משפחה, הגשמה ומה שביניהן

על ההצגה "נופים קסומים"

מאת: נעם מרום

"נופים קסומים" היא יצירה משפחתית-קומית המגוללת את סיפורו של זוג הנשוי למעלה מחמישים שנים, המתגורר בדיור מוגן בשם "נופים קסומים". היצירה, שנכתבה ע"י בס ווהל, שחקנית, תסריטאית ומחזאית אמריקאית מצליחה, משקפת ברומנטיזציה משפחה אמריקאית מושלמת שהגירושין מעוותים את פניה.

ההצגה, שעולה בימים אלו בתיאטרון באר שבע בבימוי אילן רונן, מתחילה כאשר ננסי מודיעה לבן זוגה, בילי, שהיא מבקשת להתגרש. כך, באמצע הכנת ארוחת ערב מסוגננת, במהלכה כל אחד מבני הזוג יודע היטב את תפקידו ומשלים את השני בהרמוניה ואהבה, המשפט הדרמטי נישא אל האוויר ונספג בקירות החלל. ההצגה מתרחשת בדיור מוגן, מקום המזוהה עם אנשים מבוגרים שלרוב כל מבוקשם הוא להזדקן בכבוד ולחיות בנחת. על כן, פירוק אותו תא משפחתי "מושלם", על רקע מקום שכזה מקצין את הטרגיות שבדבר.

פירוק התא המשפחתי ובחינתו מחדש הנו נושא מוכר וידוע, שנבחן במחזות רבים, אולם ב"נופים קסומים" הטרגדיה בפירוק התא המשפחתי בגילם המופלג של בני הזוג נוגעת ללב במיוחד משום שניתן למצוא לכך הצדקות לאורך הדרך. בתחילת ההצגה, הזוג נראה מאושר ואין שום סימן שיכול להסגיר שהגירושין ניצבים בפתח הבית, עומדים לנקוש בדלת ולשנות את הסיטואציה הדומסטית מקצה לקצה. יתרה מזאת, כאשר הבנים נכנסים לתמונה ומנסים לגשר על הקונפליקט באמצעות העלאת זיכרונות מאירועי עבר, לא ניתן למצוא רמזים מטרימים לעתיד לבוא, שכן זיכרונות המשפחה מתארים חיים מאושרים למדי. אף על פי כן, ניסיונותיהם הרבים של הבנים לגשר על הקונפליקט המתמשך בין הוריהם אינם צולחים. ככל שההצגה מתקדמת, מתגלים סודות עבר המאירים את הזוג באור אחר ומשפיעים עליהם ועל ההחלטה האם להישאר יחד או להתגרש.

"נופים קסומים". צילום: גבי פרידריך

ננסי ובילי מגולמים על ידי לאורה ריבלין ואלי גורנשטיין, שמצליחים ליצור על הבמה כימיה ודינמיקה של זוג הנשוי יותר מחמישים שנים, עם הרבה אהבה והרבה סודות שנערמו אלו על אלו בחלוף הזמן. השניים מפגינים משחק מדויק ועוצר נשימה, המאפשר לצופה לצלול להצגה ולהיסחף אחר השתלשלות האירועים. כמו כן, הגורם המרכזי שמניע את העלילה, מעבר למנגנון הקומי הייחודי שלה, הוא חשיפת הסודות המפתיעים מעברם של ננסי ובילי, מה שגורם לבניהם לשנות את דעתם בעקבות המתגלה.

בין כל אלו, היה סוד אחד מעברה של ננסי שברגע שהתגלה, שינה לחלוטין את העלילה, כמו גם את תפיסת הדמויות. אם עד כה לא היה ברור מדוע ננסי רוצה להתגרש, לאחר שהסוד נחשף אפשר להזדהות עם דמותה ועם המניע שלה. היא חושפת רומן עבר סוער ואומרת לבריאן, בנה הצעיר שהחוויר לאור הגילוי, "אני לא רק אמא, אני אישה, אני בן אדם". בכך, היא הצליחה לשנות את דעתו וגרמה לו לעמוד לצדה, הוא הפסיק לראות בה רק בתור אמא, אלא גם בתור בן אדם, אישה, שרוצה לממש את עצמה ולהגשים את חלומותיה.

בריאן, אותו מגלם ברגישות ואותנטיות מפעימה תום גרציאני, הוא בנם הצעיר וההומוסקסואל. באחד מהמונולוגים, בו הוא חושף את לבו, בריאן מניח על השולחן את שאלת התא המשפחתי השמרני לעומת תא המשפחה של חברי הקהילה הלהט"בית, דבר זה, מרחיב את השאלה בה עוסק רונן בהצגה – עד כמה יש לקדש את התפיסה השמרנית של המשפחה הממוצעת, הכוללת אבא, אמא ושני ילדים, והאם היא עוד רלוונטית כיום, במאה העשרים ואחת? מה שמציף שאלות נוספות, לוקאליות יותר, כגון האם החברה הישראלית יכולה ומסוגלת לקבל ולהכיל צורות נוספות ואחרות של תאי משפחה? בן, בנם הבכור של ננסי וביל, מעלה אף הוא שאלות חשובות נוספות. בן, המגולם באופן מעורר השראה על ידי מולי שולמן, צפוי להפוך להיות אבא לראשונה בקרוב מאוד ותוהה איך לעשות את הצעד המשמעותי הזה בצורה נכונה, כך שהוא יוכל להמשיך לממש את עצמו וחלומותיו.

צילום: רון ביטרמן

לצד המשחק והבימוי המצוינים, יש לשבח גם את עיצוב החלל, שנעשה על ידי סבטלנה ברגר, ועיצוב תנועת השחקנים בתוכו. ראשית, עיצוב הבמה מרהיב ביופיו, והוא מדויק במובן הריאליסטי של המילה. ניכרת חשיבה עד לפרטים הקטנים ביותר – צבעים רכים שהקרינו תחושה של חום וקור גם יחד; מטבח זוגי ובו חלון שיוצר מראה והשתקפות על הקהל, כך שהקהל יכול לראות עצמו כחלק מהעלילה. זאת, בשילוב עם עיצוב תאורה מדויק, עליו אמון זיו וולושין, שיצר אווירה של בית אמיתי, בו הכל מונח במקום אבל שום דבר לא במקום, וכך גם בעלילה.

ניצול החלל בא לידי ביטוי גם במיזנסצנה היוצאת מן הכלל. השחקנים ירדו מהבמה והתהלכו לאורך שורת הקהל הראשונה בכל פעם שמישהו בא לדיור המוגן מדרך רחוקה. באופן הזה נוצרו דיאלוגים מעניינים מאוד בין דיירי הבית לבין הבאים אליהם. הפתרונות הבימתיים היצירתיים של רונן תרמו למשחק בין הקומיות לטראגיות. ההצגה שילבה אלמנטים עכשוויים מחיי היומיום יחד עם אלמנטים בימתיים תקופתיים, כך שלאורך ההצגה לא הוצג זמן ומקום ספציפי. הסיפור שהוצג על הבמה יכול להיות בכל מקום ובכל זמן, ובכך עוצמתו.

ההצגה הצליחה לפרוט על הנימים העדינים ביותר בתוך חדרי הלב. בבימוי המופלא של רונן יש מעברים עדינים בין רגעים קומיים ומעט גרוטסקיים לבין רגעים מרגשים, אותנטיים ונוגעים ללב. וכך, על אף שהעלילה מספרת על זוג מבוגרים שחולקים את מרבית חייהם זה לצד זו, וגילם רחוק משלי, הצלחתי להתחבר אליהם גם בגלל המשחק המפעים וגם בגלל שהמסר נכון גם עבורי, ועבור כולם בעצם – צריך להגשים את החלומות שלנו ולממש את עצמנו, לפני שיהיה מאוחר. ההצגה הצליחה לגרום לי להרגיש ולהתרגש, וגם לעורר בי מחשבות רבות על מקום המשפחה בחברה, אל מול הצורך של כל אחד ואחת מאתנו להגשמה עצמית. כל אדם זקוק לתא משפחתי יציב שיהווה עבורו שורשים בכדי שהוא יוכל להצמיח כנפיים חזקות ולהגשים את עצמו.

נופים קסומים

תיאטרון באר שבע

מאת: בס ווהל

תרגום: ירון פריד

בימוי: אילן רונן

שחקנים: לאורה ריבלין, אלי גורנשטיין, מולי שולמן, תום גרצינאני, שרון טל, רון ביטרמן, אדוה עדני

תפאורה: סבטלנה ברגר

מוסיקה: אבי בנימין

תאורה: זיו וולושין

מועדים נוספים:

יום ה' 21/10/21 20:30

יום ש' 23/10/21 20:30

יום א' 24/10/21 20:30

יום ב' 25/10/21  17:00 ,20:30

יום ג' 26/10/21 17:00, 20:30

יום ד' 27/10/21 20:30

יום ש' 30/10/21 20:30

יום א' 31/10/21 20:30

ואולי לא היו הדברים מעולם

על ההצגה "הדירה של רוזה"

מאת: אירית ראב

אחד הדברים הטובים ביותר בלחזור לתיאטרון אחרי היעדרות ממושכת הוא ההבנה עד כמה התגעגעת לטקס הישן נושן הזה של להראות את הכרטיס לסדרנית, להיכנס לאולם הממוזג, לחפש את הכיסא, לגלות שקיבלת כיסאות ממש טובים ושיש מקום לרגליים, לכבות את הטלפון ולחכות שעולם חדש ומופלא יתגלה על הבמה. ההצגה החדשה והיפה של תיאטרון באר שבע, "הדירה של רוזה", מאת איה קפלן ושחר פנקס, ובבימוי קפלן, בהחלט מציגה עולם מופלא, אם כי לא כל כך חדש לצערנו.

ההצגה מגוללת את סיפורה של רוזה, קשישה בת 80 המתגוררת בגפה ומתמודדת עם תלאות הגיל, דרישות הבנים ואובדן החיים שהכירה, טרם הפנסיה. כאנלוגיה יפיפיה להתפרקות עולמה של רוזה ופרידה מהמוכר לה, הדירה היציבה והטובה שלה מתפרקת תוך כדי הצגה. זה מתחיל בטפטוף מהתקרה והולך ומתדרדר לכדי מדפים וספרים שנופלים אל הרצפה, עד לכדי התפרקות טוטאלית. ההתרפקות על העבר וההתפרקות של החיים המוכרים בהווה מקבלות ביטוי נהדר על ידי עיצוב התפאורה של סבטלנה ברגר. ברגר יצרה על הבמה עולם וויזואלי של הסבתות של כולנו, מוכר ואהוב ומדויק עד לרמת הפרטים הקטנים, מהספריה ועד לכיסאות העץ והפטיפון הישנים. אפילו פרטים שבתחילה נראו בלתי הגיוניים, כמו עציץ שנתלה במיקום גבוה, כזה שאין סיכוי שרוזה תגיע אליו או תטפס על משהו מבלי ליפול, נעשים ברורים ככל שהעלילה מתקדמת והצופים מתחילים להבין את המשחק בין היש לאין, בין האובדן להיאחזות בקיים.

הדירה של רוזה. צילום: מעין קאופמן

דמותה של רוזה מגולמת בעדינות ובעוצמה על ידי סנדרה שדה הנהדרת (הדמות מגולמת במקביל על ידי רבקה מיכאלי). רוזה של שדה מוצגת כאישה שראתה הרבה בחייה ואינה מוכנה שיערערו אותה או יגרמו לה לאבד את שווי המשקל הפיזי או הנפשי. היא מודעת לחוזקה, אך מאידך מודעת גם לכך שכוחה אינו כפי שהיה פעם. הכוחות המשלימים הללו, כמו גם התסכול של רוזה, וגם של ילדיה, הוא הלב הפועם של ההצגה הזו. מעבר למשחקה הנפלא של שדה, יש לשבח גם את יתר השחקנים בקאסט על משחקם העדין והמדויק. כמו לאותו עציץ גבוה, תשומת לבי הוסבה גם לאדוה עדני המצוינת, שגילמה את עורכת הדין לאה מזעקי. אדני הבריקה לשחק את עורכת הדין הממולחת וידעה לתעל את כישוריה וכישרונה בכל רבדי התפקיד שגילמה, מרמת הקול והפיזיות ועד לרמת הטיימינג הקומי הנדרש.

בשורה התחתונה, זוהי הצגה נפלאה, המציגה בעוצמה רכה וחומלת את מצבם של רבים מבין בני הדור המבוגר – את ההתרפקות שלהם, ושלנו, על מה שהיה פעם, את ההתפרקות של ההווה והתסכול המתלווה לכך, ואת ההשלמה עם מציאות חדשה ואחרת.

הדירה של רוזה

תיאטרון באר שבע

מאת: שחר פנקס ואיה קפלן

בימוי: איה קפלן

משתתפים: רבקה מיכאלי/סנדרה שדה, מולי שולמן, טלי שרון, רון ביטרמן, אדוה עדני, איתי צ'מה, אלמוג רוזנו/נעם ברמט, אופיר לוי/רותם לוי

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: יהודית אהרון

תאורה: אמיר קסטרו

מוסיקה: אבי בנימין

תנועה: עמית זמיר

מועדים נוספים:

25/8/2021, 20:30

לשמוח ולרקוד

על ההצגה "כלוב העליזים"

מאת: אביבה רוזן

כשצפיתי בהצגה "כלוב העליזים" נוכחתי פתאום לדעת שכבר זמן רב לא צחקתי כל כך הרבה וכל כך מעומק הלב. תיאטרון הוא מקום להעלאת בעיות חברתיות ודיון מעמיק, יותר או פחות, בנושאים החשובים של נפש האדם. כמעט שכחתי שבתיאטרון ניתן לצחוק, פשוט לצחוק ולהרגיש סוג של אופוריה שמיוחדת רק לשמחה. מעבר לתוכן ולמשחק, יש בהצגה הזאת אווירה של הנאה. כיף שנובע משילוב של מוזיקה מקפיצה, צבעוניות גדולה והרבה הומור.

לא קל להיכנס לנעליהם הענקיות של רובין וויליאמס ונתן ליין ששיחקו את התפקידים הראשיים בסרט הבלתי נשכח, אבל גם לא צריך. אפשר לעשות תיאטרון מלהיב, פשוט אחרת. מולי שולמן ואמיר קריאף בתפקידיהם של מנהל מועדון הדראג קווין ובן זוגו, הכוכבת הראשית במועדון, בבימויו של רפי ניב, ממציאים גרסאות משלהם לדמויות הללו. גרסאות משכנעות, מעוררות אמפתיה ומלאות בהומור. קצת סלפסטיק, לעיתים טיפת קיטש, אבל עדיין בגבולות הטעם הטוב, לפחות לטעמי.

כלוב העליזים - מעין קאופמן2

כלוב העליזים | צילום: מעיין קאופמן

ז'אן פוארה הצרפתי כתב את המחזה בתחילת שנות השבעים, בזמן שנושאי הגאווה והדראג משכו אליהם הרבה אש וגפרית. המחזה הפך מיד לסרט, ואז לעוד שני סרטי המשך, ואז למחזמר וכשני עשורים לאחר מכן, לסרט האמריקאי המוכר. בתקופתו, היה המחזה המשעשע בסיס לדיון משמעותי. כיום, כמעט חמישים שנה לאחר מכן, מיליוני מאבקים קטנים וגדולים ומצעדי גאווה רבים ברחבי העולם, הנושא כבר אינו נמצא בקונפליקט כה עז כפי שהיה בשנות השבעים. הבת שלי, בת שבע עשרה, לא מבינה מהי החריגות של אדם שאינו הטרוסקסואל וכל צורה של מיניות בה בוחר האדם נראית לה לגיטימית. עברנו דרך ארוכה מאוד.

ועדיין, יש נושאים חברתיים ואישיים בהצגה, כי הרי בלי זה לא יהיה לנו תיאטרון של ממש. נושאים של התמודדות עם שוני, חריגות חברתית, אהבת גברים, מערכות יחסים, אהבה, פוליטיקה, שחיתות ומה לא. יש בין הנושאים גם עניינים על זמניים של טבע האדם. למשל, האדם הרגיש והפגיע מול האדם המחוספס, האדם ששואף להיות נורמטיבי מול זה שאין לו מחסומים. כל הנושאים הללו לא משחקים את התפקיד הראשי בנוכחות של ההצגה הזאת, הם יושבים בכיסאות הנוסעים כשהמובילים הם ההומור והכיף, ובעיני זה נפלא. יש הסוברים שתיאטרון ללא סבל וללא התמודדות עם רגשות, קשיים, קונפליקטים קיצוניים ואחרים, הוא לא ממש תיאטרון. גם זוהי שאלה פילוסופית ואמנותית נכבדה. לדעתי, הנאה לשם הנאה היא טובה ומוצדקת לחלוטין. לא לחינם המציאו את ז'אנר הסלפסטיק. יש הקוראים לזה הומור נמוך, אבל כשאדם צוחק מכל הלב, ופשוט נהנה, זה שווה בעיני לא פחות מחשיבה מעמיקה על בעיות אנושיות וחברתיות.

כלוב העליזים - מעין קאופמן3

צילום: מעיין קאופמן

 

בנקודה זאת, ניתן לחזור אל ההצגה המשעשעת והמהנה, ולציין את המשחק המשובח. מולי שולמן עושה את התפקיד הראשי בצורה משכנעת, אבל מי שגנב את ההצגה הוא ללא ספק אליאור אליהו אמסלם, בתפקיד המשרת בעל השאיפות להיות דראג קווין בעצמו. הוא מתוק להפליא ומצחיק ביותר.

אם נסכם, "כלוב העליזים" היא ממתק תיאטרלי, עשוי משכבות תפאורה צבעונית, בימוי מדויק, משחק משובח ומוזיקה מקפיצה, עשיר במילוי של שמחה והנאה.

 

"כלוב העליזים"

תיאטרון באר שבע

מאת: ז'אן פוארה

תרגום: אלי ביז'אווי

בימוי: רפי ניב

משחק: אליאור אליהו אמסלם, איתמר אליהו, שירי גולן, תמר מלאכי, ניר סעדון, אדוה עדני, יונתן צ'רצ'י, אמיר קריאף ומולי שולמן.

תפאורה: סבטלנה ברגר

תלבושות: יהודית אהרון

מוסיקה: אלעד הדר

תאורה: אמיר קסטרו

כוראוגרפיה וייעוץ תנועה: טולה דמארי

איפור והדרכת דראג: אסף פרן

קרבות במה: גנאדי בבצקי

כדאי לעקוב באמצעי המדיה השונים בנוגע למועדים עתידיים של ההצגה.

לדף ההצגה בתיאטרון באר שבע – הקליקו על הלינק 

 




ועכשיו, נעבור לפרסומות 🙂*

באנר למרתה

זקוקים/ות לשירותי תוכן איכותיים? הקליקו על הלינק או על הבאנר לפרטים נוספים.

 

 

*הפרסומות האלו מאפשרות לנו להמשיך ולהעניק לכם/ן תוכן איכותי על תיאטרון איכותי.

מתעניינים/ות לגבי פרסום באתר? מוזמנים/ות ליצור איתנו קשר במייל של מרתה marthayodaat@gmail.com

הלוויה חורפית

הלוויה חורפית – תיאטרון באר שבע 

הלוויה חורפית אילן בשור

צילום: אילן בשור

המחזה הלוויני הנושן, שעלה לאחרונה על במת תיאטרון באר שבע, זכה לעיבוד מחודש תחת ידיו הכישרוניות של הבמאי יאיר שרמן. באמצעות צוות שחקנים נפלא, אשר כל אחד ואחת מהם מהווים כפיסות משובחות שהכרחיות לפאזל היצירה השלמה, ההצגה הפיחה חיים חדשים במאבקים ישנים ובעיקרם, בן המבקש להעניק כבוד אחרון לאמו שהלכה לעולמה ורודף אחר משפחתו המבקשת לחגוג את חתונת הבת. עם זאת, על אף הקומיות שהרעידה את קירות האולם והטרגיות שהרעידה את הלבבות, ההצגה לא הצליחה לגעת באמת בקישקעס.

גולגולת אחת במדרוג מרתה (הצגה טובה, מסר חשוב, אבל…)

לפרטים נוספים על ההצגה – הקליקו על הלינק1