המלט, קצת אחרת

אסופת הצגות (אחדות) שמתכתבות עם "המלט"

מאת: איתמר מועלם

ההפקה החדשה והמדוברת של המלט בבית ליסין מסמנת את הפעם הראשונה ששתי הפקות של המלט מועלות במקביל על ידי שני תיאטראות רפרטואריים שונים (המלט 2020 של מאור זגורי). אך חדי העין ישימו לב שהנסיך הדני קיים גם מחוץ להעלאות סטנדרטיות של המלט. לכן, לכבוד המאורע המשמח, אמנה ארבע מהיצירות האהובות עליי שהם אינן המלט, אך הן מושפעות או מתקשרות באופן ישיר עם המלט.

רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים: מבט צדדי

אין הצגה יותר ראויה להתחיל אתה את הרשימה מאשר "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". ראשית, היא כרגע עולה מחדש בגשר (בהשראת ההפקה המיתולוגית של יבגני אריה), עם תאריכים פתוחים בינואר ובפברואר. שנית, זה אחד המחזות הראשונים של המחזאי טום סטופארד שחצי מהרפרטואר שלו מושפע מהמלט ("המלט ב15 דקות", "המלט בשפה הדוגית" ו"שייקספיר מאוהב" ראויים לציון).

הדרך בה המחזה מתקשר עם המלט היא פשוטה: הוא מספר את הסיפור מנקודת המבט של שתיים מהדמויות המשניות של המלט, שגורלן מרחף מעליהן באימתנות. השניים מטיילים במחזה בפחד מהעולם המוזר אליו הם נקלעו, ובין לבין מנהלים דיונים פילוסופיים א-לה "מחכים לגודו". ההצגה המקורית בברודווי זכתה בטוני וההפקה של תיאטרון גשר היא בעיני אחת מההצגות הטובות ביותר שמוצגות היום בארץ.

מלך האריות: המלט – רק עם אריות, ושירים

"מלך האריות" הוא מעין גרסה ידידותית לילדים של "המלט". ההבדל העיקרי הוא שב"מלך האריות", למרות שסימבה ברח מגורלו כמו המלט, הדמות היחידה שמתה לבסוף זו סקאר, שמקבל את מה שמגיע לו על רצח מופאסה. לעומת זאת, ב"המלט" המקורי, רוב הדמויות מתות בסוף.

חוץ מהבדל זה, רוב הרעיונות החשובים בהמלט קיימים גם במלך האריות: נסיך עצוב ודכאוני (סימבה), דוד רצחני שנוקמים בו (סקאר), אבא שמת ואז מתגלה כרוח (מופאסה), גירוש מהממלכה ועוד. יתר הדמויות ב"מלך האריות" מהדהדות אף הן את מאפייני דמויות המקור – גרטרוד, היא הלביאה סאראבי, אופליה היא נאלה, ופולוניוס הוא התוכי זאזו. יש שיאמרו שטימון ופומבה הם רוזנקרנץ וגילדנשטרן. למרות שאין שום דמיון בין הדמויות או תפקידן בעלילה, אך סרט ההמשך ל"מלך האריות" – "מלך האריות 1.5", מספר את סיפור הסרט הראשון מנקודת מבטם של טימון ופומבה – בדיוק כמו ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". באותה נשימה, אני חייב  להודות שזה כיף לדמיין את עידו מוסרי ואלון פרידמן, שמגלמים את רוזנקרנץ וגילדנשטרן בהפקה של תיאטרון "גשר", בתור סוריקטה וחזיר יבלות.

משהו רקוב בממלכת דנמרק

אף רשימה של הצגות לא שלמה בלי מחזמר, נכון? ובכן, "משהו רקוב!" או "Something rotten!" בשפת המקור, הוא מחזמר שמתקיים בסוף תקופת הרנסנאס ומספר את סיפורם של האחים ניק ונייג'ל בוטום שמנהלים בית תיאטרון קטן, ונאבקים באליל הרוק של התיאטרון באותה תקופה – שייקספיר.

לעומת יתר היצירות המוזכרות בכתבה, הצגה זו מתקשרת עם עוד יצירות של שייקספיר מלבד "המלט", (לצד מגוון עצום של מחזות זמר רבים אחרים) אך בבירור "המלט" היא זו שתופסת את מרכז הבמה. אחד האחים הולך למגד עתידות כדי לגלות מה יהיה הלהיט הבא של שייקספיר, מגד העתידות רואה "המלט", אך מבטא זאת כ"אומלט", ובמקום לראות נסיך דני הוא רואה רק "דני" (Danish), סוג מאפה שמקורו בדנמרק. כך, במקום להעלות את המלט, האחים מעלים מחזמר על חביתה וביצים. מלבד זה, יש במחזמר שיר שנאה לשייקספיר, שיר בו שייקספיר מופיע למעריצים שרופים בפארק ומקריא להם מכתביו, שיר בו שייקספיר מתלונן על כמה קשה להיות מפורסם וכמובן – קרב סטפס. ברצינות, שמישהו ירים את הכפפה ויעלה את זה בארץ.

תיאטרון רפרטוארי: לא דוד, דוד

תיאטרון רפרטוארי הוא גם המחזה הישראלי היחידי ברשימה וגם הצגת הפרינג' היחידה ברשימה. אה, וזו גם יצירה פאקינג מצוינת. "תיאטרון רפרטוארי" זו ההצגה שמתקשרת עם המלט באופן הכי מסובך והכי מעניין. ההצגה היא מטה-תיאטרון כבר מהרגע הראשון שנכנס המחזאי אל חדרו של המנהל האמנותי ומבקש ממנו להעלות את המחזה שלו בתיאטרון הרפרטוארי שלו. אלא שלאט, לאט, נחשפות השכבות והדמיון וההשראה מהמלט מתגלה. הקשר הייחודי בין המנהל האמנותי לבין אביו של המחזאי, מותו המסתורי והעובדה ששיחק את המלט באותו תיאטרון – כולם באים לידי שיא רגשי כשמתגלה שרוחו של האבא, בתור דמותו של המלט, רודפת את המנהל האמנותי. כל אלו, מתעצמים על ידי דיאלוג ענק וטיימינג קומי שאין לרכבות גרמניות. כי כן, בנוסף להכול, זו פשוט הצגה קורעת מצחוק. לא סתם היא רצה כבר מעל עשר שנים.