"ניים דרופ: הקאמרי": חוקים אחרים, אנרגיה אחרת, ותיאטרון חי במלוא מובן המילה

מאת: איתמר מועלם

תיאטרון, לעומת קולנוע, מתרחש בזמן אמיתי מול הקהל שצופה בו. לא בכאילו, לא בזיוף, לא הקרנה, לא שחזור, אלא מציאות, אמת. לפחות זו השאיפה. פעמים רבות בתיאטרון הרפרטוארי, ההצגה יכולה להיות מאוד טובה ומבדרת, אך עדיין יש בה משהו שעובר יותר כסרט מאשר כהצגה. כל ערב, השחקנים אומרים את אותו טקסט באותה אינטונציה, כשהם עומדים באותו מקום ועושים את אותה פעולה.

"ניימ דרופ: הקאמרי" היא כביכול הצגה רפרטוארית, אבל היא גם הכי לא. ההצגה מקורה בפרינג', תחילה כתרגיל בבית הספר למשחק "ניסן נתיב" תל אביב, ואז כהצגה בתיאטרון הבית (ששוכן גם הוא במשכן של ניסן נתיב). לפני כחצי שנה אימץ תיאטרון הקאמרי את ההצגה והפך אותה למה שהיא מעולם לא תוכננה להיות: ממסדית. העבודה של ג'ייסון דנינו הולט, יוצר המופע, נגד הגדרה זו בהחלט ניכרת. כבר מחוץ לאולם, כשממתינים לכניסת קהל, הצופים שומעים את מוסיקת הטכנו החזקה ורואה את אורות הניאון המאירים בחוזקה. בכניסה, דנינו הולט מסביר לכל קבוצת צופים את חוקי המועדון, ובכך מפריד את עולם הרפרטואר מהעולם שבפנים. החוקים הם אחרים, האנרגיה היא אחרת, התיאטרון הוא אחר. פורץ קדימה וחי ומשתנה בכל ערב לפי השחקנים ולפי איך שהקהל מגיב.

"ניים דרופ: הקאמרי" | צילום: ישעיה פיינברג

בבסיסה, היצירה מספרת על הקשר בין המוסיקה שמלווה את חייו של אדם לבין, ובכן, חייו. בכך, היא מוכרחה להיות חד פעמית, כי הסיפור והדרך לספר אותו מתווכים על ידי השחקנים ומושפעים מהמציאות שסביבם. התחושה הזו היא מדהימה והיא משהו שנדיר למצוא בתיאטרון, שמבוצע בצורה כל כך כנה וייחודית, ובעיקר – לא מעייפת.  לעיתים, יש משהו מעייף בסיפורים אישיים בתיאטרון שעלולים להיחוות כקורבניים או נרקיסיסטיים. אבל היוצר ושחקני "ניים דרופ: הקאמרי" הצליחו להתחמק מכל מוקש בדרכם וליצור יצירה באמת מעניינת וסוחפת, ומעל הכול, אנרגטית.

צילום: ישעיה פיינברג

והכי אנרגטית מכולם – מיה לנדסמן. לנדסמן מבלה את כל כניסת הקהל וחלק נרחב מההצגה עצמה במונולוג מטורף שהוא ככל הנראה חצי מאולתר (למרות שיכול להיות שלא), תוך כדי שהיא זזה ורוקדת כמו מטורפת. גם כשהיא מורידה את השכבות של הטירוף ופשוט מדברת ומספרת את הסיפור שלה, זה אמיתי לגמרי. גם דנינו הולט נמצא על הבמה ומספר את סיפורו, אך גם ברור שהוא יוצר המופע. אין התעלמות מכלום, הכול בחוץ, הכול פתוח. מדי פעם הוא שואל את השחקנים האחרים שאלות, חצי בתפקיד הבמאי חצי בתפקיד שחקן, ולמרות שהוא כנראה שאל את השאלות האלו עשרות פעמים, התחושה היא שהוא באמת שואל, שהוא באמת מתעניין. וזה מרשים.

צילום: ישעיה פיינברג

גם יעל מור, הילה גלוסקינוס וגיל שחר נהדרים בתפקיד שלהם כעצמם – כל אחד עם תפקיד ייחודי ומובהק על הבמה. השחקן היחיד שפחות צלח את הכנות הזו הוא אלון סנדלר, שלעיתים הפגין משחק "משחקי" מדי כשהוא סיפר את סיפורו. אבל גם זה עובד ומתחבר היטב עם דרך התצוגה שלו כשחקן ויוצר, שהקאמרי זה הבית השני שלו.

המגרעה הכי גדולה של ההצגה היא שהיא פשוט לא מצחיקה מספיק. היא מנסה, ויש רגעים שהשחקנים אכן קורעים, אבל סך הכול הבדיחות לא מתרוממות. ויותר גרוע מזה שהיא לא מספיק מצחיקה – היא לא מצחיקה כמו שהיא חושבת שהיא. בהצגה שהכול בה כל כך מודע ושיש תחושה שאף אלמנט לא חומק מעיניהם של השחקנים-יוצרים, יש תחושה מוזרה כשהם מספרים משהו שבבירור אמור להצחיק, אבל הקהל לא צוחק, ואין שום התייחסות לזה.

אבל אם נשים את הנ"ל בצד, סך הכול "ניימ דרופ: הקאמרי" היא בין היצירות המוצלחות, הצעירות, והאנרגטיות ביותר שאפשר לראות היום, והיא רק עוד דוגמה לרפרטואר העכשווי והמגוון שתיאטרון הקאמרי בונה לעצמו. ולכו תדעו, אולי אתם תראו הצגה שונה לחלוטין ממה שאני ראיתי. וזה כל היופי.

"ניימ דרופ: הקאמרי"

תיאטרון הקאמרי

יוצר: ג'ייסון דנינו הולט

פרפורמרים יוצרים: מיה לנדסמן, אלון סנדלר, ג'ייסון דנינו הולט, יעל מור, הילה גלוסקינוס, גיל שחר

דרמטורגיה: נטלי צוקרמן

חלל: אורי זמיר

אור ואובייקטים: יאיר ורדי

מפיק בפועל: אורי פנדריך

חברי קאסט מקורי: שחר נץ, מיכאלה אלקין, אשר רט, אורי שפיר, אדו טורול

מפיק: עומר אלשייך

מועדים נוספים:

24.5.2023 21:30

26.5.2023 21:30

27.5.2023 21:30

15.6.2023 22:00

16.6.2023 22:00

18.6.2023 21:00


לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת

יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.

כתיבת תגובה

search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close