למה לי שיער עכשיו?

מאת: מרתה יודעת

יש מחזמר חדש על במת הקאמרי. טוענים שהוא הגירסה הישראלית להצלחה מברודווי, אומרים שיש לו את התפאורה המרהיבה ביותר שנראתה פה, שהוא מעלה גלי נוסטלגיה מחבקים, שהוא גורם לקהל לקום על רגליו לתת לשמש יד ביחד עם השחקנים. על אף שמרתה אוהבת (מאוד!) מחזות זמר, הדברים היחידים שההפקה הזו מעוררת בה הוא שאט נפש וטעם מר בגרון.

מרתה לא ראתה את ההפקה, כי קברניטי הרפרטוארי קצת חוששים מתגובתם של גופי תקשורת צעירים, פוחדים שמרתה תסקול את הצגות הממסדי ותקטול אותן על הסף. בדרך כלל, זה לא נכון ותכני מרתה יעידו על כך. אין למרתה צל של ספק שלמחזמר יש תפאורה מהממת, מעצבי התפאורה בארץ לא פחותים ברמתם מאלו בברודווי פינת ווסט-אנד. מרתה גם לא טוענת שבימויו של משה קפטן לוקה בחסר, או שהכוריאוגרפיה של אביחי חכם פחות ממעולה.

אבל לצד אלו, קשה למרתה שלא להעלות את העובדה שהמחזמר הזה, בישראל של 2015, כמו שהוא מוצג בקאמרי, לא מזיז כלום לאף אחד, ובטח ובטח אינו מהווה נדבך נוסף באבולוציה התיאטרונית. כשהמחזמר עלה לראשונה על הבמות, בשנת 1967, הוא היה פורץ דרך בכל רמה אפשרית, החל מהתכנים והשירים המרדניים ועד לעירום על הבמה. בשנת 1979, מילוש פורמן הסריט את המחזמר והפך אותו לאחד מלבני הקאנון המערבי. בניגוד לגירסה הבימתית, בה קלוד, החדש בחבורה, נהרג בוייטנאם, בסרט, ברגר (המגולם על ידי טריט וויליאמס המעלף) הוא זה שלוקח את מקומו של קלוד כדי שזה יפגוש את החבר'ה, אבל קלוד לא חוזר בזמן, וברגר טס לוייטנאם ומת במקומו.

תמונה מתוכנית מחזמר "שיער" 1968, ההפקה הראשונה שעלתה בלונדון.

הגרסה הישראלית הראשונה עלתה על הבמות בשנת 1971, בכיכובם של צביקה פיק וגבי שושן ועדיין היתה רלוונטית יותר מכל ניסיון ישראלי מקצועי לאחר מכן. עצם ריבוי השחקנים על הבמה גרם למחזמר להיות חביב בתי הספר למשחק, ובהחלט הוא מהווה מחנה טירונות מוסיקלי-תיאטרלי לאמנים הצעירים. עם זאת, בישראל של היום, אותם מסרים עוקצים, חתרניים ושוברי מוסכמות, כגון אהבה הומוסקסואלית, שוויון בין כהי-עור ללבנים, שריפת צווי גיוס, סמים קשים וקלים, אהבה חופשית, עירום וכו', נראים חיוורים. לא בגלל שהם לא אקטואליים היום כמו פעם, אלא בשל האופן בו החליטו להציג אותם על הבמה. לו היו מעזים להעלות גרסה ישראלית אמיתית של המחזמר, בו המציאות הבדיונית על הבמה מתכתבת עם זו שמחוץ לכותלי התיאטרון, או להעלות את ההצגה בזמן בו הארץ גועשת ולוחמת, או-אז היתה פה אמירה כלשהי. יוצרי המחזמר היו מוסיפים משהו אל ההתפתחות הבימתית של "שיער" במקום להעתיק אל הבמה, ביופי ופאר רבים, את הסרט והמחזמר מעבר לים.

אלמנט מהותי נוסף צורם הוא ליהוק השחקנים המגלמים את הדמויות הראשיות. פרט לעידו רוזנברג, (המגלם את ווף הביסקסואל) המוכשר ומנוסה במחזות זמר, אף אחד מבין שלושת השחקנים הראשיים לא ממש יודע איך לשרוך את הנעליים אליהם נכנס. בפינה אחת האחים זגורי, (עוז זהבי המגלם את ברגר וחן אמסלם המגלמת את שילה), שעל אף קולה המקסים של אמסלם, לשניהם אין ניסיון של ממש על במת מחזות הזמר. בפינה אחרת, דן שפירא (המגלם את קלוד), שאמנם יש לו קול אבל לא את היכולת להחזיק באופן אמין את דמותו של קלוד. (בינינו, מרתה מקווה שהפעם שפירא החליט לעשות מחווה לחברי הקאסט ולהתקלח בין החזרות…) בנוסף, על אף שהמחזמר הישראלי דומה במידה רבה לגירסאות שמעבר לים, יוצרי ההפקה בחרו ללהק את אופיר צמח לדמותו של האד. על פי המחזמר המקורי, ובשלל גרסאותיו, האד הוא גבר אפרו-אמריקאי צעיר וגאה. עם זאת, בגירסה של הקאמרי, האד הוא גבר בעל גוון עור שחום, שאינו שונה כל כך מגוון עורם של השחקנים האחרים על הבמה. למראית עין, מדובר באלמנט בעל משמעות מעטה, אפילו שולית, אבל לא כשמדובר על מחזמר שהעלה לראשונה על הבמות נושאים כל כך שנויים במחלוקת כמו גזענות וזכויות אדם. לו היו מעזים ללכת צעד אחד קדימה, יוצרי ההפקה בקאמרי היו מלהקים שחקן אפרו-ישראלי (מבני הקהילה האתיופית, או מקהילת העובדים הזרים בארצנו) ולא חסרים שחקנים מוכשרים כאלו. עם זאת, העדיפו להתפשר, כנראה מטעמי נוחות ורייטינג. אותן סיבות שמחד גרמו לליהוקם של השחקנים הראשיים מלכתחילה, ומאידך צמצמו את העירום המתבקש במחזמר "שיער" לסמלי בלבד.

אז מה המחזמר מציע, אתם שואלים? בכל זאת, השקיעו. הוא מוכיח שפעם, מזמן, היה פה (ומעבר לים) שמח. הוותיקים מבין הצופים ייתרפקו על מה שהיה, בני השלושים והארבעים ייהנו מן ההשוואה הבלתי נמנעת ל"שיער" של מילוש פורמן והצעירים לא יבינו על מה כל המהומה. ותכל'ס, צודקים. אין ספק שהמחזמר מעניק לצופים חוויה אסקפיסטית נהדרת. למשך 114 דקות, הכל ממש בסדר והמצב רוח טוב. אבל בשביל זה אפשר גם ללכת למופעים אחרים, טובים יותר, וליהנות מאסקפיזם ישראלי במיטבו.

סיר לחץ מתפוצץ ונוצות עפות לכל עבר

מאת: מרתה יודעת

ההצגה "הטווס מסילואן" היא הצגה חשובה לפי מחזה חכם. ההצגה עלתה בפסטיבל עכו 2012 וזכתה בפרס על הבימוי ולמרות שהחוויה של הצפייה בהצגה במקום המקורי (בית פרטי בעכו) בוודאי הייתה חזקה ביותר, ההצגה מצליחה לעבוד טוב מאוד גם בתיאטרון יפו ולתת דוגמא לתיאטרון פוליטי.

ההצגה מתחילה מחוץ לתיאטרון כאשר מאבטח, המתגלה בהמשך כשחקן, אוסף את הקהל ומתחיל בסיפור שכולו נבנה לקראת "אסון נורא" שהתרחש בעבר ויתרחש שוב לפנינו. כל הדמויות מספקות את הגרסאות שלהן לאירועים שקרו ויקרו – עסקן יהודי המקדם חפירות ארכיאולוגיות מתחת לבית ערבי בכפר סילואן וארכיאולוגית המנסה למצוא את ממלכת דוד, בני הבית: אם עם בנה המוגבל, אב שנפצע מירי חיילים, בתו הגדולה שמנהלת מכון יופי והבת הקטנה שחולמת לטוס לפריז, באותו בניין גרה בחורה דתייה שמרגלת בשביל העסקן.  כאשר מגיעה לבית צעירה שהבית היה שייך פעם לסבתה, סיר הלחץ הזה מתפוצץ…

המחזה של עלמה גניהר כתוב טוב מאוד, משקף את המציאות וגם מוסיף רובד פיוטי. זאת תוצאה של תחקיר ארוך שערכו גניהר והיוצרים בסילואן, במהלכו שאבו חומרים מהמקום ומתוכם בנו את ההצגה. הדמויות מורכבות ועגולות ומעניין לעקוב אחר ההתפתחות וההחרפה במצבן לאורך העלילה. דורי אנגל, אורטל אבנעים, דיויד בילנקה ופביאנה מיוחס משחקים בצורה מדוייקת וטובה מאוד, רק חבל שהיזם אותו משחק אנגל, נותר "האיש הרע" בסיפור בלי ניסיון לפתח גם את הדמות שלו. ג'ורג' איסקנדר שובה לב בתפקיד הילד, אבל פחות בתפקיד האב (אולי בגלל שגיל השחקן המגלם את האב קרוב לגיל של בנותיו). סמירה סרייה ורימא ג'ואברה מעניינות במיוחד כשפוגשים אותן בסיטואציה אינטימית יותר ב"סלון היופי", בה מדי פעם הן גם פונות לקהל "מחוץ לדמות".

הטווס מסילואן. יח"צ

ההצגה היא תלוית מקום ובמהלכה הקהל עובר בין החללים כמה פעמים – מתחילים מחוץ לתיאטרון, עוברים לחלל הפנימי ובסוף חוזרים החוצה. הקהל עוקב אחר הדמויות שמעבירות אותו מחלל לחלל וחודר כל פעם פנימה יותר ללב העימות ולעומק העלילה. דווקא סוף ההצגה, שהוא דרמטי מאוד וקשה, לא הגיע למלוא הפוטנציאל שלו. אולי בגלל שרגע לפני צפינו במונולוג מעורר אירוניה של אנגל והתנתקנו לרגע מהעלילה הדרמטית.

"הטווס מסילואן" מוכיח שוב כמה חשוב להביט במציאות שלנו דרך הפריזמה האמנותית. אם ביום יום אנחנו יכולים להסתכל הצידה, כאשר אנחנו רואים את הסיפורים האלה על הבמה אנחנו משירים את המבט ויכולים להציף נושאים שבדרך כלל נטאטא מתחת לשטיח. לכו להצגה ואם אתם במקרה גם מורים, קחו את התלמידים שלכם. זה יספק לכם חומר לדיון מעניין מבחינה אמנותית ופוליטית.

"הטווס מסילואן"

תיאטרון יפו

מאת: עלמה גניהר

בימוי: חן אלון, סיני פתר

משחק: אורטל אבנעים, גורג' איסקנדר, דורי אנגל, אורי יניב/דיויד בילנקה, רימא ג'ואברה, סמירה סרייה, פביאנה מיוחס.

מוסיקה: שוש רייזמן

עיצוב תפאורה ותלבושות: אשרף חנא

תאורה: עמיחי אלהרר

הפקה: שחר נאמן

מועדים נוספים:

19/12/14 15:00

שתי דקות

שתי דקות הוא פלטפורמה ייחודית המאפשרת ליוצרי תיאטרון, סטודנטים ותלמידים לתיאטרון למצוא מונולוגים במהירות ובקלות.

כמו כן, שתי דקות מציע שירותי הגשה לפסטיבלים בחו"ל.

לשתי דקות יש מאגר עצום, הגדל מדי יום, של 750 פסטיבלים בכל רחבי העולם. אנשי התוכן של שתי דקות מבצעים התאמה בין ההפקה המעוניינת לבין הפסטיבלים במאגר, לאחר מכן נשלחים המסמכים הרלוונטיים לאנשי הקשר של הפסטיבלים הללו והשאר – היסטוריה.

שירותי הגשת הצגה לחו"ל עולים 2,000 ש"ח. במידה וצריך להכין מסמכים רלוונטיים או חומרים וויזואליים, אנשי התוכן מסייעים לאנשי ההפקה, אך אין זה כלול במחיר.

רוצים לשמוע עוד? צרו קשר במייל shteydakot@gmail.com

*נציגי שתי דקות יתארחו באירוע חגיגות הגיליון ה-50 של מרתה יודעת. כל הרוכש כרטיס לאירוע, זוכה להנחה של 15% במחיר הגשה לפסטיבלים (1,700 ש"ח במקום 2,000 ש"ח)

לאתר שתי דקות – הקליקו כאן

בית התפוצות שלנו

על סדנת הקבוצה "סלה-מנקה"

מאת: מיה אופיר מגנט

אחד הדברים המהנים בכתיבה למגזין עצמאי כמו "מרתה יודעת" הוא שאפשר לכתוב על מה שבאמת מעניין אותך, ועבורי אלו (בדרך כלל) היוצרים והיצירות מחוץ לזרם המרכזי. הפעם, כשאני כותבת "מחוץ לזרם", אני לא מתכוונת רק למסגרת המוסדית אלא גם למיקום הגיאוגרפי.

לאחרונה, במסגרת לימודיי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, עברתי סדנה עם קבוצת סלה-מנקה. הקבוצה מורכבת מבני הזוג דיאגו רוטמן ולאה מאואס שנולדו בארגנטינה, אך חיים ועובדים בירושלים. מאז שנת 2000, הם יוצרים עבודות תלויות מקום, עבודות ניו מדיה, יצירות פרפורמנס ויצירות וידאו. גרעין היצירה של הקבוצה הוא ירושלמי כשמטרתה ליצור מרכז אמנותי חדש, רחוק מתל אביב וממרכזי התרבות המוכרים. במשך שבע שנים, פרסמו את המגזין העצמאי "הערת שוליים" לאמנות עכשווית וספרות שנועד להציג לקוראים נקודות מבט אלטרנטיביות ולחשוף עבודות של אמנים משדות שונים מחוץ לזרם המרכזי. במקביל להוצאת המגזין, ערכו מאואס ורוטמן את אירועי "הערה", בהם הציגו אותם אמנים שכתבו למגזין. באמצעות המגזין ואירועיו, הקבוצה ביקשה לחשוף אמנים חדשים וטרנדים חדשים באמנות, תוך סלילת דרכים אלטרנטיביות להצגה של אמנות. בשני הפרויקטים לקחו חלק יותר מ-160 אמנים והוצגו בהם יותר מ-230 יצירות אמנות. שני הפרויקטים הופקו ללא נותני חסות או תמיכה של גופים רשמיים.

מאואס ורוטמן לעולם לא נשארים יותר מדי זמן בנקודה אחת. כאשר הבינו כי הרבה מחבריהם האמנים עברו ליצור בתל אביב, החליטו שהם צריכים להקים מרכז קבע אמנותי בירושלים בו אמנים יוכלו ליצור ולהציג. מאז 2009, מנהלים השניים את "מעמותה", מרכז לאמנות ומדיה על שם דניאל פסל, ששכן עד לא מזמן בבית ערבי בעין כרם. בבית אירחו אמנים מתחומים שונים, סיפקו חדרי עבודה והציגו תערוכות שהתייחסו למקום, וכן, לעבר ההיסטורי של הבית ושל עין כרם.

לדוגמה, העבודה "פרטי נוף או נוף פרטי" במהלכה סגרו מאואס ורוטמן את מרפסת הבית בתריסים לבנים. מי שהכניס שלושה שקלים לתיבה, הפעיל מנגנון שפתח את התריסים לכמה שניות וחשף את הנוף. באותה תערוכה, נכחו מאואס ורוטמן בבגדי שומרים, שמרו על המוצגים ואף הדריכו את מי שהיה מעוניין בכך. מי שלא הכיר אותם לא היה יכול לדעת שהם האמנים עצמם.

הסדנה שעברתי עם מאואס ורוטמן עסקה גם היא במוזיאון ובעבודה המגיבה לחלל ספציפי. משתתפי הסדנה היו סטודנטים שנה שנייה בתואר השני ודוקטורנטים במסלול "חקר הביצוע". מתוך מגוון המקומות בהם יכלו לערוך את הסדנה, באופן מעניין, בחרו רוטמן ומאואס לעבוד דווקא בבית התפוצות. במהלך הסיור הראשון שלנו במוזיאון, גילינו שלכל אחד מאתנו יחס אחר למקום. לאחדים יש תחושה נוסטלגית,  קהילתית ודתית ולאחרים יחס ביקורתי לנרטיב של המוזיאון או ליהדות בכלל. במהלך הסיור, הנחו אותנו רוטמן ומאואס לשים לב למוצגים שמעניינים אותנו, לשאלות שעולות בנו  ולאנשים שנמצאים במוזיאון. הם עודדו אותנו להתלוות לסיורים מודרכים במוזיאון או לראיין את הצוות. בסוף הסיור, נפגשנו שוב וכל אחד סיפר על חוויה משמעותית שעבר במוזיאון. חלק סיפרו על חיבור רגשי שחשו לעבר המשפחתי שלהם וחלק דיווחו דווקא על ריחוק, היו שסיפרו על שיחות ששמעו או על מוצג מסוים.

בפגישה הבאה הציג כל אחד את התגובה שלו. העבודות שהצגנו במסגרת הסדנה יוצרות נקודת מבט אלטרנטיבית על המוזיאון ומפרקות את הנרטיב שהוא מציג. בין העבודות שהוצגו: לחישת בקשות בין אבני "הכותל" המזוייפות בכניסה למוזיאון, קריאה מבויימת על פי תמלול הקלטת ביקור במוזיאון של תלמידי כיתה י' מפתח תקווה, שעשועון נושא פרסים במהלכו מוזמן הקהל לעמוד בפני דילמות שונות של העם היהודי ועבודת סאונד מתוך ראיון שנערך עם עובד "בית התפוצות". הצגנו את העבודות במוזיאון תוך כדי סיורים של קבוצות אחרות, מה שאפשר להם לעיתים להצטרף אלינו.

הפרוייקט הנוכחי של סלה-מנקה הוא המשך לעבודה שהציגו בפסטיבל בת ים לתאטרון רחוב בשנת 2007. בפסטיבל הקרינו טלנובלה בכיכובם המכונה "תולדותיה של בתיה מ.'" וכעת, שש שנים אחרי, הם מציגים את הפרק הבא בטלנובלה. הפרוייקט מוצג בביתם של מאואס ורוטמן, במרכז הסלון הביתי שלהם וינוע בין החיים המלודרמטים של הדמויות ובין החיים האמיתיים של בני המשפחה. מומלץ לעקוב אחר מועדים עתידיים להצגת הפרויקט.

מה הקשר?

וידאו

מדור חדש במרתה יודעת!! כל פעם, תיזרק אל הבמה מילת מפתח אחרת הקשורה אל כלל היצירות שלפניכם.

גרסתו של ספילברג לסוס מלחמה, על אף האפקטים, "הוק" היה יותר טוב.

הגרסה הבימתית והמקורית של  סוס מלחמה – הצגת השנה של העשור האחרון, עדיין רצה על במות הווסט אנד.

גם על הבמה העברית יש שחקנים שמגלמים סוסים

ועוד אלימים או עם כתמים – בהצגה "סיפורו של סוס" העולה כעת בצוותא

ובאחרים, אנושיים יותר, אפילו יורים.

ויש את יאצק…

גיליון 28

דבר העורכת

תיאטרונט מאת: מיה אופיר מגנט

אובייקטיבית על ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" מאת: אנה מינייב

חדירה קטלנית על ההצגה "חדירה" בתיאטרון תה"ל מאת: יאשה קריגר

360 – חדש במרתה יודעת 360 מילים על הדבר המופלא הזה שנקרא תיאטרון ישראלי מאת: חוה ירום

היאוש שם נעשה יותר נוח?

שיחה עם יוצר התיאטרון ירון אדלשטיין אודות פורום אינסטד

מאת: מיה אופיר מגנט

ITsINSTED היא תוכנית שנוסדה ב-2006 על ידי סטודנטים מבית הספר לתיאטרון באמסטרדם מתוך מטרה לקדם את מעמדם של יוצרי תיאטרון צעירים. התוכנית מאפשרת ליצור קשרים בין במאי תיאטרון צעירים מארצות שונות, בניסיון ליצור שיתופי פעולה ולפתוח אפשרויות עבודה בתחום התיאטרון. באמצעות פגישות של חברי ITsINSTED ואנשי מקצוע מהעולם הוגי התוכנית מקווים להדק קשרים בין היוצרים הצעירים והממסד תוך החלפת ידע ושיתוף הניסיון בין במאים צעירים ממדינות שונות.

התוכנית התקיימה השנה בישראל בפעם הראשונה ביוזמת הבמאית אביבית שקד. אחד מהבמאים הישראלים שהשתתפו בתוכנית השנה הוא ירון אדלשטיין, בוגר סמינר הקיבוצים וכיום שחקן, מחזאי, במאי ומורה. הצגת המערכונים שלו "החברים של ננה" מופיעה בתיאטרון תמונע כבר קרוב לשלוש שנים.

"הגיעו במאים מהולנד, קרואטיה, אוסטריה ושוויץ יחד עם כמה במאים מהארץ" הוא מספר "היו פאנלים ודיונים עם במאים, היו הצגות ושיחות עם היוצרים וסדנה עם רנה ירושלמי ועבדנו במהלך השבוע בקבוצות על פרוייקט שהצגנו בפסטיבל "סמול במה", ביום האחרון לפסטיבל. זה היה לו"ז מאד צפוף". מכל האטרקציות שהיו בתוכנית, הדבר שהכי עניין אותו היה המפגש עם הבמאים הצעירים עצמם. "עניין אותי לשמוע הרבה על מקומות שונים והתחלתי לתחקר אותם." הוא מוסיף.

אדלשטיין ביקש מחברי הקבוצה האירופאים להסביר לו על תהליך לימודי הבימוי שלהם. כבוגר הסמינר, שיש לו היכרות מעמיקה רק עם שיטת הלימוד הזאת, הוא רצה לדעת מהי תוכנית הלימודים ואיך מכשירים במאים באירופה. "הם לומדים הרבה פחות, רק ארבעה או חמישה בכיתה. זה כבר מוליד הרבה מאד שינויים." הוא מסביר מה סיפרו לו "יש המון יחס אישי. רוב הלימודים הם מעבר מפרוייקט לפרוייקט, כל פעם בסגנון אחר ויש חונך מיוחד שנמצא איתך בחזרות. אתה נזרק ללביים משהו של תיאטרון תנועה ובמאי של תיאטרון תנועה נמצא איתך ברוב החזרות, מגיב על איך שאתה עובד."

להרגשתו של אדלשטיין יש הבדל גדול בתפיסת התיאטרון בין הבמאים מהארץ והבמאים מאירופה. "הבמאים מאירופה באו עם התחושה, גם אם לא אמרו את זה בצורה מפורשת, שמשהו בתיאטרון בישראל מאד מיושן." התיאטרון הישראלי שמתבסס עדיין בעיקר על עלילה וסיפור שונה מאוד מהתיאטרון האירופאי העכשווי. "באירופה הם חונכו שסיפור זה אידיאולוגיה ועצם זה שיש נארטיב זה כבר כולל איזושהי אמירה ואידיאולוגיה והם מנסים להתרחק מזה. אצלם יש הרבה פרפורמנס והשחקן הרבה פעמים מגיב על הדמות שלו. יש הרבה דה קונסטרוקציה של החומרים. והבמאי הוא היוצר המרכזי ולא המחזאי או הטקסט." בניגוד לתיאטרון הישראלי בו הטקסט עדיין מושל בתיאטרון, באירופה "הכל כלי ביצירה של הבמאי".

אדלשטיין מתאר את ההלם שחשו הבמאים הישראלים לנוכח התפיסה שהתגלתה להם במפגש עם הבמאים האירופאים. הוא מספר שאת ה"בום" שלו מהשוני הגדול בתפיסה הוא קיבל כשראה הצגות בפסטיבל אביניון ובאדינבורו ובמיוחד כשהמחזה שכתב, "הר", עלה בגרמניה. "נסעתי לגרמניה לבכורה ולא זיהיתי את המחזה. זה מחזה על חמישה לוחמים והבמאי עשה אותם שחקני גולף. לא ידעתי אם לצחוק או לא. אבל בסוף הבנתי את הקטע ונדלקתי על זה וגם הבנתי שזה נורא נכון לקהל שם. בארץ זה לא היה עובד ולא הייתי מגיב לזה ככה, אבל שם זה היה טוב ונהנתי מזה. שם חטפתי את הבום של ההבדל, ראיתי את הנושא של הדקונסטרוקציה שבאה לשבור את הסיפור ואת האשליה ולא קיים עוד בארץ למעט בפרינג'." אבל למרות זאת אדלשטיין אוהב את התיאטרון שעושים בארץ ולא נחפז לשנות את הטעם שלו בעקבות מה שראה "בעיני זאת שאלה. אני באמת אוהב תיאטרון כזה".

במהלך השיחה התעניינתי גם בנוגע לגבי נושא העבודה והאם לבמאים צעירים בחו"ל קל יותר מאשר בארץ? "נראה לי שגם להם לא כל כך קל, אבל אין להם את הריק המוחלט שבארץ יש." אומר אדלשטיין "בהולנד הבנתי שיש מוסדות שעובדים עם במאים צעירים, יש מסלולים שמאפשרים המשך עבודה. אנשים מהמשרדים מגיעים לבתי ספר לבימוי, רואים את העבודות, לוקחים במאים משם. יש איזה מסלול ללכת בו." ולמרות זאת גם שם המצב לא כל כך ורוד כמו שהוא נשמע "גם שם יש שינויים. המקומות האלה נסגרים, הם גם מודאגים. אבל המצב יותר טוב. יש שם הרבה תמיכות וקרנות. זה יותר זמין ופתוח להם לעבור בין ארצות באירופה ולביים שם, יש הרבה קשרים ושיתופי פעולה." אבל בסך הכל גם באירופה הבמאים מחפשים במה.

" זאת הייתה חוויה וניחוחות שפותחים את הראש. זה הרצון להתאוורר." מספר אדלשטיין על התוכנית "לאו דווקא כי נדלקתי על שפה תיאטרונית אחרת, אלא כי זה הזכיר לי שכדאי לצאת וללמוד ולספוג עוד דברים. זה משהו שקל לשכוח בארץ כשאתה כולך בניסיון למצוא ביטחון כלכלי."