היי שלום, מורדת נפלאה

טור פרידה מהמחזאית והבמאית עדנה מזי"א

מאת: דנה שוכמכר

"חיים ומתים, זאת הרוטינה", אמרה המחזאית ענת גוב זכרה לברכה, לעדנה מזי"א שהלכה השבוע לעולמה. מזי"א בחרה לאמץ את המשפט ולא לפחד להסתכל למציאות ישר בעיניים. היא חלמה להיות שחקנית אבל הפכה להיות אחת המחזאיות המשפיעות ביותר בתיאטרון הישראלי של היום. אודישן מתסכל אצל דן בן אמוץ ואחר כך פגישה עם במאי הקולנוע הצעיר עמוס גוטמן, הביאו אותה לחשב מסלול מחדש ולכתוב על המציאות כפי שחוותה אותה – ראיית מבט של אישה בעולם של גברים. "וינה על הים" ו-"משחקים בחצר האחורית", שהוצגו בתיאטרון חיפה סימנו אותה בתור הקול החדש – אישה שקוראת תיגר על המציאות הקיימת ובאמצעות התיאטרון בוחרת לספר את הסיפור מנקודת מבטה.

במהלך הכתיבה של המחזה "משחקים בחצר האחורית" העוסק בפרשת האונס בקיבוץ שמרת, מזי"א התעקשה לשבת באולם בית המשפט ולהאזין לגזר הדין של הבחורים הנאשמים באונס, ולכתוב מחזה אשר יש בו כפל משמעות – הגברים הנאשמים באונס הצעירה מגלמים גם את התובעים בבית המשפט. כך, שירטטה את מורכבות הפרשה, והמחזה הפך לאחד מהמחזות המצליחים ביותר, והוצג גם ברחבי העולם.

בשנים עברו, בעולם התיאטרון הנחשב גברי במיוחד, הייתה מזי"א אישה בין גברים שהצליחה להבין את נפש הצופה ולא חשה צורך להתנצל על כך. המחזות שכתבה הפכו שלאגרים בתיאטראות השונים ונדמה שידעה להגיע לנימי נפשם של הצופים באמצעות המילים ולגרום להם להגיע שוב ושוב אל התיאטרון, ולחזות בקסם הזה.  

שיתוף הפעולה ההדוק בינה ובין עמרי ניצן, זכרו לברכה, בתיאטרון הקאמרי, אפשר לה לגעת בסיפור המשפחתי שלה ולכתוב בין היתר מחזה על אודות הוריה – "המורדים". המחזה מספר את סיפורם של שלושה דורות במשפחה ישראלית, בה כל אחד מורד בתחום אחר ובתקופה אחרת. הראשונה בלח"י בשנות ה-50, השנייה בתנועת שמאל קיצונית בשנות ה-60 ושלישי, במרד א- פוליטי בשנות ה-90. 25 שנים אחר כך, פרסמנו ב"מרתה יודעת" סדרת כתבות לרגל ההצגה, במסגרתה ראיינתי חלק מהשחקנים הראשיים, וכמובן, את מזי"א עצמה. התכתבנו במסגרת תיאום הראיון:

אני: "שלום עדנה מזי"א , נתראה ונעשן סיגריה. אני שולחת לך עכשיו את הקעקוע החדש שלי – המורדים בקאמרי. עברתי מסע משמעותי עם המחזה הזה.

היא: "לא מאמינה לך, וואו. טוב נדבר ותספרי הכל."

אני: בטח, אספר לך. נשתמע ביום שלישי בבוקר."

כמה שמחתי לסגור איתך מעגל ולשוחח איתך על ההצגה הזו. היתה זו שיחה בין שתי מורדות, כל אחת בדרכה שלה. המחזה הזה פתח עבורי את הדלת לעולם התקשורת ועולם ביקורת התיאטרון. השיחה שלנו הייתה מרגשת לא רק בגלל ציון 25 השנים להצגה, אלא כי יש משהו מרגש בסגירת מעגל – חוויה עוצמתית שקשה להסביר במילים.

תודה שהיית שם עבורי וכתבת את ההוויה של האנשים המורדים, כל אחד בדרכו שלו, כל אחת בדרכה שלה. תודה על הטקסט הנפלא הזה שאפשר לי ללכת בראש מורם ולשאת את דגל המורדת בשמחה.

עכשיו, אני נושאת את המילים שלך לנצח.