מאת: ישראל ארלנגר
"המנגנון של מולי", שעולה בימים אלו בתיאטרון "תמונע", מספרת את סיפורה של מולי, מוזיקאית שלא זכתה לאהדת הקהל היא אימו של נער מוכשר ודכאוני, היא מקווה שבנה יצליח בחיים, יתפרסם והיא תוכל לחיות דרכו את חייה המפוספסים. בנה הולך בדרכה שלה, הוא היחיד שאוהב להאזין לשיריה והיא אוהבת את שלו ומאוכזבת שלא משמיעים אותם ברדיו. היא מתקשה להבין מדוע הוא כותב רק שירים עצובים שמעמיקים את סבלם של השניים, שגורלם קשור זה בזו.
ההצגה מבוססת על סיפורו האמיתי של ניק דרייק, מוזיקאי בריטי שכתב שירה מלנכולית ולא זכה להצלחה מסחרית בחייו, שקע בדיכאון, ומת באורח טרגי. לאחר מותו, זכו שיריו להצלחה גדולה מאד. האלבומים שהוציא בחייו מכרו רק כ20,000 עותקים, ולאחר מותו השיגו הצלחה מסחררת. כל שלושת האלבומים שלו נכללו ברשימת 500 האלבומים הטובים ביותר של המגזין "רולינג סטונס". בעיבוד לבמה, הסיפור מעורר ההשתאות על חייו ומותו של דרייק, עובר הקצנה שמוותרת על שטחים אפורים. הגרנדיוזיות של היצירה הבימתית מוגזמת בכל אספקט. האכזבה של האם ובנה, וכן ההצלחה והפרסום הפנומנליים שלאחר מותו, מוצגים בדיכוטומיות ששמורות למעשי איוב או לסיפורי סינדרלה.
אך בעוד סיפורו של הנער הולך בכיוון אחד, דמות טרגית שסופה ידוע מראש, סיפורה של האם נע בטלטלה אדירה בין תקווה לייאוש. ההצלחה שמגיעה בסוף הסיפור, מתעלמת מגבריאל, בתה הבכורה של מולי, שהיתה שחקנית ואשת טלוויזיה והובילה את המאמץ לפרסום המוזיקה של ניק. גבריאל, בדומה לדמותו של תיאו ואן גוך שסייע בפרסומו של אחיו וינסנט, היא אינה מוזכרת בסיפור ומייצרת תחושה שכל השינוי הוא מעשה ניסים. ייתכן שהתייחסות לדמותה של גבריאל כדמות תומכת, בעלת שאיפות, תקווה והצלחה, היתה מאפשרת למחזה לספר סיפור מורכב יותר.
העלילה המסועפת, היפה והטראגית הזו, מוצגת באולם ה"אמפי" הקטן, בתיאטרון תמונע. בחירת האולם היא החלטה מבריקה עבור ההצגה הזו. המבנה המיוחד של ה"אמפי" מייצר תחושה של היכל תרבות בזעיר אנפין מחד, ואינטימיות ביתית מאידך. הבמה מבססת את המתח המרכזי בסיפורה של מולי, המתח שבין ביתיות מלנכולית לחיי זוהר, בין אנונימיות לא רצויה ותחושת פספוס, להכרה בינלאומית.
תמונת הפתיחה מסקרנת מאד. בימין הבמה ניצב מערך של שני נגנים – בנדיקט בינדוולד ואיוי בלום, עליהם מנצחת בריכוז רילי ווילו, יוצרת ההצגה. ובשמאל, קרוב יותר למרכז, דמות נשית מסתורית יושבת על כיסא כשפניה מופנים לאחור. קרוב לקיר מונח מתלה בגדים נייד ועליו שמלות זוהרות. מיקומים אלו יישארו לאורך כל המופע ומהם השחקניות והנגנים ייצאו לפעולה ויחזרו אל הבסיסים.
כשהמופע נפתח, רילי ווילו זוהרת, היא מנצחת על הנגנים, נעה על הבמה בתיאום מושלם ונהנית מהמוזיקה. בהמשך, הכיסא מסתובב ודמותה של מולי המספרת, בגילומה של ריקי חיות, מתגלה. הטקסט שאותו מבצעת חיות, לוקח את ההצגה לעולם הקונקרטי, מכאן ואילך יישזרו קטעי תנועה בחלל ומעבר מהקונקרטי אל עולמות מוזיקליים של תשוקות ואכזבות.
קטע התנועה המעניין ביותר מתרחש כבר בהתחלה כאשר מולי מוצאת חבילה של דפי תווים ומפילה אותם מהאוויר. ניק, שמגולם על ידי בנדיקט בינוולד, רץ אחריה ומנסה לקרוא בתווים הנופלים מהשמיים. כל זמן שהנייר עודנו באוויר, המוזיקה מנוגנת ונמסה לתוך הרצפה יחד עם הנייר. קטע התנועה הזה יפה ומדגיש את יכולותיו הוירטואוזיות של בנדיקט. לעומת זאת, קטעי תנועה אחרים במופע נראים לא טבעיים עבור הנגנים ועבור ריילו, והמחשבה על הצעדים מוציאה אותם מריכוז.
שתי הנשים שעל הבמה – היוצרת רילי ווילו וריקי חיות, שגם ביימה את ההצגה – משחקות את דמותה של מולי במצבים שונים, ואילו הנגנים משחקים את דמותו של הנער. בין קטעי המשחק של חיות – המספרת הראשית, נשזרים קטעי שירה של ווילו. חיות מבצעת את הסיפור במקצועיות, היא משנה את האינטונציה במקום הנכון ומטעימה את המילים כשצריך. עם זאת, בחלקים נרחבים של ההצגה, המשחק מרגיש מנוכר מעט ומנוגד לתשוקה האדירה שעמה ווילו מגיעה לבמה. ברגעים בהם חיות נדרשת להגביר את הקול, להתרגש או לבצע פעלולי משחק מורכבים, שם היא הופכת לשחקנית המעולה שהיא ומייצרת פעולות בימתיות חזקות שמניעות את העלילה.
החלק המוצלח ביותר של ההצגה מגיע בפרפורמנס פנומנלי של ווילו. באופן הנקי והפשוט ביותר, היא מספרת על הזמרת ורדה זמיר, שהיתה זמרת ליווי של שרהל'ה שרון בקדם אירווזיון 1993. זמיר הועמדה על הבמה מאחור, בניגוד לשאר חברי הלהקה, שהיו בקדמתה. כשהסתיים השיר, התקדמה זמיר אל קדמת הבמה ותבעה את מקומה. הפעולה עליה מספרת ווילו היא הפעולה שאותה היא מבצעת ביצירה. היא מבקשת להניח את כל נוכחותה על הבמה, היא מנתצת את היצירה שעליה עמלה וקישטה בתאורה, תנועה ובימוי, מדברת מהלב אל הקהל ופשוט אומרת, "תקשיבו למוזיקה שלי". בפעולה זו, ווילו מחברת את הצופים אל הסיפור, על הנער הבריטי שזכה להכרה רק לאחר מותו, על ידי כך שהיא מציגה אותו כסיפור אישי. מסיפור מנוכר, לכאורה, הוא הופך לקונקרטי, קרוב ומעורר הזדהות.
מרגע שווילו מנתצת את הגבולות המעוצבים שהיא יוצרת לעצמה במערך הזה, מרגע שהיא לא מחוייבת יותר לכוראוגרפיה ולתזמונים חיצוניים, היא הופכת לכוכבת. ביצירה הזו נעשו הרבה ניסיונות לארגן, לסגנן ולהפוך אותה להצגת תיאטרון. אך במאבק הזה בין הציוויליזציה לטבע הפראי, ווילו מנצחת. יש מופעים שזקוקים לליטוש כדי להגיע לדיוק, המנגנון של ווילו, לעומת זאת, מוצא גאולה דווקא כשהוא לא נאמן לשום דבר.
המנגנון של מולי
תיאטרון תמונע
מאת: רילי ווילו
עיבוד, דרמטורגיה ובימוי: ריקי חיות
בהשתתפות: ריקי חיות, רילי ווילו, איוי בלום (קונטרבס), בנדיקט בינדוולד (ויולה).
ייעוץ אמנותי: נאוה צוקרמן
עיצוב חלל ותלבושות: דינה קונסון
עיצוב תאורה: איריס מועלם
עיצוב תנועה: נירית רכבי
הלחנה: בנדיקט בינדוולד, רילי ווילו
עיבודי מיתרים: בנדיקט בינדוולד
עוזרת במאית וניהול הצגה: נטע רודיך
מועדים נוספים:
26/6/24 19:30
מרתה יודעת 