אדוארד השני של סמינר הקיבוצים בהחלט יודע איפה הכוח שלו נמצא

מאת: איתמר מועלם

יש הצגות מסוימות, נניח "מאמה מיה", שיש להן אנסמבל – קבוצת שחקנים שמשמשים כרקדנים וזמרים, וגם מגלמים תפקידים קטנים השזורים לאורך ההצגה. לרוב, האנסמבל מתפקד על הבמה ביחד – הוא נכנס ביחד, רוקד ביחד, שר ביחד, יוצא ביחד. הבעיה עם אנסמבל, לרוב, היא שטוב ככל שהוא יהיה, הקהל יודע שכל אחד מהשחקנים באנסמבל הוא אינדיבידואל, ושברגע שתסתיים ההצגה תסתיים גם האינטראקציה ביניהם.

המחזה "אדוארד השני" מספר על היחסים ההומוסקסואליים של המלך האנגלי מהמאה ה-14 והקנוניות נגדו. בהפקה של בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים בחרו להעלות את המחזה עם כל תלמידי משחק שנה ג'. מה שיוצר, בדומה ל"מאמה מיה" – אנסמבל. חלק מהשחקנים באנסמבל עושים יותר וחלק פחות, אבל פעמים רבות בהצגה הם מתפקדים כקבוצה בדיוק באותו אופן. נכנסים ביחד, רוקדים ביחד, מתווכחים אחד עם השני בכאוס, או סתם עומדים בגוש מאחור או בצד. ההבדל המהותי הוא שב"אדוארד השני" של סמינר הקיבוצים, האנסמבל הוא בעצם כיתה של שחקנים שבמשך שלוש שנים התחברו יחד, למדו ביחד ושיחקו ביחד.

אין ספק שבמאי ההצגה, אריאל נ. וולף, יודע את זה, ומנצל את הכוח הזה גם בעיבוד, שלפעמים שובר את רצף ההצגה ומנכיח את העובדה שהם בסופו של דבר חברים, אך בעיקר בבימוי. וולף היה מאז 2012 כוראוגרף ומעצב תנועה בתיאטראות שונים בארץ, ויכולות אלו מתבטאות היטב בהצגה, בין אם בנאמבר ריקוד של הקבוצה שמעביר אווירה כאוטית וקלסטרופובית עבור הקהל ועבור אדוארד, ובין אם בזרימה הטבעית בין הסצנות. הדמויות כמעט כל הזמן זזות והמעברים בין סצנה לסצנה לא קיימים – דיאלוג אחד הסתיים ומיד דיאלוג חדש מתחיל בקצה השני של הבמה, גם אם במסגרת המחזה הוא מתקיים כמה חודשים או אפילו שנים לאחר מכן. זה נשמע מבלבל, אבל הבימוי, בשילוב התאורה המדויקת, שנעשתה על ידי רותם אלרואי, והתפאורה הטובה, שנעשתה על ידי נגה פתר-גל, מצליחים להבהיר על מה צריך להסתכל ומתי. הבעיה עם זרימה זו היא שללא שינוי קצב, היא עלולה לעייף, וכפועל יוצא מכך, למתוח את ההצגה ולגרום ללאות מסוימת בקרב הצופים. למרות שהיא רק שעה וארבעים דקות, התחושה הייתה שאנחנו מתקרבים יותר לכיוון השעתיים וארבעים דקות.

אך להימתחות זו יש סיבה נוספת מלבד סגנון הבימוי. אם אקח אדם שלא מכיר את המחזה "אדוארד השני" ואשאל אותו: "מי כתב את המחזה "אדוארד השני"?", סביר להניח שהוא יענה לי: "שייקספיר?". הוא יטעה, שכן המחזה נכתב על ידי כריסטופר מרלו, אבל הטעות שהוא עשה היא לא כזו גדולה, שכן מרלו קדם לשייקספיר ובעיני רבים מחזותיו וסגנון כתיבתו של זה הראשון השפיעו רבות על סגנונו של זה האחרון. בהתאם לכך, הדיאלוגים של מרלו דומים לדיאלוגים של שייקספיר, וקשים לביצוע כמו דיאלוגים של שייקספיר.

היו כאלה שהצליחו יותר והיו כאלה שהצליחו פחות, אבל הטקסט ה"מרלואי" לא הרגיש נוח בפה של רוב השחקנים. יובל ריטש, השחקנית שגילמה את אדוארד (בחירה מבלבלת ללהק אישה לתפקיד של גבר הומו), דווקא זרחה ואף צמררה כשיצאה מתוך הדמות של אדוארד. יוצא דופן היה יעקב אוחנה, שגילם את מושא האהבה של אדוארד, גביסטון. הוא העביר את המשקל של הטקסט היטב. לעומת זאת, המשחק הפיזי של כולם היה מדהים ומרגש. לכולם הייתה דרך תנועה מאוד ייחודית ואופיינית לדמות שגילמו, ותנועת הגוף בחלל, כמו גם תנועת הידיים, היו חדות ועשויות היטב. יש לציין במיוחד את תמר ברבי שגילמה את איזבל אשת אדוארד, ותומר פלד שגילם את מורטימר שגרם לרצח אדוארד.

בשורה התחתונה, "אדוארד השני" זו הפקת בית ספר למשחק שבמקום לנסות להחביא את מה שהיא – משתמשת בכוח שלה כדי ליצור יצירה תיאטרונית ייחודית ומהפנטת לעיתים, עם אנסמבל שחקנים שמרגשים מעצם עמידתם ותנועתם יחד, והרבה יותר מכך.

אדוארד השני

בית הספר לאמנויות הבמה, סמינר הקיבוצים

מחזה: כריסטופר מארלו

תרגום: מאיר ויזלטיר

עיבוד ובימוי: אריאל נ. וולף

שחקנים: יעקב אוחנה, אורן בירנברג, עמרי בן עמי, תמר ברבי, נועה זהבי, נתאי יואל, עומר לוין, מתן מלאכי, מאיה נחמקין, תמר סולמונוביץ, שירה סיני, איתי פוזנר, ליה פורמן, עומרי פלד, תומר פלד, סוניה צונווזו, יובל קלו, נועה קמיר, מיה קסנקביץ', יובל ריטש, שני ששון

עיצוב תפאורה: נגה פתר-גל

עיצוב תלבושות: הילה נבט

מוסיקה מקורית: איתמר גרוס

עיצוב תפאורה: רותם אלרואי

עוזרות במאי: מיכל צוברי לוי, סיגל צחורי וניצן נוני

מנהל בית הספר לאמנויות הבמה: יחזקאל לזרוב

ההצגה עולה בבית הספר לאמנויות הבמה, סמינר הקיבוצים, אחד העם 9 תל אביב, עד ל30/11/22