"המלט: שלוש שעות ויותר, אך אין רגע דל

מאת: אביבה רוזן

"המלט" של שייקספיר, נחשב אולי למאסטרפיס הגדול של כל הזמנים. המחזה המקורי, שנכתב בשנת 1600 לערך, והוצג על הבמה במשך כחמש שעות, מציג את דמותו של המלט, נסיך דנמרק, המבוססת על דמות של נסיך דני, בשם אמלט או אור-אמלט. שייקספיר נסמך על יצירות קודמות של יוצרים אנגלים, בהם תומאס קיד, שהכניס לעלילה את אביו של המלט כרוח רפאים.

המלט זכה לגרסאות רבות מאוד, הצגות תיאטרון וגם סרטי קולנוע. בארץ הוא עלה על הבמה לראשונה בעברית בהבימה בשנת 1946 בכיכובו של שמעון פינקל. הגרסאות הראשונות שעלו בארץ בתאטראות השונים היו כמובן נאמנים יותר למקור, אך ככל שאנחנו מתקרבים לימינו, הגרסאות נעשות יותר מודרניסטיות ובוחרות במה להתמקד מתוך המסרים הנוקבים של המחזה המקורי.

המחזה מספר על הריקבון בממלכת דנמרק – המלך מת ואת הכתר יורש אחיו, קלאדיוס (רמי הויברגר) אשר נשא לאישה את האלמנה של אחיו (שירי גולן). המלט (אסף יונש), בנו של המלך המת, מגלה כי למעשה הדוד הרג את האב, ומעוניין לנקום. במהלך היצירה, אנו עדים להתלבטות של המלט הצעיר והייסורים אשר מלווים אותו, בעוד הסובבים אותו מנסים לבחון את הסיבה לייסורים והשיגעון אשר תקף אותו. בטרגדיה הזאת, אסון רודף אסון, וכמובן, כמו שקורה ללא הרף ביצירות הטרגיות של שקספיר, בסוף כולם מתים. 

ההצגה נמשכת שלוש שעות ויותר, אך אין רגע דל. נכון שההצגה אינה חפה מחסרונות, אך למרות זאת, היא מרתקת. לפעמים אנחנו משפשפים את עינינו ושואלים את עצמנו, רגע, האמנם זהו שייקספיר? יש רגעים שזה לגמרי שייקספיר, גם אם השפה פושטה למעננו והלבוש איננו לגמרי זה של תקופתו, אבל ברוב ההצגה זה לא בדיוק שייקספיר. זהו המלט בלבוש פוסט-פוסט-מודרניסטי. אין בכך רע בעיני. כל במאי נותן להצגה את הפרשנות שלו. כבר שנים לא נראה במחוזותינו המלט קלאסי של ממש. כנראה שבמאים חושבים שהציבור אינו יכול לשאת יותר את שייקספיר בצורתו הקלאסית, לכן הם לוקחים אותו לכיוונים מודרניים כאלה ואחרים. אך זה לא פוגע, לפחות לפי מה שראינו בהצגה בה חזינו, האולם היה מלא.

אז אכן, הקהל מצביע ברגליים והוא מגיע, וגם מגיב. תגובות של השתאות במקומות בהם הבמאי לוקח אותנו למקומות שונים לחלוטין מאלה שחשבנו, כמו למשל, השחקנים שמגיעים לחצר המלכות ומסתובבים בין שורות הקהל. היו גם תגובות של צחוק ושחרור, כי אכן, "המלט" של יאיר שרמן הוא לא טרגדיה, אלא טרגי-קומדיה. לחלק הקומי אחראי בעיקר אלי גורנשטיין, שהוא בעיני תמיד כוכב, שמוסיף נופך לכל הפקה שהוא משתתף בה. גם הפעם, בשפע תפקידיו בהצגה, ביניהם רוחו של אביו המת של המלט, גורנשטיין מוסיף אפקט קומי ובכל פעם שהוא עולה על הבמה הקהל צוחק.

רמי הויברגר, שלא תמיד משכנע בתפקידו כדודו של המלט, המלך שתופס את מקום אביו של המלט אותו רצח ומתחתן עם אמו, נותן נאום מופת אחד, אחרי המחצית השנייה של ההצגה, על רגשות האשם שלו ועל מצבו הנפשי. זהו נאום נוגע ללב, אותו הויברגר מצליח לשאת בצורה טובה, ואפילו לתת בו תבלין שמזכיר לנו את מצבנו הפוליטי הנוכחי.

שירי גולן לא מבליטה את כישוריה (הרבים, יש לציין, שמוצגים היטב בתפקידים אחרים אותם היא מגלמת ביצירות אחרות) לאורך ההצגה הארוכה כאמו של המלט. אך, היא עושה דיאלוג מצויין עם המלט בנה כשהיא מנסה להמחיש לו את אהבתה ואת האכפתיות שלה למצבו הנפשו והרגשי, ומרגשת את הקהל.

אופליה השונה, יוצאת הדופן, קצת פנקיסטית, שהולכת ומתערערת בנפשה, נותנת נופך חדש ושונה להצגה. כרמל בין מציגה פרשנות קצת שונה לדמות האהובה והדחוייה, שאוסף של צרות שנוחת עליה, ושיאו, רציחתו של אביה על ידי המלט אהובה. המונולוג החזק ביותר שלה, והמרשים ביותר, הוא זה שהיא נושאת לפני מותה. אסף יונש, שחקן מתחיל שזכה בתפקיד הגדול הזה, המגלם את המלט, עושה תפקיד חינני, גם אם לא תמיד עוצמתי מספיק. הוא בחור נאה וחמוד, ונותן נופך מתוק לגיבור המחזה.

לצד אלו, האפקטים הטכניים הופכים את "המלט" למשהו קצת אחר. כמו הוידיאו ארט העניק איזשהו תחכום קולנועי ונתן זוויות נוספות על המתרחש על הבמה, כמו הארט שליווה את הופעותיו של רוח האב, וכמו המוזיקה המודרנית שליוותה את ההצגה. אהבתי גם את הסוף. המשפט האלמותי של המלט, "להיות או לא להיות", והמונולוג השלם אליו הוא שייך חסר במהלך ההצגה אך מופיע בעוצמה בסיום, כאשר כל השחקנים בהצגה שותפים לו.

אז להיות או להיות, בהמלט בבית ליסין, עם ההומור וההומור העצמי? כנראה להיות. אם כי, כרגיל, כשנכנסתי למעלית שטיפסה שתי קומות ופלטה החוצה את עשרות צופי ההצגה, שבהחלט גרפה מחיאות כפיים סוערות, איש לא אמר דבר.

"המלט"

תיאטרון בית ליסין

מאת: ויליאם שייקספיר

תרגום: דורי פרנס

בימוי: יאיר שרמן

שחקנים: אלי גורנשטיין, רמי הויברגר, שירי גולן, אסף יונש, יורם טולדנו, תום חגי, כרמל בין, אופיר וייל, עמית פרנקו, תום זידנר, יניב שביט, עמית ברוורמן, דור אלמקייס, גיא אלון.

תפאורה: רוני תורן

תלבושות: פולינה אדמוב

מוזיקה: שלומי ברטונוב

הפקה מוזיקלית: כנען לבקוביץ

תאורה: נדב ברנע

וידאו ארט: אלדד בוגנים

קרבות במה: אורי בוסתן

הדרכת טקסט: ענת זמש-ריגל

עוזרת במאי: נעם ביצור

כתוביות: תמי רובין

למועדים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון בית ליסין – הקליקו על הלינק