רמי טבריה: "הבמה אפשרה לי לזעוק את הזעקה שלי"

מאת: דנה שוכמכר

בתו של רמי טבריה, עדן, הגיעה לבית החולים לצורך בדיקה שגרתית, כדי לעקוב אחר מחלת האפילפסיה, אך נפטרה, בגיל 18 בלבד. טבריה, שחקן ומורה לתיאטרון, החליט להתמודד עם הכאב באמצעות יצירת מונודרמה, "עדן", אותה ביים וכתב, ובה מככב. בעזרתה, הוא מקווה לחולל שינוי בהתנהלות בתי החולים בארץ.  

מה היה הרגע בו החלטת להפוך את החיים של עדן להצגה?

"הבת שלי נפטרה לפני שמונה וחצי שנים. ההתקף שלה התרחש בלילה ולאחריו היא נרגעה. בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר אשתי בדקה אותה וראתה שהיא לא מגיבה ואז היא קראה לאחות שהייתה במשמרת לילה. התברר לנו שעדן נפטרה מספר שעות לאחר ההתקף שנרגעה ממנו. שנה וחצי לאחר מכן מצאתי את עצמי מנהל מאבק משפטי מול בית החולים ומשרד הבריאות שהסתיים בתביעות רשלנות רפואית ותהליך גישור מול בית החולים ומתן פיצוי כספי.

בשנים האלה אני רואה היטב כיצד המדינה מתנהלת בכל מה שקשור לרשלנות רפואית, החל בבתי חולים ועד למשרד הבריאות, מתוך אינטרס להגן על הרופאים. הרגשתי שהרגו את הבת שלי וכי הכל מותר – אז החלטתי שאני לא הולך לשתוק ולהשלים עם ההתנהלות הבזויה, אלא לחשוף את הסיפור שלה על הבמה כדי להציל חיים של אחרים."

איך מתחילים לכתוב את הסיפור האישי שלך?

"עוד בשבעה על עדן שמעתי מעורכי דין דברים שגרמו לי לזעזוע עמוק לגבי קביעת פיצויים בשל רשלנות רפואית. פתאום התחלתי להיחשף לזיוף מסמכים מטעם רופאים שעושים הכל כדי להגיע שלא יאשימו אותם. לאט לאט התחלתי להיחשף למקרים רבים של רשלנות והתחלתי לתעד את כל הפגישות עם הרופאים ועורכי הדין, ולכן היה לי חשוב ליצור מונודרמה תיעודית המבוססת על חומרים אמיתיים, שלא יגידו שהכל פרי הדמיון שלי.

רציתי שאנשים ישבו באולם באי נוחות בגלל שיבינו מהי המציאות הזאת- האם אנשים צריכים להרגיש אי נוחות כאשר הם מגיעים לבית חולים לצורך ביצוע בדיקה בלתי מסוכנת והתוצאה תהיה טרגית? רציתי שאנשים יראו את המחזה וידעו לשאול את כל השאלות הנכונות כאשר הם נפגשים עם אנשי מקצוע בתחום הרפואה."

מה כלל תהליך הכתיבה של ההצגה?

"קיבלתי החלטה להציג את ההצגה כדי להסביר לקהל מה עבר עלינו בתור משפחה ואולי שאצל אנשים אחרים זה לא יקרה. המטרה שלי הייתה שהקהל ינוע באי נוחות בכיסא, והאני מאמין שלי היה שאי אפשר לצבוע את הטרגדיה בצבעים ורודים. התחלתי לאסוף את כל החומרים שתיעדתי. אחרי זה, העברתי את זה לבמאי לירון נוח וביחד במשך שלוש שנים כתבנו את המחזה והגענו לדבר הנכון והמדויק ביותר. למעשה, ההצגה כוללת את הדיאלוגים האמיתיים שלי עם הרופאים ועורכי הדין מתוך כוונה להציג את האמת על הבמה."

איך בתור איש תיאטרון זה אפשרי לעשות את הניתוק בין האב ליוצר?

תראי, זאת שאלה מצוינת. הבנתי שיהיה לי קשה. כי בסך הכל אני משחזר רגעים איומים בחיים שלי, אבל התיאטרון נתן לי את הכלים לעלות על הבמה ולספר את הסיפור ולהגיע לקהל. למעשה, הבמה אפשרה לי לזעוק את הזעקה שלי. לפני חודש פגשתי לאחר ההצגה צופים שאמרו לי: 'פחדנו שתמות על הבמה'. אנשים יוצאים  עם תחושה שהמקרה קורה לי ממש באותו רגע. במסגרת ההצגה הוא מתאר כיצד בלילה השני של האשפוז של עדן, היא חטפה התקף אפילפטי קשה. הקהל שותף לסדרת האירועים, לרבות הגשת התלונה נגד בית החולים במסגרתה התברר כי ההתקף נגרם לאחר שהורידו לה את התרופות במכה אחת ולא במינונים המתאימים."

מהיכן אתה שואב את הכוחות לעמוד על הבמה?

"אני שואל את עצמי את השאלה את הזאת כל הזמן. אני לא יודע להגיד מהיכן מגיעים הכוחות. כאשר עדן נפטרה אמרתי שאני לא רוצה לחיות יותר.  היא הייתה יקרה לי ובגלל המחלה שלה החיבור שלנו היה מיוחד מאוד, חזק ביותר, היינו מבלים הרבה זמן ביחד. בשל הרשלנות הרפואית הפכתי לאדם פוסט טראומתי וחרדתי. כל דבר הכי קטן מטריד אותי ואני חושב לא מעט איך לשמור על המשפחה שלי. אני מסתכל על החיים בצורה אחרת וזה מאוד לא פשוט."

הקהל בהצגה משמש בתור חבר מושבעים- מה המשמעות עבורך בתור שחקן?

"לקהל יש תפקיד. אני מאמין שתיאטרון יכול לשנות את המציאות וכאשר לקהל יש תפקיד, הרי הוא יכול לשנות את המציאות. היה לי חשוב להפוך את הקהל לחבר מושבעים כדי לשמוע את הזעקה שלהם לרחוק. אני רוצה שהקהל לא ישתוק ולא יהיה אדיש. אני לא רוצה שאחרים ישלמו את המחיר."