"נרות יום הולדת": עוגה אחת, חיים שלמים

מאת: אירית ראב

היה זה אחד מימי שישי האחרונים של הקיץ, החום המצמית חולש על הרחובות וכולם-כולן ספונים בבתיהם ותחת מזגניהם, ימים רבים לפני שהשבת השחורה שינתה את עולמנו בבת אחת. מאחורי כל וילון מוגף, עולם ומלואו, שונה להחריד ועם זאת מהדהד בקוים גיאומטריים את העולמות הנמצאים בקומות שמתחת, ובבניין ממול, ומעבר לרחוב. כך, שוחה את דרכי בשרב התל-אביבי המצוי, הגעתי אל היכל הקאמרי הממוזג כדבעי. לאחר שתיית סודה קרה, ומנוחה קלה על אחד מהכיסאות בלובי, הלכתי אל אחד האולמות החמודים של התיאטרון, הקאמרי 2. מצאתי את מקומי די בקלות. מחכה לבאים ולבאות שיקימו אותי וינגחו ברגליי את תיקיהם ז'קטיהם, אלו שהם לקחו בחוכמה רבה כי ממש קר באולם, לטענתם. על הבמה המעוצבת ביפעה רבה, מרהיבה בצבעי כחול וכתום, מחכה לו אי דומסטי, שכולל מטבח, פסנתר ופינת אוכל, ומסביב לו, העולם כולו, ותהום הנשיה.

כך, התחילה אחת ההצגות הטובות ביותר שראיתי השנה בתיאטרון – "נרות יום הולדת". במשך 90 דקות, ההצגה, שנכתבה על ידי המחזאי האמריקאי נח הנדל, ועלתה במקור על במת ברודווי רק בשנה שעברה, מגוללת 90 שנים בחייה של ארנסטין, מגיל 17, עד גיל 107. ארנסטין, צעירה שחיה בעיירה קטנה באמריקה של שנות העשרים, עד לימינו אנו, מנסה למרוד בעולם ובגורל, אבל כרגיל, הגורל לא מתייחס לבקשותיהן של נערות צעירות ורומס אותה בדרכו. כך, ארנסטין מתאהבת במאט, מקימה עמו משפחה, השניים מביאים לעולם שני ילדים, המשפחה הולכת ומסתעפת, עם נכדים ונינים ואהובים, וארנסטין אחת. מדי יום הולדת, ארנסטין מכינה עוגת תפוזים מיוחדת, את אותה עוגה שאמה לימדה אותה כשהיתה צעירה. תוך כדי חייה – חבר הילדות קנת', שגר בשכנות, לא מפסיק לאהוב את ארנסטין, ומחכה בנאמנות טרגית שהיא תאהב אותו בחזרה.

ההצגה בוימה על ידי רוני ברודצקי, שהוציאה תחת ידיה מספר לא מבוטל של יצירות נהדרות. כמו אלו, גם "נרות יום הולדת" היא יצירה אינטימית, לירית ויפה, שמציגה עולם אחד, של בחורה אחת, בבית אחד. מבחינה עלילתית, ההצגה לא מציגה סיפורים שהבמה לא ראתה קודם, אבל היא לא צריכה את זה, מאחר שבזכות שלל האלמנטים בהצגה, ובעיקר המשחק המשובח, הבימוי העדין והתפאורה הנהדרת, היא מצליחה להציג את המוכר, בצורה כל כך יפה ונוגעת.

בין קאסט השחקנים, שהציג תצוגת משחק מצוינת, בולטים במיוחד שלושה שחקנים – אולה שור סלקטר, מיכה סלקטר וכנרת לימוני. אמרתי זאת קודם, אגיד זאת שוב כעת – אולה שור סלקטר היא אחת השחקניות הטובות ביותר בתיאטרון הישראלי כיום, וזו לא הצהרה שאני נוטה לשחרר כלאחר יד. היא מצליחה לגלם את דמותה של ארנסטין באופן אמין ומפעים, בכל הגילים המוצגים על הבמה, גם כשהיא בת 17 וגם כשהיא בת 107, וקפיצות הגיל הנדרשות בשל מאפייני היצירה, ניכרות בצורה טובה ומדויקת במשחקה. מעבר לכך ששור סלקטר משחקת בצורה נפלאה, יש בה את הייחודיות והאיכות הזו שהיא לא צריכה לעשות מחוות עצומות כדי להביע את הכישרון שלה, מספיקה הבעת פנים, מספיק מבט. אחת הסצינות הבועטות ביותר, מתרחשת ממש בתחילת ההצגה, כאשר ארסנטין הצעירה חוטפת מהלומה אדירה, בגיל צעיר מדי. העצב, היגון והתדהמה שלה כלפי המצב, מתבטאים בצורה כל כך מפעימה רק באמצעות עיניה הטובות של שור סלקטר. היא לא צריכה להגיד דבר, העיניים שלה מבטאות זאת היטב. מעבר לכך, לכל 90 הדקות של ההצגה, שור סלקטר לא יורדת מהבמה אפילו פעם אחת, דבר מדהים מקצועית, ומדויק בדיונית, שכן, בסופו של דבר, ארנסטין לא ירדה מגלגל החיים שלה, עד לגיל המופלג בו מתה.

קנת', חבר הילדות של ארנסטין, מגולם בדאבל קאסט – על ידי ישי גולן ומיכה סלקטר. בהצגה שראיתי, מיכה גילם אותו, והצליח להכניס כל כך הרבה איכויות סלקטריות בדמות הזו. מעבר לגמלוניות ולטרגיות המוטמעות בדמות, סלקטר הופך את אהבתו של קנת' לארנסטין, לכדי מאפיין דמותי בפני עצמו, המתבטא בכל רפליקה ובכל פעולה שהוא עושה. מעבר לכך, עצם כך שארנסטין וקנת' מגולמים על ידי זוג בחיים האמיתיים, מצליח להכניס את האיכויות הזוגיות של השניים לתוך העולם הבדיוני. כך, הנינוחות והאהבה האמיתית של מיכה ואולה, מקבלת ביטוי בסיפור של ארנסטין וקנת', ומעצימה אותו פי כמה וכמה.

לצד שני אלו, יש לשבח גם את כנרת לימוני, שגילמה בהצגה מספר דמויות, ביניהן אמה של ארנסטין, ג'ואן, בת הזוג של בילי, בנם של ארנסטין ומאט, וגם את הנכדה, בתו של בילי. מבין אלו, שהיו טובות בפני עצמן, זו של ג'ואן היא המצוינת, ונדרשת להיכנס לפנתיאון. הקול הצפצפני והחמוד, (שנשאר אצלי הרבה זמן אחרי שההצגה הסתיימה), הנוירוטיות, הבגדים המוזרים, והאהבה הגדולה שלה לבילי, ולאחר מכן לארנסטין ולמשפחתו, לימוני יצקה לכדי דמות נהדרת, שעל אף המוזרויות שלה, היא נחרטת בלב.

הבימוי הטוב והמשחק המשובח, זוכים להעצמה בזכות התפאורה הנהדרת של שני טור, שיצרה את אי המטבח ופינת האוכל של הבית, על גבי במה מסתובבת, אשר כמו מעגל החיים, הסתובבה וסימלה את חלוף השנים. כמו סיבוב הבמה, כך העלילה, ותתי-העלילות, מתנהלות בצורה סיבובית, סביב המטבח, סביב ארנסטין. לטענת הוגות פמיניסטיות רבות, אלמנט זה, התנועה הסיבובית, מאפיינת מאוד יצירות העוסקות בנושאים נשיים, ומתמקדות בנשים. זאת, בניגוד להצגות שעוסקות בגברים וגבריות, שעד לסוף התשעים של המאה הקודמת, נהגו להתאפיין בתנועה גיאומטרית, של קווים אנכיים ואופקיים.

כך, בקטנות, ברודצקי מציגה את כוחן של הנשים, באופן בלתי מופגן. למשל, כאשר, הנכדה, שהפכה לאישה בוגרת, מצליחה לתלות את השלט למסיבת היום הולדת של ארנסטין, זה שאביה לא הצליח לתלות, וזה שסבה לא הצליח לתלות. לא סתם, מרבית צוות ההצגה מאחורי הקלעים הוא נשים, החל בבמאית, דרך מעצבת התפאורה והתלבושות, וכלה במעצבת התנועה.

ייחודיות נהדרת של ההצגה היא שלמרות שהיא מציגה 90 שנים, במשך 90 הדקות של ההצגה עצמה, נאפית עוגה אמיתית, עם חומרים אמיתיים. הדיסוננס הזה, מרתק ומעורר את חושי הקהל, במובן הכי מילולי של המילה. שכן, מלבד צפייה ושמיעה של הכנת העוגה בפועל, לקראת סוף ההצגה ריחה מתפשט ברחבי האולם, וגורם לבלוטות הרוק להתחיל לפעול. היועץ הקולינרי של ההצגה, עומר בולנז'ר כהן, שהיה גם עוזר הבמאית, תיעל את ניסיונו כאופה וקונדיטור בכדי ליצור עוגה שתדרוש הכנה מהירה וקלה לתפעול (אגב, זכיתי לטעום את העוגה הזו, ומעבר לזה שהיא נטולת גלוטן, היא טעימה מאוד והתפוזים שבה מעצימים את הטעם, אך לא גונבים את ההצגה).

למרות שלא מוצגים על הבמה סיפורים חדשים, וסיפוריהן של הדמויות מהדהדים היטב סיפורים שרבים מהצופים יכולים להכיר בחייהם שלהם, דווקא זה מה שלוחץ על הנקודות הרגישות בנפש הצופים. באופן קתרטי ומבורך, פעמים רבות במהלך ההצגה, ניתן לשמוע בכל רחבי האולם, משיכת אפים, שמעידה על דמעות שירדו באופן בלתי נשלט. ואכן, לא מפסיקים לבכות בהצגה הזו, בקטע טוב. אודה, שגם אני, בכיתי לא מעט בהצגה הזו. על אף אהבתי הרבה לבמה ולתיאטרון, אין הרבה יצירות שמצליחות לגרום לי לבכות בפרהסיה, ועם זאת, ההצגה הזו הצליחה לפרוט לי על המיתר הזה, מספר רב של פעמים. העובדה שכל אחד מהצופים יכול לראות בהצגה הזו את עצמו, מתכתב היטב גם עם דמות בולטת בהצגה, דג הזהב שניתן לארסנטין על ידי קנת', ויורשיו הממשיכים את דרכו לאורך 90 השנים לאחר מכן. שמו של דג הזהב הוא אטמן (Atman), שם הלקוח מסנסקריט, שמסמל את החלקיק האלוהי שגלום בכל אחד מאיתנו, לפי דבריו של קנת'. בדומה, גם ההצגה חושפת ומהדהדת את הסיפורים של כל אחת מהדמויות על הבמה, ושל כל אחד מהצופים, וכל אחד רואה אותה מנקודת המבט שלו. כך, אותו סיפור, נצפה דרך אינספור פריזמות, שוב ושוב ושוב, אך באופן שונה לחלוטין. וזה, כוחה של הבמה.

"נרות יום הולדת"

תיאטרון הקאמרי

מחזה: נח הנדל

תרגום: אלי ביז'אווי

בימוי: רוני ברודצקי

שחקנים: אולה שור סלקטר, מיכה סלקטר/ישי גולן, ערן מור, כינרת לימוני, נעמה שטרית, אלון סנדלר.

תפאורה: שני טור

תלבושות: שירה וייז

מוסיקה: מאיה בלזיצמן

תאורה: קרן גרנק

תנועה: שרון גל

עוזר במאית: עומר בולנז'ר כהן

מועדים נוספים:

4/1/24              19:00

5/1/24              12:00

6/1/24              17:30