"אדיפוס": האמת העירומה במלוא הדרה

מאת: אירית ראב

יום ראשון בערב, רחובות תל אביב ממהרים לקפל את החפירות והאתים, מעדיפים להתמודד עם הבולענים והבורות במועד מאוחר יותר, אולי מחר בבוקר, אולי בחורף הבא. בתיאטרון הקאמרי, האולמות גם הם פושטים את מדיהם מהיום ללילה, אנשים כחולי מדים עושים פעמיהם אל הרחבה בחוץ, ובמקומם, נכנסים צופים מן השורה, הממהרים למצוא את אולמם ועולמם להערב. לפני דלתות הקאמרי 2, ממתין בסבלנות ערב-רב של צופים, לאחר שעוד מכשיר טכנולוגי ממאן לעשות את תפקידו, קורס מלסרוק את הכרטיסים המקוונים וגורם לפקק שנוצר בכניסה. להצלה, מגיע האחמ"ש עם מכשיר חדש משלו, ולאט-לאט משחרר את הפקק, עם חיוך אדיב והתנצלות אנושית על התקלה הטכנולוגית. באולם, התכונה ניכרת, בין המושבים ובאופן מעניין, גם על הבמה.

במקביל לכניסת הקהל ולהתיישבות הצופים במקומותיהם (ולתהייה הטיילר-דרדנית הנצחית – באיזה כיוון ניכנס לשורה וננסה להגיע למקום מבלי לדרוך על יותר מדי רגליים בדרך – עם הפנים לצופים האחרים או עם הגב…?), על הבמה עובדי הקמפיין של אדיפוס מכינים את האולם המרכזי לקראת הערב הגורלי – בו יפורסמו תוצאות הבחירות ויתגלה אם אדיפוס עומד לחלוש על ראשות הממשלה או על כס המלכות, בחלק מהמקרים זה היינו הך.

זוהי נקודת הפתיחה של ההפקה החדשה של "אדיפוס", בבימויו של עירד רובינשטיין. בשונה מהסיפור המוכר והידוע, על פיו אדיפוס, מלך תבאי, מבקש לחקור את פשר המגיפה שפושה בעם, ובמקביל מגלה שלמעשה הוא בנה של אשתו וכי רצח את אביו, "אדיפוס" הנוכחי מתרחש בתקופה עכשווית יותר. במחזה של רוברט אייק, המבוסס באופן חופשי מאוד על הסיפור המיתי, אדיפוס רץ לראשות המדינה, ומבטיח לבוחריו כי ינקה את המדינה והשלטון מרקב, עובש ושחיתות של הממשלות הקודמות, ויעניק להם שלטון שקוף יותר, שבו החתירה לאמת היא ערך עליון. בראש ובראשונה, הוא מבטיח לחקור ולגלות את האמת על טיוח מותו של השליט הקודם, בעלה לשעבר של יוקסטה, זוגתו ואם ילדיו של אדיפוס.

בטרגדיה כמו בטרגדיה, רצונו של אדיפוס עולה לו בכל חלומותיו, והרבה יותר מכך. מבלי לספלייר יותר מדי, (קצת קשה לביצוע שכן זוהי יצירה שמבוססת על אחת היצירות המוכרות ביותר בהיסטורית התיאטרון), אם בתחילת ההצגה אדיפוס היה על גג העולם, חגג בארוחות שחיתות עם בני המשפחה ומתרגש מאוד לקראת תוצאות הבחירות שעומדות להציג את ניצחונו הוודאי, הוא מתדרדר לאט לאט לתהום, ומגלה, שכן, בעיקרון, הוא רצח את אביו הביולוגי, ועם אמו הביולוגית הוא… ובכן, אתם יודעים את ההמשך.  

אך תוך כך, בלילה הגורלי, נחשפים פרטים נוספים על בני משפחתו, החל ברמזי-רמזים על רומן קרינג'י בין הדוד, אחיה של יוקסטה ומנהל הקמפיין של אדיפוס, לבין אנטיגונה, וכלה בחשיפת אי-אילו אמיתות על בניו של אדיפוס. כל זאת, ועוד, בלילה אחד, שנמשך 105 דקות, והצגה שלמה.

ההצגה מתעצמת על הבמה על ידי קאסט מצוין, שמקים את הסיפור הוותיק לתחייה חדשה ומרתקת. אחד האתגרים הגדולים ביותר של כל עיבוד של "אדיפוס" הוא ליהוק השחקנים, ובייחוד אלו המגלמים את הזוג המלכותי. ייאמר לזכותו של רובינשטיין, כי הליהוק של עמוס תמם בתור אדיפוס ושל קרן מור בתור יוקסטה הוא לא פחות ממושלם. תמם יוצר דמות מרתקת של אדיפוס, חזקה ועוצמתית, שמקרינה ביטחון עצמי וכריזמה, ובמקביל לכך, הנה רגישה, ונקלעת לבינג'ים של אוכל וסיגריות וסקס, כי השריטות והשדים הם טיפה רבים מדי מכדי להכיל. בדומה, קרן מור יוצרת יוקסטה מפעימה במיוחד, היא מאוד חזקה בנשיותה ואינה מפחדת לעמוד על שלה. היא מגוננת על ילדיה כמו לביאה, ובאותה נשימה נלחמת עם בתה ועם אמו המאמצת של אדיפוס על תשומת הלב של זכר האלפא בארמון. כמו הרבה נשים אחרות, היא שרוטה ודפוקה ומורכבת, וגם היא עברה טראומה מינית מתמשכת, אבל היא אינה מפחדת מלהפשיל שרוולים ולעשות את הדבר הנכון, לדעתה, עבור משפחתה, גם אם זה כואב, גם אם זה Mind Blowing.

לצדם, מבריקים במשחק נפלא מרים זוהר הנהדרת, בתור אמו המאמצת של אדיפוס, מיכאל כורש המדויק והמכמיר בתור העוזר הנאמן של המשפחה ויצחק חזקיה הנוקב והמצוין בתור תרזיאס הנביא. יש לציין גם את שהם שיינר בתור האח והמנהל, שמציג הדהוד תיאטרלי לדמותו של איליי גולד (ע"ע "האישה הטובה") ומגלם את דמות המנהל באופן די מדויק ודי מטריד, בעת ובעונה אחת.

יש לציין גם את בחירות הבימוי מעוררות המחשבה של עירד רובינשטיין. ראשית, מרבית ההתרחשויות נעשות באולם הראשי, ליד השולחן שעליו אוכלים ועליו נעשות החלטות הרות גורל. ויחד עם זאת, הרבה מאוד סצינות חשובות לא פחות מתרחשות בצדי הבמה, מימין כניסה לאולם, משמאל, חדר שירותים, שניהם עם קירות שקופים כדי לעודד את השקיפות בה דוגל אדיפוס, אך בתכל'ס הם מגלים טפח ומכסים טפחיים.

עוד אלמנט שקיפותי מרתק שמשולב בהצגה הוא צילום בזמן אמת, שנעשה ברובו על ידי אטיגונה, הסטודנטית לקולנוע, שמסתובבת עם מצלמה מסורבלת וכבדה, וחוקרת אחר המתרחש סביבה, כמו חקר האמת שאביה מנסה לכאורה לחשוף. הכבדות של המצלמה יוצרת דיסוננס מעניין עם הטלפונים החכמים והקלים, שגם הם מתעדים הכל, ומעלים לרשת, בשם האמת. ייאמר לזכות היוצרים, שבניגוד להצגות אחרות שעושות בימים אלו שימוש בצילום על הבמה, הצילום ב"אדיפוס" נעשה באמת בצורה חיה, ומוקרן על עומק הבמה, ולא בצילום שנערך מראש, ולכאורה מסונכרן עם הנעשה על הבמה.

כל אלו מציגים זוויות ראייה נהדרות, שדורש אומץ בימויי להציג אותן על הבמה. כך, הצופים לא מקבלים את הגיבורים פרונטלית, אלא רואים אותם מהצד, או מהגב, כפי שקורה לא פעם כשצופים בבני המשפחה אוכלים את המנות המשובחות. במקרים אחרים, הפרוטנליות מוטחת ישר בפנים, כמו בסצינת הסקס העירומה בחלקה של אדיפוס ויוקסטה, שנעשית, בשירותים השקופים. ובאותה נשימה, הסצינות הקשות, לכאורה, נעשות מאחורי הקלעים, בתאי השירותים. כמו שעשו היוונים, כאשר ההתרחשות הדרמטית נעשתה מאחורי הקלעים וסופרה על ידי שליחים על הבמה, כך גם ב"אדיפוס" המודרני, התרחשויות של אלימות ופורקן, נעשות בתאי השירותים, המוסתרים מעיני הצופים.

הבחירה הבימוית הזו, של גם וגם, היא מרתקת ואמיצה, אבל בחלק מהמקרים, ניכר כי רובינשטיין מהסס ללכת עד הסוף, ויש בזה משהו מעט צורם. אם כבר לעשות דיאלוגים וסצינות על הבמה, בהם השחקנים מוצגים בחלקם או בגבם אל הצופים, כמו בחיים האמיתיים, אז עד הסוף, ולא לוותר כדי לעשות נעים לצופים, כמו שניכר בסצינה בה יוקסטה חושפת בפני אדיפוס על כך שעברה אונס סדרתי על ידי בעלה לשעבר, וכי נאלצה לוותר על בנה, שכן בעלה לא הסכים שימשיך לחיות, דבר שיעיד על מעשיו האלימים. זוהי סצינה יפה, נוגעת במיוחד, קשה במיוחד, ועם זאת ההעמדה שלה, בה יוקסטה פונה אל הקהל ומפנה גב לאדיפוס, משווה ניחוח מאוד מיושן ודי טלנובלי, וחבל.

או הבחירה להפוך את אנטיגונה, המורדת, הלוחמת, זו שתקבל בעתיד מחזה משלה כי לא הסכימה ללכת אחר צו המלך וקברה את אחיה, לכדי סטודנטית חמודה לקולנוע. וזהו. מדוע לא לפתח את הבחירה הזו או להעניק לה גושפנקא וחיזוק דרמטיים יותר? או הסוף הנוקב והבועט של ההצגה – אם כבר רובינשטיין בחר לעשות אותו בצורה ברוטלית כזו, לפנים, כזה ששרה קיין היתה מאוד אוהבת, וגם אני, אז למה לא עד הסוף? אם נעשתה בחירה להציג את האלימות על הבמה, אז מדוע לסמא את עיני הצופים בצורה זו, או להיעזר בפריט הנעלה שהנשים באולם יקבלו כבלתי ריאלי בעליל לביצוע המשימה שאדיפוס ביקש לעשות (כפי שעשה אדיפוס המיתולוגי), מבלי להראות את התוצאה?

אבל, וזה אבל גדול, לצד התהיות המוזכרות לעיל, המשחק המשובח, הבחירות הבימויות האמיצות והמרתקות ברובן והתפאורה הריאליסטית, המתפרקת כמו חייו של אדיפוס, הופכים את ההצגה לאחת ההצגות הנוקבות והבועטות של השנה, והרלוונטיות עד כאב.

"אדיפוס"

תיאטרון הקאמרי

מחזה: רוברט אייק, על פי סופוקלס

תרגום: אלי ביז'אווי

בימוי: עירד רובינשטיין

משתתפים: עמוס תמם, קרן מור, מרים זוהר, שהם שיינר, יצחק חזקיה, נעמה שטרית/שרון כהן רז, אלון סנדלר/רועי רביב, אבי טרמין/דודו ניב, דולב אוחנה, מיכאל כורש, נועה טסה.

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורן דר

מוזיקה: רועי ירקוני

תנועה: עמית זמיר

תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

וידאו: גיא רומם

עוזר במאי: כנען אליאל

מועדים נוספים:

15/2/23 17:30

16/2/23 20:30

17/2/23 12:00, 20:30

18/2/23 16:30, 21:00