מאת: נועה בר-ניר
הנה סיטואציה שרבות מכירות: אתן עומדות עם חברות מחוץ למועדון או בר וממתינות לחברה נוספת, זאת שתמיד מאחרת או מתעכבת. אתן מתוסכלות אבל לא מתרגשות יותר מדי. בין אם תמשיכו להתייבש בחוץ ובין אם תתפסו מקום בפנים ותנזפו בה אחר-כך – אותה חברה בסוף תופיע, כמו שקרה במאה אחוז מהפעמים הקודמות. ועדיין אתן מזהות את התחושה שמתגנבת, שאולי הפעם משהו קרה. לא משנה עד כמה השעה מוקדמת ועד כמה במרכז העיר אתן נמצאות – והרי גם ככה אתן בטח סתם מגזימות, נו, בנות – הנשימה שלכן לא תהיה אותו הדבר עד שאותה חברה תופיע ותשים קץ לדרמה.
עכשיו, אם אתן נשים לבנות, דמיינו שוב ותשנו את צבע עורכן. תגבירו את אותה עוררות תמידית שיש לנו, הנשים, ותעמיקו אותה בתחושות, במטענים ובתודעה של אישה מהקהילה האתיופית, שמאבקה למען תחושת ביטחון במרחב הציבורי הנו כפול.
זה הטון שפותח את ההצגה "איפה את?", שכתבה וביימה חווה טיזזו ומשחקות בה אמרש סינקה, טובית סמאי ומורן אלפה. בסצנה הפותחת, אנו פוגשות את סיגל ואסתי (סינקה וסמאי), שתי חברות שיצאו לחגוג את יום הולדתה ה-35 של סיגל, וממתינות מחוץ למועדון לחברתן השלישית תמר (אלפה). כבר מהדיאלוג של השתיים עולה כי החברות מרובת השנים טומנת בחובה לא מעט מתחים וניואנסים, שיכולים לספק הסברים שונים לאיחור של תמר. אך החשד שמשהו אחר קרה הוא כמו זרע שנטמן בתחילת ההצגה, וילך ויתפתח עמה. מכאן, ההצגה מתנהלת כמעין רטרוספקטיבה לחברות של השלוש – במקביל לסצנת ההמתנה אנו חוזרות אחורה למפגשים מכוננים בחייהן, נחשפות לדינמיקה ביניהן ומצטרפות לניסיון לפענח את היעלמותה של תמר.
"פיתרון התעלומה" של ההצגה – אם נקרא לזה כך – אינה העיקר. פרטים הנוגעים לחייה, וכן רמזים בימתיים כמו מלבושיה השחורים (כולל שמלת כלולות שחורה), העומדים בניגוד בולט לצבעוניות של סיגל ואסתי, מצביעים על הסוף הידוע מראש. המתח שמחזיק את ההצגה הוא דקויות הדינמיקה בין החברות, והאופן שבו סוגיות של מגדר וצבע מחלחלות לתוך היחסים ומעצבות אותם. הדמויות מאופיינות כך שכל אחת 'מייצגת' קול או עמדה אחרת בשיח, וגם אלו מתערערים לנוכח המציאות. תמר היא אקטיביסטית בהפגנות הקהילה האתיופית, ודעותיה הנחרצות מרתיעות לא פעם את חברותיה, ובמיוחד את סיגל. סיגל היא שחקנית הנשואה לאדם לבן, ובאחת האפיזודות אנו פוגשות אותן לאחר הופעה ראשונה שלה בתיאטרון נחשב. אסתי, שנמצאת לרוב בתווך בין השתיים, שמחה עבור סיגל, אך תמר מתקשה לפרגן לחברתה כיוון שבעיניה היא עלה תאנה בתיאטרון של לבנים.
לאורך כל ההצגה, תמר היא מי שמפרשת את המציאות באופן פוליטי, בעוד שסיגל ואסתי מייצגות את אלו שמבקשות להשתחרר מכבלי ההגדרות ולצאת מעמדת הקורבן. אך הקונפליקטים סביב שאלת הזהות והשייכות לא חס גם עליהן. אסתי, שעבודתה בהייטק מסמלת שבירה של תקרת זכוכית פרטית, מתפתלת בכל פעם שהבנות מהללות את האקס האתיופי שלה, ומסתירה שהיא יוצאת עם בחור לבן שחשב בהתחלה שהיא המנקה. בזוגיות המושלמת-לכאורה של סיגל מתגלים סדקים הנובעים מפערי הצבע והמוצא שלה ושל בעלה. וגם תמר האידיאליסטית מוצאת את עצמה נישאת לאדם לבן, שעל פניו מצטייר כאדם רגיש ו'ער' (במובן של המושג האמריקאי woke) אך שואב אותה למערכת יחסים שתוביל לסיום הדטרמיניסטי של סיפורה.
לצד הטון הדרמטי הפוליטי, "איפה את?" היא גם הצגה מהנה וקולחת שחוגגת את ההוויה הנשית על כל גווניה ועיסוקיה: אחווה, הומור, תמיכה, רכילות, זוגיות, שיער (נושא השיער מגיע לשיאו ברגע אותנטי ונוגע ללב של חשיפה), מסיבות וגברים. התפאורה מבוססת על שימוש מוכר ומעט נדוש בקוביות תיאטרון, שמאפשרות להחליף לוקיישנים במהירות. אך הקוביות האלו מקבלות טוויסט מעניין, שחבל שלא היה עוד ממנו – מתוך חריצים בקוביות בקעו אורות ניאון צבעוניים שהשרו אווירה של מסיבה ונעורים. באופן כללי, למרות המינימליזם והקומפקטיות של הבמה, היו בה נגיעות יפות ומרעננות של אסתטיקת מסיבה, כמו צבעים, אורות בוהקים וחומריות פלסטיקית.
מבחינת הבימוי והמשחק, נעשתה עבודה יפה להנחיית השחקניות ויצירת דינמיקה טבעית וזורמת בין השלוש. ישנם לא מעט מעברים בימתיים בין ההווה לעבר, ואפילו שהם לא רק פונקציונליים ומכילים פעולות ודימויים, יש בהפרדה הזאת משהו מלאכותי שלא מתפתח. המוזיקה במעברים נקטעה לא פעם באופן גס למדי, שהוסיף על התחושה של חוסר הקפדה בתפרים הקטנים. הגם שמדובר ביצירה עצמאית, ייתכן שהיה אפשר לבחון פתרונות יצירתיים של זליגה וסנכרון, שהיו מחמיאים גם למבנה המחזה.
בסופו של דבר, ההצגה "איפה את?" מצליחה במהותה לייצר דיון מורכב, עדכני וחדשני בנושאים של מגדר וצבע. כמו שקורה לאותן חברות, גם אני כמבקרת לא יכולה להפריד לגמרי בין האישי לפוליטי כשאני כותבת מתוך חווית הצפייה שלי כאישה לבנה. בזמן ההצגה מצאתי את עצמי מנסה באמת להקשיב לדמויות ולבחון את עמדותיהן, אבל לא פחות חשוב מכך – לחפש את עצמי ביניהן, כשונה וכשווה, ולהתמסר למורכבות שאולי נראית בלתי פתורה, אך מסופרת נהדר דרך דרמה אנושית.
איפה את?
תיאטרון הבית
כתיבה ובימוי: חווה טיזזו
משחק: אמרש חלי סינקה, טובית אדיס סמאי, מורן אלפא
ע. במאית: אורלי טבג'ה
דרמטורגיה: דניאל כהן לוי
תפאורה ותאורה: נעה אלרן
תלבושות: ליאת בן שושן
מוסיקה: גל לב
הפקה: ג'נט בלאי
מועדים נוספים:
14/5/23 20:30
מרתה יודעת 