לפרטים נוספים – הקליקו על הלינק 

מאת: מרתה יודעת

יום ראשון בערב, כשדיכאון תחילת השבוע דועך לאט ומתפוגג לכדי שגרה מוכרת, מרתה ניצבת לפני משכן אמנויות הבמה במתחם שלוש האמנויות של הקאמרי-בית האופרה-חדר האוכל. המתחם הומה אנשים, רובם בני עשרים פלוס, שמתנקזים לתוך כניסת המשכן. בית האופרה על סדרניו המסורים אינם רגילים לקהל צעיר שכזה, שאינו ספון בחליפות או שמלות מהודרות, אלא לובש מה שבא לו ואומר מה שבא לו, מתי שבא לו, גם באמצע ההופעה. מרתה עוד תחזור לזה.

ישנו דיסוננס מעניין ומטריד בכך שערב הסלאם הגדול, AKA תחרות הגמר של הפואטרי סלאם ישראל לשנה החולפת, מתקיים בבית האופרה, שנחשב בפני עצמו לאחד מסממני המיינסטרים הבורגני, ולא באחד האולמות ה"מחתרתיים" הפזורים ברחבי תל אביב. אבל הדיסוננס הזה נעלם באחת ברגע שמרתה קלטה את גודל האולם ושני יציעיו. האולם, על 1,700 מושביו, היה צפוף בא.נשים טובות וטובים שבאו ליהנות מקצת שירה מדוברת, בעברית. לא בכדי, הקטע הראשון בערב, אשר בוצע על ידי פדרו גראס ודנה ידלין, הוקדש לגדולי השירה העברית, אלתרמן ורחל המשוררת וטשרניחובסקי ולאה גולדברג, שנאבקו אלו באלו על המקום הראשון בתחרות הבלתי נדלית ביניהם.

הסלאם הגדול. צילום: גאיה טרטל

כמו יתר אירועי הסלאם בארץ, גם בסלאם הגדול היה קטע חימום, שבוצע על ידי יעל טל, וכלל שני סיבובים. בסיבוב הראשון, התחרו תשעה משתתפים ומשתתפות, שנבחרו בתחרויות שונות שהתקיימו בשנה החולפת ברחבי הארץ. המנחה הבלתי נלאה של הערב, אריק אבר, הגריל את סדר ההופעה באמצעות שליפת שמות המשתתפים מהכובע השחור שעל הבמה. כפרפרזה על דבריו של צ'כוב היקר, כובע שמופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה האחרונה. גם לזה מרתה עוד תחזור.

בין משתתפי הסבב הראשון, שכללו את נועם לביא, ענת דרימר, אלן פותלס, איתמר גלזר, יפתח ליבוביץ', מיכאל חסיד, יוסי צברי, זיו הרמלין-שד"ר ועמית צפריר, הקטעים של ארבעת האחרונים הרטיטו איזה מיתר, או כמה, בלבה של מרתה. מיכאל חסיד ביטא את ייסוריו של כל סטודנט וסטודנטית ממוצע/ת שמתחילים את השנה בטוב, התרגשות ורצון ללמוד, ומסיימים אותה עם כאוס אינפורמטיבי בראש, עיניים כבויות ורצון לקפוץ מהבניין הגבוה ביותר באוניברסיטה. יוסי צברי, ביטא באמצעות ההגייה המושלמת שלו, את חובת ההשוואה בין המציאות הישראלית הבעייתית של היום לבין מה שקרה אז, באירופה…

"להשוות או לא להשוות? זו השאלה" – יוסי צברי. צילום: גאיה טרטל

עם זאת, השניים שנגעו למרתה בחדרים הפנימיים ביותר של הנשמה, היו עמית צפריר וזיו הרמלין-שד"ר. צפריר ביצעה קטע מפעים על נקמת המבוריינים, כל אותם נערים ונערות שהיו קורבנות לבריוני בית הספר, וכעת כשהם מבוגרים ואמנים או מורים או ממציאים או הוגים, הם אלו שבאמת משפיעים. באמצעות הלוליינות הטקסטואלית של צפריר, כמו גם הדיקציה הנהדרת שלה, היא הצליחה לגעת בלבם של כל אחד ואחת מהצופים, ובעיקר במרתה. ועל כך, שאפו.

מאידך, ועם זאת באותו מתרס, הרמלין-שד"ר ביצע קטע הומוריסטי וכואב על ההתמודדות עם עודף משקל, על כך שהדבר שהכי מרעיש באמצע הלילה, יותר מכל מטאטא שנופל או חלון שנטרק, הוא חטיף שנפתח בהיחבא, כדי שלא יראו, ולא ישפטו, כי לא יבינו ויביעו בעיניהם את הסלידה והבוז, את כל מה שהם באמת חושבים. במילים מוכרות, מוכרות מדי, הרמלין-שד"ר החזיר את מרתה לאותם לילות טרופים בתקופת התיכון והצבא, בהם כל שביקשה זה לקחת איזה שוקולד סורר מהמקרר ולחזור ישר לחדר, מבלי שאף אחד יתעורר ויראה וישפוט, ותמיד תמיד, או לפחות בחלק הארי מהמקרים, מישהו מבני הבית התעורר והביט ושפט.

בגלל זה, בין היתר, מרתה שמחה שצפריר והרמלין-שד"ר עלו לסבב השני של התחרות, לצד יוסי צברי ונועם לביא. לבסוף, לאחר שקלול הקולות, והגרלה גורלית, צפריר ניצחה והיא זו שתייצג את ישראל בגראנד סלאם בפריז. ייאמר לזכות הסלאם, שהמשתתפים אינם מקבלים נקודות על ידי חבר שופטים חיצוני, אלא על ידי הקהל עצמו, וליתר דיוק על ידי האנשל"טים – אנשים רנדומליים מהקהל המקבלים שלטים עליהם הם כותבים את הניקוד המגיע, לדעתם, לקטע שבוצע, בין 1 ל-10 או 14 או 17 או 21. לא היו כל כך חוקים בעניין הנקודות, וכל אנשל"ט ניקד לפי ראות עיניו, דבר שמעלה תהיה בלבה של מרתה – מה קורה אם אנש"לט מנקד את הביצוע ב-100 נקודות? זה עלול לסגור את ההופעה ולרוקן את האולם, או שמא, הכל הולך?

בסלאם הגדול, האנשל"טים בסבב הראשון התחלפו באנשל"טים אחרים לגמרי בסבב השני, ושמות המבצעים שקיבלו את סך הנקודות הגבוה ביותר, הוכנסו לכובע, אותו הכובע מהמערכה הראשונה, ושם הזוכה נשלף על ידי מתנדבת מהקהל. כל זה מוביל לתוצאה מרתקת ואינטראקטיבית למדי. הקהל לא יושב בשקט בחושך, אלא מביע לכל אורך המופע את תמיכתו או הסתייגותו במחיאות כפיים, שריקות, קריאות בוז, או קריאות שונות לעבר הבמה, כגון "איזו שווה את" או "תעשה לי ילד" או קריאות ספציפיות שהתייחסו לנורמות הסלאם, כגון לגלוג אחד הצופים על כך שאחד המשתתפים עלה לבמה עם מחברת, ולא זכר את הקטע בעל פה.

אנשל"ט בפעולה. צילום: גאיה טרטל

הסלאם הגדול הוא חוד החנית של סצינת הספוקן וורד שמתעצמת בארץ. משוררים ומשוררות, צעירים וצעירות, מחיים ומשחיזים את השפה העברית ומחזירים אותה אל מקומה המכובד. במקום "קל" ו"פצצות לגבות", המבצעים מלהטטים במילים וחרוזים שנזרקים לאוויר והופכים לכדי משפטים עם משמעויות נסתרות, משפטים שבועטים ישר בבטן ומרחיבים את דפנות הלב. כמו "ממש עכשיו בקהל, יושבים עוד כמה לוליינים בקרקס המנודים, הילדים האבודים, קטועי הכנפיים, אלה שחזרו הביתה כל יום עם העולם על הכתפיים, קשרנו תקוות למילים ולמדנו להצמיד אותן, לבנות מבוכים ודרקונים ואחר כך להשמיד אותם […] אז בואו, בריונים, על אף שניסיתם להחריב הצלחתם רק להרחיב את הלבבות שלנו, לא ניצחתם, רק הנצחתם כמה מדהימים אנחנו באמת, נולדנו להתבלט." (צפריר) או "מישהו בטוח יראה, אם זה ההורים או החברה או השותפים לדירה, מישהו יבוא ויתפוס אותך, וכשהוא יסתכל עליך הוא יראה, את מה שבעצם הוא תמיד רואה כשהוא מסתכל עליך […] הפירואט שלי בן זונה, כל עוד אף אחד לא מסתכל, ואני לא צריך להתנצל […] יש דברים שאנשים בעלי עודף משקל תמיד מבחינים בהם, ורק הם מזהים רקדן כשהם רואים אותו." (הרמלין-שד"ר).

יותר מכך, רבים מבין יוצרי הפואטרי סלאם מעבירים סדנאות ספוקן וורד לבני נוער ומקנים להם כלים שיעזרו להם לבטא את כל החרא שבפנים ומבחוץ, באמצעות שירה מדוברת, בעברית. אז על אף שמשתתפים רבים התחרו בתחרויות סלאם שונות השנה, תשעה משתתפים ניסו להגיע למקום הראשון בגמר, ויוצרת מוכשרת אחת עומדת להגיע לעיר האורות, בסופו של דבר, המנצחת האמיתית היא העברית.

הסלאם הגדול 2017 – אירוע הגמר השנתי של פואטרי סלאם ישראל

בהפקת תיאטרון האינקובטור

משתתפים: נועם לביא, ענת דרימר, אלן פותלס, איתמר גלזר, יפתח ליבוביץ', מיכאל חסיד, יוסי צברי, זיו הרמלין-שד"ר ועמית צפריר.

מופע פתיחה: פדרו גראס ודנה ידלין.

קטע חימום: יעל טל.

מנחה: אריק אבר

מוזיקה: להקת פנחס ובניו

הפקה: נילי קופלר

הפקה בפועל: דניאל וייל

ניהול טכני: עירן פיטוסי

צילום: רותם פלדנר וגאיה טרטל.

מומלץ להתעדכן במועדי אירועי הפואטרי סלאם הקרובים באתר פואטרי סלאם ישראל –

http://poetryslam.org.il/

אחרי תקופה בה רבים וטובים מדי הלכו מאתנו (דיוויד בואי, אלן ריקמן, יוסי גרבר, הרפר לי ועוד ועוד), הגיע הזמן לחזור לתלם. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לחשוב על הבאות – פרויקטים חדשים וחשובים, הצגות מעניינות – ולתת בראש למדיות אחרות שלא טורחות לכתוב על פרינג', כי זה לא מספיק מעניין….

רסיסים

הצגת פרינג' קטנה שבועטת חזק בקישקעס. הציגה לראשונה בפסטיבל "האזרח כאן" בתיאטרון קרוב, ולאחר מכן החלה לעלות שם באופן די קבוע. היצירה המפעימה הזו, נכתבה על ידי תמרה סטיל כהן (שגם משחקת בה) ומספרת את סיפורה של נועה, שחקנית צעירה, שברגע מכריע בקריירה שלה, נאלצת להתמודד עם זכרונות וחלומות שמסרבים להרפות. יצירה זו, כמו מעטות אחרות, מבקשת לצעוק כנגד תרבות האונס ולחשוף את קולן של השורדות שנותרו מאחור, הרבה אחרי שהתוקף המשיך במסלול חייו.

"רסיסים" 24/2/16 20:00 תיאטרון קרוב.

צילום: דובי צ'יזיק

הקמת מרכז בא"ר – מרכז אמנותי לשורדות ושורדי תקיפה מינית

מרתה מכירה מקרוב מאוד את הנפשות הפועלות, אותן אלו שהביאו אל הבמה את "הדם זוכר" והיא יכולה להגיד בלב שלם שמדובר בלא פחות משליחות. מרכז זה עומד לסייע לאמנים ואמניות שעברו תקיפה מינית להתעצם ולשגשג, הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית. מעבר ליצירות תיאטרון ייחודיות, המרכז יציג גם סוגי אמנויות אחרות כגון ציור, צילום, פיסול, כתיבה, סלאם פואטרי ועוד. לצורך הקמת המרכז, הנשים שמאחוריו השיקו קמפיין הדסטארט שעומד להסתיים בקרוב מאוד. מאחר והשינוי מתחיל כאן, מאלו שנלחמות לצעוק את מה שאחרים מפחדים לשמוע, מרתה מדרבנת אתכם ואתכן לעזור למרכז להתגשם.

לינק לאתר המרכז: http://irithraab.wix.com/home

לינק לקמפיין הדסטארט: http://www.headstart.co.il/projectsupporters.aspx?id=18152

There's No Place Like

לילך יוסיפון, יוצרת תיאטרון צעירה ומוכשרת, החלה את השכלתה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב והמשיכה אותה מעבר לים, בממלכה הבריטית. מתחת לאפה של המלכה, היא הקימה אנסמבל בינלאומי בשם "אלתיאה" שהעלה הפקות רבות בלונדון, ברייטון ופריז, וכעת הוא מגיע להציג בארץ את היצירה "There's No Place Like". הצגה מסקרנת זו, מגוללת את סיפורה של חנה, צעירה ישראלית המתגוררת בלונדון ועובדת בבר, ואת סיפורו של ג'ורדן, צעיר בריטי מבולבל שחרב עליו עולמו. בצומת הרת גורל זו, השניים נפגשים, דופקים שוטים ומנסים להבין איפה בכלל הבית נמצא.

ההצגה באנגלית, ללא תרגום, אבל היי – לפחות השידורים החוזרים של "חברים" עזרו במשהו…

There's No Place Like, יום שבת 5/3/16 21:00 | יום ראשון 6/3/16 19:00 ו-21:00

התיאטרון הערבי-עברי

צילום: אווה טפיירו