מאת: נועה בר-ניר
רבות כבר נכתב על ונעשה עם "חפץ" של חנוך לוין, על קורותיו של חפץ, השעיר-לעזאזל התורן שסובל מניכור והתעללות מצד מכרים ובני משפחה כאמצעי להשיג לעצמם תחושת ערך וכוח. זהו אחד המחזות הקאנונים של לוין, שזוכה ליחס מעורב שנע בין קדושה ומיאוס. מצד אחד, טקסט לויני קלאסי, שמבקר בדרכו המושחזת את הנטייה האנושית לאכזריות ולניצול החלש; ומצד שני האכזריות והניצול עצמם, אשר מרוב ציניות הופכים למנגנון הדרמטי שמניע את המחזה, ואת הקורא/צופה באי נוחות בכיסאו. כמובן שכאן נכנסים הגרוטסקה וההקצנה המזוהים עם סגנונו של לוין, שתפקידם לרכך במעט את הפגיעה בבטן הרכה של הקהל ולסייע לחומר להחליק בגרון, בטח כמו במקרה של "חפץ".

אלא שבעיבוד הנוכחי של תיאטרון "הבימה" בבימויה של מירי לזר, יש משהו אחר. מלבד ההומור הקיים מאליו בטקסט ובעיצוב הדמויות, אין את המעטה הגרוטסקי המוכר שיחצוץ בין הבמה למציאות. אם כבר, ישנה איזו איכות פיוטית שלזר וצוות היוצרים שוזרים באופן עדין ובלתי משתלט. החל בקטעי המעבר התנועתיים אשר מכוראוגרפים היטב ומעשירים את הטקסט בפרשנויות ויזואליות; דרך הבמה המסוגננת של אדם קלר, שמשרה תחושה של חלל תלוש אך צבעי העץ והשחור מהדהדים בתים מעוצבים בסגנון מודרני; וכלה בתאורה העדינה של מאיר אלון, שמתגנבת פנימה ומשרה אווירה כמעט פנטסטית.
עיצוב הדמויות מתרחק מאזורי הגרוטסקה וההקצנה באופן שמחריף את ההיררכיה החברתית. בעלי השררה הם יפים, אסתטיים ומהודרים; המנוצלים הם עלובים וחסרי צבע; והנחות מכולם הוא כמובן חפץ עצמו, לבוש שחורים כגנב בבית עשירים. יש כאן חלוקה ברורה בין 'ווינרים' ל'לוזרים', והמוביליות החברתית היחידה שמוצעת בעולם של "חפץ" היא כלפי מטה: שים את האחר ללעג לפני שהוא ילעג לך. כך נחשפת גם חולשתם של החזקים והיפים, כיוון שברגע שמגיע מישהו חזק ויפה מהם, הוא שואב מהם בבת אחת את כוחם.
בפני עצמו, "חפץ" הוא מחזה בעל עלילה די רזה, שרוב המהלכים שבו סובבים סביב משחקי כוחות והיפוכי תפקידים בין הדמויות. פוגרה מסובבת את ארוסה והוריה, שמסובבים את חפץ, שמנסה לסובב את אדש ברדש וחנה צ'ירליץ', שבתורם מסובבים אותו בחזרה, חד גדיא חד גדיא. "עד מתי יימשך מעגל האימה?" שואלת חוה אלברשטיין בגרסתה לשיר זה, ולשאלה זו מצטרף גם הקהל באולם. שכן בעיבוד של לזר, הקומדיה הצינית של לוין הופכת עוד יותר אכזרית ולפרקים קשה לצפייה. היא אינה מרחמת כלל על חפץ בגילומו של בן יוסיפוביץ', ועל סבלו הכתוב היא מערימה גם את תפקיד פועל הבמה שלא יורד ממנה לרגע. יוסיפוביץ' נושא בעול באמינות ובחן טבעי שנחוץ כדי להכיל את דמותו, וגם כשהוא מנסה להתאכזר לדמויות אחרות, קשה שלא לחמול עליו. דניאל סבג גם הוא חינני בתור אדש ברדש, ואבישי מרידור מספק רגעים קומיים מוצלחים כוורשביאק.
בגזרה הנשית מביאות שתי השחקניות המובילות, אסנת פישמן והגר טישמן, אנרגיה ונוכחות לבמה (ולכן מאכזב מעט הפספוס של חנה צ'רליץ' בגילום אושרת אינגדשט, שדמותה לא זכתה לטיפול ייחודי מספיק ונותרה בשוליים). לפישמן בתפקיד כלמנסע יש כימיה טובה עם צביקה הדר, שמגלם את טייגלך בלי מאמץ אך לא מביא משהו חדש מעבר לנתוניו הטבעיים, ופישמן היא ללא ספק הצלע החזקה והמשכנעת בצמד. פוגרה של טישמן היא דמות מהפנטת באכזריותה, פריבילגית מושלמת שבשם עליונותה עושה דברים אכזריים בהנאה אמיתית, שכמעט קשה שלא לקנא בה. האפקט הזה מתאפשר מפני שפוגרה, כהפך הגמור לחפץ, נשארת לכל אורך ההצגה דמות עילית. היא לרגע לא מעוררת גיחוך או לעג, וגם כאשר היא מתנהגת כחיה בבגדיה התחתונים, היא עדיין מרכז הכוח, היופי והמשיכה בחדר.

הדבר הזה, קרוב הרבה יותר למציאות של ימינו, בה הפערים בין החזק והחלש גדלים וסף הבושה ממשיך לעלות. ניצול, אלימות, אגואיזם ובריונות הן רעות חולות שרק הלכו והחריפו מאז 1972, כשלוין כתב אותן ב"חפץ" בנימה מסוימת של הומור. היום, אם נאמר זאת בפשטות, זה כבר לא כזה מצחיק. לא בכדי מיהר יוסיפוביץ' להשיל את דמותו בתום ההצגה, להזכיר את מקרה ההתאבדות של הנער אלרועי בן שבת ולהפציר במי שחש מצוקה לפנות לעזרה. ההצגה הזאת, אפקטיבית ונוקבת ככל שתהיה, עלולה להוות טריגר מתמשך למי שחווים את המציאות הזאת על בשרם. מי שבכל זאת מוכן להשאיר את העדינות בחוץ יוכל למצוא את עצמו מתמסר לחגיגת האכזריות של "חפץ", ולגלות מחדש את לוין בעיבוד רלוונטי ומהודק.
חפץ
תיאטרון הבימה
מאת: חנוך לוין
בימוי : מירי לזר
משתתפים: צביקה הדר, אסנת פישמן; הגר טישמן, נדיר אלדד/אבישי מרידור, בן יוסיפוביץ', דניאל סבג, אורי הוכמן/אסף פריינטא, אושרת אינגדשט.
עיצוב תפאורה: אדם קלר
עיצוב תאורה: מאיר אלון
עיצוב תלבושות: מאור צבר
תנועה ועריכה מוסיקלית: מירי לזר
עוזרת במאית: דנה פלסר
מועדים נוספים:
29/5/23 20:30
30/5/23 20:30
4/6/23 20:30
5/6/23 17:30, 20:30