לפרטים נוספים – הקליקו על הלינק 

מאת: מרתה יודעת

יום ראשון בערב, כשדיכאון תחילת השבוע דועך לאט ומתפוגג לכדי שגרה מוכרת, מרתה ניצבת לפני משכן אמנויות הבמה במתחם שלוש האמנויות של הקאמרי-בית האופרה-חדר האוכל. המתחם הומה אנשים, רובם בני עשרים פלוס, שמתנקזים לתוך כניסת המשכן. בית האופרה על סדרניו המסורים אינם רגילים לקהל צעיר שכזה, שאינו ספון בחליפות או שמלות מהודרות, אלא לובש מה שבא לו ואומר מה שבא לו, מתי שבא לו, גם באמצע ההופעה. מרתה עוד תחזור לזה.

ישנו דיסוננס מעניין ומטריד בכך שערב הסלאם הגדול, AKA תחרות הגמר של הפואטרי סלאם ישראל לשנה החולפת, מתקיים בבית האופרה, שנחשב בפני עצמו לאחד מסממני המיינסטרים הבורגני, ולא באחד האולמות ה"מחתרתיים" הפזורים ברחבי תל אביב. אבל הדיסוננס הזה נעלם באחת ברגע שמרתה קלטה את גודל האולם ושני יציעיו. האולם, על 1,700 מושביו, היה צפוף בא.נשים טובות וטובים שבאו ליהנות מקצת שירה מדוברת, בעברית. לא בכדי, הקטע הראשון בערב, אשר בוצע על ידי פדרו גראס ודנה ידלין, הוקדש לגדולי השירה העברית, אלתרמן ורחל המשוררת וטשרניחובסקי ולאה גולדברג, שנאבקו אלו באלו על המקום הראשון בתחרות הבלתי נדלית ביניהם.

הסלאם הגדול. צילום: גאיה טרטל

כמו יתר אירועי הסלאם בארץ, גם בסלאם הגדול היה קטע חימום, שבוצע על ידי יעל טל, וכלל שני סיבובים. בסיבוב הראשון, התחרו תשעה משתתפים ומשתתפות, שנבחרו בתחרויות שונות שהתקיימו בשנה החולפת ברחבי הארץ. המנחה הבלתי נלאה של הערב, אריק אבר, הגריל את סדר ההופעה באמצעות שליפת שמות המשתתפים מהכובע השחור שעל הבמה. כפרפרזה על דבריו של צ'כוב היקר, כובע שמופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה האחרונה. גם לזה מרתה עוד תחזור.

בין משתתפי הסבב הראשון, שכללו את נועם לביא, ענת דרימר, אלן פותלס, איתמר גלזר, יפתח ליבוביץ', מיכאל חסיד, יוסי צברי, זיו הרמלין-שד"ר ועמית צפריר, הקטעים של ארבעת האחרונים הרטיטו איזה מיתר, או כמה, בלבה של מרתה. מיכאל חסיד ביטא את ייסוריו של כל סטודנט וסטודנטית ממוצע/ת שמתחילים את השנה בטוב, התרגשות ורצון ללמוד, ומסיימים אותה עם כאוס אינפורמטיבי בראש, עיניים כבויות ורצון לקפוץ מהבניין הגבוה ביותר באוניברסיטה. יוסי צברי, ביטא באמצעות ההגייה המושלמת שלו, את חובת ההשוואה בין המציאות הישראלית הבעייתית של היום לבין מה שקרה אז, באירופה…

"להשוות או לא להשוות? זו השאלה" – יוסי צברי. צילום: גאיה טרטל

עם זאת, השניים שנגעו למרתה בחדרים הפנימיים ביותר של הנשמה, היו עמית צפריר וזיו הרמלין-שד"ר. צפריר ביצעה קטע מפעים על נקמת המבוריינים, כל אותם נערים ונערות שהיו קורבנות לבריוני בית הספר, וכעת כשהם מבוגרים ואמנים או מורים או ממציאים או הוגים, הם אלו שבאמת משפיעים. באמצעות הלוליינות הטקסטואלית של צפריר, כמו גם הדיקציה הנהדרת שלה, היא הצליחה לגעת בלבם של כל אחד ואחת מהצופים, ובעיקר במרתה. ועל כך, שאפו.

מאידך, ועם זאת באותו מתרס, הרמלין-שד"ר ביצע קטע הומוריסטי וכואב על ההתמודדות עם עודף משקל, על כך שהדבר שהכי מרעיש באמצע הלילה, יותר מכל מטאטא שנופל או חלון שנטרק, הוא חטיף שנפתח בהיחבא, כדי שלא יראו, ולא ישפטו, כי לא יבינו ויביעו בעיניהם את הסלידה והבוז, את כל מה שהם באמת חושבים. במילים מוכרות, מוכרות מדי, הרמלין-שד"ר החזיר את מרתה לאותם לילות טרופים בתקופת התיכון והצבא, בהם כל שביקשה זה לקחת איזה שוקולד סורר מהמקרר ולחזור ישר לחדר, מבלי שאף אחד יתעורר ויראה וישפוט, ותמיד תמיד, או לפחות בחלק הארי מהמקרים, מישהו מבני הבית התעורר והביט ושפט.

בגלל זה, בין היתר, מרתה שמחה שצפריר והרמלין-שד"ר עלו לסבב השני של התחרות, לצד יוסי צברי ונועם לביא. לבסוף, לאחר שקלול הקולות, והגרלה גורלית, צפריר ניצחה והיא זו שתייצג את ישראל בגראנד סלאם בפריז. ייאמר לזכות הסלאם, שהמשתתפים אינם מקבלים נקודות על ידי חבר שופטים חיצוני, אלא על ידי הקהל עצמו, וליתר דיוק על ידי האנשל"טים – אנשים רנדומליים מהקהל המקבלים שלטים עליהם הם כותבים את הניקוד המגיע, לדעתם, לקטע שבוצע, בין 1 ל-10 או 14 או 17 או 21. לא היו כל כך חוקים בעניין הנקודות, וכל אנשל"ט ניקד לפי ראות עיניו, דבר שמעלה תהיה בלבה של מרתה – מה קורה אם אנש"לט מנקד את הביצוע ב-100 נקודות? זה עלול לסגור את ההופעה ולרוקן את האולם, או שמא, הכל הולך?

בסלאם הגדול, האנשל"טים בסבב הראשון התחלפו באנשל"טים אחרים לגמרי בסבב השני, ושמות המבצעים שקיבלו את סך הנקודות הגבוה ביותר, הוכנסו לכובע, אותו הכובע מהמערכה הראשונה, ושם הזוכה נשלף על ידי מתנדבת מהקהל. כל זה מוביל לתוצאה מרתקת ואינטראקטיבית למדי. הקהל לא יושב בשקט בחושך, אלא מביע לכל אורך המופע את תמיכתו או הסתייגותו במחיאות כפיים, שריקות, קריאות בוז, או קריאות שונות לעבר הבמה, כגון "איזו שווה את" או "תעשה לי ילד" או קריאות ספציפיות שהתייחסו לנורמות הסלאם, כגון לגלוג אחד הצופים על כך שאחד המשתתפים עלה לבמה עם מחברת, ולא זכר את הקטע בעל פה.

אנשל"ט בפעולה. צילום: גאיה טרטל

הסלאם הגדול הוא חוד החנית של סצינת הספוקן וורד שמתעצמת בארץ. משוררים ומשוררות, צעירים וצעירות, מחיים ומשחיזים את השפה העברית ומחזירים אותה אל מקומה המכובד. במקום "קל" ו"פצצות לגבות", המבצעים מלהטטים במילים וחרוזים שנזרקים לאוויר והופכים לכדי משפטים עם משמעויות נסתרות, משפטים שבועטים ישר בבטן ומרחיבים את דפנות הלב. כמו "ממש עכשיו בקהל, יושבים עוד כמה לוליינים בקרקס המנודים, הילדים האבודים, קטועי הכנפיים, אלה שחזרו הביתה כל יום עם העולם על הכתפיים, קשרנו תקוות למילים ולמדנו להצמיד אותן, לבנות מבוכים ודרקונים ואחר כך להשמיד אותם […] אז בואו, בריונים, על אף שניסיתם להחריב הצלחתם רק להרחיב את הלבבות שלנו, לא ניצחתם, רק הנצחתם כמה מדהימים אנחנו באמת, נולדנו להתבלט." (צפריר) או "מישהו בטוח יראה, אם זה ההורים או החברה או השותפים לדירה, מישהו יבוא ויתפוס אותך, וכשהוא יסתכל עליך הוא יראה, את מה שבעצם הוא תמיד רואה כשהוא מסתכל עליך […] הפירואט שלי בן זונה, כל עוד אף אחד לא מסתכל, ואני לא צריך להתנצל […] יש דברים שאנשים בעלי עודף משקל תמיד מבחינים בהם, ורק הם מזהים רקדן כשהם רואים אותו." (הרמלין-שד"ר).

יותר מכך, רבים מבין יוצרי הפואטרי סלאם מעבירים סדנאות ספוקן וורד לבני נוער ומקנים להם כלים שיעזרו להם לבטא את כל החרא שבפנים ומבחוץ, באמצעות שירה מדוברת, בעברית. אז על אף שמשתתפים רבים התחרו בתחרויות סלאם שונות השנה, תשעה משתתפים ניסו להגיע למקום הראשון בגמר, ויוצרת מוכשרת אחת עומדת להגיע לעיר האורות, בסופו של דבר, המנצחת האמיתית היא העברית.

הסלאם הגדול 2017 – אירוע הגמר השנתי של פואטרי סלאם ישראל

בהפקת תיאטרון האינקובטור

משתתפים: נועם לביא, ענת דרימר, אלן פותלס, איתמר גלזר, יפתח ליבוביץ', מיכאל חסיד, יוסי צברי, זיו הרמלין-שד"ר ועמית צפריר.

מופע פתיחה: פדרו גראס ודנה ידלין.

קטע חימום: יעל טל.

מנחה: אריק אבר

מוזיקה: להקת פנחס ובניו

הפקה: נילי קופלר

הפקה בפועל: דניאל וייל

ניהול טכני: עירן פיטוסי

צילום: רותם פלדנר וגאיה טרטל.

מומלץ להתעדכן במועדי אירועי הפואטרי סלאם הקרובים באתר פואטרי סלאם ישראל –

http://poetryslam.org.il/

אחרי תקופה בה רבים וטובים מדי הלכו מאתנו (דיוויד בואי, אלן ריקמן, יוסי גרבר, הרפר לי ועוד ועוד), הגיע הזמן לחזור לתלם. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לחשוב על הבאות – פרויקטים חדשים וחשובים, הצגות מעניינות – ולתת בראש למדיות אחרות שלא טורחות לכתוב על פרינג', כי זה לא מספיק מעניין….

רסיסים

הצגת פרינג' קטנה שבועטת חזק בקישקעס. הציגה לראשונה בפסטיבל "האזרח כאן" בתיאטרון קרוב, ולאחר מכן החלה לעלות שם באופן די קבוע. היצירה המפעימה הזו, נכתבה על ידי תמרה סטיל כהן (שגם משחקת בה) ומספרת את סיפורה של נועה, שחקנית צעירה, שברגע מכריע בקריירה שלה, נאלצת להתמודד עם זכרונות וחלומות שמסרבים להרפות. יצירה זו, כמו מעטות אחרות, מבקשת לצעוק כנגד תרבות האונס ולחשוף את קולן של השורדות שנותרו מאחור, הרבה אחרי שהתוקף המשיך במסלול חייו.

"רסיסים" 24/2/16 20:00 תיאטרון קרוב.

צילום: דובי צ'יזיק

הקמת מרכז בא"ר – מרכז אמנותי לשורדות ושורדי תקיפה מינית

מרתה מכירה מקרוב מאוד את הנפשות הפועלות, אותן אלו שהביאו אל הבמה את "הדם זוכר" והיא יכולה להגיד בלב שלם שמדובר בלא פחות משליחות. מרכז זה עומד לסייע לאמנים ואמניות שעברו תקיפה מינית להתעצם ולשגשג, הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית. מעבר ליצירות תיאטרון ייחודיות, המרכז יציג גם סוגי אמנויות אחרות כגון ציור, צילום, פיסול, כתיבה, סלאם פואטרי ועוד. לצורך הקמת המרכז, הנשים שמאחוריו השיקו קמפיין הדסטארט שעומד להסתיים בקרוב מאוד. מאחר והשינוי מתחיל כאן, מאלו שנלחמות לצעוק את מה שאחרים מפחדים לשמוע, מרתה מדרבנת אתכם ואתכן לעזור למרכז להתגשם.

לינק לאתר המרכז: http://irithraab.wix.com/home

לינק לקמפיין הדסטארט: http://www.headstart.co.il/projectsupporters.aspx?id=18152

There's No Place Like

לילך יוסיפון, יוצרת תיאטרון צעירה ומוכשרת, החלה את השכלתה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב והמשיכה אותה מעבר לים, בממלכה הבריטית. מתחת לאפה של המלכה, היא הקימה אנסמבל בינלאומי בשם "אלתיאה" שהעלה הפקות רבות בלונדון, ברייטון ופריז, וכעת הוא מגיע להציג בארץ את היצירה "There's No Place Like". הצגה מסקרנת זו, מגוללת את סיפורה של חנה, צעירה ישראלית המתגוררת בלונדון ועובדת בבר, ואת סיפורו של ג'ורדן, צעיר בריטי מבולבל שחרב עליו עולמו. בצומת הרת גורל זו, השניים נפגשים, דופקים שוטים ומנסים להבין איפה בכלל הבית נמצא.

ההצגה באנגלית, ללא תרגום, אבל היי – לפחות השידורים החוזרים של "חברים" עזרו במשהו…

There's No Place Like, יום שבת 5/3/16 21:00 | יום ראשון 6/3/16 19:00 ו-21:00

התיאטרון הערבי-עברי

צילום: אווה טפיירו

מאת: מרתה יודעת

יש מחזמר חדש על במת הקאמרי. טוענים שהוא הגירסה הישראלית להצלחה מברודווי, אומרים שיש לו את התפאורה המרהיבה ביותר שנראתה פה, שהוא מעלה גלי נוסטלגיה מחבקים, שהוא גורם לקהל לקום על רגליו לתת לשמש יד ביחד עם השחקנים. על אף שמרתה אוהבת (מאוד!) מחזות זמר, הדברים היחידים שההפקה הזו מעוררת בה הוא שאט נפש וטעם מר בגרון.

מרתה לא ראתה את ההפקה, כי קברניטי הרפרטוארי קצת חוששים מתגובתם של גופי תקשורת צעירים, פוחדים שמרתה תסקול את הצגות הממסדי ותקטול אותן על הסף. בדרך כלל, זה לא נכון ותכני מרתה יעידו על כך. אין למרתה צל של ספק שלמחזמר יש תפאורה מהממת, מעצבי התפאורה בארץ לא פחותים ברמתם מאלו בברודווי פינת ווסט-אנד. מרתה גם לא טוענת שבימויו של משה קפטן לוקה בחסר, או שהכוריאוגרפיה של אביחי חכם פחות ממעולה.

אבל לצד אלו, קשה למרתה שלא להעלות את העובדה שהמחזמר הזה, בישראל של 2015, כמו שהוא מוצג בקאמרי, לא מזיז כלום לאף אחד, ובטח ובטח אינו מהווה נדבך נוסף באבולוציה התיאטרונית. כשהמחזמר עלה לראשונה על הבמות, בשנת 1967, הוא היה פורץ דרך בכל רמה אפשרית, החל מהתכנים והשירים המרדניים ועד לעירום על הבמה. בשנת 1979, מילוש פורמן הסריט את המחזמר והפך אותו לאחד מלבני הקאנון המערבי. בניגוד לגירסה הבימתית, בה קלוד, החדש בחבורה, נהרג בוייטנאם, בסרט, ברגר (המגולם על ידי טריט וויליאמס המעלף) הוא זה שלוקח את מקומו של קלוד כדי שזה יפגוש את החבר'ה, אבל קלוד לא חוזר בזמן, וברגר טס לוייטנאם ומת במקומו.

תמונה מתוכנית מחזמר "שיער" 1968, ההפקה הראשונה שעלתה בלונדון.

הגרסה הישראלית הראשונה עלתה על הבמות בשנת 1971, בכיכובם של צביקה פיק וגבי שושן ועדיין היתה רלוונטית יותר מכל ניסיון ישראלי מקצועי לאחר מכן. עצם ריבוי השחקנים על הבמה גרם למחזמר להיות חביב בתי הספר למשחק, ובהחלט הוא מהווה מחנה טירונות מוסיקלי-תיאטרלי לאמנים הצעירים. עם זאת, בישראל של היום, אותם מסרים עוקצים, חתרניים ושוברי מוסכמות, כגון אהבה הומוסקסואלית, שוויון בין כהי-עור ללבנים, שריפת צווי גיוס, סמים קשים וקלים, אהבה חופשית, עירום וכו', נראים חיוורים. לא בגלל שהם לא אקטואליים היום כמו פעם, אלא בשל האופן בו החליטו להציג אותם על הבמה. לו היו מעזים להעלות גרסה ישראלית אמיתית של המחזמר, בו המציאות הבדיונית על הבמה מתכתבת עם זו שמחוץ לכותלי התיאטרון, או להעלות את ההצגה בזמן בו הארץ גועשת ולוחמת, או-אז היתה פה אמירה כלשהי. יוצרי המחזמר היו מוסיפים משהו אל ההתפתחות הבימתית של "שיער" במקום להעתיק אל הבמה, ביופי ופאר רבים, את הסרט והמחזמר מעבר לים.

אלמנט מהותי נוסף צורם הוא ליהוק השחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות. פרט לעידו רוזנברג, (המגלם את ווף הביסקסואל) המוכשר ומנוסה במחזות זמר, אף אחד מבין שלושת השחקנים הראשיים לא ממש יודע איך לשרוך את הנעליים אליהם נכנס. בפינה אחת האחים זגורי, (עוז זהבי המגלם את ברגר וחן אמסלם המגלמת את שילה), שעל אף קולה המקסים של אמסלם, לשניהם אין ניסיון של ממש על במת מחזות הזמר. בפינה אחרת, דן שפירא (המגלם את קלוד), שאמנם יש לו קול אבל לא את היכולת להחזיק באופן אמין את דמותו של קלוד. (בינינו, מרתה מקווה שהפעם שפירא החליט לעשות מחווה לחברי הקאסט ולהתקלח בין החזרות…) בנוסף, על אף שהמחזמר הישראלי דומה במידה רבה לגירסאות שמעבר לים, יוצרי ההפקה בחרו ללהק את אופיר צמח לדמותו של האד. על פי המחזמר המקורי, ובשלל גרסאותיו, האד הוא גבר אפרו-אמריקאי צעיר וגאה. עם זאת, בגירסה של הקאמרי, האד הוא גבר בעל גוון עור שחום, שאינו שונה כל כך מגוון עורם של השחקנים האחרים על הבמה. למראית עין, מדובר באלמנט בעל משמעות מעטה, אפילו שולית, אבל לא כשמדובר על מחזמר שהעלה לראשונה על הבמות נושאים כל כך שנויים במחלוקת כמו גזענות וזכויות אדם. לו היו מעזים ללכת צעד אחד קדימה, יוצרי ההפקה בקאמרי היו מלהקים שחקן אפרו-ישראלי (מבני הקהילה האתיופית, או מקהילת העובדים הזרים בארצנו) ולא חסרים שחקנים מוכשרים כאלו. עם זאת, העדיפו להתפשר, כנראה מטעמי נוחות ורייטינג. אותן סיבות שמחד גרמו לליהוקם של השחקנים הראשיים מלכתחילה, ומאידך צמצמו את העירום המתבקש במחזמר "שיער" לסמלי בלבד.

אז מה המחזמר מציע, אתם שואלים? בכל זאת, השקיעו. הוא מוכיח שפעם, מזמן, היה פה (ומעבר לים) שמח. הוותיקים מבין הצופים ייתרפקו על מה שהיה, בני השלושים והארבעים ייהנו מן ההשוואה הבלתי נמנעת ל"שיער" של מילוש פורמן והצעירים לא יבינו על מה כל המהומה. ותכל'ס, צודקים. אין ספק שהמחזמר מעניק לצופים חוויה אסקפיסטית נהדרת. למשך 114 דקות, הכל ממש בסדר והמצב רוח טוב. אבל בשביל זה אפשר גם ללכת למופעים אחרים, טובים יותר, וליהנות מאסקפיזם ישראלי במיטבו.

מאת: מרתה יודעת

ההצגה "הטווס מסילואן" היא הצגה חשובה לפי מחזה חכם. ההצגה עלתה בפסטיבל עכו 2012 וזכתה בפרס על הבימוי ולמרות שהחוויה של הצפייה בהצגה במקום המקורי (בית פרטי בעכו) בוודאי הייתה חזקה ביותר, ההצגה מצליחה לעבוד טוב מאוד גם בתיאטרון יפו ולתת דוגמא לתיאטרון פוליטי.

ההצגה מתחילה מחוץ לתיאטרון כאשר מאבטח, המתגלה בהמשך כשחקן, אוסף את הקהל ומתחיל בסיפור שכולו נבנה לקראת "אסון נורא" שהתרחש בעבר ויתרחש שוב לפנינו. כל הדמויות מספקות את הגרסאות שלהן לאירועים שקרו ויקרו – עסקן יהודי המקדם חפירות ארכיאולוגיות מתחת לבית ערבי בכפר סילואן וארכיאולוגית המנסה למצוא את ממלכת דוד, בני הבית: אם עם בנה המוגבל, אב שנפצע מירי חיילים, בתו הגדולה שמנהלת מכון יופי והבת הקטנה שחולמת לטוס לפריז, באותו בניין גרה בחורה דתייה שמרגלת בשביל העסקן.  כאשר מגיעה לבית צעירה שהבית היה שייך פעם לסבתה, סיר הלחץ הזה מתפוצץ…

המחזה של עלמה גניהר כתוב טוב מאוד, משקף את המציאות וגם מוסיף רובד פיוטי. זאת תוצאה של תחקיר ארוך שערכו גניהר והיוצרים בסילואן, במהלכו שאבו חומרים מהמקום ומתוכם בנו את ההצגה. הדמויות מורכבות ועגולות ומעניין לעקוב אחר ההתפתחות וההחרפה במצבן לאורך העלילה. דורי אנגל, אורטל אבנעים, דיויד בילנקה ופביאנה מיוחס משחקים בצורה מדוייקת וטובה מאוד, רק חבל שהיזם אותו משחק אנגל, נותר "האיש הרע" בסיפור בלי ניסיון לפתח גם את הדמות שלו. ג'ורג' איסקנדר שובה לב בתפקיד הילד, אבל פחות בתפקיד האב (אולי בגלל שגיל השחקן המגלם את האב קרוב לגיל של בנותיו). סמירה סרייה ורימא ג'ואברה מעניינות במיוחד כשפוגשים אותן בסיטואציה אינטימית יותר ב"סלון היופי", בה מדי פעם הן גם פונות לקהל "מחוץ לדמות".

הטווס מסילואן. יח"צ

ההצגה היא תלוית מקום ובמהלכה הקהל עובר בין החללים כמה פעמים – מתחילים מחוץ לתיאטרון, עוברים לחלל הפנימי ובסוף חוזרים החוצה. הקהל עוקב אחר הדמויות שמעבירות אותו מחלל לחלל וחודר כל פעם פנימה יותר ללב העימות ולעומק העלילה. דווקא סוף ההצגה, שהוא דרמטי מאוד וקשה, לא הגיע למלוא הפוטנציאל שלו. אולי בגלל שרגע לפני צפינו במונולוג מעורר אירוניה של אנגל והתנתקנו לרגע מהעלילה הדרמטית.

"הטווס מסילואן" מוכיח שוב כמה חשוב להביט במציאות שלנו דרך הפריזמה האמנותית. אם ביום יום אנחנו יכולים להסתכל הצידה, כאשר אנחנו רואים את הסיפורים האלה על הבמה אנחנו משירים את המבט ויכולים להציף נושאים שבדרך כלל נטאטא מתחת לשטיח. לכו להצגה ואם אתם במקרה גם מורים, קחו את התלמידים שלכם. זה יספק לכם חומר לדיון מעניין מבחינה אמנותית ופוליטית.

"הטווס מסילואן"

תיאטרון יפו

מאת: עלמה גניהר

בימוי: חן אלון, סיני פתר

משחק: אורטל אבנעים, גורג' איסקנדר, דורי אנגל, אורי יניב/דיויד בילנקה, רימא ג'ואברה, סמירה סרייה, פביאנה מיוחס.

מוסיקה: שוש רייזמן

עיצוב תפאורה ותלבושות: אשרף חנא

תאורה: עמיחי אלהרר

הפקה: שחר נאמן

מועדים נוספים:

19/12/14 15:00

שתי דקות הוא פלטפורמה ייחודית המאפשרת ליוצרי תיאטרון, סטודנטים ותלמידים לתיאטרון למצוא מונולוגים במהירות ובקלות.

כמו כן, שתי דקות מציע שירותי הגשה לפסטיבלים בחו"ל.

לשתי דקות יש מאגר עצום, הגדל מדי יום, של 750 פסטיבלים בכל רחבי העולם. אנשי התוכן של שתי דקות מבצעים התאמה בין ההפקה המעוניינת לבין הפסטיבלים במאגר, לאחר מכן נשלחים המסמכים הרלוונטיים לאנשי הקשר של הפסטיבלים הללו והשאר – היסטוריה.

שירותי הגשת הצגה לחו"ל עולים 2,000 ש"ח. במידה וצריך להכין מסמכים רלוונטיים או חומרים וויזואליים, אנשי התוכן מסייעים לאנשי ההפקה, אך אין זה כלול במחיר.

רוצים לשמוע עוד? צרו קשר במייל shteydakot@gmail.com

*נציגי שתי דקות יתארחו באירוע חגיגות הגיליון ה-50 של מרתה יודעת. כל הרוכש כרטיס לאירוע, זוכה להנחה של 15% במחיר הגשה לפסטיבלים (1,700 ש"ח במקום 2,000 ש"ח)

לאתר שתי דקות – הקליקו כאן