"חומות של תקווה" של גשר: עיבוד תיאטרלי מצוין שנותן פייט מכובד למקור

מאת: אירית ראב

רביעי בערב, שדרות ירושלים, יפו-תל אביב. שיירת מכוניות מגיעה לשדרה, במחשבה שתוכל להמשיך הלאה, למקום חפצם של כל אחד מהנוסעים. אך השיירה מגלה שללא כל התראה, הרחוב נהפך לחד סטרי. שכן, במקום מיועדת לעבור הרכבת הקלה, המסילה מוכנה, הכבלים עומדים על מקומם והעצים ממתינים להפרת הדממה, אך הרכבת? נותרה אי שם מאחור, ספק אם תגיע בקרוב. ובינתיים, הנהגים והנוסעים, תקועים, כאילו מישהו שם אותם בדרך ללא מוצא, וזרק את המפתחות. העצבים מתעצמים, הצעקות מסלימות וחוסר האונים פושה בכל. תוך כך, באין יכולתי לסייע למצב, שכן אני לא גל גדות ולא יכולה להזיז מכוניות בכוח הזרוע, אני יוצאת מהמונית שתקועה בין המכוניות. אני מותירה אותה בשצף הצעקות, ועושה את דרכי ברגל על גבי מסילת הרפאים, לעבר תיאטרון "גשר", שמעלה את ההצגה "חומות של תקווה".

עלילת ההצגה, מגוללת את סיפורו של אנדי דופרין, בנקאי צעיר, סחי שבסחים, המוצא את עצמו מואשם ברצח כפול, של אשתו והמאהב, בצפון ארצות הברית של שנות החמישים. אנדי נכלא מאחורי סורג ובריח, בבית הסוהר הידוע לשמצה "שושנק", המנוהל על ידי גרגורי סטאמאס, המחזיק בידו האחת תנ"ך, ובידו השנייה אלה, או ליתר דיוק את אלותיהם של סוהריו הנאמנים, אותם הוא משלח על כל אסיר סורר, לטעמו. ההצגה, המתפרשת על פני 19 שנה ושעתיים וחצי, מציגה את החברויות של אנדי עם יתר האסירים, ובייחוד עם רד, האסיר שמשיג דברים, לצד הקמת פרויקטים והטבות למען חבריו (כגון הקמת ספרייה עתירת ספרים או הענקת שלושה בקבוקי בירה לאסירים המזפתים את גג בית הכלא) ועימותים תדירים וכואבים עם חברי כנופיית הסיסטרז.

בדומה ליצירות רבות אחרות בתיאטרון, גם זו החלה את דרכה בין דפי הספר, או ליתר דיוק כנובלה "ריטה הייוורת' וגאולת שושנק". הנובלה ראתה לאור לראשונה באוסף הסיפורים הרציניים יותר והמפחידים פחות של סטיבן קינג, "עונות מתחלפות", בשנת 1982 (שכלל ארבע יצירות ספרותיות, שכולן הפכו ברבות הימים לסרטים מצליחים). לאחר מכן, היצירה זכתה להעצמה קולנועית ואיקונית בסרט "חומות של תקווה", שיצא לאקרנים בשנת 1994, בכיכובם של טים רובינס ומורגן פרימן, אשר גילמו את אנדי ורד בהתאמה.

בשנת 2009, המחזאים אוון אוניל ודייב ג'ונס עיבדו את היצירה לבמה. השניים התבססו בעיקר על הנובלה, ולאו דווקא על הסרט, ולכן ההצגה כוללת אלמנטים שלא הופיעו בסרט ההוליוודי המוכר. מאז ועד היום, ההצגה ממשיכה לרוץ במקומות שונים בעולם, על במה מקצועית ועל במת חובבים. באופן מעניין, היא גם הועלתה על ידי אסירים בכלא אמריקאי כחלק מתוכנית השיקום שלהם. באוקטובר האחרון, תיאטרון "גשר" הרים את הכפפה והעלה את ההפקה, לראשונה על במה ישראלית. התוצאה היא, כמו רבות מהצגות "גשר", נפלאה, ונשענת על שלושה יסודות חזקים במיוחד – משחק משובח ומרתק, בימוי הרמוני ותפאורה טובה.

נתחיל במשחק. באופן יוצא דופן לתיאטרון הישראלי של המאה העשרים ואחת, כלל השחקנים על הבמה הם גברים. מאחר שמדובר בכלא לגברים בלבד, עם סוהרים, זה רק הגיוני שלא תופיע שם אישה אחת לרפואה, מלבד, אולי ריטה הייוורת' או ראקל וולש, שהופיעו על קירות תאו של אנדי, בסרטים שהוקרנו לאסירים או בחלומותיהם. בפני עצמו, הדבר עלול להעלות גבה, אבל בזכות ההרמוניה הקאסטית, והעובדה שכלל השחקנים נראו ופעלו כחבורה מלוכדת על הבמה, על אף היותם אינדיבידואליים בעלי אפיונים משלהם, הובילה לכך שרק בהשתחוויה שמתי לב לכך שזה ממש לא הפריע, אפילו תרם. זה לא מפליא, שכן החבר'ה של גשר הם אנסמבל במהותם. יש להם כל כך הרבה זמן במה ביחד, או בנסיעות אל במות מעבר לים. כך שסביר להניח שכולם חברים טובים ומכירים את השריטות אחד של השני, דבר שבהחלט ניכר על הבמה, גם כשהם שמים על עצמם בגדים ועולמות אחרים.

אנדי מגולם על ידי אורי יניב, שחקן ווירטואוז שיש מאחוריו שפע של תפקידים גדולים, על הבמה ועל המסך. ועל אף זאת, זהו תפקידו התיאטרלי הראשי הראשון. נשאלת השאלה – למה רק עכשיו? יניב מצליח להפוך את אנדי לדמות חזקה, נוגעת ללב, שיכולה להזיז הרים ביורוקרטיים ולשבור את הממסד, ולהקים ספרייה גדולה לחבריו, שנופל קורבן לאלימות מינית תדירה על ידי חברי הסיסטרז, שמכים ואונסים אותו, כשמתחשק להם. ברור מהדקה הראשונה של אנדי על הבמה, עירום ורועד, בידיו מדים ותנ"ך, שהוא לא ביצע את הפשע המתועב שהוא מואשם בו. דבר שקשה להגיד על חבריו לבית הסוהר. על אף שהרוב מכחישים באופן גורף, חלק מודים בפשעים שעשו ומכים על חטא.

כך, למשל, רד, שמגולם בצורה מצוינת על ידי יובל ינאי, החושף גוונים רבים נוספים לדמות. רד מודה שהוא לא היה צריך לחתוך את כבלי הברקסים של המכונית של אשתו, ולרצוח אותה, לצד השכנה ותינוקה, שהיו איתה ברכב. כך, למשל, ברוקסי, אותו מגלם אלכסנדר סנדרוביץ' הנפלא, אשר היכה את אשתו ובתו למוות, מאחר שפחד שיעזבו אותו. הגילום הטוב של דמויות אלו מאפשר להציג נקודת מבט אחרת על הפושעים והפשעים שביצעו. אם היו אלו כותרות בעיתון, סביר מאוד להניח שדעת הקהל, כמו גם דעתי שלי, היו באופן אוטומטי הולכים לצד הקורבנות, אבל ההצגה הזו מצליחה להציג את צדם של התוקפים, בצורה מאוד אמינה ואותנטית, ומכמירה למדי. היא מצליחה לגרום לצופים לאהוד אותם, למרות מה שעשו, אולי בעיקר בגלל שהם משלמים את חובם לחברה, ומרצים את חייהם, במובן הכי מילולי שאפשר, מאחורי הסורגים. הברקה ליהוקית נכחה בדמותו של טומי, אסיר צעיר שהגיע לכלא בגין שוד, שגולם על ידי שיר סייג (במקביל לרועי רביב). סייג, שחקן צעיר בפני עצמו שמתחיל כעת את דרכו התיאטרלית, מצליח להכניס רוח נעורים שובבית לדמותו הטרגית של טומי, עם ג'סטות הקורצות באופן יפה לאלביס פרסטלי, ובוזק רוח חיות על הבמה ועל עולמם החד-גוני, לכאורה, של האסירים.

יש לשבח גם את השחקנים ששיחקו את הדמויות "הרעות" בהצגה. מיקי לאון גילם את מנהל את הכלא (במקביל לגלעד קלטר) בצורה מצמררת ונפלאה, באמצעות שליטה נהדרת בקול ובגוף. אודה, שלרוב אני לא עפה על הדמויות שלאון מגלם. לא בגלל שהוא שחקן לא טוב, נהפוך הוא, אלא בגלל חיבתו לתפקידים קצת קרינג'ים, שלא ממש גורמים להזדהות כלשהי. ועם זאת, גרגורי סטאמאס של לאון הופך להיות דמות מרתקת שקשה להתיק ממנה את העיניים. זאת, למרות היותו בן זונה סדיסטי שנהנה לשלוט בגורלות האסירים תחת חסותו, כאילו היו פיונים על לוח השחמט. לצדו, גם שלומי ברטונוב, המגלם את ראש כנופיית הסיסטרז, בוגס דאימונד, עושה זאת בצורה נהדרת ומפעימה. בוגס שלו הופך להיות מעין סוציופט בעל קווים נשיים, שעושה מה שבא לו ולעזאזל ההשלכות. ברטונוב מצליח להפוך את הדמות לרבת מימדים, ולחשוף במידה מסוימת שגם לסוציופטים יש קווים פגיעים. גם הוא, לא מאפשר כל כך להתיק את העיניים ממנו, למרות המעשים הנוראיים שהוא עושה לגיבור. כלל השחקנים על הבמה, הפגינו משחק מדויק, שהתבטא גם בתנועות הקטנות ביותר, אלו שלכאורה לא שמים לב אליהן. כגון, מבטו הסקפטי והמתנשא של רב-הסוהרים, שגולם בצורה טובה על ידי אבי אזולאי, כאשר הביט על פעילות האסירים המשחקים בחדר האוכל, בעומדו על גג בית הכלא.

הבימוי המדויק של נועם שמואל, שזר את משחקם של השחקנים המצוינים, בתוך תמונות מפעימות על הבמה. בחלק מהמקרים, שמואל הצליח ליצור זום-אין לרגעים קטנים-גדולים, כמו משחק השחמט שבוגס ואנדי משחקים, וחורץ, לכאורה, את גורלו של אנדי וההתעללות שיספוג בידי הסיסטרז. או סצנות אחרות שגרמו למחיאות כפיים באמת סוערות מצד הקהל. כגון (אזהרת ספוילר) כאשר ברוקסי מאיים לקפוץ מגג בית הכלא, ולבסוף רב-הסוהר מצליח לעלות אליו, אך הוא לא מרביץ לו כצפוי, אלא מושיט יד כדי לקחת את המזוודה של ברוקסי ולסייע לו לרדת בבטחה במדרגות. בחלק מהמקרים, השלם התיאטרלי הועצם בזכות כלל חלקיו, כאשר הבמה בכללותה הצליחה להחסיר פעימה גם מהלבבות הציניים ביותר בקהל. כגון בסצינה בה כלל האסירים מוחים באמצעות שירה מרגשת, למרות איומיו של המנהל סטאמאס.

לבסוף, יש לציין לטובה את התפאורה, שנוצרה על ידי מיכאל קרמנקו, שהציגה בית כלא אמריקאי ריאליסטי למדי, בשנות החמישים והשישים, על הבמה היפואית. זאת, תוך העלאה, הורדה והזזת המדורים והסורגים, שלעיתים חרקו ונתקעו, כאילו היו דלתות אמיתיות בבית סוהר ישראלי מט ליפול. מבנה התפאורה הלם במידה מסוימת את משנתו של פוקו בנוגע לפנאופטיקון – ליבת הפעילות הבימתית והבדיונית הוצגה במרכז, ובצדדים, תאי האסירים, ולמעלה – גג בית הכלא, על מדרגותיו. בכך, קודקודי הכלא יכולים לראות בכל רגע נתון מה מתרחש בבית הסוהר. אך בפועל, באופן אירוני, אף אחד לא שם לב, ובייחוד לא מנהל הכלא עצמו, שאנדי למעשה כבר מזמן לא בתאו.

עם זאת, על אף טיב התפאורה והאביזרים, כולם גם יחד וכל אחד לחוד, הובילו לסתירה מסוימת בשפה הבימתית. מצד אחד, העולם הבדיוני שהוצג על הבמה היה ריאליסטי למדי. עם זאת, האלימות הרבה בהצגה היתה סימבולית ולא ריאליסטית – האונס הקבוצתי התדיר שעבר אנדי על ידי חברי הכנופייה, הוצג כמעין ריקוד מחול בועט והמכות האנושות של חברי כנופיית הסיסטרז באנדי היו באמצעות החגורות שלהם על השולחן, ולא על אנדי עצמו. זאת, לעומת ההקפדה על איפור ריאליסטי, נהדר בפני עצמו, של תוצאות המכות. ניכר היה שהיה רצון להמחיש את האלימות בצורה אחרת, אבל נראה כאילו לא נעשתה החלטה ברורה לכאן או לכאן, והתוצאה, היתה מעין שעטנז של הכל ביחד.

ויחד עם זאת, נעשו בחירות אמנותיות מפעימות, שהציבו שח תיאטרלי לסרט. אין מה לעשות, קשה שלא להשוות את היצירה הבימתית ליצירה הקולנועית, בייחוד כשמדובר בסרט בלתי נשכח כמו "חומות של תקווה". אבל ההצגה הצליחה להציג פיתרונות נהדרים לטרנספורמציה של היצירה לבמה. לדוגמה, הבריחה של אנדי, שבסרט נעשתה באופן ריאליסטי להחריד, המערבת זחילה בצינור ביוב מהביל, עוצבה על הבמה באופן נפלא באמצעות צללית של ציפור, המוקפת בהילת פנס, שעפה במעלה המחילה. ולצד זאת, שמואל בחר בחוכמה להותיר סצנות שהדהדו את הסרט, ושחיממו את הלב למעריציו, כגון הסצנה בה מנהל הכלא מגלה שאנדי ברח.

המוסיקה, בעיבודו הכישרוני של אמיר לקנר, הוסיפה גם היא למכלול האמנותי. הבחירות המוסיקליות הוסיפו רבות לעולם הבדיוני התקופתי שעל הבמה, והעצימו את הצורך באסקפיזם ותקווה, בייחוד לאלו הנמצאים מאחורי הסורגים. דבר זה, מתבטא בצורה נהדרת בסצינה הפותחת את המערכה השנייה, בה כנופיית הסיסטרז מנגנת בלייב על הבמה את השיר Wipeout. השיר, שהחל את דרכו בביצועה של להקת Surfaris בשנת 1963, ולאחר מכן זכה לשלל עיבודים וחידושים, הוא במהותו שיר Surf-Rock, המבטא את תרבות הגלישה, ואת החופש והשחרור שהיא מייצגת. עצם הבחירה בשיר הזה היא מרתקת ומצוינת, מאחר שמצד אחד הוא מציג את חלוף השנים בעלילה הבדיונית, ומצד שני, עצם כך שאסירים מנגנים מנגינה קצבית ופראית, שמסמלת שחרור וחופש, מציג אמירה טעונה וחזקה במיוחד, בייחוד מאחר שהם יכולים להשתחרר באמצעות המוסיקה בלבד.

לבסוף, יש לציין במיוחד מחווה שמאוד נגעה ללבי, וברמה מסוימת מאוד מאפיינת את הרוח השולטת ב"גשר" – להשתחווית השחקנים עלתה גם מנהלת ההצגה יאנה אדמובסקי. כל הצגה בכלל, וההצגה הזו בפרט, דורשת כוריאוגרפיה מדויקת מאחורי הקלעים, שדואגת שכל אחד יעשה את תפקידו – לשחרר דלת מסוימת, להרים דלת אחרת, לדאוג שהקוליסה הזו תעלה בזמן שהקוליסה הזו תרד, ושהתאורה תלווה את הגיבור הנמלט בדיוק ברגע הנכון, ושהשחקן ייכנס לבמה עם האביזר הנכון. לרוב, בעלי מקצוע אלו לא זוכים לכבוד ולחשיפה המגיעים להם, אבל מדובר באמנים לכל דבר, היוצרים ומבצעים אמנות שלא זוכה לתשבחות המגיעות לה. עצם כך שבגשר בחרו להודות למנהלת ההצגה ולהעלותה להשתחוויה בכדי לקבל את מחיאות הכפיים שכל כך מגיעות לה, היא מחווה מאוד מוערכת, שכולי תקווה שגם תיאטראות אחרים יבחרו לאמץ אותה, בדרך כזו או אחרת.

כאשר מחיאות הכפיים בעמידה של חלק גדול מהצופים נרגעו, יצאתי אל האוויר המתקרר של לילות יפו. בדרך אל תחנת האוטובוס, שמתי לב ששיירת המכוניות התקועה ההיא, מלפני שעתיים וחצי, הצליחה להשתחרר. מסילת הרפאים עמדה עדיין במקומה, והובילה למנהרה חשוכה, אשר ממתינה בסבלנות שמישהו ייצא ממנה וישחרר את עצמו מהמקום בו הוא כבול.  

חומות של תקווה

תיאטרון גשר

על פי נובלה מאת סטיבן קינג

מאת: אוון אוניל ודייב ג'ונס

בימוי: נועם שמואל

שחקנים: אורי יניב, יובל ינאי, אלכסנדר סנדרוביץ', אלי מנשה, דניאל טגאו, שלומי ברטונוב, תום אפלבאום, נועם טל, פאולו א. מואורה, שיר סייג, רועי רביב, מיקי לאון, גלעד קטלר, אבי אזולאי, עמנואל רוזנבאום, אלון פרידמן.

תפאורה: מיכאל קרמנקו

מוזיקה: אמיר לקנר

תנועה: עמית זמיר

תלבושות: אביה בש סוקול

תאורה: אלכסנדר סיקירין

סאונד: פליקס שפונשיק

עוזרת במאי: חני יחזקאל

מועדים נוספים:

19/12/22             20:00

20/12/22             20:00

21/12/22             20:00