מאת: אביבה רוזן
העוצמה משכרת, אך אפילו היא אינה מגנה עלינו מפני הכוח הלבן, הוא המוות. המסר חזק והוא עובר: דיקטטורים מתעמרים בעמם, הם כל יכולים, אך גם הם ימותו בסוף.
צפיתי בהצגה "המלך הולך למות" בערב הבחירות, 2022, החמישיות בפרק זמן של שנתיים, מערכות בחירות בהן ידענו מהפכים פוליטיים. חבורת צעירים מעלה את המחזה הרלוונטי, אם כי הפחות מצליח של יונסקו. יונסקו כמו יונסקו, עוסק בתופעות חברתיות והאינטראקציה שלהן עם עולמו הרגשי של האינדיבידואל בדרך האבסורד. את מה שאנו מבינים כאמיתות של החיים הוא מתרגם לקלישאות, ואת האנשים הוא הופך לקריקטורות. בין המחזות הידועים שלו: "הזמרת הקרחת" ו-"הכיסאות", אותם כינה 'אנטי מחזות'.
בארץ זכה המחזה הנוכחי לעדנה והועלה מספר רב של פעמים, בדרך כלל בפרינג'. גם בית היוצר של סמינר הקיבוצים הביא לנו את ההצגה באחד מהתיאטראות המזוהים היטב עם הפרינג', תיאטרון תמונע. בתחילת ההצגה, לאחר שהקהל התיישב בעיגול (או בעצם ריבוע) מסביב לבמה, עם רגליים על הבמה עצמה, התבקשנו במיוחד לצלם. וכל המרבה להעלות לרשתות החברתיות, הרי זה מבורך. רעיון שיווקי מצויין. כמובן שצילמתי.
בהצגה שלפנינו, המלך הוא כביכול כל יכול, בעיקר בעיני עצמו, אבל הוא גם איש חלש ומפוחד. מצד אחד הוא אמור לנהל ממלכה, ומצד שני הוא עסוק בענייניו הוא. האנלוגיה לחיים עצמם בישראל, כאן ועכשיו, ברורה לגמרי. מנהיגים שאינם שמים את טובת עמם בראש, אלא את צרכיהם והעדפותיהם. רלוונטי מאוד בימים אלו ובכלל.
כמה החלטות בימוי מעניינות נצפות בהצגה זאת. בראש ובראשונה, הרעיון להפכה למעין אופרת רוק. כלומר, לא כל הזמן, אבל לעיתים, פוצחים השחקנים בשירה. לא בטוח שזה מה שמביא ייחודיות להצגה, אבל סידור הבמה, התפאורה שכוללת בעיקר כס מלוכה מורם מקטיפה אדומה והרבה שלג שיורד מלמעלה בצורת פתיתי נייר בצמתים עלילתיים של ההצגה, בהחלט תומכים בהעברת המסרים, לצד הכוריאוגרפיה, מעבר השחקנים מצד לצד על הבמה, והאסתטיקה של בגדיהם והאיפור שלהם.
דמויותיהם של הנשים, החוקית והמאהבת, המתחרות על אהבתו של המלך הגוסס שמנסה לשכנע את נשותיו ואת עצמו שהוא כל יכול ורק הוא יחליט מתי ימות, עד שהוא מקבל את הגזירה בלית ברירה וזועק את רצונו להשאיר חותם על ההיסטוריה, מהוות ניגוד דרמטי זו לזו. האחת אוהבת, מתחננת לאהבה, תומכת ומשלה, השנייה עומדת על שלה, מנסה לשכנע באמת, שהמוות כבר פה, שאין להתחמק ממנו. אבל ללא ספק, עם הלבוש והאיפור, דמות הרופא היא שבולטת. בעוד שהשלושה הללו, שתי הנשים והרופא, עושים תפקידים קוהרנטיים, דמות המלך עצמו מתנדנדת באיכות משחקה, לעיתים מרתקת ולעיתים משעממת.
לבסוף, מה שכבש אותי בהצגה הזאת והצליח לגעת בי, עד דמעות ממש, הוא המונולוג של האישה החוקית, שנותרת עם בעלה המלך רגע לפני מותו. הוצפתי ברגשות ובזיכרונות על היקרים לי שהלכו לעולמם. אך, לצד זאת, לא לגמרי הבנתי את הסוף: לבמה מוכנס תוף אשר המלך הגוסס, או שמא המת, מכה עליו בעוז. האם בניגוד למסר במהלך ההצגה, הוא יוצא מן העולם בקול תרועה רמה? האם הוא מבקיע שערי שמיים? לבמאית הפתרונים.
המלך הולך למות
תיאטרון תמונע
עיבוד לבמה ובימוי: מתן דרעי בדש
מחזה: אז'ן יונסקו
תרגום דורי פרנס
שחקנים: טל וניג, דנה אלעזר, שיר ברנשטיין, גל דורנפלד
תפאורה ותלבושות: נטע אמיתי
מוסיקה מקורית: דניאל שמר
השיר "אני אחכה" – מילים ולחן, אפרת בן צור; זמרת: גילי גנני
תאורה: רותם אלרואי
עיצוב תנועה: אמנון פלד
עוזר במאית: תומר גת
ליווי אמנותי: שי שבתאי, מירב לחמן
מועדים נוספים:
14/1/23 20:00
כדאי לעקוב אחר מועדים נוספים של ההצגה באמצעי המדיה, או בפייסבוק/אינסטגרם הקרוב לביתכם
מרתה יודעת 