"נוף לים": מסע ארוך אל הכאן ועכשיו

מאת: אירית ראב

יום שני בבוקר, תל אביב מתמתחת משנתה לעוד יום של חפירות, כשההקלה לא נראית באופק, זה לא אור בקצה המנהרה, אבל גם לא רכבת שמתקרבת. על הבמה בבית ציוני אמריקה נרקמת מציאות בדיונית חדשה, לכאורה של עולם רחוק, אך למעשה זה עולם קרוב מאוד, בו מהגר אופטימי במיוחד מגיע אל הארץ המובטחת, ומוצא כי המציאות החדשה שכה ייחל לצייר לעצמו, שונה להחריד ממה שדמיין. לאחר חטיפת זהותו הגלותית תמורת דרכון מקומי כחול-לבן ונתינת מספר צ'פחות המברכות אותו לשלום, הוא מגלה כי אין לו כסף, אין לו מקום, הוא לא יכול לממש את אמנותו והוא נאלץ לעבוד בניקוי רחובות למחייתו. תוך למידת חוקי המקום החדש אליו נקלע – צעקות מפה, איומים משם, וקורקינטים שמאיימים לפלח את אלו המעזים לעמוד בדרכם, הוא פוגש אישה עם קול של מלאך, והריונית במיוחד. כאשר המים שלה יורדים, והוא מבהיל אותה לבית החולים, היא מציבה אותו בפני עובדה – עליו להיות ההורה של התינוק החדש, כי היא לא יכולה לעמוד בכך, ועוזבת.

זוהי נקודת הפתיחה של ההצגה "נוף לים", יצירה חדשה של תיאטרון "החאן", מאת ובבימוי שירילי דשא וויטלי פרידלנד, זה האחרון גם מגלם את המהגר האופטימי אך חסר המזל. ההצגה מגוללת, במילים מעטות ובמגוון אינטונציות, מחוות גוף ותנועה על הבמה, את ניסיונותיו של המהגר האומלל, ובייחוד ניסיונו לשמור על התינוק הקטן, כשברקע פורצת מלחמה. המהגר והתינוק מגויסים לצבא, ותוך כך, האם, הבחורה עם קול המלאכים, נעה בין חוסר תקווה למסע לאיתור בנה.

היצירה האפית הזו, בזעיר אנפין, מציגה אמנם סיפור עם סממנים של יצירות ברכטיאניות, כמו אמא קוראז' ומעגל הגיר הקווקזי, ומהדהדת היטב יצירות אחרות שעלו בתיאטרון "החאן", גם הן ללא מילים, ובעיקרן את ההצגה "הצל חולף", אבל יש בה משהו שמבטא היטב את הכאן ועכשיו, את הרוח הישראלית הנפלאה, של אלימות מילולית ופיזית ושל אם-אתה-לא-תבוא-לי-בטוב-אני-אדקור-אותך-או-אשלח-את-אשתי. אך במקביל, גם של עזרה הדדית, ללא תנאי, גם אם העזרה הזו משנה לך לחלוטין את החיים, ומחזון להיות האמן הישראלי הגדול ביותר, נהפכת לעוד הורה מהשורה שרק מנסה לסגור את החודש, גם אם זה אומר לעזור לבחורה שזה עתה הכרת למצוא את התינוק שלה, ולאבד את עצמך בדרך.

הייחודיות של ההצגה הזו מבוססת בעיקרה על אחד הכוחות החזקים של תיאטרון "החאן", ובמידה רבה מה שהופך אותו למה שהוא – אנסמבל השחקנים. האנסמבל הזה הוא אנסמבל במלוא מובן המילה, שכן נהוג בחאן ללהק שחקנים מתוך הבית להצגות השונות, ולרוב לא מחוצה לו. אבל מעבר לכך, אין ב"חאן" שחקנים גדולים או קטנים, במובן של טאלנטים ושחקנים משניים, אלא כולם מגלמים את כל הדמויות, בחלק מהמקרים אלו תפקידים קטנים, ובמקרים אחרים אלו דמויות ראשיות.

הוירטואזיות של כלל השחקנים על הבמה ב"נוף לים" מקבלת ביטוי ניכר במשחק המדויק של כל אחד ואחת מהם, ועצם כך שהם מחליפים תפקידים ובגדים במהירות הבזק, ועדיין נכנסים אל הבמה מדויקים למשעי. גל זק, שחקן צעיר של "החאן", מגלם בהצגה שלל תפקידים, תינוק בגן, סטאז'ר עייף או חייל במלחמה, ועושה זאת בצורה משכנעת למדי. הניסיון שלו בקרבות במה בהחלט ניכר בהצגה הזו, החל בפזצטה שנראית כואבת במיוחד וכלה בקרבות חרבות העץ של התינוקות בגן.

עירית פשטן, מגלמת גם היא מספר רב של תפקידים, כל אחד מהם בעל אפיון משלו, אך המכמירה ביותר מביניהם היא בעלת המכרסם החמוד, שמלקטת אוצרות ומציאות ברחוב, ומאמצת אל לבה וביתה את הבחורה בעלת קול המלאך. ניר רון מפגין גם בהצגה הזו את יכולותיו המעולות בתור שחקן, ומכניס לכל אחד מהתפקידים שלו ספציפיקציה נהדרת, החל בזונה ברחוב, דרך בעל המסעדה עם הרעמה האפורה (שהזכיר מאוד את הטבח מ"החבובות"), וכלה בגנרל הצולע, שהולך אל שדה הקרב עם חיוך ועוז-רוח, ומת בשדה הקרב עם קריצה בעיניים ולב מחורר. יעל שטולמן מגלמת בצורה שוברת לב את הבחורה עם קול המלאך, לצד תפקידים נוספים, כגון שכנה זועמת או תינוקת נוקמת, שגם היא מוצאת עצמה בשדה הקרב, כי לאבא שלה לא היה כסף או לב להשאיר אותה להשגחת הבייביסיטר. בין אלו, יש לשבח במיוחד את ויטלי פרידלנד וארז שפריר.

ויטלי פרידלנד הוא שחקן מוכשר מאוד, ומפגין את כישרונו במספר רב של הצגות "החאן", כמו "הסבתות" או "היה שלום מר הופמן" שעולות כיום. יש משהו מאוד פיוטי במשחק שלו, מאוד עדין ונעים. ביצירה הזו, הוא מציג כישורים נוספים שלו, בכתיבה ובבימוי. בניגוד ליתר השחקנים על הבמה, פרידלנד מגלם רק תפקיד אחד, את תפקיד המהגר טוב הלב, אבל הוא מכניס בו וירטואזיות עוצמתית, שמשקפת את התהליך שעבר בארץ, החל מחלשלוש חסר אונים וניסיון, ועד לאיש חזק, אב וחייל ומנהיג, אך טוב לבו נותר כשהיה מלכתחילה.

התינוק הנמצא תחת חסותו של המהגר, מגולם על ידי ארז שפריר. שפריר מגלם בהצגה גם תפקידים אחרים, כמו הרופא המיילד או אחד החיילים, אך התפקיד העיקרי שלו הוא התינוק החמוד והמופרע. בדומה לתפקידים אחרים ששפריר מגלם, גם דמותו של התינוק מדויקת עד לפרטים הקטנים ביותר, החל בהתנהלות התינוקית המחפשת אחר שווי משקל וביטחון, ועד לתנועת העין השמאלית, שמרצדת ללא הפסק, ומהווה כרמז מטרים לתוקפנות המשתלחת שלו כלפי התינוקות האחרים בגן, שהרסו לו את הדובי, ולמלחמה הכללית המאיימת לפרוץ בכל רגע נתון. למרות שלמראית עין ניכר גבר בוגר, עם חיתול עצום מימדים ומוצץ, בפועל, מוצג תינוק אמיתי, עם צרכיו האומניפוטנטיים, והכמיהה אחר אהבה ומישהו שילטף אותו. לא נותר לצופים אלא לרצות לעלות על הבמה ולחבק אותו, עד שיימאס לו, והעין השמאלית שלו תרצד ותתריע מפני הבאות.

משחקם המצוין של השחקנים ארוג ביד טובה על ידי הבמאים פרידלנד ושירילי דשא, שמפליאים פעם אחר פעם בהעמדה סצנרית נהדרת, הן כאשר כל הדמויות יחד על הבמה, והן כשהן לחוד. יש לשבח גם את עיצוב התפאורה של אלונה בלקין ואת עיצוב התלבושות של שירה וייז . הבמה הריקה הופכת בהרף עין לביתו של המהגר, או לביתה של בעלת המכרסם, או לבית החולים, או לשדה הקרב. כל אחד מהבתים מסומנים על ידי מעין דוכן נייד מודולרי, עם כיסא וטוסטר-אבן ודובי גדול מימדים, או במה הצמודה לפח זבל ופנס רחוב, עליה מפציעה מדי ערב הבחורה, ומוכרת את קולה ויותר מכך, או לבית אינטימי ונחמד, בו הזבל שנמצא ברחוב הופך לכדי רהיטים וחפצים שעושים את הייאוש היומיומי קצת יותר נוח. התלבושות הטובות גם הן מעצימות את מאפייני הדמויות ומעניקות להן טאץ' קסום, שמזכיר מאוד את המחזות של ברכט ויונסקו, אבל מהדהד היטב יצירות מודרניות יותר, כמו "אמלי".

מעבר למסר העמוק של ההצגה המצוינת הזו, היא מאוד מצחיקה, והקהל לא מפסיק לשאוג מצחוק. בעיקר בגלל שהיא מתבססת על פיזיות קומית ועל הדהודים מוקצנים של המציאות הישראלית, החל בקרבות הרחוב בעתות שגרה וכלה באגירת נייר הטואלט והביצים, בעתות חירום.

בסופו של דבר, זוהי יצירה משובחת, כמו כוסית טובה בסוף היום, שמרכזת בתוכה אלמנטים משובחים של משחק מצוין ומדויק, בימוי נהדר, ועיצוב תפאורה ותלבושות שמעצים את המתרחש על הבמה. היא מאפשרת אתנחתא של שעה ורבע שבה ניתן לברוח לקצת למציאות אחרת, שונה לגמרי אך דומה להחריד, ולחוש קתרזיס מתוק וחיוני, בייחוד בימים אלו.   

נוף לים

תיאטרון החאן

מאת ובבימוי שירילי דשא וויטלי פרידלנד

בהשתתפות: ויטלי פרידלנד, עירית פשטן, ניר רון, ארז שפריר, גל זק, יעל שטולמן.

תפאורה: אלונה בלקין

תלבושות: שירה וויז

מוזיקה: גל לב

תאורה: רוני כהן

מנהלת הפקה: יהודית כץ

עוזרת במאים: רותי גפן

נגן: ארנון זיו

מועדים קרובים:

10/5/23 20:30

13/5/23              20:30

11-13/6/23         20:30

כדאי לעקוב אחר מועדים נוספים

לדף ההצגה, באתר תיאטרון החאן – הקליקו על הלינק