מרים זוהר: "אפילו לבני המשפחה שלי לא הצלחתי להשיג כרטיסים לאדיפוס"

ראיון עם השחקנית מרים זוהר

מאת: דנה שוכמכר

לרגל תפקידה המרתק בהצגה "אדיפוס", שעולה בימים אלו על במת תיאטרון "הקאמרי", תפסתי את השחקנית מרים זוהר לשיחה קצרה, על התפקיד החדש, על חשיבות עבודת הבמאי, על מה עשתה בתקופת הקורונה ועל העובדה שאף פעם לא נפגשה עם המשורר נתן אלתרמן בכסית אלא תמיד העדיפה להתמקד בחיי משפחה.

לאחרונה חגגת 91 שנים. מזל טוב! האם הגיל מעסיק אותך?

"תודה רבה. כן, הגיל מעסיק אותי, אני לא יודעת עוד כמה זמן נשאר לי, אבל כל עוד אני עובדת, אני מרגישה מצויין."

בשנים האחרונות את חלק מלהקת שחקני תיאטרון הקאמרי, לפני זה עבדת בתיאטרון בית לסין- מה הייתה הסיבה למעבר?

"היכן שיש תפקידים טובים, שם אני רוצה להיות. בבית ליסין בזמנו לא היה להם מה להציע לי ולכן עברתי לתיאטרון הקאמרי שם אני מגלמת בשנים האחרונות מגוון של תפקידים. התחושה היא שאני זוכה להערכה רבה בתיאטרון והולכים לקראתי."

מה תוכלי לספר על העיבוד הנוכחי והמודרני להצגה "אדיפוס", הצגה שזכתה לאינספור עיבודים והפקות במהלך ההיסטוריה, ועל התפקיד שלך בהצגה?

"אני מגלמת את אמו המאמצת של אדיפוס אשר נמצא על סף ניצחון שיביא לחילופי שלטון. מתוך רצון לפתוח דף חדש אדיפוס מודיע על הקמת ועדת חקירה שתחקור פרשיות מהעבר אשר גרמו נזק למדינה, אבל בפועל החקירה מתמקדת בחייו האישיים. ההצגה היא עיבוד קצבי למחזה שמצליח לרתק את הקהל מזה שנים רבות."

היה לך קל או קשה להתחבר לדמות?

"אני מחפשת תמיד את התפקיד הטוב, כזה שאפשר לבנות אמת סביבו. בשבילי אמת בתיאטרון חשובה ביותר. כשאני עולה על הבמה והקהל מאמין לי, מאמין לדמות שלי, זה מה שחשוב עבורי. לא היה לי קושי, החיבור שלי לדמות היה מהמקום שלי בתור מישהי שלא יכולה לראות תינוקות סובלים כמו שאדיפוס התינוק סבל בשעה שהוא נמצא זרוק וללא הורים. מדובר בסיפור רגשי ונוגע ללב, ומהנקודה הזאת התחלתי לבנות את הדמות."

אמרת פעם "משפחה זה אחד הדברים החשובים עבורי"- איך שילבת חיי משפחה עם עבודה בתיאטרון?

"תראי, זה לא פשוט, אבל ממרחק השנים הצלחתי לשלב בין חיי משפחה ועבודה בתיאטרון. אני זוכרת את עצמי בתקופה שהילדות היו קטנות, תמיד מיהרתי לחזור הביתה, אף פעם לא הייתי מיושבי בית הקפה כסית, אלא תמיד אחרי ההצגה חזרתי הביתה למשפחה שלי. השחקנים אחרי ההצגה ישבו בכסית ביחד עם אלתרמן ושלונסקי, ותמיד היו חגיגות גדולות. אני לא הכרתי את אלתרמן ולא את שלונסקי, תמיד העדפתי לחזור הביתה ולבשל ארוחה חמה לילדות מהמקום שזה היה חשוב עבורי. אין כמו משפחה, לא יכול להיות שהמקצוע יהיה יותר חשוב מהמשפחה. בחיים לא הצטערתי שלא הייתי חלק מיושבי כסית. הייתי נשואה לעיתונאי (אריה גלבלום, ז"ל. ד.ש.) וביחד הלכנו דרך משותפת, במסגרתה החלטנו להעמיד בראש סדר העדיפויות את המשפחה שלנו."

קריירת המשחק התחילה במחנה המעצר

בשנת 1948 הפליגה זוהר ביחד עם אמה ואחיה לישראל בספינת מעפילים, הספינה נתפסה על ידי הבריטים והנוסעים בה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין. יצחק פאנר, מנהל תיאטרון החובבים שהתארגן במקום, הציע לה לקחת חלק בהפקות של התיאטרון. "שם הבנתי שאני כנראה אוהבת את הדבר הזה שנקרא תיאטרון בלי לדעת יותר מדי מה המשמעות." זוהר אומרת, "לפני כן מעולם לא הייתי בתיאטרון ואף אחד במשפחה שלי אינו שחקן, אבל מצאתי את עצמי נרגשת מהמעמד. מאותו הרגע ידעתי שאקשור את חיי עם התיאטרון."

הגעת לתיאטרון הבימה כשאת לא שולטת בשפה העברית. איך אפשר לשחק בתיאטרון בלי לשלוט בשפה?

"שמעון פינקל, מי שהיה שחקן נפלא בהבימה, הביא אותי לתיאטרון לאחר שהתרשם מהמשחק שלי בהצגת חובבים. לא למדתי את המקצוע, לא למדתי את השפה. כל פעם ששואלים אותי היכן למדתי אני אומרת: 'אני בוגרת האוניברסיטה של החיים'. בגיל צעיר אפשר לעשות הרבה דברים, למרות הפחדים.

האם במסגרת העבודה על תפקידים שונים, את מביאה את העבר שלך בתור ניצולת שואה?

"לא, לא. אני ברחתי מהעבר שלי לא במודע, אבל הזיכרונות נמחקו לי וטוב שכך, כי אחרת אני לא יודעת לאן הייתי מגיעה. בבית עם בנותיי, לא דיברתי על הנושא בכלל והעדפתי לפתוח פרק חדש בחיים."

מה חשוב לך בעבודה עם במאים?

"שתהיה לבמאי את היכולת לדרבן אותי ולהשיג ממני בהצגה בדיוק את מה שהוא רוצה. מבחינתי, היי קיילוס בהצגה "אנה כריסטי" ידע כיצד להוציא ממני דברים שבכלל לא חשבתי שקיימים בי. בהצגה  הנוכחית של "אדיפוס" היה לי חשוב לחקור את דמותה של האם המאמצת כי במחזה המקורי הדמות אינה קיימת. רק בעיבוד הנוכחי שומעים את הצד של האם המאמצת של אדיפוס."

גילמת את מרתה בהצגה מי מפחד מווירג'יניה וולף. איך ניגשת לגלם את דמותה?

"שיטת העבודה של הבמאי הובילה אותי לעבוד על תפקיד מורכב כמו דמותה של מרתה שרחוקה ממני שנות אור. להפתעתי ולמזלי, ההצגה התבררה כהצלחה גדולה. היה מדובר במלחמה בין שני אנשים שאוהבים אחד את השני מאוד עד מוות, אבל הורסים אחד את השני על ידי משחקים. מדובר באנשים אינטלקטואליים שבמקום מסוים לא יודעים איך למלא את החיים.

מדובר במחזה מעניין וכתוב היטב והייתה לי זכות גדולה לגלם את התפקיד הזה. למדתי להיות מישהי שהיא לא אני כי אני מאוד רחוקה מהעולם של מרתה, אין בי את התשוקות וצורת החיים שלה. על כל פנים, לא ראיתי טקסט כל כך שנון וחד כמו זה, הכוח הפנימי וההתנהגויות של שניהם והצורה שהם חיו. המחזה בנוי בצורה מיוחדת מאוד ואמינה מאוד."

בתקופת הקורונה התחלת לעבוד עם ליא קניג על מופע משותף. האם המופע ממשיך לרוץ היום?

"בתקופת הקורונה לא כל כך ידעתי מה יהיה. התגעגעתי לקהל, למחיאות הכפיים והאסון הזה שהתפשט בכל העולם הכריח אותי להמשיך לייצור ולעבוד. התחלנו לעבוד על מופע בשם "ליא ומרים דופקות הופעה" מאת ירון פריד בבימוי של רועי הורביץ – מדובר על מונולוגים מצחיקים אשר חלקם צולמו בתקופה בה התיאטראות היו סגורים. כיום, אנחנו מופיעות מדי פעם, כי פשוט אין לנו זמן כי אנחנו מאוד עסוקות כל אחת בקריירה שלה.

ליא ואני חברות טובות והיינו ביחד הרבה שנים בתיאטרון הבימה, ובשלב מסוים אני עזבתי לתיאטראות אחרים. במשך כל השנים שמרנו על קשר, ובשנים האחרונות חזרנו לשחק ביחד והעלנו מופע של רביעיית שחקנים – ליא, אני אילן דר ויהודה אפרוני זכרו לברכה, והקהל קיבל את זה בצורה נהדרת."

מה את חושבת על מצב התיאטרון בארץ?

"אני מאוד מופתעת לטובה שהאולמות מלאים, זה מאוד משמח ונעים שיודעים שיש קהל. כך גם לגבי  ההצגה אדיפוס, אי אפשר להשיג כרטיסים להצגות הקרובות. אפילו לבני המשפחה שלי לא הצלחתי להשיג כרטיסים."

---