"אבא שלי הוא ציפור": על ילדות וחופש

מאת: הדר אברבנאל

אבא של ליזי הוא כמו ילד קטן. הוא שוכח לקום בבוקר, להתלבש, לנקות… היא כל הזמן צריכה לדאוג לו. כשליזי יוצאת לבית הספר היא מבקשת מאבא שלה – היום תדאג לעצמך. הוא מבטיח שיעשה מה שביקשה אבל ממשיך להתעסק בחלום הטיפשי שלו – לעוף. אבא של ליזי מתכנן להשתתף ב'תחרות העולמית לציפורי אדם', ובניגוד למתחרים שלו, הוא לקח ברצינות את שם התחרות – הוא יהפוך לציפור. אף אחד לא מאמין שיצליח, אפילו מנהל התחרות דואג לו. 'זו תחרות מסוכנת' הוא אומר, "אין לך טריק? טכניקה? מכונה שבנית?', אבל לאבא של ליזי יש כנפיים שבנה ואמונה, וזה צריך להספיק.

כשליזי חוזרת מבית הספר היא מתאכזבת לגלות ששוב אבא שלה לא התנהג כמו מבוגר. היא צריכה שיהיה לה אבא, לא איש ציפור חולמני. גם דודה דורין מפצירה בו שידאג לעצמו ולבת שלו, ומאיימת שתערב גורמים נוספים אם לא תראה שיש שיפור ביחס שליזי מקבלת. אבל אחרי שדודה דורין עוזבת, ליזי רואה את הכנפיים שאבא שלה בנה. הן מדהימות, ממש מעוררות השראה, ואפשר להכין גם זנב! הם משתפים פעולה, מתכוננים, ולמרות הפצרותיה של דודה דורין, מנסים להתעופף יחד ביום התחרות הגדול.

העיבוד החכם של אוריין ליפשיץ וקבוצת "פומבי" מביא לידי ביטוי בצורה נפלאה את כפל המשמעויות שבשם הסיפור "אבא שלי הוא ציפור". אבא של ליזי הוא מבוגר מעופף, תרתי משמע. מתחילת ההצגה הוא מדמיין וסוחף את הקהל לדמיין יחד איתו. הוא אוכל את ארוחת הבוקר האמיתית שליזי מכינה לו ואחריה אוכל בתיאבון את זו הדמיונית – תולעים, חיפושיות וזבובים, כמו שציפורים אוכלות. אבא של ליזי נבדל מיתר הדמויות בסיפור דרך השפה התנועתית שיצרה מיקה קופפר. דרך התנועה החייתית והתזזיתית של האב, ובהמשך גם של ליזי, נוצרת ההפרדה העדינה בין דמיון למציאות, ובין עולם בני האדם לעולם 'ציפורי האדם'.

העיבוד והבימוי של אוריין ליפשיץ משחקים עם הפרספקטיבה דרכה מתבונן הקהל בסיפור. קשה להבחין, במיוחד בהתחלה, האם האב הוא אכן מעין יצור דמיוני, איש ציפור, או שהוא משחק, כפי שמתייחסים אליו המבוגרים וליזי. האמונה העמוקה שלו ביכולת שלו לעוף, וההזדהות העמוקה שלו עם הציפורים מטשטשות את הגבול בין "באמת" ל"כאילו" עבור הקהל, ולאט לאט גם עבור חלק מהדמויות בסיפור. כאשר מנהל בית הספר של ליזי, טיפוס חששן ולא כל כך אסרטיבי, נקרא על ידי הדודה דורין לביתם של ליזי ואביה, ומתאהב גם הוא ברעיון 'איש הציפור', נוצר מעין רצף 'מעופפים' עליו אפשר למקם את המבוגרים. בעוד שהדודה דורין חוסמת לחלוטין את ההתנהגות הזו, שאר המבוגרים בהצגה מרשים לעצמם להשתעשע ולהתעופף, עד שלבסוף גם דורין משתפת פעולה, בדרכה.

המשמעות של להיות 'איש ציפור' היא להיות חופשי. לדמיין, להאמין וללכת עד הסוף, או במילים אחרות, לעופף, הן לא תכונות של אנשים חולמניים, ילדותיים או לא אחראיים. החלוקה כאן היא לא בין מבוגרים לילדים, או בין חלום למציאות, אלא בין אלו שמעזים ומרשים לעצמם לחשוב בביקורתיות, לבין אלו שמגבילים את עצמם רק למוכר והבטוח. ההצלחה או הכישלון של ליזי ואביה אינם מרכז הסיפור בעיבוד של תיאטרון פומבי, ואין עליהם דגש גם בסוף, לאחר התחרות. מנגד, אין בהצגה גם מסר אחיד שאומר 'העיקר הכוונה' או 'לכו בעקבות החלומות שלכם'. זו הצגה על חופש, והקשר שלו לדמיון, ועל האופן שבו דמיון וחופש יחד, יכולים ליצור מציאות.

"אבא שלי הוא ציפור"

קבוצת תיאטרון "פומבי"

מחזה: דיויד אלמונד

תרגום: עידו ריקלין

בימוי: אוריין ליפשיץ

שחקנים: אילון פרבר, אביה רבינוביץ׳, גלית צברי, יהונתן בוטח, יוסף אלבלק.

עיצוב במה ותלבושות: יערה צדוק

תאורה: זקי קוואסמי

תנועה: מיקה קופפר

מוזיקה: אילון פרבר

מתאמת אינטימיות: ערגה יערי

ניהול הפקה: עמרי רותם

ייצור תפאורה: תום שמואלי

עוזר במאית: אלון אבידר

ע. הפקה: עופרי פוקס

צילום:נטשה שחנס

עיצוב גרפי: סטודיו גיא שגיא, שירה אלקובי

מועדים נוספים:

27/8/25          17:00               בית מזי"א לתיאטרון, ירושלים