"כדורים כחולים": מעשה בעשרה בלונים

מאת: מוריה להמן

מה מגדיר הצגה כהצגת ילדים? האם זה הנושא, השפה, הגישה? בתחילת אוקטובר, בימי החופשה הארוכה, כשהמציאות היתה אחרת והעולם היה מובן, פחות או יותר, הרבה הורים מצאו את עצמם מלווים את צאצאיהם למגוון מופעים המוגדרים מופעי ילדים, ורבים מהם חולקים מאפיינים דומים: צבעוניות רבה, תחפושות, מוסיקה, דיבור מתיילד יותר או פחות, עידוד הילדים להשתתף ולצעוק תשובות אל השחקנים על הבמה- כל האלמנטים שהתרבות שלנו מגדירה כ"מותאם לילדים". ההצגה "כדורים כחולים" היא הכל מלבד זה, ולמעשה לרגעים עלתה בי התהייה האם זה בכלל הצגה לילדים, ואם כן, מה הופך אותה לכזה? 

אך נתחיל מההתחלה.

כוכבי היצירה הם עשרה כדורים כחולים גדולים, כל אחד בגודל מעט שונה אך כולם מהסוג שמשמש לאימוני יוגה או פילאטיס, כלומר גדולים מדי לאחיזה נוחה ביד ואמורים לשמש לתרגול, לישיבה וכדומה. הכדורים מתחילים את ההצגה כשהם נחים על כיסאות פלסטיק לצד הבמה הריקה. שתי בנותיי שבאו איתי השתאו למראה ואחת מהן ציינה: "זה נראה כמו אולם התעמלות". עם החשכת האולם, נכנסים ארבעה שחקנים/רקדנים הלבושים לבן, טרנינג ארוך וקפוצ'ון המסתיר את פניהם. השחקנים מתחילים לגלגל את הכדורים אל הבמה, להתמסר בהם, להקפיץ אותם ולשחק בהם.

אט אט נכנסים כל הכדורים אל הבמה והפעילות מתחילה להיות יותר ויותר אינטנסיבית. השחקנים מורידים את הקפוצ'ון ואחריו גם את השרוול הארוך וניכר בהם המאמץ הגופני שהם מפעילים. למעשה, נוצר מעין משחק פעיל על הבמה שבמסגרתו נראה שהשחקנים מנסים כמעט כל שימוש אפשרי בכדורים, גם כאלה שנראים מלכתחילה בלתי אפשריים ומעוררים קריאות התפעלות מהקהל. למשל, למסור את כל הכדורים מאדם לאדם, בזמן שבכל רגע נתון הכדורים נותרים באוויר או בידיו של שחקן, ואינם נופלים לרצפה. או הרכבה של פירמידות העשויות מכדורים ובני אדם, או יצירה של "מגדל" של כדור מעל כדור ועליו יושבים השחקנים. יש לציין שלעיתים התרגילים לא מצליחים, או לא מצליחים בניסיון הראשון, וגם הכישלונות והניסיונות מחדש חשופים לעיני הקהל, כלומר, אין כאן ניסיון ליצור מופע אקרובטיקה וקסם לא מוסבר. במקום זאת, המאמץ הגופני והחקירה הגופנית גלויים לעין. 

בהתחלה היה קצת קשה לבנותיי לקבל את היותו של המופע לחלוטין לא מילולי. אבל עם הזמן, הן נכנסו לאווירה והתחילו בניחושים של "מה יקרה עכשיו?", "האם הם יצליחו?" היה כיף כאשר הן הצליחו לקלוט מוטיבים חוזרים ו"לנבא" את המהלך הבא שיעשו הכדורים. גם עצם זה שהיצירה היא ללא מילים, הצליח להתאים לאחת מהבנות, שאינה דוברת עברית. "כדורים כחולים" שייכת בעצם לז'אנר תיאטרון מחול או לתיאטרון חפצים המוגש לילדים וחושף אותם לסוג אחר של מופע, וכך, בזכות שילוב של אלמנטים תיאטרליים מעולמות שונים, הוא מצליח למשוך את הצופים הצעירים לעולם הבימתי.

עם זאת, יש לי הסתייגות מכך שהמופע נמנע מכל סוג של נרטיב עלילתי. בשלב מסוים, היה חסר לי סיפור שימלא את המרחב הדמיוני. רציתי שיהיה לכל הפחות פיתוח של יחסים אנושיים בין הפרפורמרים, שאמנם היו ביניהם יחסים פיזיים ולפעמים דיאלוגים תנועתיים, אך אלו לא היו מספיק ברורים כדי לבסס יחסים. בשלב מסוים זה הפך למחסום בפני הזדהות עם השחקנים וקושי לראות בהם גיבורים אנושיים.  חסר לי גם עוד פיתוח של המטאפורה של הכדורים – האם הם מייצגים משהו? בתי הגדולה תהתה אם בכדור הכחול יש אמירה על כדור הארץ ("הכחול הגדול"), ואולי על משבר האקלים, והאופן בו כדור הארץ נפגע מההתנהגות האנושית? אבל הרעיון היפה לא באמת בא לידי ביטוי ביצירה ונשאר כמעין ניחוש תלוש. אין ספק שהיתה זו יצירה מאוד מרשימה מבחינה ויזואלית ואני מלאת הערכה ליכולת הפרפורמרים/יות להחזיק קהל צעיר עם חומרים אבסטרקטיים לאורך שעה, אבל אני חושבת שניתן היה גם לפתח כמה רעיונות פחות מופשטים, ועדיין לשמור על מרחק משמעותי מתיאטרון ילדים קלאסי.

Blue Balls

תיאטרון תמונע

ביצוע: קזויו שיונוירי, דרור ליברמן, גיל צירלין וזיו קוטליצקי

דרמטורגיה, סטיילינג: עידית הרמן

ניהול חזרות: רות ולנסי

מועדים נוספים:

14/3/24 20:00