בלילה, בין המדפים, הם מצאו שותפות גורל, שני אנשים שנכתבו להיות פתוחים, ללא סוף, לנצח.

כשהשמיים במזרח שינו את צבעם, יעקב קם וסידר את חולצתו. "השחר עולה, השיירה שלי מתקרבת לגבעה. הגיע סוף הסיפור".

"השותפים שלי שוב הפעילו את המוסיקה בדירה, אחרי שחזרו מהמועדון", חייכה אלה והרכיבה את האוזניות שלה. "נתראה הלילה". יעקב הנהן וחזר אל בין הדפים.

כשרחלי פתחה את הדלת בשמונה בבוקר, ולאחר שנטרלה את האזעקה והכניסה את העיתונים היומיים מהתיבה שבחוץ, הכל היה במקומו, כמו ביום הקודם. היא רק תהתה מדוע על רצפת המעבר, בין מדפי הקלאסיקה לבין מדפי האות ג', נשמט לו דף צהבהב, ממתין לגורלו.