"את אותי לא תהרגי": ריקוד אחרון של אם ובת

מאת: נועה בר-ניר

יחסי הורים וילדים, מעצם היותם ראשוניים ומכוננים יותר מכל הקשרים החברתיים, היו ועודם תמה מרכזית ביצירות אמנות רבות. ברור לכל שמי שיוצא לחקור את הקשר עם הוריו בעבר ובהווה, בין הוא אמן, מטופל בשיטה הפרוידיאנית או פשוט אדם מן השורה, עושה זאת מתוך כוונה לגלות משהו על עצמו ועל זהותו.

אך כיצד נראים יחסים בהם לא רק הבן או הבת, אלא גם ההורה – הוא אמן? באיזה אופן האמנות משפיעה על טיב היחסים האלו, ואיזו מין דמות הורית מתקבלת מהשילוב בין שני התפקידים הללו, הורה-אמן, שיש בו איזו רומנטיקה – אבל גם אולי סתירה מובנית?

השאלה הזאת מרחפת מעל המופע "את אותי לא תהרגי", שיצרה ומבצעת שירלי ליגום (מי שהכשרתה המקצועית נעה בין אמנות לטיפול, רקע עשיר שמתבטא במופע ומעמיק היבטים רבים בו). והתשובה של ליגום היא מורכבת, פיוטית ולא מתנצלת. אמה של ליגום היתה רקדנית הפלמנקו דליה לאו, אשר הביאה את הפלמנקו לארץ לראשונה והפכה את הריקוד למפעל חייה. אף שאמה נפטרה לפני כ-4 שנים, יחסיהן נותרו בלתי-פתורים עבור הבת, שממשיכה לשאת את המשקעים בחייה האישיים והמקצועיים. כעת, בדיאלוג תנועתי וטקסטואלי, מבקשת ליגום לפתוח בדיאלוג מאוחר עם אמה, ומזמינה את הקהל לעימות האינטימי והחשוף הזה.

ליגום מחייה את אמה בדרכים בימתיות שונות, המרכזית ביניהן היא הקרנת סרטוני ארכיון שלה על מסך גדול מאחוריה. הכלי הזה מוכיח את עצמו כפשוט ואפקטיבי. נוכחותה של האם, לא רק כאם דומיננטית אלא גם כפרפורמרית בעלת שם עולמי, זועקת מהמסך: היא זקופה, גאה ואצילית. ליגום משחקת עם הרגעים בהם ממדי אמה גדלים פי כמה על המסך, ודי במשחק הפרופורציות הזה כדי להעביר את מערבולת היראה, הנחיתות, ההערצה והכמיהה של הבת לאמה.

המופע הוא מעין יצירה אישית ממחוזות התיאטרון-מחול, מה שמחזיק היטב את תנועתו קדימה הוא ארגון דרמטורגי נכון של המהלך הפנימי של ליגום. גם אם המהלך לא תמיד ברור לצופה, ליגום כפרפורמרית משרה תחושת ביטחון ושליטה בזרימת המופע, שנראה כפרי תהליך של מחקר בימתי ואלתור על חומרים אישיים. ייצוגה המוסרט של האם הנוכחת-נעדרת משלים את ליגום, והרגעים שבהם נגלה הדמיון בין השתיים, בין אם בתנועות הריקוד ובין אם בתווי פניהן, הם יפים ומרחיבי לב.

כך, למרות היסוד האישי מאוד של המופע, בזכות הפיוט של הריקוד וקסם אישיותה של ליגום מצליח הקוד התמטי להדהד מעבר לפרטי אל האוניברסלי. ליגום הופכת את המתח בין נפרדות ואחדות בשפת הפסיכולוגיה לקונפליקט פנימי דרמטי, מצליחה-לא-מצליחה להשתחרר מדמות האם שמעמתת אותה עם השאלה האם היא אמנית בזכות עצמה או בגלל אמה. כפרוטגוניסט וכאנטגוניסט של עצמה, ליגום מצליחה להפתיע את עצמה בווידויה והן לתת לעצמה קונטרה ראויה, בכך שאינה מחניפה או חסה על עמדתה בעימות.

עיקר כוח המשיכה של ליגום הוא עומק הכנות של החשיפה שלה, ואף האכזריות שבה היא לעתים מוכנה להתעמת עם אמה ולערבב את האהבה והשנאה, את החיים והמוות. אחד הרגעים החזקים במופע הוא שחזור של ביקור בקבר אמה, במהלכו נאלצה להטיל את מימיה לצד הקבר. היא משתפת בווידויה בפשטות וללא פאתוס, וכאשר היא פושטת את מכנסיה ונשכבת בעצמה בתוך הקבר, המיוצג ע"י ריבוע אור ברצפה, זה נדמה לרגע כמו פיוס.

"את אותי לא תהרגי" הוא מופע קטן לכאורה, שיש בו עוצמה עדינה שהצליחה להותיר אותי מרוגשת בסיום. כל מי שהיא אם, בת או שתיהן גם יחד, תמצא את עצמה בתוך סיפורה של ליגום; אשר ייחודיותו הוא ביסודות האש של הפלמנקו, המלבים את אותה מערכת היחסים מורכבת מאליה. את התמה הזאת תוכלו למצוא בשלל מחזות, הצגות ומופעים, אבל עבודתה של ליגום בולטת דווקא בהיותה כה אישית, באופן שמאפשר אולי להרחיק את המבט ולהתבונן מן הצד. נסו לצפות בה יחד – אם ובת, ותנו לליגום לשאת באלגנטיות את המאבק עבורכן.

את אותי לא תהרגי

כתיבה, בימוי וביצוע: שירלי ליגום

ליווי אמנותי ודרמטורגיה: סמדר יערון, רן בן דרור, אסנת שנק יוסף

תאורה: איהב חסקיה

כוריאוגרפיה ושיחזור כוריאוגרפיה: איילת שחר