על המחזמר "לזרוס"

מאת אירית ראב

נתחיל בסוף. לאחר שההצגה הסתיימה, הבמה התרוקנה והצופים יצאו מהאולם, שמעתי אישה אחת שואלת צופה צעירה אחרת: "נו, הבנת על מה היתה ההצגה?", הצעירה השיבה לה: "כן, בערך, זה היה על איש אחד שעומד למות, והוא הוזה כל מיני אנשים ואיזו בחורה שמגיעה לעזור לו, ואז הוא מת. וכל זה מלווה בשירים של דיוויד בואי". לכך, האישה ענתה: "כן, זה בערך מה שגם אנחנו הבנו".

זו, בערך, נקודת המוצא של כל צופה שמגיע ל"לזרוס" ולא מכיר את אמנותו של דיוויד בואי. גם אלו שמזמזמים את הלהיטים הגדולים שלו, לא באמת מכירים את כל המנעד והמגוון של האמן המופלא הזה, וזה בסדר גמור, הוא לא כוס התה שלהם, יש להם את הזמר/ת האהוב/ה ביותר שלהם. כמו שאחד אוהב ומעריץ את ביונסה או קווין, ויודע בעל פה את המילים של שיריהם, כך אחרים אוהבים את דיוויד בואי. האהבה היא אותה אהבה, האמן הוא אחר.

לכן, כשצופים שאמנותו של בואי מהווה בתור הפסקול של חייהם, מגיעים לראות הפקות שונות של היצירה "לזרוס", יצירתו הדרמטית האחרונה, הם יכולים להבין למה התכוון המשורר וצופים במתרחש על הבמה ביראת קודש. לא בכדי, חלק הארי מבין צופי ההפקות השונות, החל בהפקת המקור שעלתה בדצמבר 2015 בניו יורק וכלה בהפקות שונות שרצות כיום בכל רחבי העולם, הם מעריצים של בואי. אבל, לצערי, אם צופים אלו יגיעו לראות את העיבוד הישראלי של "לזרוס", שעולה בימים אלו במרכז ענב לתרבות, הם עלולים לחוש חלחלה קלה, ואז כעס, ואז עצב. כך, גם אני חשתי.

את בואי גיליתי לראשונה כשהייתי בת 8.5. ג'ארת, שליט המבוך בגילומו, עזר לי לעבור תקופה די קשה בחיי, כבר אז, גם אם לא באופן מודע. לאחר כמה שנים בואי עזר בעוד אחת, ובאחרת. וככה, עד היום, השירים שלו, הדמויות שלו, התווים שיצר כיש מאין, חוצבים את מסלולם על לבי ונשמתי. עבור מעריצי בואי רבים, האמנות שלו היא לא רק מוסיקה גאונית המלחימה צלילים ואותיות, היא גם החוויה שלנו, היא הכאב שחווינו, השיעורים המלוכלכים של הלב, הגאות והשפל שעיצבו את החיים שלנו.

בגלל זה, כשמעריצים מושבעים של בואי מגיעים לצפות בעיבודים השונים של "לזרוס", אין להם אפשרות אלא לבחון את היצירות דרך נקודת המבט הזו. כשמכירים את הרפרטואר האמנותי שלו, יודעים ומבינים לחלוטין מדוע הוא בחר, וזו היתה בחירה מודעת לחלוטין, שיצירתו האחרונה תתבסס על הספר "The Man Who Fell to Earth", עליו התבסס הסרט הראשון בו בואי שיחק על המסך הגדול, מבינים את הקווים המשיקים בין סיפור חייו של תומאס ניוטון, החייזר שנפל אל כדור הארץ ונאלץ להזות ולכאוב בימיו האחרונים את האהבות והפעולות שלא הספיק לממש, לבין בואי עצמו, שנאלץ להשלים בימיו האחרונים עם העובדה שלא יוכל להשחיל צלילים ותווים חדשים למחרוזת המוסיקלית של חייו וחיינו, להשלים עם העובדה שזמנו הולך ואוזל.

עלילת המחזה, שנכתב על ידי אנדה וולש, מתארת כאמור את דמותו של ניוטון, חייזר בדימוס ועשיר אקסצנטרי הנמצא על ערש דווי, ונאלץ להתמודד בשנית עם האהבה שהותיר מאחור,  לעזור לבחורה שנותרה בלימבו בין החיים למוות, ומבקשת לעזור לו לחזור אל הכוכב ממנו הגיע, ובין לבין, להתעמת עם שדים ומלאכים שבאו לסייע לו במסע אל האור הלבן. ביצירה המקורית של "לזרוס", טביעת האצבע של בואי התבטאה בכל תו ופרט על הבמה, החל במוסיקה ובשירים וכלה בבגדי הדמויות או במתאר הטיל שאמור להביא את ניוטון הביתה, אשר הוקרן על המסך בעומק הבמה, והזכיר, באופן בלתי מקרי בכלל את הפרוצדורות שבואי וודאי נאלץ לעשות כאשר נלחם בסרטן שקינן בגופו.

חדי הבחנה יכולים לשים לב לפריטים שונים על הבמה, כגון אוסף התקליטים של בואי בדירתה של אלי הסייעת, שנשכרה על ידי ניוטון בכדי לעזור לו במחלתו, המהווים כמעין מחווה של בואי אל מעריציו, כאילו ידע בדיוק מוחלט איך המוסיקה שלו משפיעה עליהם ותלווה אותם גם אחרי לכתו.

השירים השונים שהופיעו ביצירה לא נבחרו באופן רנדומלי, הם לא נועדו להיות מעין "The best of David Bowie". כל אחד מהם נבחר בקפידה. המילים שלהם מהותיות בדיוק כמו כל רפליקה אחרת על הבמה. השילוב בין השירים לבין המחזה חיוני להבנת היצירה כולה. הבעיה היא שב"לזרוס" הישראלי, בבימוי אבישי בן גל ויפית אטיאס, יש פער עצום בין השירים לבין המחזה, וניכר כאילו שהעלילה נועדה להיות מעין פלסטר לשירים של בואי, ללא פשר וקשר. חוסר הפשר הזה הוביל למצב שבו המילים של וולש ובואי הלכו לאיבוד בעיבוד. זו בדיוק הסיבה שאותה צופה צעירה, וצופות אחרות, לא הבינו כל כך על מה ההצגה שכרגע ראו.

 

ובכל זאת, אם נשים את השירים של בואי בצד לרגע, על אף משקלם הכבד, ונבחן את היצירה התיאטרלית בפני עצמה – ניכר כי כל החלקים האמנותיים של "לזרוס" הישראלי היו מאוד יפים בפני עצמם, חלקם מעולים, אבל השילוב ביניהם יצר כאוס אמנותי אחד גדול.

המשחק, למשל. ניוטון מגולם על ידי אדם. זוהי בחירה ליהוקית מאוד מעניינת, בייחוד לאור הביוגרפיה האמיתית של האמן ובחינת הזיקה המרתקת בינה לבין הביוגרפיה של הדמות אותה הוא מגלם על הבמה. אדם הוא שחקן לא רע וזמר מצוין, והיו רגעים רבים שלבי נכמר למראה חוסר האונים והייסורים שניוטון שלו הביע בגין ההזיות והשדים שראה מול עיניו, בגין הכאב הפיזי והנפשי שהוא חש, הדברים שכבר לא יוכל לשנות, גם אם לעיתים מחוות הייסורים היו רבות מדי.

אבל, עצם כך שחלק הארי מההצגה ניוטון נותר במיטתו, שחוברה למעין מתקן נייד שגרם לה להיות אנכית, היווה בחירה תיאטרלית תמוהה. אני יכולה להבין את ההומאז' היפה לקליפ של "לזרוס" של בואי, אבל למה למשוך את זה לאורך כל היצירה? היה יכול להיות מרתק לראות את ניוטון של אדם מתמודד עם שדיו ואהבותיו מחוץ לגבולות המיטה, אבל ניכר שהבמאים לא רצו בכך. אני תוהה מדוע.

דיאנה גולבי, המגלמת את אלי, הפגינה יכולות ווקאליות מרשימות אבל הדמות בוצעה באופן לוקה בחסר. בדומה, זוהר בדש, שמגלם את וולנטיין, הוכיח קול ומשחק טובים, אבל לא הצליח להכניס חיים חדשים לדמותו והיא היתה מעט פלקטית. יתר השחקנים הציגו מנעד מעניין של דמויות, והרשימו בתנועה ושירה, אבל הם לא הצליחו להעניק צבעים עזים יותר ליצירה כולה.

הוידאו ארט, שנוצר על ידי ז'ראר אלון וקרן אלון, היה בהחלט מפעים ומעניין בפני עצמו, וחשף גוונים חדשים של הדמויות הראשיות, אבל עצם הבחירה להקרין אותו על עומק הבמה כולה, כשהצופים לא כל כך רחוקים ממנה, יצר מצב שהם לא יכולים לראות או להכיל את כל מה שמוקרן. נוסיף לכך את התפאורה הגראנג'ית היפיפייה, שעוצבה על ידי במבי פרידמן, מקלטי הטלוויזיה שפוזרו על הבמה והקרינו אי-אילו סרטונים, במה מתרוממת עליה ניצב וולנטיין בכדי להגיע לכנפיו המאוירות, וחוסר אחידות בשפה המשחקית, לפיה צוואר משוסף באופן סמלי מחד, ונערה נדקרת ומדממת דם מלאכותי מאידך.

כל האלמנטים הללו הובילו לכאוס אמנותי, שמתחזק בשל קרבת הצופים לבמה, שישבו על כיסאות בלתי ניתנים לישיבה, בייחוד לאנשים עם כאבי רגליים כרוניים כמוני. התלבושות, שעוצבו על ידי אלה קולסניק, נהדרות והולמות את הז'אנר, אבל הן הביעו שפה אמנותית שלא עולה בקנה אחד עם היצירה כולה.

המוסיקה של בואי והמחזה של אנדה וולש הנם טורדניים, אניגמטיים, מופלאים, מוזרים, וורסטיליים ומכמירים. אולם, בפועל, העיבוד הישראלי של "לזרוס" הפך את היצירה למתקתקה ועשירה בדימויים חזותיים, ולא למופלאה וכואבת, כמו שהיא אמורה להיות. לצד זאת, על אף העובדה ששילוב החלקים יחדיו יצרו אנדרלמוסיה אמנותית, בפני עצמם הם היו טובים, חלקם אפילו מעולים, ואת זה יש לשבח.

"לזרוס"

מרכז ענב לתרבות

מאת דיוויד בואי ואנדה וולש

תרגום: דניאל אפרת

בימוי: אבישי בן גל

במאית שותפה: ימית אטיאס

משתתפים: אדם, דיאנה גולבי, תאי, זוהר בדש, דוד לביא, עמית זיתון, רותם כץ, עופרי לסקי, אנטון מקלנקו, אדוה סבג וזיו פלג.

מפיק בפועל: תומר כהן

ניהול מוסיקלי: אריאל קשת וגיא פרטי

נגנים: גל גולני/אריאל קשת, יוני גבורה, גיא פרטי, אילן צמיר ונועם שחם.

כוריאוגרפיה: תות מולאור

וידאו ארט: ז'ראר אלון וקרן אלון

עיצוב תלבושות: אלה קולסניק

עיצוב תפאורה: במבי פרידמן

עיצוב תאורה: ליאור מיטל

ניהול הצגה: הלה פניני

מועדים נוספים:

ההצגה רצה מדי יום עד ל20/7/19.

לשעות ופרטים נוספים – הקליקו על הלינק