מאת: נועה בר-ניר
בעמוד ההצגה של "שתי חברות וסוס אחד" באתר של צוותא, מתחת לשמה המתנוסס באותיות הגדולות, מופיעה שורת המשנה: "דרמה אנושית המפגישה בין עולמות". משפט זה הוא מעין פרמיס מקוצר-עד-מאוד, שמטרתו לזקק את מהות היצירה למילים פשוטות וגדולות שיביאו קהל. במבט ראשון קל להתעלם מן המשפט, שיכול להיתפס כסלוגן פרסומת תבניתי ומהונדס. אפשר להאשים בכך את התיאטרון המסחרי, שמומחיותו בהנדסת תיאטרון ובהפיכתו למוצר שאפשר לשכפל, קורצת מדי פעם לפרינג', שזקוק לקסמי השיווק הללו אפילו יותר. אחרת איך אפשר להסביר שההצגה "שתי חברות וסוס אחד" של קבוצת אורתו-דה לא זוכה ליותר תהודה. ולא מפני שהיא מסוג הפרינג' הקומפקטי שעולה בצוותא 2; אלא כי במקרה שלה, אין שום מידה של הפרזה בהגדרה "דרמה אנושית" – שזה, לטעמי, הז'אנר שצריך להמציא כדי לקלוע בתיאור ההצגה הנפלאה והמרגשת הזאת.
האנושיות של "שתי וחברות וסוס אחד" זורמת ב-DNA של ההצגה, החל בעולם הסיפור, דרך הדמויות שבמרכזו וכלה בטיפול של השחקניות והיוצרות. את ההצגה מחזיקות על גבן שתי שחקניות, עדי זורע וטלי בן יוסף, שלא מאבדות לרגע את חיוניותן ומסירותן לדמויות שהן מגלמות. זורע היא נינה ובן יוסף היא מלי, שתי נשים שבילדותן בשכונת עמידר ברמת גן היו בלתי נפרדות, עד שהחיים נשאו אותן לכיוונים שונים. מלי, הנועזת והחצופה מבין השתיים, חזרה בתשובה ומתחילה להתפרסם כאישיות בתחום; ואילו נינה האופטימית המירה את חלומותיה במשרה בטוחה בעירייה, והיא כעת אלמנה עם שני ילדים כפויי טובה ואם על ערש דוויי. כשבנה של נינה מתחזק למורת רוחה של אמו, ויוצר קשר עם מלי, מבלי לדעת על עברן, השתיים עומדות בפני מפגש שיסגור את קצוות העבר ויביא לפיוס והשלמה.
ההצגה נעה על שני צירי זמן מקבילים. אל עלילת ההווה הליניארית פורצות אפיזודות מפתח מן העבר, שמשלימות את חלקי העלילה ומסייעות לבנות את המתח הדרמטי לקראת המפגש. השחקניות צולחות את המעברים החדים בין הגרסה הצעירה והבוגרת של דמויותיהן, עזות אופי ומלאות רגש כילדות, ועייפות ולמודות ניסיון כבוגרות. עם זאת הן לא מאבדות את האפיון הייחודי והניואנסים של כל אחת, ומצליחות ליצור גלגול אמין ואירוני של הדמויות שמכיל בתוכו את השנים האבודות שנעדרות מן הבמה.
הרבה זמן לא נתקלתי במחזה מקורי שבנוי כל-כך טוב מבחינה דרמטית. הדמויות משורטטות היטב, המבנה האפיזודיאלי שומר על דחיסות עלילתית, ואף סצנה לא נושאת טקסט או מידע עודף. גם גרעין הסיפור על התבגרות-שוליים בנוף הישראלי, מתפקד כבסיס חזק ומובן, אך לא נופל לקלישאות. אילנית דדו-לנסקי (בליווי במאית ההצגה יפעת זנדני-צפריר) כתבה את המחזה בשפה צלולה ואמינה, ובראה עולם בפירוט עשיר שמעניק לו עומק ומשקל. הדמויות פועלות כביכול בתוך דרמה ריאליסטית, אלא שבזכות המבנה האפיזודיאלי וציר הילדות הפנטסטי, הן זוכות להתרומם מעל הברוטליות של החיים, ולמלא את סיפורן בחמלה ובקסם.
דבר נוסף שהופך את ההצגה בעיניי למסקרנת וראויה, הוא הצבת החברות הנשית במרכז. כבר במהלך הצפייה שמחתי שיש כאן מעין תשובה תיאטרלית מקומית לסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה, שכתבה את סדרת "הרומנים הנפוליטניים" ("החברה הגאונה") שקשה להפריז בחשיבותם. אמנם במקום נאפולי אנחנו ברמת גן, ובמקום קללות באיטלקית יש לנו שיח ישראלי מחוצף, אבל שתי היצירות מציעות, כל אחת בדרכה, הבחנות מעוררות הזדהות על המאבקים והמתחים המתחוללים בנבכי החברות הנשית: בין הזדקקות לאינדיבידואליות, בין הערצה לקנאה, בין יצר הכוח והשליטה לכמיהה לאהבה וקבלה.
ייתכן וזהו עולם האסוציאציות האישי שלי שהשתולל כך, אך בעיניי זה רק מעיד על כוחה של ההצגה, שלמרות אמצעיה הפשוטים ומגבלות הז'אנר, זורקת כל צופה לעולמו שלו. עם זאת, ישנם אלמנטים בהצגה שאינם מהודקים כמו המחזה עצמו. התפאורה הורסטילית למשל, שהשחקניות מניעות על גלגלים ומרכיבות מחדש לפני כל סצנה, נראית בלתי יציבה באופן שמסיח את הדעת. הבחירות המוזיקליות נועדו לעטוף את ההתרחשות באווירה פנטסטית של ילדות אך נשארות בגוון אחיד לאורך כל ההצגה, מגבירות את הקיטש ברגעים דרמטיים ולא מעניקות מספיק קונטרה.
אך אלו לא גורעים מהרגישות שעולה מהיצירה, ומהמסירות הניכרת של כל הנוגעות בדבר. כסיפור, המחזה יכול היה בקלות להפוך לסדרת דרמה ריאליסטית מרובת כוכבים בכאן 11, ולזכות לחשיפה גדולה בהרבה מאשר בין ארבעת הקירות של צוותא 2. אבל היוצרות בחרו לספר לנו את הסיפור של מלי ונינה באמצעות התיאטרון, והן מצדיקות את הבחירה הזאת לכל אורך הדרך. באמצעות טקסט מהודק, משחק מסור ובימוי רגיש, ההצגה "שתי חברות וסוס אחד" תעביר אתכם בשעה ועשר דקות חיים שלמים.
שתי חברות וסוס אחד
קבוצת התיאטרון אורתו-דה (ORTO-Da)
מאת: אילנית דדו–לנסקי
פיתוח מחזה וליווי כתיבה: יפעת זנדני-צפריר
בימוי: יפעת זנדני-צפריר
שחקניות: אילנית דדו–לנסקי/טלי בן יוסף, עדי זורע
תנועה: עמית לוי
תפאורה: רועי ואטורי
מוסיקה: איסר שולמן
תלבושות: מור חמד ל Mor's
תאורה: גיא גלילי
ליווי אמנותי: ינון צפריר
ייעוץ אמנותי: אבי גיבסון בראל
אביזרים מיוחדים: טובה ברמן
הדרכת שירה: אבי אלבז
עיצוב כרזה: עפרה עמית
שירה בפסקול: מורין, רוי ורני רוזן
קולות ברקע: נמרוד שני ותומר אילות
מועדים נוספים:
14/5/23 20:30
למועדים ופרטים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון אורתו-דה – הקליקו על הלינק
מרתה יודעת 
מעבר לכך שההצגה נשמעת מעניינית והביקורת גורמת לקורא לרצות לצפות בה, נועה בר ניר כותבת בצורה ממש ממש מעולה, מעניינת, מתוחכמת ומרתקת. כל הכבוד !!!
אכן הצגה מרגשת באנושיות אין קץ.