Lost in space

על המחזמר "לזרוס"

מאת אירית ראב

נתחיל בסוף. לאחר שההצגה הסתיימה, הבמה התרוקנה והצופים יצאו מהאולם, שמעתי אישה אחת שואלת צופה צעירה אחרת: "נו, הבנת על מה היתה ההצגה?", הצעירה השיבה לה: "כן, בערך, זה היה על איש אחד שעומד למות, והוא הוזה כל מיני אנשים ואיזו בחורה שמגיעה לעזור לו, ואז הוא מת. וכל זה מלווה בשירים של דיוויד בואי". לכך, האישה ענתה: "כן, זה בערך מה שגם אנחנו הבנו".

זו, בערך, נקודת המוצא של כל צופה שמגיע ל"לזרוס" ולא מכיר את אמנותו של דיוויד בואי. גם אלו שמזמזמים את הלהיטים הגדולים שלו, לא באמת מכירים את כל המנעד והמגוון של האמן המופלא הזה, וזה בסדר גמור, הוא לא כוס התה שלהם, יש להם את הזמר/ת האהוב/ה ביותר שלהם. כמו שאחד אוהב ומעריץ את ביונסה או קווין, ויודע בעל פה את המילים של שיריהם, כך אחרים אוהבים את דיוויד בואי. האהבה היא אותה אהבה, האמן הוא אחר.

לכן, כשצופים שאמנותו של בואי מהווה בתור הפסקול של חייהם, מגיעים לראות הפקות שונות של היצירה "לזרוס", יצירתו הדרמטית האחרונה, הם יכולים להבין למה התכוון המשורר וצופים במתרחש על הבמה ביראת קודש. לא בכדי, חלק הארי מבין צופי ההפקות השונות, החל בהפקת המקור שעלתה בדצמבר 2015 בניו יורק וכלה בהפקות שונות שרצות כיום בכל רחבי העולם, הם מעריצים של בואי. אבל, לצערי, אם צופים אלו יגיעו לראות את העיבוד הישראלי של "לזרוס", שעולה בימים אלו במרכז ענב לתרבות, הם עלולים לחוש חלחלה קלה, ואז כעס, ואז עצב. כך, גם אני חשתי.

את בואי גיליתי לראשונה כשהייתי בת 8.5. ג'ארת, שליט המבוך בגילומו, עזר לי לעבור תקופה די קשה בחיי, כבר אז, גם אם לא באופן מודע. לאחר כמה שנים בואי עזר בעוד אחת, ובאחרת. וככה, עד היום, השירים שלו, הדמויות שלו, התווים שיצר כיש מאין, חוצבים את מסלולם על לבי ונשמתי. עבור מעריצי בואי רבים, האמנות שלו היא לא רק מוסיקה גאונית המלחימה צלילים ואותיות, היא גם החוויה שלנו, היא הכאב שחווינו, השיעורים המלוכלכים של הלב, הגאות והשפל שעיצבו את החיים שלנו.

בגלל זה, כשמעריצים מושבעים של בואי מגיעים לצפות בעיבודים השונים של "לזרוס", אין להם אפשרות אלא לבחון את היצירות דרך נקודת המבט הזו. כשמכירים את הרפרטואר האמנותי שלו, יודעים ומבינים לחלוטין מדוע הוא בחר, וזו היתה בחירה מודעת לחלוטין, שיצירתו האחרונה תתבסס על הספר "The Man Who Fell to Earth", עליו התבסס הסרט הראשון בו בואי שיחק על המסך הגדול, מבינים את הקווים המשיקים בין סיפור חייו של תומאס ניוטון, החייזר שנפל אל כדור הארץ ונאלץ להזות ולכאוב בימיו האחרונים את האהבות והפעולות שלא הספיק לממש, לבין בואי עצמו, שנאלץ להשלים בימיו האחרונים עם העובדה שלא יוכל להשחיל צלילים ותווים חדשים למחרוזת המוסיקלית של חייו וחיינו, להשלים עם העובדה שזמנו הולך ואוזל.

עלילת המחזה, שנכתב על ידי אנדה וולש, מתארת כאמור את דמותו של ניוטון, חייזר בדימוס ועשיר אקסצנטרי הנמצא על ערש דווי, ונאלץ להתמודד בשנית עם האהבה שהותיר מאחור,  לעזור לבחורה שנותרה בלימבו בין החיים למוות, ומבקשת לעזור לו לחזור אל הכוכב ממנו הגיע, ובין לבין, להתעמת עם שדים ומלאכים שבאו לסייע לו במסע אל האור הלבן. ביצירה המקורית של "לזרוס", טביעת האצבע של בואי התבטאה בכל תו ופרט על הבמה, החל במוסיקה ובשירים וכלה בבגדי הדמויות או במתאר הטיל שאמור להביא את ניוטון הביתה, אשר הוקרן על המסך בעומק הבמה, והזכיר, באופן בלתי מקרי בכלל את הפרוצדורות שבואי וודאי נאלץ לעשות כאשר נלחם בסרטן שקינן בגופו.

חדי הבחנה יכולים לשים לב לפריטים שונים על הבמה, כגון אוסף התקליטים של בואי בדירתה של אלי הסייעת, שנשכרה על ידי ניוטון בכדי לעזור לו במחלתו, המהווים כמעין מחווה של בואי אל מעריציו, כאילו ידע בדיוק מוחלט איך המוסיקה שלו משפיעה עליהם ותלווה אותם גם אחרי לכתו.

השירים השונים שהופיעו ביצירה לא נבחרו באופן רנדומלי, הם לא נועדו להיות מעין "The best of David Bowie". כל אחד מהם נבחר בקפידה. המילים שלהם מהותיות בדיוק כמו כל רפליקה אחרת על הבמה. השילוב בין השירים לבין המחזה חיוני להבנת היצירה כולה. הבעיה היא שב"לזרוס" הישראלי, בבימוי אבישי בן גל ויפית אטיאס, יש פער עצום בין השירים לבין המחזה, וניכר כאילו שהעלילה נועדה להיות מעין פלסטר לשירים של בואי, ללא פשר וקשר. חוסר הפשר הזה הוביל למצב שבו המילים של וולש ובואי הלכו לאיבוד בעיבוד. זו בדיוק הסיבה שאותה צופה צעירה, וצופות אחרות, לא הבינו כל כך על מה ההצגה שכרגע ראו.

לזרוס2 - ז'ראר אלון

"לזרוס" | צילום: ז'ראר אלון

 

ובכל זאת, אם נשים את השירים של בואי בצד לרגע, על אף משקלם הכבד, ונבחן את היצירה התיאטרלית בפני עצמה – ניכר כי כל החלקים האמנותיים של "לזרוס" הישראלי היו מאוד יפים בפני עצמם, חלקם מעולים, אבל השילוב ביניהם יצר כאוס אמנותי אחד גדול.

המשחק, למשל. ניוטון מגולם על ידי אדם. זוהי בחירה ליהוקית מאוד מעניינת, בייחוד לאור הביוגרפיה האמיתית של האמן ובחינת הזיקה המרתקת בינה לבין הביוגרפיה של הדמות אותה הוא מגלם על הבמה. אדם הוא שחקן לא רע וזמר מצוין, והיו רגעים רבים שלבי נכמר למראה חוסר האונים והייסורים שניוטון שלו הביע בגין ההזיות והשדים שראה מול עיניו, בגין הכאב הפיזי והנפשי שהוא חש, הדברים שכבר לא יוכל לשנות, גם אם לעיתים מחוות הייסורים היו רבות מדי.

אבל, עצם כך שחלק הארי מההצגה ניוטון נותר במיטתו, שחוברה למעין מתקן נייד שגרם לה להיות אנכית, היווה בחירה תיאטרלית תמוהה. אני יכולה להבין את ההומאז' היפה לקליפ של "לזרוס" של בואי, אבל למה למשוך את זה לאורך כל היצירה? היה יכול להיות מרתק לראות את ניוטון של אדם מתמודד עם שדיו ואהבותיו מחוץ לגבולות המיטה, אבל ניכר שהבמאים לא רצו בכך. אני תוהה מדוע.

דיאנה גולבי, המגלמת את אלי, הפגינה יכולות ווקאליות מרשימות אבל הדמות בוצעה באופן לוקה בחסר. בדומה, זוהר בדש, שמגלם את וולנטיין, הוכיח קול ומשחק טובים, אבל לא הצליח להכניס חיים חדשים לדמותו והיא היתה מעט פלקטית. יתר השחקנים הציגו מנעד מעניין של דמויות, והרשימו בתנועה ושירה, אבל הם לא הצליחו להעניק צבעים עזים יותר ליצירה כולה.

לזרוס3 - ז'ראר אלון

צילום: ז'ראר אלון

הוידאו ארט, שנוצר על ידי ז'ראר אלון וקרן אלון, היה בהחלט מפעים ומעניין בפני עצמו, וחשף גוונים חדשים של הדמויות הראשיות, אבל עצם הבחירה להקרין אותו על עומק הבמה כולה, כשהצופים לא כל כך רחוקים ממנה, יצר מצב שהם לא יכולים לראות או להכיל את כל מה שמוקרן. נוסיף לכך את התפאורה הגראנג'ית היפיפייה, שעוצבה על ידי במבי פרידמן, מקלטי הטלוויזיה שפוזרו על הבמה והקרינו אי-אילו סרטונים, במה מתרוממת עליה ניצב וולנטיין בכדי להגיע לכנפיו המאוירות, וחוסר אחידות בשפה המשחקית, לפיה צוואר משוסף באופן סמלי מחד, ונערה נדקרת ומדממת דם מלאכותי מאידך.

כל האלמנטים הללו הובילו לכאוס אמנותי, שמתחזק בשל קרבת הצופים לבמה, שישבו על כיסאות בלתי ניתנים לישיבה, בייחוד לאנשים עם כאבי רגליים כרוניים כמוני. התלבושות, שעוצבו על ידי אלה קולסניק, נהדרות והולמות את הז'אנר, אבל הן הביעו שפה אמנותית שלא עולה בקנה אחד עם היצירה כולה.

לזרוס - ז'ראר אלון 4

צילום: ז'ראר אלון

המוסיקה של בואי והמחזה של אנדה וולש הנם טורדניים, אניגמטיים, מופלאים, מוזרים, וורסטיליים ומכמירים. אולם, בפועל, העיבוד הישראלי של "לזרוס" הפך את היצירה למתקתקה ועשירה בדימויים חזותיים, ולא למופלאה וכואבת, כמו שהיא אמורה להיות. לצד זאת, על אף העובדה ששילוב החלקים יחדיו יצרו אנדרלמוסיה אמנותית, בפני עצמם הם היו טובים, חלקם אפילו מעולים, ואת זה יש לשבח.

"לזרוס"

מרכז ענב לתרבות

מאת דיוויד בואי ואנדה וולש

תרגום: דניאל אפרת

בימוי: אבישי בן גל

במאית שותפה: ימית אטיאס

משתתפים: אדם, דיאנה גולבי, תאי, זוהר בדש, דוד לביא, עמית זיתון, רותם כץ, עופרי לסקי, אנטון מקלנקו, אדוה סבג וזיו פלג.

מפיק בפועל: תומר כהן

ניהול מוסיקלי: אריאל קשת וגיא פרטי

נגנים: גל גולני/אריאל קשת, יוני גבורה, גיא פרטי, אילן צמיר ונועם שחם.

כוריאוגרפיה: תות מולאור

וידאו ארט: ז'ראר אלון וקרן אלון

עיצוב תלבושות: אלה קולסניק

עיצוב תפאורה: במבי פרידמן

עיצוב תאורה: ליאור מיטל

ניהול הצגה: הלה פניני

מועדים נוספים:

ההצגה רצה מדי יום עד ל20/7/19.

לשעות ופרטים נוספים – הקליקו על הלינק

ארמון הדמים

על ההצגה "בעלת הארמון"

מאת: אביבה רוזן

לאה גולדברג טוותה בגאוניותה סיפור קטן על נושא גדול. זה מתחיל לאט. שני שליחים מישראל מגיעים בליל סערה לארמון שיש בו ספריה. אחד השליחים, הגבר, מחפש ספרים שנגזלו על ידי הנאצים מארון הספרים היהודי. האישה מחפשת ילדים יהודים במנזרים ואצל אנשים שלקחו ילדים לגדלם בתקופת המלחמה. הוא נעים הליכות, היא וכחנית וקשה. התקופה היא פוסט מלחמת העולם השנייה וטרום המדינה. חלק מהדילמות גלויות, אחרות משתמעות ומסתברות.

בשלב הבא מופיע שומר הארמון. בהמשך יסתבר שהוא היה בעל הארמון, שכביכול שיתף פעולה עם הנאצים אך למעשה עבד עם הפרטיזנים, מסר להם מידע חיוני רב, ואף הציל יהודים. כאן זה מתחיל להיות מעניין יותר. השיא מגיע כשיוצאת נערה יהודייה ממקום מחבואה שמאחורי הספרייה, ומסתבר שיש פה סיפור מעוות של מערכת יחסים בין השומר הזקן לבין הנערה הצעירה. במשך למעלה משנתיים, הוא לא סיפר לה שהמלחמה הסתיימה, כדי שתישאר עמו.

היא לא מאמינה, וכשהיא מאמינה, היא עדיין לא מרגישה שהיא יכולה לעזבו. לבסוף, כשהיא עוזבת, הוא נותר עם אקדח בידו, ואנו לא יודעים אם יירה בעצמו או לא, שהרי לא נותר עוד טעם לחייו.

בעלת הארמון2 - ז'ראר אלון.png

בעלת הארמון | צילום: ז'ראר אלון

התפאורה והסאונד הגאוניים מעבירים אותנו בקלות לתקופה אחרת, למקום אחר, לעולם אחר, עולם של הדר שהועם, ספרים חשובים שהתבלו, שנדלירים ונרות, הכל לפרטי פרטים. שאפו לתפאורן. הבמאי עשה עבודה טובה בהעברת הקונפליקטים שבין הדמויות ובשינויי האופי וההתנהגות שלהן. דורה, השליחה הקשוחה והמעצבנת, הופכת לנעימה יותר כשהיא משכנעת את הנערה לבוא עמם. הנערה נעה בין נאמנות לבעל הארמון לבין נאמנות לעצמה ולצרכיה. הדמות האניגמטית של בעל הארמון, אדם אציל שהוא שומר, הופכת מאדם כנוע ולא משכנע לדמות שיודעת מה היא רוצה, ומזכירה את האדם שהיה בתקופת הנאצים, כאשר הלין אותם בביתו ובלש אחר סודותיהם. גיבור שהוא אנטי גיבור. למעשה, בעיני הוא הדמות המרתקת ביותר בסיפור.

מדוע המשיך להחזיק את הנערה במחבוא? התשובה היא כביכול פשוטה. הוא רצה שתמשיך להיות עמו. אותי זה לא שכנע. רציתי לדעת יותר מזה. דמותו של בעל הארמון/השומר, אשר מגולמת על ידי דורון תבורי, היא מורכבת מאוד, משוחקת להפליא אבל לא פתורה. לטעמי, הבמאי יכול היה לתת את דעתו עוד קצת על דמות זאת, לחזק את הקונפליקט שהוצג בפנינו ולתת לו ניואנסים נוספים.

בעלת הארמון - ז'ראר אלון

צילום: ז'ראר אלון

זוהי הצגה שנוגעת בנושא השואה מאספקלריה של זמן, אמנם זמן לא רב, אבל בכל זאת יש כאן כבר פרספקטיבה של הסתכלות. הנערה שניצלה חיה בחרדה קיומית, מפחדת מכל רעש, ייקח זמן רב עד שהיא תהיה מסוגלת לעכל את כל שעברה, גם מבחינת מערכת היחסים שפיתחה עם מצילה. יש כאן סיפור בתוך סיפור, שמעביר את המסרים הקשים והמסובכים, את חיבוטי הנפש של אנשים מורכבים, קונפליקטים אנושיים שנוגעים לכל אחד מאיתנו.

ובנימה אישית, אמי ז"ל הייתה ילדה שהוסתרה על ידי פולניה וכך ניצלו חייה. חיבוטי הנפש, הקונפליקט שבהתייחסות למצילים שעשו לא רק טוב, מוכר לי. המצילה של אמי הקריבה את דודי, אחיה הבכור של אמי. גם אצלה השתכנו נאצים והיא כנראה לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק בן יהודי אך אמי נטרה לה על כך כל ימי חייה. גם בטוב יש ניואנסים של רע, בהצגה כמו בחיים.

בחיים כמו בהצגה, אמי לא רצתה ללכת עם אביה שבא לקחתה אחרי המלחמה. במקרה שלה, היא פחדה מאביה כי הוא יהודי. לימדו אותה שהיהודים רצחו את ישו. הסיבה אמנם שונה, אבל הפחד לעזוב את המוכר, את המציל, דומה.

 זוהי הצגה על שואה, על מלחמה, על דילמות אנושיות, והיא מעבירה היטב את המסרים המרכזיים שלה, והעיקרי שבהם, בעיני: נפש האדם היא מורכבת. יש בה ניואנסים של טוב, רע, נאצל ושפל, יפה ומכוער. בתוך המרווחים הללו אנחנו חיים.

בעלת הארמון

מרכז ענב לתרבות

מאת: לאה גולדברג

בימוי: אבישי בן גל

שחקנים: דורון תבורי, סופי נוזיקוב, מיכאל גמליאל ואלכסה לרנר.

עיצוב תפאורה: שמעון קסטיאל

עיצוב תאורה: יניר ליברמן

מוזיקה מקורית: אפי שושני

מועדים נוספים: 7/5/19 | 20:30 | מרכז ענב לתרבות

כדאי לעקוב במדיות השונות בנוגע למועדים עתידיים