"משכמו הצידה": המכות שאנחנו סופגים בחיים

מאת: אביבה רוזן

"משכמו הצידה", היצירה החדשה של ארז מעין וענת כ"ץ, המארחים מדי פעם יוצרים אחרים, היא מטלטלת, פרובוקטיבית וכואבת, לקהל ולרקדנים כאחד. הכאב הפיזי של הרקדנים על הבמה הוא סימבול לכאבים האישיים והחברתיים שלנו. זהו מופע שממצה את היכולות הפיזיות של הרקדנים הצעירים על הבמה, את המתיקות והרגישות שלהם, אך גם את יכולת הספיגה שלהם, ושלנו.

עם הסטירות הראשונות, לצליליו של השיר Sweet Dreams של יורית'מיקס, ובמיוחד לשורות: 'some of them want to use you, some of them want to get used by you" עולה איזושהי התקוממות פנימית. מה זו, האלימות הזאת על הבמה? ואז אנחנו מבינים, זו הדרך שכולנו עושים, מנסים ללכת בדרכנו, ליצור לעצמנו עתיד, להציב מטרות, ואלו החיים שנותנים לנו מכות ופוגמים בדרכנו. ורק מי שמצליח, למרות כל המכות, להתמיד בדרכו, יצליח.

הסטירות המחישו לי, מעבר לכך, את האלימות ההולכת וגואה בחברה שלנו. אלימות בחברה, בה אין לדעת מה אדם יכול לעשות כדי לספוג אלימות, דרך אלימות כשגרה ביחסים בין אנשים, עד לאלימות בין בני זוג. כל אחד מארבעת השחקנים סופג את האלימות והכאב בתורו, ובסופו של דבר, הם גם מבקשים את האלימות והכאב הללו, כי כך הם מכירים את החיים מלאי האלימות וכבר אינם יודעים לתפקד אחרת.

פן אחר שראיתי, משותף לשתי היצירות שעלו בזו אחר זו על הבמה שבחנייה של "תמונע", שכל כך התאימה, בלי שום תפאורה, לשתי היצירות גם יחד, הוא חשיבות המגע בחיינו. מגע לטוב ולרע.

ידוע שתינוקות שאינם זוכים למגע עלולים למות, גם אם הם מקבלים מזון מספק. אנחנו כבני אדם זקוקים לחיבוק, לליטוף, לכל הרגשות שמועברים דרך המגע. שתי הרקדניות הצעירות שבמופע "קרבות" מביאות איתן גפיים מפלסטיק גמיש, כפות ידיים וכפות רגליים. הן נוגעות זו בזו באמצעות כפות הידיים והרגליים, זורקות אותן זו על זו, ולבסוף גם מביאות אותן אל האנשים בקהל, אותם הן מלטפות באמצעות כפות הידיים. הכנסת הקהל לתוך ההתרחשות היא תמיד מעניינת ויוצרת ממדים אחרים ונוספים של ראייה ותחושה.

המופע השני, "משכמו הצידה" עליו כבר הרחבתי קודם, משתמש בדיבור. הדיבור של השחקנים אל הקהל הופך את המופע ממחול טהור לסוג של תיאטרון. כל אחד מהרקדנים-שחקנים שוטח את כאביו, השריטות שחווה בחייו ואת דרכי ההתמודדות שלו. כל זה, כאמור, תוך כדי מחול אנרגטי, אישי וקבוצתי, וקבלה ומתן של סטירות שלפחות נשמעות כואבות למדי.

שאלתי את אחד היוצרים, ארז מעיין, איך התמודדו הרקדנים עם המכות הכואבות: "היה הרבה דיבור לפני שזה קרה, הרקדנים הוזמנו לחוות את זה, אך גם יכלו לבחור באופציה שלא לעשות זאת. הם רקדנים מיומנים שהבינו שההיבט הרגשי של המכות הוא חומר לעבודה היצירתית. זה מתחבר לטקסטים שהם הביאו ליצירה. אלה הם הסיפורים האישיים שלהם, והם אמנים יוצרים ביצירת המחול הזאת".

מנין באה ההחלטה לשלב טקסטים ביצירה? "תיאטרון מחול הוא חלק מהשפה שלנו, של ענת כ"ץ ושלי. אנחנו יוצרים יחד משנת 2009, ומחוברים לפרפורמנס ארט. השימוש בשפה חשוב ביצירתנו. יש זרימה בין המדיומים. גם הבחירה בשיר היא ברורה מאליה. מילות השיר הוסיפו נדבך חשוב, כך גם הביט של השיר".

בעיני, זוהי יצירה חשובה שמשקפת את האלימות בחברה הישראלית בימים טרופים אלה, בהם עולמנו מאוים ומשתנה מדי יום.

משכמו הצידה

תיאטרון תמונע

יוצרים: ארז מעיין וענת כ"ץ

רקדנים יוצרים: איתי ביבס, דנה זכריה/נשמה בייזר, דן לבקוביץ, גיל עמישי

יוצרות ומבצעות: סיון שלצר ושירה מרק

הפקה: יובל גל

תלבושות: אור מרין

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

מועדים נוספים:

13/4/23            20:00

14/4/23            14:00