מאת: שחר ברקוביץ'
שני גברים עומדים זה מול זה, על שרפרפים קטנים, כמעט ונופלים. הם לא מורידים את העיניים זה מזה, תוך שכל אחד פושט את בגדיו, חולצה, מכנסיים, נעל ועוד נעל, בגמלוניות פיוטית. הם נכנסים למיטה יחד, בפעם הראשונה, אבל רגע לפני, אחד מהם מקפל את הבגדים שפשטו, מניח על המיטה בערמה מסודרת.
רועי ויובל הולכים לישון באותה מיטה, מתחבקים בכפית, משנים תנוחה ואז רועי מוציא רגל מהשמיכה. לפתע יובל קם וצורח בבעתה. ממש מתוך השינה. רועי שואל: "מה חלמת?" יובל עונה: "אני מנסה לעשות דברים ולא מצליח".
סצינה קצרה-ארוכה זו לקוחה מהיצירה "בוקר טוב קיפוד", שעולה בימים אלו בתיאטרון תמונע. ההצגה, פרי יצירתו של רועי יוסף, מביאה לבמה מערכת יחסים מתגלגלת, מהדייט ה'קרינג'י' הראשון של רועי ויובל, מלא התרגשות ומבוכה בו בקבוק היין האדום לא מצליח להיפתח, ועד… עד שדי בכך.
רועי יוסף עוסק בחומרים אותנטיים מחייו, (כך גם ביצירה אחרת שלו, שיצר בשיתוף עם נעה נשיא, "פרט לכך, לא אירע דבר", שזכתה במחזה השנה בטקס קיפוד הזהב לשנת 2022). החיטוט בחומרים האישיים מוביל לחשיפה מאוד גדולה, אך יוסף שוזר יחד מילים ומעשים לכדי שרשרת יפה של מערכת יחסים זוגית בין בחור לבחור. בני הזוג מגולמים ברגישות על ידי שחף ברגר וטל וניג, שחף מגלם את רועי עצמו, השמות האמיתיים אמנם נשארים על הבמה, אבל פרטי הסיפור שונו.
היצירה מתחילה בשפה פואטית ובעברית צחה, וממשיכה להפליג לשפה הזוגית האינטימית שמתגבשת בין השניים. מהרגע הראשון, בפרולוג, נעשה מעין תיאום ציפיות עם הקהל. כל אחד מהשחקנים שובר את הקיר הרביעי עם פרט מאוד פשוט ומאוד חשוב על הדמות אותה הוא מגלם – רועי "לא זוכר את המילים" ויובל "אלרגי לבוטנים והכי לקשיו". כך אנחנו מתחברים לדמויות על הבמה, מישירים אליהם מבט. הקהל זוכה להציץ למיטה למערכת יחסים בהתהוות בין רועי (הקיפוד) ליובל (הברווז).
במהלך ההצגה, הם מתקשרים בהרחקה, מדברים דרך חיות (הברוז: גא גא גא). כצופה הרגשתי שותפה ולמדתי להכיר אותם תוך כדי שהם למדו אחד את השני, והגיעו להיכרות עמוקה של זה עם הפצעים של זה. השחקנים מספרים בגופם סיפור מאוד מוכר, מאוד מחבר, כל אחד יכול לראות עצמו, עם הרגישות שלו בסיפור המעורר הזדהות ואמפתיה. האותנטיות המביעה אוניברסליות באופן אישי וכל כך ספציפי, מהווה בתור הייחוד של היצירה.
בפני עצמה, היצירה בנויה מרצף של סצינות מקוטעות, בחלקן סוריאליסטיות. דבר שמהדהד את מאפייני דמותו של רועי, ש'לא זוכר', חווה התקפים דיסוציאטיביים, ששולחים אותו למחוזות הניתוק והשכחה. גם אני חשתי את הנתקים במהלך הצפייה, ואף בזמן שישבתי וכתבתי על המחזה המיוחד הזה. ועם זאת, הניתוק הזה לא חיבל ביצירה, אלא העשיר אותה.
הסצינות המקוטעות מתחלפות על ידי מעברים אמנותיים, חלקם גאוניים. כמו קסם יובל שולף קערת קורנפלקס מתחת למיטה והשניים לועסים את הדגנים עם החלב. שתיקה. קולות לעיסה. שיריו של האמן Moses Sumney שולחים אותנו להפליג במחשבות. התאורה שעיצב רותם אלרואי גם היא מכניסה אותנו לאווירה האינטימית ומובילה את הסיפור דרך המיזנסצנות. בהצגה לא מפחדים משתיקות.
הפואטיקה ביצירה, ניכרת לא רק בטקסט ובמשחק, אלא גם בעיצוב התפאורה. הבמה מוקפת בוילון שחור שקוף, מיטה מוגבהת במרכזה, ולצדה שני שרפרפים, עליהם הזוג פשט את הבגדים. הכל נעשה באסתטיות. נעליים מסודרות באלכסון ודייקנות אובססיבית. אביזרים שניכר כי נבחרו בתשומת לב ובקפידה, בובות, מסיכה, כל זאת יחד עם אסתטיקה של מילים, מיזנסצנות וזוגיות ההולכת ונבנית. ניכר כי ההצגה יושבת על עולם רגשי עמוק ושברירי. הבמאי והשחקנים שמים את הלב העדין שלהם על מגש, נעים בצורה טבעית וגמלונית.
מהעולה ביצירה, ומשמה החמוד, לא יכולתי שלא להיזכר במשל הקיפודים של הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאואר: הקיפודים הצטופפו יחד מרוב קור ביום חורף סגרירי. ככל שהצטופפו נהיה יותר חם אך יותר כואב, כי הקוצים שלהם דקרו ופצעו אלה את אלה. אז התרחקו הקיפודים אחד מהשני ושוב קפאו מקור, רעדו בודדים בסכנת מוות. אט אט התקרבו שוב הקיפודים והבינו בחוכמתם, שדוקר להתקרב.
עלה בראשי גם סרט הקאלט משנות האלפיים '50 דייטים ראשונים'. מי שצפה בוודאי זוכר את הסבלנות הנדרשת (לאדם סנדלר) להיות בזוגיות עם זו שנעלם לה כל יום הזיכרון ברגע שהיא הולכת לישון (דרו ברימור). אולם "בוקר טוב קיפוד" הנה הצגה עדינה וממש לא אמריקאית במובן של ה'שואו אוף' זה 'שואו' של היום יום, לפרטיו הקטנים.
בשורה התחתונה, מדובר ביצירה נוגה, הומוריסטית, הדוקרת בעדינות בלב, ותוך כדי פואטית עד הפרטים הקטנים. הצפייה בה תשלח כל אחד ואחת למחוזות הלב והרגש, ותאפשר להתבונן באמפתיה בחיים, על הבמה ובעולם האמיתי.
בוקר טוב קיפוד
תיאטרון תמונע
יצירה מאת: רועי יוסף
שחקנים: שחף ברגר וטל וניג
דרמטורגיה: מעין אבן
עיצוב פסקול: רוי סער
עיצוב תאורה: רותם אלרואי
עוזרת במאי: מעיין אליה קמל
ניהול הצגה: צליל צביאל ונמרוד עציון
ליווי אמנותי: להב תימור והדר גלרון
צילום: יואב בבלי ודניאל מלמן
גרפיקה: שי הברי
מועדים נוספים:
29/4/23 20:00
30/4/23 20:00
מרתה יודעת 