השקט הרועם

על המיצג "שקט צעיר"

מאת: תמר צפריר

תצלום קטן, מאיש אחד רחוק מכאן, הוביל ליצירתו החדשה של דוד אמסלם, שנוצרה במסגרת מסלול בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, תחת הנחייתה של פרופ' אופירה הניג. בשנת 1967, בסוף מלחמת ששת הימים, תיעד הצלם דוד רובינגר חיילים תשושים מתקלחים. מתוך התצלום עצמו, שאינו מבוים, בשילוב חוויתו האישית של אמסלם משירותו הצבאי בצנחנים, נולד המיצג שעולה כעת בגלריה האוניברסיטאית כחלק מהתערוכה "קווי הגנה".

במיצג, אמסלם עוסק במושג הזמן על פי הגדרתו האישית. הוא לא מתכופף תחת הזמן האוניברסלי או זמן צבאי המוגדר שרירותית, וניתן לראות ביטוי נרחב לכך לאורך כל המיצג. האירוע התיאטרוני עצמו קורה ישירות על רצפת הגלריה, בין קירות תערוכה עמוסי תצלומים בעלי אופי מיליטריסטי, מה שמעצים את הדרמה. ההתרחשות במיצג היא ללא מילים, הטקסט מפנה את מקומו לצלילים, לתנועה של השחקנים ולטקסטורות השונות שעל הבמה.

היצירה נפתחת בחמישה חיילים עומדים על סולם. כבר מהרגע הראשון, הצופה נדרש להפעיל מנגנוני פענוח שונים, מה שיוצר מתח, סקרנות וריכוז מקסימליים. בתנאים האלה, הקהל נסחף עם ההתרחשות שמשתנה בלי הפסקה ומתפתחת על רצף נרטיבי ברור. פעולותיהם של השחקנים מפעילות את דמיון הקהל כך שניתן ממש לראות את הבסיס הצבאי בו הם פועלים, קם ועומד בחלל הגלריה. כשדמות אחת מסיטה את מבטה, ברור לקהל שעוברים קליעים מעל ראשה למרות שאין סאונד המעיד על כך.

ככל שההתרחשות הבימתית מתקדמת, כך גוברות השאלות והפרשנויות אצל הצופה. היעדר הטקסט ושימוש בחומרים שונים כמו פלסטיק, מתכת ואפילו סוכר, מזמנים הפעלה של כמה ערוצי קליטה, כך שנוצרת חוויית צפייה פעילה ורב-חושית. הסוכר זורם מתוך דליים על השחקנים, ישירות על הרצפה המבריקה ומדמה מקלחת. הזרם יוצר צלילים המזכירים חצץ, בהתאם לעולם הבדיוני בו מתרחש המיצג. לנו נותר רק לתהות, איך מקלחת סוכר מרגישה? הבלטת החומריות תומכת במסר הנוקב של המיצג, ולכן אין ניסיון להסתיר את העובדה שהרובים עשויים מפלסטיק חלול, על אף שלמראית עין הם די ריאליסטיים.

השפה העיצובית של המיצג מעודנת, מתוחכמת ואלגנטית. ישנה סקאלה צבעונית מוגדרת היטב, שמשרתת את המסר ומבדלת חייל אחד מהשאר. העיצוב של המיצג גם הוא מעורר מחשבה. האם לצבעים יש משמעות פוליטית? או משמעות פסיכולוגית גרידא? התשובה עשויה להשתנות בהתאם לפרשנות האישית של הצופה.

הקונטרסט בין חייל אחד לארבעה האחרים מעוצב היטב דרך המשחק. התזוזה של השחקנים במרחב והאפיון התנועתי של כל דמות ניחנו באותו עידון ששייך לשפה העיצובית. אמסלם בחר חמישה שחקנים מוכשרים והעבודה המשותפת איתם ניכרת גם בניואנסים עדינים כמו מבט. החמישה פועלים בחלל באנרגיה משותפת, וראוי לציין במיוחד את משחקם של זיו שחם ומושיקו ביטון.

אמסלם הוא במאי צעיר ומבטיח. עבודתו מתוחכמת, אלגנטית, בוגרת וקריאה. הוא לא מתפשר ולא מתנצל, וניכר שבמה היא מדיום טבעי לו לשם הבעה עצמית. המיצג מספק הצצה אינטימית לתוך המחשבות, התחושות והמאווים של יוצרו, המסרים מטלטלים והמיצג בכללותו מהפנט.

היו אלה 20 דקות של מיצג עוצמתי ומעורר הזדהות שממשיך להדהד בראשי עד לכתיבת שורות אלה.

"שקט צעיר"

הגלריה האוניברסיטאית

בימוי: דוד אמסלם
משתתפים: מושיקו ביטון, איתמר ברפמן, תומר לוונטל, ליאור פייגלסון וזיו שחם.

מועדים נוספים: 12-13/12/18 | 20:00 | הגלריה לאמנות באוניברסיטת תל אביב (סמוך לשער 7)

יואל

יואל – תיאטרון צוותא

יואל - נועה שכטר

צילום: נועה שכטר

"יואל", הצגת היחיד האינטנסיבית בביצועו של אבי גולומב, נראית כאילו נלקחה ממגירת התסריטים של מפיק סרטי אקשן הוליוודיים. שוטר שהתייתם מאמו ומחפש את אביו שנטש אותו, נקלע למרדף בניסיון למנוע פיגוע המוני במנהרת הכותל. הכתיבה (רועי מליח רשף) קולחת ודוהרת קדימה כמו מרדף של ג'ק באוור אחרי טרוריסט, ועתירת קלישאות מלבבות כמצופה מהז'אנר, אך הבימוי (נועה שכטר) שמכפיל את כל מה שנאמר כבר בטקסט ומכריח את גולומב לשחק באופן מאומץ וחסר אוויר, לא משאיר לצופים רגע אחד לנשום או להרגיש משהו לבד מחרדה וכאב חד בצלעות. הרשלנות באה לידי ביטוי גם במעברי קיואים מוזיקליים חובבניים ותת-עיצוב תפאורה. נראה שמרוב מאמץ לעשות תיאטרון "מינימליסטי" בחרו היוצרים לוותר על טיפול מעמיק בפרטים. חבל. יש למחזה פוטנציאל להיות רכבת הרים מרגשת ומותחת, חוויה שלא פוגשים כל יום בתיאטרון, אבל בינתיים זה יותר מרגיש כמו תאונה. הגיבור מגיע אל הפצצה, מתלבט בין החוטים ושנייה לפני הפיצוץ חותך את החוט הלא נכון.

שלוש גולגולות במדרוג מרתה (טעון שיפור)

מועדים עתידיים: 10/11/18 | 19:00 ו-21:00

לפרטים ומועדים נוספים – הקליקו על הלינק

 

 

 

המנצחת האמיתית היא העברית

מאת: מרתה יודעת

יום ראשון בערב, כשדיכאון תחילת השבוע דועך לאט ומתפוגג לכדי שגרה מוכרת, מרתה ניצבת לפני משכן אמנויות הבמה במתחם שלוש האמנויות של הקאמרי-בית האופרה-חדר האוכל. המתחם הומה אנשים, רובם בני עשרים פלוס, שמתנקזים לתוך כניסת המשכן. בית האופרה על סדרניו המסורים אינם רגילים לקהל צעיר שכזה, שאינו ספון בחליפות או שמלות מהודרות, אלא לובש מה שבא לו ואומר מה שבא לו, מתי שבא לו, גם באמצע ההופעה. מרתה עוד תחזור לזה.

ישנו דיסוננס מעניין ומטריד בכך שערב הסלאם הגדול, AKA תחרות הגמר של הפואטרי סלאם ישראל לשנה החולפת, מתקיים בבית האופרה, שנחשב בפני עצמו לאחד מסממני המיינסטרים הבורגני, ולא באחד האולמות ה"מחתרתיים" הפזורים ברחבי תל אביב. אבל הדיסוננס הזה נעלם באחת ברגע שמרתה קלטה את גודל האולם ושני יציעיו. האולם, על 1,700 מושביו, היה צפוף בא.נשים טובות וטובים שבאו ליהנות מקצת שירה מדוברת, בעברית. לא בכדי, הקטע הראשון בערב, אשר בוצע על ידי פדרו גראס ודנה ידלין, הוקדש לגדולי השירה העברית, אלתרמן ורחל המשוררת וטשרניחובסקי ולאה גולדברג, שנאבקו אלו באלו על המקום הראשון בתחרות הבלתי נדלית ביניהם.

מנחה ואולם - גיאה טרטל

הסלאם הגדול. צילום: גאיה טרטל

כמו יתר אירועי הסלאם בארץ, גם בסלאם הגדול היה קטע חימום, שבוצע על ידי יעל טל, וכלל שני סיבובים. בסיבוב הראשון, התחרו תשעה משתתפים ומשתתפות, שנבחרו בתחרויות שונות שהתקיימו בשנה החולפת ברחבי הארץ. המנחה הבלתי נלאה של הערב, אריק אבר, הגריל את סדר ההופעה באמצעות שליפת שמות המשתתפים מהכובע השחור שעל הבמה. כפרפרזה על דבריו של צ'כוב היקר, כובע שמופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה האחרונה. גם לזה מרתה עוד תחזור.

בין משתתפי הסבב הראשון, שכללו את נועם לביא, ענת דרימר, אלן פותלס, איתמר גלזר, יפתח ליבוביץ', מיכאל חסיד, יוסי צברי, זיו הרמלין-שד"ר ועמית צפריר, הקטעים של ארבעת האחרונים הרטיטו איזה מיתר, או כמה, בלבה של מרתה. מיכאל חסיד ביטא את ייסוריו של כל סטודנט וסטודנטית ממוצע/ת שמתחילים את השנה בטוב, התרגשות ורצון ללמוד, ומסיימים אותה עם כאוס אינפורמטיבי בראש, עיניים כבויות ורצון לקפוץ מהבניין הגבוה ביותר באוניברסיטה. יוסי צברי, ביטא באמצעות ההגייה המושלמת שלו, את חובת ההשוואה בין המציאות הישראלית הבעייתית של היום לבין מה שקרה אז, באירופה…

יוסי צברי - גאיה טרטל

"להשוות או לא להשוות? זו השאלה" – יוסי צברי. צילום: גאיה טרטל

עם זאת, השניים שנגעו למרתה בחדרים הפנימיים ביותר של הנשמה, היו עמית צפריר וזיו הרמלין-שד"ר. צפריר ביצעה קטע מפעים על נקמת המבוריינים, כל אותם נערים ונערות שהיו קורבנות לבריוני בית הספר, וכעת כשהם מבוגרים ואמנים או מורים או ממציאים או הוגים, הם אלו שבאמת משפיעים. באמצעות הלוליינות הטקסטואלית של צפריר, כמו גם הדיקציה הנהדרת שלה, היא הצליחה לגעת בלבם של כל אחד ואחת מהצופים, ובעיקר במרתה. ועל כך, שאפו.

מאידך, ועם זאת באותו מתרס, הרמלין-שד"ר ביצע קטע הומוריסטי וכואב על ההתמודדות עם עודף משקל, על כך שהדבר שהכי מרעיש באמצע הלילה, יותר מכל מטאטא שנופל או חלון שנטרק, הוא חטיף שנפתח בהיחבא, כדי שלא יראו, ולא ישפטו, כי לא יבינו ויביעו בעיניהם את הסלידה והבוז, את כל מה שהם באמת חושבים. במילים מוכרות, מוכרות מדי, הרמלין-שד"ר החזיר את מרתה לאותם לילות טרופים בתקופת התיכון והצבא, בהם כל שביקשה זה לקחת איזה שוקולד סורר מהמקרר ולחזור ישר לחדר, מבלי שאף אחד יתעורר ויראה וישפוט, ותמיד תמיד, או לפחות בחלק הארי מהמקרים, מישהו מבני הבית התעורר והביט ושפט.

בגלל זה, בין היתר, מרתה שמחה שצפריר והרמלין-שד"ר עלו לסבב השני של התחרות, לצד יוסי צברי ונועם לביא. לבסוף, לאחר שקלול הקולות, והגרלה גורלית, צפריר ניצחה והיא זו שתייצג את ישראל בגראנד סלאם בפריז. ייאמר לזכות הסלאם, שהמשתתפים אינם מקבלים נקודות על ידי חבר שופטים חיצוני, אלא על ידי הקהל עצמו, וליתר דיוק על ידי האנשל"טים – אנשים רנדומליים מהקהל המקבלים שלטים עליהם הם כותבים את הניקוד המגיע, לדעתם, לקטע שבוצע, בין 1 ל-10 או 14 או 17 או 21. לא היו כל כך חוקים בעניין הנקודות, וכל אנשל"ט ניקד לפי ראות עיניו, דבר שמעלה תהיה בלבה של מרתה – מה קורה אם אנש"לט מנקד את הביצוע ב-100 נקודות? זה עלול לסגור את ההופעה ולרוקן את האולם, או שמא, הכל הולך?

בסלאם הגדול, האנשל"טים בסבב הראשון התחלפו באנשל"טים אחרים לגמרי בסבב השני, ושמות המבצעים שקיבלו את סך הנקודות הגבוה ביותר, הוכנסו לכובע, אותו הכובע מהמערכה הראשונה, ושם הזוכה נשלף על ידי מתנדבת מהקהל. כל זה מוביל לתוצאה מרתקת ואינטראקטיבית למדי. הקהל לא יושב בשקט בחושך, אלא מביע לכל אורך המופע את תמיכתו או הסתייגותו במחיאות כפיים, שריקות, קריאות בוז, או קריאות שונות לעבר הבמה, כגון "איזו שווה את" או "תעשה לי ילד" או קריאות ספציפיות שהתייחסו לנורמות הסלאם, כגון לגלוג אחד הצופים על כך שאחד המשתתפים עלה לבמה עם מחברת, ולא זכר את הקטע בעל פה.

אנשלטים - גאיה טרטל

אנשל"ט בפעולה. צילום: גאיה טרטל

הסלאם הגדול הוא חוד החנית של סצינת הספוקן וורד שמתעצמת בארץ. משוררים ומשוררות, צעירים וצעירות, מחיים ומשחיזים את השפה העברית ומחזירים אותה אל מקומה המכובד. במקום "קל" ו"פצצות לגבות", המבצעים מלהטטים במילים וחרוזים שנזרקים לאוויר והופכים לכדי משפטים עם משמעויות נסתרות, משפטים שבועטים ישר בבטן ומרחיבים את דפנות הלב. כמו "ממש עכשיו בקהל, יושבים עוד כמה לוליינים בקרקס המנודים, הילדים האבודים, קטועי הכנפיים, אלה שחזרו הביתה כל יום עם העולם על הכתפיים, קשרנו תקוות למילים ולמדנו להצמיד אותן, לבנות מבוכים ודרקונים ואחר כך להשמיד אותם […] אז בואו, בריונים, על אף שניסיתם להחריב הצלחתם רק להרחיב את הלבבות שלנו, לא ניצחתם, רק הנצחתם כמה מדהימים אנחנו באמת, נולדנו להתבלט." (צפריר) או "מישהו בטוח יראה, אם זה ההורים או החברה או השותפים לדירה, מישהו יבוא ויתפוס אותך, וכשהוא יסתכל עליך הוא יראה, את מה שבעצם הוא תמיד רואה כשהוא מסתכל עליך […] הפירואט שלי בן זונה, כל עוד אף אחד לא מסתכל, ואני לא צריך להתנצל […] יש דברים שאנשים בעלי עודף משקל תמיד מבחינים בהם, ורק הם מזהים רקדן כשהם רואים אותו." (הרמלין-שד"ר).

יותר מכך, רבים מבין יוצרי הפואטרי סלאם מעבירים סדנאות ספוקן וורד לבני נוער ומקנים להם כלים שיעזרו להם לבטא את כל החרא שבפנים ומבחוץ, באמצעות שירה מדוברת, בעברית. אז על אף שמשתתפים רבים התחרו בתחרויות סלאם שונות השנה, תשעה משתתפים ניסו להגיע למקום הראשון בגמר, ויוצרת מוכשרת אחת עומדת להגיע לעיר האורות, בסופו של דבר, המנצחת האמיתית היא העברית.

הסלאם הגדול 2017 – אירוע הגמר השנתי של פואטרי סלאם ישראל

בהפקת תיאטרון האינקובטור

משתתפים: נועם לביא, ענת דרימר, אלן פותלס, איתמר גלזר, יפתח ליבוביץ', מיכאל חסיד, יוסי צברי, זיו הרמלין-שד"ר ועמית צפריר.

מופע פתיחה: פדרו גראס ודנה ידלין.

קטע חימום: יעל טל.

מנחה: אריק אבר

מוזיקה: להקת פנחס ובניו

הפקה: נילי קופלר

הפקה בפועל: דניאל וייל

ניהול טכני: עירן פיטוסי

צילום: רותם פלדנר וגאיה טרטל.

מומלץ להתעדכן במועדי אירועי הפואטרי סלאם הקרובים באתר פואטרי סלאם ישראל –

http://poetryslam.org.il/

 

תגובית - המנצחת האמיתית היא העברית

 

 

 

מרתה בקטנה

אחרי תקופה בה רבים וטובים מדי הלכו מאתנו (דיוויד בואי, אלן ריקמן, יוסי גרבר, הרפר לי ועוד ועוד), הגיע הזמן לחזור לתלם. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לחשוב על הבאות – פרויקטים חדשים וחשובים, הצגות מעניינות – ולתת בראש למדיות אחרות שלא טורחות לכתוב על פרינג', כי זה לא מספיק מעניין….

רסיסים

הצגת פרינג' קטנה שבועטת חזק בקישקעס. הציגה לראשונה בפסטיבל "האזרח כאן" בתיאטרון קרוב, ולאחר מכן החלה לעלות שם באופן די קבוע. היצירה המפעימה הזו, נכתבה על ידי תמרה סטיל כהן (שגם משחקת בה) ומספרת את סיפורה של נועה, שחקנית צעירה, שברגע מכריע בקריירה שלה, נאלצת להתמודד עם זכרונות וחלומות שמסרבים להרפות. יצירה זו, כמו מעטות אחרות, מבקשת לצעוק כנגד תרבות האונס ולחשוף את קולן של השורדות שנותרו מאחור, הרבה אחרי שהתוקף המשיך במסלול חייו.

"רסיסים" 24/2/16 20:00 תיאטרון קרוב.

רסיסים - דובי ציזיק

צילום: דובי צ'יזיק

הקמת מרכז בא"ר – מרכז אמנותי לשורדות ושורדי תקיפה מינית

מרתה מכירה מקרוב מאוד את הנפשות הפועלות, אותן אלו שהביאו אל הבמה את "הדם זוכר" והיא יכולה להגיד בלב שלם שמדובר בלא פחות משליחות. מרכז זה עומד לסייע לאמנים ואמניות שעברו תקיפה מינית להתעצם ולשגשג, הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית. מעבר ליצירות תיאטרון ייחודיות, המרכז יציג גם סוגי אמנויות אחרות כגון ציור, צילום, פיסול, כתיבה, סלאם פואטרי ועוד. לצורך הקמת המרכז, הנשים שמאחוריו השיקו קמפיין הדסטארט שעומד להסתיים בקרוב מאוד. מאחר והשינוי מתחיל כאן, מאלו שנלחמות לצעוק את מה שאחרים מפחדים לשמוע, מרתה מדרבנת אתכם ואתכן לעזור למרכז להתגשם.

לינק לאתר המרכז: http://irithraab.wix.com/home

לינק לקמפיין הדסטארט: http://www.headstart.co.il/projectsupporters.aspx?id=18152

 

There's No Place Like

לילך יוסיפון, יוצרת תיאטרון צעירה ומוכשרת, החלה את השכלתה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב והמשיכה אותה מעבר לים, בממלכה הבריטית. מתחת לאפה של המלכה, היא הקימה אנסמבל בינלאומי בשם "אלתיאה" שהעלה הפקות רבות בלונדון, ברייטון ופריז, וכעת הוא מגיע להציג בארץ את היצירה "There's No Place Like". הצגה מסקרנת זו, מגוללת את סיפורה של חנה, צעירה ישראלית המתגוררת בלונדון ועובדת בבר, ואת סיפורו של ג'ורדן, צעיר בריטי מבולבל שחרב עליו עולמו. בצומת הרת גורל זו, השניים נפגשים, דופקים שוטים ומנסים להבין איפה בכלל הבית נמצא.

ההצגה באנגלית, ללא תרגום, אבל היי – לפחות השידורים החוזרים של "חברים" עזרו במשהו…

There's No Place Like, יום שבת 5/3/16 21:00 | יום ראשון 6/3/16 19:00 ו-21:00

התיאטרון הערבי-עברי

אלתיאה

צילום: אווה טפיירו

 

 

4 ליצני חצר, מלכה אחת ומשחק שיקרע אתכם מצחוק

מאת: מרתה יודעת

למען האמת, מרתה לא ממש עפה על מופעי אימפרוביזציה. זה לא שהיא חסידה גדולה של צ'כוב את לוין, ותחבק בזרועות פתוחות כל יצירה שקוראת תיגר על הקונבנציות העכשוויות בתיאטרון. אבל בבסיסם של מופעי אימפרו', יש אלמנט די תמוה, אפילו מקומם, בו לא רק שהקהל מתבקש לקנות כרטיס להופעה במיטב כספו, אלא גם לתת לשחקנים רעיונות לסצינות שעל הבמה, כי כאמור באימפרו' הכל מאולתר על המקום, באופן חי על הבמה. אז נכון, יש בזה משהו אמיץ מאוד, שדורש ניסיון ויכולת אלתור רבים, אך עדיין, כצופה בקהל, מרתה מעוניינת לחוש את אותה תחושה בלב, אותה צביטה שמתקבלת לאחר עבודה רבה בחדר החזרות, במהלכן השחקנים מכירים את הדמויות ואת המחזה. אבל, וזה אבל גדול, בזכות משחקם המרשים של חברי קבוצת "4play", מרתה הצליחה לחוש את אותה צביטה בלב, על אף שהסצינה נרקמה במוחם של השחקנים שנייה לפני ששיחקו אותה.

הקבוצה החלה את דרכה בניסן נתיב ירושלים, בה ארבעת השחקנים – עמרי הכהן, אוהד ובר, אלירז וייס ואורי פנירי – למדו באותו מחזור. בשנה ג', היו אמורים להעלות הצגה בנושא השואה, אך הדבר לא צלח. בכדי שייצא פרויקט סוף שנה ראוי, ראשי בית הספר הביאו את ענבל לורי, אמנית האימפרו' הבלתי מעורערת בארץ, שהעבירה להם טירונות אינטנסיבית ולימדה אותם את רזי האמנות. במקום אותה הצגה שואתית, העלו מופע אימפרו' שהצליח מאוד. באותה שנה, נשלחו מטעם בית הספר לאליפות האימפרוביזציה הישראלית – כן, יש חיה כזאת – וגם שם זכו להצלחה רבה. מאז, בשלהי שנת 2014, החלו להופיע בתיאטראות שונים בארץ, ובכל פעם אירחו ידוען אחר שיזרום איתם על הבמה. לפני מספר חודשים, פנו לאליענה תדהר, מלכת ערוץ הילדים, ולאחר מופע מוצלח מאוד, ליצני החצר והמלכה החלו להופיע באופן כמעט קבוע על בימת הקאמרי.

פורפליי

פור פליי מפילים על הבמה. צילום: רינה רעים

כך גם היה בהצגה בה מרתה באה לצפות. זו לא הצגה, אפילו לא מופע, מעין סטנד-אפ מאולתר המורכב מכמה "סצינות" אותן הקהל מתבקש לפתח, כגון תוכנית אירוח בערוץ נוראי במיוחד, סיטואציה הנרקמת מסטטוס בפייסבוק, סצינה המתרחשת במקום שכוח אל, וסצינה מתמשכת המתקיימת בעיירה שאת אופיה הקהל מחליט. אם הצגת תיאטרון היא דבר חד פעמי, או אז המופע של פורפליי הוא חד פעמי במיוחד,שכן אף מופע אינו דומה למשנהו. במופע בו מרתה צפתה, היה בליל של תוכנית אירוח בערוץ החמוסים, מחזמר על "המחסן של כאילו", סצינה המתחילה ומסתיימת בבה"ד 15, מה קורה כשאלדין ואפו נתקלים בג'עפר, והמתרחש בעיירה בה התושבים אינם יודעים שהם מתים.

הקטעים היו משעשעים מאוד, לפרקים מרתה אף צחקה עד לכדי השתנקות, שכן השיעול החורפי טרם עזב אותה. עם זאת, מבין הסצינות הללו, דווקא הסצינה האחרונה היא זו שהרשימה את מרתה, בעיקר בזכות המשחק של החברים שעל הבמה, ובעיקר של אורי פנירי ועמרי הכהן. יש לשבח את מחויבותם של השחקנים, שאפילו פריצת דיסק וארוחת שישי עם המשפחה לא ימנעו מהם לעלות על הבמה ולעשות לקהל קצת שמח, אלמנט חשוב מאין כמוהו בימים אלו. עם זאת, מרתה מסוקרנת לדעת כיצד השחקנים הללו מגלמים דמויות בהצגה של ממש.

4play מארחים את אליענה תדהר

משחק ואלתור: עמרי הכהן, אוהד ובר, אלירז וייס, אורי פנירי ואליענה תדהר.

מוזיקה: יאיר סרי

מועדים נוספים:

תיאטרון החאן ירושלים 30/12 21:00

תיאטרון הקאמרי 9/1/16 21:00 | 24/1/16 21:00.

למה לי שיער עכשיו?

מאת: מרתה יודעת

יש מחזמר חדש על במת הקאמרי. טוענים שהוא הגירסה הישראלית להצלחה מברודווי, אומרים שיש לו את התפאורה המרהיבה ביותר שנראתה פה, שהוא מעלה גלי נוסטלגיה מחבקים, שהוא גורם לקהל לקום על רגליו לתת לשמש יד ביחד עם השחקנים. על אף שמרתה אוהבת (מאוד!) מחזות זמר, הדברים היחידים שההפקה הזו מעוררת בה הוא שאט נפש וטעם מר בגרון.

מרתה לא ראתה את ההפקה, כי קברניטי הרפרטוארי קצת חוששים מתגובתם של גופי תקשורת צעירים, פוחדים שמרתה תסקול את הצגות הממסדי ותקטול אותן על הסף. בדרך כלל, זה לא נכון ותכני מרתה יעידו על כך. אין למרתה צל של ספק שלמחזמר יש תפאורה מהממת, מעצבי התפאורה בארץ לא פחותים ברמתם מאלו בברודווי פינת ווסט-אנד. מרתה גם לא טוענת שבימויו של משה קפטן לוקה בחסר, או שהכוריאוגרפיה של אביחי חכם פחות ממעולה.

אבל לצד אלו, קשה למרתה שלא להעלות את העובדה שהמחזמר הזה, בישראל של 2015, כמו שהוא מוצג בקאמרי, לא מזיז כלום לאף אחד, ובטח ובטח אינו מהווה נדבך נוסף באבולוציה התיאטרונית. כשהמחזמר עלה לראשונה על הבמות, בשנת 1967, הוא היה פורץ דרך בכל רמה אפשרית, החל מהתכנים והשירים המרדניים ועד לעירום על הבמה. בשנת 1979, מילוש פורמן הסריט את המחזמר והפך אותו לאחד מלבני הקאנון המערבי. בניגוד לגירסה הבימתית, בה קלוד, החדש בחבורה, נהרג בוייטנאם, בסרט, ברגר (המגולם על ידי טריט וויליאמס המעלף) הוא זה שלוקח את מקומו של קלוד כדי שזה יפגוש את החבר'ה, אבל קלוד לא חוזר בזמן, וברגר טס לוייטנאם ומת במקומו.

תמונה מתוכנית מחזמר "שיער" 1968, ההפקה הראשונה שעלתה בלונדון.

הגרסה הישראלית הראשונה עלתה על הבמות בשנת 1971, בכיכובם של צביקה פיק וגבי שושן ועדיין היתה רלוונטית יותר מכל ניסיון ישראלי מקצועי לאחר מכן. עצם ריבוי השחקנים על הבמה גרם למחזמר להיות חביב בתי הספר למשחק, ובהחלט הוא מהווה מחנה טירונות מוסיקלי-תיאטרלי לאמנים הצעירים. עם זאת, בישראל של היום, אותם מסרים עוקצים, חתרניים ושוברי מוסכמות, כגון אהבה הומוסקסואלית, שוויון בין כהי-עור ללבנים, שריפת צווי גיוס, סמים קשים וקלים, אהבה חופשית, עירום וכו', נראים חיוורים. לא בגלל שהם לא אקטואליים היום כמו פעם, אלא בשל האופן בו החליטו להציג אותם על הבמה. לו היו מעזים להעלות גרסה ישראלית אמיתית של המחזמר, בו המציאות הבדיונית על הבמה מתכתבת עם זו שמחוץ לכותלי התיאטרון, או להעלות את ההצגה בזמן בו הארץ גועשת ולוחמת, או-אז היתה פה אמירה כלשהי. יוצרי המחזמר היו מוסיפים משהו אל ההתפתחות הבימתית של "שיער" במקום להעתיק אל הבמה, ביופי ופאר רבים, את הסרט והמחזמר מעבר לים.

אלמנט מהותי נוסף צורם הוא ליהוק השחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות. פרט לעידו רוזנברג, (המגלם את ווף הביסקסואל) המוכשר ומנוסה במחזות זמר, אף אחד מבין שלושת השחקנים הראשיים לא ממש יודע איך לשרוך את הנעליים אליהם נכנס. בפינה אחת האחים זגורי, (עוז זהבי המגלם את ברגר וחן אמסלם המגלמת את שילה), שעל אף קולה המקסים של אמסלם, לשניהם אין ניסיון של ממש על במת מחזות הזמר. בפינה אחרת, דן שפירא (המגלם את קלוד), שאמנם יש לו קול אבל לא את היכולת להחזיק באופן אמין את דמותו של קלוד. (בינינו, מרתה מקווה שהפעם שפירא החליט לעשות מחווה לחברי הקאסט ולהתקלח בין החזרות…) בנוסף, על אף שהמחזמר הישראלי דומה במידה רבה לגירסאות שמעבר לים, יוצרי ההפקה בחרו ללהק את אופיר צמח לדמותו של האד. על פי המחזמר המקורי, ובשלל גרסאותיו, האד הוא גבר אפרו-אמריקאי צעיר וגאה. עם זאת, בגירסה של הקאמרי, האד הוא גבר בעל גוון עור שחום, שאינו שונה כל כך מגוון עורם של השחקנים האחרים על הבמה. למראית עין, מדובר באלמנט בעל משמעות מעטה, אפילו שולית, אבל לא כשמדובר על מחזמר שהעלה לראשונה על הבמות נושאים כל כך שנויים במחלוקת כמו גזענות וזכויות אדם. לו היו מעזים ללכת צעד אחד קדימה, יוצרי ההפקה בקאמרי היו מלהקים שחקן אפרו-ישראלי (מבני הקהילה האתיופית, או מקהילת העובדים הזרים בארצנו) ולא חסרים שחקנים מוכשרים כאלו. עם זאת, העדיפו להתפשר, כנראה מטעמי נוחות ורייטינג. אותן סיבות שמחד גרמו לליהוקם של השחקנים הראשיים מלכתחילה, ומאידך צמצמו את העירום המתבקש במחזמר "שיער" לסמלי בלבד.

אז מה המחזמר מציע, אתם שואלים? בכל זאת, השקיעו. הוא מוכיח שפעם, מזמן, היה פה (ומעבר לים) שמח. הוותיקים מבין הצופים ייתרפקו על מה שהיה, בני השלושים והארבעים ייהנו מן ההשוואה הבלתי נמנעת ל"שיער" של מילוש פורמן והצעירים לא יבינו על מה כל המהומה. ותכל'ס, צודקים. אין ספק שהמחזמר מעניק לצופים חוויה אסקפיסטית נהדרת. למשך 114 דקות, הכל ממש בסדר והמצב רוח טוב. אבל בשביל זה אפשר גם ללכת למופעים אחרים, טובים יותר, וליהנות מאסקפיזם ישראלי במיטבו.

סיר לחץ מתפוצץ ונוצות עפות לכל עבר

מאת: מרתה יודעת

ההצגה "הטווס מסילואן" היא הצגה חשובה לפי מחזה חכם. ההצגה עלתה בפסטיבל עכו 2012 וזכתה בפרס על הבימוי ולמרות שהחוויה של הצפייה בהצגה במקום המקורי (בית פרטי בעכו) בוודאי הייתה חזקה ביותר, ההצגה מצליחה לעבוד טוב מאוד גם בתיאטרון יפו ולתת דוגמא לתיאטרון פוליטי.

ההצגה מתחילה מחוץ לתיאטרון כאשר מאבטח, המתגלה בהמשך כשחקן, אוסף את הקהל ומתחיל בסיפור שכולו נבנה לקראת "אסון נורא" שהתרחש בעבר ויתרחש שוב לפנינו. כל הדמויות מספקות את הגרסאות שלהן לאירועים שקרו ויקרו – עסקן יהודי המקדם חפירות ארכיאולוגיות מתחת לבית ערבי בכפר סילואן וארכיאולוגית המנסה למצוא את ממלכת דוד, בני הבית: אם עם בנה המוגבל, אב שנפצע מירי חיילים, בתו הגדולה שמנהלת מכון יופי והבת הקטנה שחולמת לטוס לפריז, באותו בניין גרה בחורה דתייה שמרגלת בשביל העסקן.  כאשר מגיעה לבית צעירה שהבית היה שייך פעם לסבתה, סיר הלחץ הזה מתפוצץ…

המחזה של עלמה גניהר כתוב טוב מאוד, משקף את המציאות וגם מוסיף רובד פיוטי. זאת תוצאה של תחקיר ארוך שערכו גניהר והיוצרים בסילואן, במהלכו שאבו חומרים מהמקום ומתוכם בנו את ההצגה. הדמויות מורכבות ועגולות ומעניין לעקוב אחר ההתפתחות וההחרפה במצבן לאורך העלילה. דורי אנגל, אורטל אבנעים, דיויד בילנקה ופביאנה מיוחס משחקים בצורה מדוייקת וטובה מאוד, רק חבל שהיזם אותו משחק אנגל, נותר "האיש הרע" בסיפור בלי ניסיון לפתח גם את הדמות שלו. ג'ורג' איסקנדר שובה לב בתפקיד הילד, אבל פחות בתפקיד האב (אולי בגלל שגיל השחקן המגלם את האב קרוב לגיל של בנותיו). סמירה סרייה ורימא ג'ואברה מעניינות במיוחד כשפוגשים אותן בסיטואציה אינטימית יותר ב"סלון היופי", בה מדי פעם הן גם פונות לקהל "מחוץ לדמות".

הטווס מסילואן. יח"צ

ההצגה היא תלוית מקום ובמהלכה הקהל עובר בין החללים כמה פעמים – מתחילים מחוץ לתיאטרון, עוברים לחלל הפנימי ובסוף חוזרים החוצה. הקהל עוקב אחר הדמויות שמעבירות אותו מחלל לחלל וחודר כל פעם פנימה יותר ללב העימות ולעומק העלילה. דווקא סוף ההצגה, שהוא דרמטי מאוד וקשה, לא הגיע למלוא הפוטנציאל שלו. אולי בגלל שרגע לפני צפינו במונולוג מעורר אירוניה של אנגל והתנתקנו לרגע מהעלילה הדרמטית.

"הטווס מסילואן" מוכיח שוב כמה חשוב להביט במציאות שלנו דרך הפריזמה האמנותית. אם ביום יום אנחנו יכולים להסתכל הצידה, כאשר אנחנו רואים את הסיפורים האלה על הבמה אנחנו משירים את המבט ויכולים להציף נושאים שבדרך כלל נטאטא מתחת לשטיח. לכו להצגה ואם אתם במקרה גם מורים, קחו את התלמידים שלכם. זה יספק לכם חומר לדיון מעניין מבחינה אמנותית ופוליטית.

"הטווס מסילואן"

תיאטרון יפו

מאת: עלמה גניהר

בימוי: חן אלון, סיני פתר

משחק: אורטל אבנעים, גורג' איסקנדר, דורי אנגל, אורי יניב/דיויד בילנקה, רימא ג'ואברה, סמירה סרייה, פביאנה מיוחס.

מוסיקה: שוש רייזמן

עיצוב תפאורה ותלבושות: אשרף חנא

תאורה: עמיחי אלהרר

הפקה: שחר נאמן

מועדים נוספים:

19/12/14 15:00

שתי דקות

שתי דקות הוא פלטפורמה ייחודית המאפשרת ליוצרי תיאטרון, סטודנטים ותלמידים לתיאטרון למצוא מונולוגים במהירות ובקלות.

כמו כן, שתי דקות מציע שירותי הגשה לפסטיבלים בחו"ל.

לשתי דקות יש מאגר עצום, הגדל מדי יום, של 750 פסטיבלים בכל רחבי העולם. אנשי התוכן של שתי דקות מבצעים התאמה בין ההפקה המעוניינת לבין הפסטיבלים במאגר, לאחר מכן נשלחים המסמכים הרלוונטיים לאנשי הקשר של הפסטיבלים הללו והשאר – היסטוריה.

שירותי הגשת הצגה לחו"ל עולים 2,000 ש"ח. במידה וצריך להכין מסמכים רלוונטיים או חומרים וויזואליים, אנשי התוכן מסייעים לאנשי ההפקה, אך אין זה כלול במחיר.

רוצים לשמוע עוד? צרו קשר במייל shteydakot@gmail.com

*נציגי שתי דקות יתארחו באירוע חגיגות הגיליון ה-50 של מרתה יודעת. כל הרוכש כרטיס לאירוע, זוכה להנחה של 15% במחיר הגשה לפסטיבלים (1,700 ש"ח במקום 2,000 ש"ח)

לאתר שתי דקות – הקליקו כאן

בית התפוצות שלנו

על סדנת הקבוצה "סלה-מנקה"

מאת: מיה אופיר מגנט

אחד הדברים המהנים בכתיבה למגזין עצמאי כמו "מרתה יודעת" הוא שאפשר לכתוב על מה שבאמת מעניין אותך, ועבורי אלו (בדרך כלל) היוצרים והיצירות מחוץ לזרם המרכזי. הפעם, כשאני כותבת "מחוץ לזרם", אני לא מתכוונת רק למסגרת המוסדית אלא גם למיקום הגיאוגרפי.

לאחרונה, במסגרת לימודיי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, עברתי סדנה עם קבוצת סלה-מנקה. הקבוצה מורכבת מבני הזוג דיאגו רוטמן ולאה מאואס שנולדו בארגנטינה, אך חיים ועובדים בירושלים. מאז שנת 2000, הם יוצרים עבודות תלויות מקום, עבודות ניו מדיה, יצירות פרפורמנס ויצירות וידאו. גרעין היצירה של הקבוצה הוא ירושלמי כשמטרתה ליצור מרכז אמנותי חדש, רחוק מתל אביב וממרכזי התרבות המוכרים. במשך שבע שנים, פרסמו את המגזין העצמאי "הערת שוליים" לאמנות עכשווית וספרות שנועד להציג לקוראים נקודות מבט אלטרנטיביות ולחשוף עבודות של אמנים משדות שונים מחוץ לזרם המרכזי. במקביל להוצאת המגזין, ערכו מאואס ורוטמן את אירועי "הערה", בהם הציגו אותם אמנים שכתבו למגזין. באמצעות המגזין ואירועיו, הקבוצה ביקשה לחשוף אמנים חדשים וטרנדים חדשים באמנות, תוך סלילת דרכים אלטרנטיביות להצגה של אמנות. בשני הפרויקטים לקחו חלק יותר מ-160 אמנים והוצגו בהם יותר מ-230 יצירות אמנות. שני הפרויקטים הופקו ללא נותני חסות או תמיכה של גופים רשמיים.

מאואס ורוטמן לעולם לא נשארים יותר מדי זמן בנקודה אחת. כאשר הבינו כי הרבה מחבריהם האמנים עברו ליצור בתל אביב, החליטו שהם צריכים להקים מרכז קבע אמנותי בירושלים בו אמנים יוכלו ליצור ולהציג. מאז 2009, מנהלים השניים את "מעמותה", מרכז לאמנות ומדיה על שם דניאל פסל, ששכן עד לא מזמן בבית ערבי בעין כרם. בבית אירחו אמנים מתחומים שונים, סיפקו חדרי עבודה והציגו תערוכות שהתייחסו למקום, וכן, לעבר ההיסטורי של הבית ושל עין כרם.

לדוגמה, העבודה "פרטי נוף או נוף פרטי" במהלכה סגרו מאואס ורוטמן את מרפסת הבית בתריסים לבנים. מי שהכניס שלושה שקלים לתיבה, הפעיל מנגנון שפתח את התריסים לכמה שניות וחשף את הנוף. באותה תערוכה, נכחו מאואס ורוטמן בבגדי שומרים, שמרו על המוצגים ואף הדריכו את מי שהיה מעוניין בכך. מי שלא הכיר אותם לא היה יכול לדעת שהם האמנים עצמם.

הסדנה שעברתי עם מאואס ורוטמן עסקה גם היא במוזיאון ובעבודה המגיבה לחלל ספציפי. משתתפי הסדנה היו סטודנטים שנה שנייה בתואר השני ודוקטורנטים במסלול "חקר הביצוע". מתוך מגוון המקומות בהם יכלו לערוך את הסדנה, באופן מעניין, בחרו רוטמן ומאואס לעבוד דווקא בבית התפוצות. במהלך הסיור הראשון שלנו במוזיאון, גילינו שלכל אחד מאתנו יחס אחר למקום. לאחדים יש תחושה נוסטלגית,  קהילתית ודתית ולאחרים יחס ביקורתי לנרטיב של המוזיאון או ליהדות בכלל. במהלך הסיור, הנחו אותנו רוטמן ומאואס לשים לב למוצגים שמעניינים אותנו, לשאלות שעולות בנו  ולאנשים שנמצאים במוזיאון. הם עודדו אותנו להתלוות לסיורים מודרכים במוזיאון או לראיין את הצוות. בסוף הסיור, נפגשנו שוב וכל אחד סיפר על חוויה משמעותית שעבר במוזיאון. חלק סיפרו על חיבור רגשי שחשו לעבר המשפחתי שלהם וחלק דיווחו דווקא על ריחוק, היו שסיפרו על שיחות ששמעו או על מוצג מסוים.

בפגישה הבאה הציג כל אחד את התגובה שלו. העבודות שהצגנו במסגרת הסדנה יוצרות נקודת מבט אלטרנטיבית על המוזיאון ומפרקות את הנרטיב שהוא מציג. בין העבודות שהוצגו: לחישת בקשות בין אבני "הכותל" המזוייפות בכניסה למוזיאון, קריאה מבויימת על פי תמלול הקלטת ביקור במוזיאון של תלמידי כיתה י' מפתח תקווה, שעשועון נושא פרסים במהלכו מוזמן הקהל לעמוד בפני דילמות שונות של העם היהודי ועבודת סאונד מתוך ראיון שנערך עם עובד "בית התפוצות". הצגנו את העבודות במוזיאון תוך כדי סיורים של קבוצות אחרות, מה שאפשר להם לעיתים להצטרף אלינו.

הפרוייקט הנוכחי של סלה-מנקה הוא המשך לעבודה שהציגו בפסטיבל בת ים לתאטרון רחוב בשנת 2007. בפסטיבל הקרינו טלנובלה בכיכובם המכונה "תולדותיה של בתיה מ.'" וכעת, שש שנים אחרי, הם מציגים את הפרק הבא בטלנובלה. הפרוייקט מוצג בביתם של מאואס ורוטמן, במרכז הסלון הביתי שלהם וינוע בין החיים המלודרמטים של הדמויות ובין החיים האמיתיים של בני המשפחה. מומלץ לעקוב אחר מועדים עתידיים להצגת הפרויקט.