"קפקא": מה השתנה?

מאת: הדר אברבנאל

פרנץ קפקא היה חלק מההתנעה של האמנות והחשיבה במודרנה כמו שאנחנו מכירים אותה. הוא  מסוג היוצרים שעיצבו באופן עמוק את איך שנהוג להסתכל היום על יצירות ספרותיות, עד כדי כך שקשה לחשוב מה היה כל כך מהפכני בהם וביצירותיהם, מרוב שעבודתם נראית טבעית, מוכרת, ואפילו בסיסית. הוא אייקון ספרותי, מושא גאווה יהודי, כזה שלאגר שעד היום אומרים על יצירות שעוסקות ביחס שבין האדם למערכת המסורבלת של החוק/המדינה שהם "קפקאיים".

עוד ועוד סופרלטיבים כאלו מלווים את שמו של קפקא בכל פעם שהוא מוזכר בקורס באוניברסיטה, במוזיאונים ועוד. אבל היצירה "קפקא", שעולה בתיאטרון יפו בעיבוד ובבימוי יוסי יזרעאלי, לא מסתכלת ככה על פרנץ קפקא. ההצגה מאמצת פרספקטיבה אישית על קפקא ומחברת בין שתי יצירות קנוניות שלו ('מטמורפוזיס' ו'מכתב לאב'), בצורה שמצביעה על קשר מהותי בין יצירותיו השונות של קפקא לבין הקשר הכואב בינו לבין אביו. הכאב הזה, כך רומזת ההצגה, הוא המעיין הנובע של יצירותיו של קפקא. אותו נער שהושפל על ידי אביו וכונה בכינויי גנאי בביתו לאורך כל חייו, הוא הסופר המפורסם שכולנו מכירים.

בעומק הבמה ניצבים שולחן כתיבה וכיסא, על השולחן מונח ספר של קפקא, פינת העבודה של פרנץ קפקא. בקדמת הבמה, כיסא מרופד עליו מתיישב בתחילת ההצגה גבר מבוגר בחלוק בית, הרמן קפקא (אייל נחמיאס), אביו של פרנץ. בזמן שהשניים מנהלים ביניהם דיאלוג הלקוח ברובו מתוך 'מכתב אל האב', פרנץ (עדי בר) משרטט על הבמה מלבן גדול באמצעות מסקינגטייפ לבן. הקונפליקט בין פרנץ לאביו מסלים ומתגבר, וכאשר הם מתייחסים לכינוי שנתן הרמן לפרנץ בילדותו, "שרץ", נכנס לבמה שרץ (אנטולי שנפלד), שבהמשך יגלם את דמותו של גריגור ב'מטמורפוזיס', שמתעורר בוקר אחד, ובכן, בתור שרץ.

הקומפוזיציות הבימתיות משקפות את הדינמיקה המשתנה בין הדמויות. בתוך המלבן המשורטט, פרנץ חובק את השרץ המיילל ומתעוות בעוד הוא מתווכח עם אביו. האב גם הוא ניגש לעיתים לשרץ, נכנס רק עם רגל אחת אל תוך המלבן ומיד יוצא. בשלב העיון של השניים ב'מטמורפוזיס', הם עומדים מחוץ למלבן, ומתנהל דיאלוג בין השרץ, גריגור, לבין הרמן קפקא, כאילו היה אביו של גריגור.

המבנה האנלוגי הזה נוצר בעזרת עבודה תנועתית עוצרת נשימה של השחקן אנטולי שנפלד ועבודה משחקית, תנועתית וקולית מצויינת של השחקנים עדי בר ואייל נחמיאס. באמצעות דיוק ומחשבה מזוקקת, יצר יוסי יזרעאלי יחד עם שאר יוצרות ויוצרי היצירה, מבנה בימתי בעל לוגיקה מושלמת המצביע על הקשר בין המסמן והמסומן ביצירה 'מטמורפוזיס' של קפקא, לבין היחסים של קפקא עם אביו, שעיצבו אותו להיות היוצר שהפך להיות.

אבל ההתייחסות ליחסים הפרוידיאנים (עוד שלאגר יהודי) של קפקא עם אביו כבסיס ליצירתו של קפקא לא יכולה לעמוד בפני עצמה. שאלת ה'אז מה?' נשארת ללא מענה בסוף ההצגה. אם קריאה פסיכולוגית-פרוידיאנית של קפקא היא מה שההצגה מציעה, חסר לה עוד רובד שיצביע על האפקט שיש לקריאה כזו. מה משתנה ביצירותיו של קפקא אם נסתכל עליהן כיצירות שבבסיסן הן עיבוד ועימות עם יחסי בן-אב ותיקים? ההצגה "קפקא" יכלה להמשיך ולחקור עוד בכיוון הזה, ובגלל שהיא עשויה כל כך טוב היא יכלה גם להתארך. ההצגה מותירה ציפייה להמשך, בלי להותיר מספיק בשר למחשבה ועיבוד.

את ההצגה "קפקא" אפשר לראות גם בלי לקרוא את 'מטמורפוזיס' ו'מכתב לאב'. אדרבא, היא משנה את הפרספקטיבה על היצירות ומנקה אותן מהיומרה שהוצמדה לשמו של קפקא. זוהי יצירה שירדה לפרטים בבנייה בימתית מרתקת ובביצוע משחקי משובח, ומנכיחה את הקשרים הלא מודעים בין חייו של יוצר ליצירותיו.

"קפקא"

תיאטרון יפו

בימוי ועיבוד – יוסי יזרעאלי

שחקנים – אייל נחמיאס, אנטולי שנפלד, עדי בר

מוזיקה מקורית – תומר יזרעאלי

קונספט תאורה ואביזרים – נעמי מרברג

עוזר במאי ומנהל הצגה – גיא ישראלי

צלמת – שרון גרף

מועדים נוספים:

20/7/24               18:30, 20:30

19/8/24               18:30