לרגל השנה החדשה, שבתקווה תהיה גדושה בתיאטרון משובח, רב-גוני ובלתי מתפשר, פנינו למספר שחקנים ושחקניות וביקשנו לדעת על ההצגה הראשונה שלהם, זו שראו וזו שעשו, וזו שגרמה להם להבין שעל הבמה הם נמצאים בבית.
השתתפו בהכנת הכתבה: איתמר מועלם, אירית ראב, אביבה רוזן ודנה שוכמכר
דליה שימקו – שחקנית, במאית, מנהלת אמנותית של אנסמבל אספמיה ומנהלת אמנותית של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, 2022 / אביבה רוזן
דליה שימקו התחילה להופיע על הבמות בגיל עשר. המופע הראשון בו הופיעה, וגם קיבלה בו תפקידים ראשיים, היה "ככה סתם". המופע הועלה על ידי תיאטרון ילדים שהקימה עיריית גבעתיים. הוא היה מורכב משירים וסיפורי ילדים, ביניהם "כובע קסמים" של לאה גולדברג, "דודי שמחה" ועוד. אחרי שהמופע עלה בגבעתיים, מספרת שימקו, הוא הופיע ברחבי הארץ, וזמרים ושחקנים מקצועיים, ביניהם דליה פרידלנד ודליה עמיהוד, הצטרפו אל הילדים.
"הרגשתי מצויין." היא מספרת שכבר בגיל עשר, זאת הייתה הגשמת חלום. היא למדה מה זה לעמוד על במה ומשמעת מקצועית. שם רכשה את הביטחון העצמי שהוביל אותה במהירות לתפקידים ראשיים בקולנוע ובתיאטרון. "מהגיל הזה כבר ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית, והייתי מספיק בטוחה כדי להגיע לצמרת בגיל צעיר. בגיל עשרים כבר השתתפתי בהצגה "נפש יהודי" בתיאטרון חיפה". עוד קודם, כמובן, השתתפה שימקו בתפקיד ראשי בסרט "נועה בת 17" שהזניק את קריירת המשחק שלה.
לימור גולדשטיין – שחקנית ויוצרת / דנה שוכמכר
"זמן קצר לפני סיום הלימודים באוניברסיטת תל אביב, נולה צ'לטון הבמאית שלי בחוג לתיאטרון, אמרה לי שהבמאי עמרי ניצן, זכרונו לברכה, מחפש שחקנים להפקה שלו "על עכברים ואנשים" בתיאטרון "הבימה". הוא הגיע לראות אותי באוניברסיטה ומשם הדרך להבימה הייתה מהירה. הייתי ילדה צעירה שרק לפני רגע עבדה על מונולוגים באוניברסיטה ופתאום מצאתי את עצמי מגיעה לתיאטרון הלאומי "הבימה" לעבוד עם במאי שמאוד הערכתי אותו ולשמחתי שיתפנו פעולה לאחר מכן במספר הצגות.
ההתרגשות הייתה התרגשות שיא, מאוד גדולה, הייתי ילדה צעירה בת 20 פלוס וההגעה לתיאטרון הבימה הייתה עבורי כמו לקבל שיחת טלפון מסטיבן שפילברג. בתום ההפקה המשכתי לעבוד עם נולה צ'לטון בתיאטרון חיפה ועבדנו בין היתר על הפקות חברתיות, היה בה צורך לחפש את האחר ולחקור, דבר שכמעט לא קורה היום בתיאטרון. היכולת לשים את הזרקור על הצד שהחברה בוחרת להתעלם ממנו. הייתה לה יכולת לזהות את הפוטנציאל המשחקי הקיים בי , היא ראתה אותי.
היום אני מופיעה בהצגה "סינית אני מדברת אליך" בתיאטרון בית לסין ובמקביל ממשיכה להופיע עם המופע "אינטימי" אותו כתבתי בבימוי אלון אופיר בקפה תיאטרון הקאמרי, ובמסגרת פסטיבל של עיריית תל אביב 'מונולוגים מהגינה'".
יצחק חזקיה – שחקן. משחק בקולנוע ובטלוויזיה, חבר תיאטרון הקאמרי משנת 1968 / דנה שוכמכר
"אחד התפקידים המשמעותיים ביותר עבורי היה במחזה "רוחות" מאת הנריק איבסן. הייתי אז סטודנט צעיר למשחק באוניברסיטה ולמדתי תיאטרון והיסטוריה כללית. בשנה השנייה שלי באוניברסיטה המורה שלי, פיטר פריי, ביים את המחזה והציע לי לעשות אודישן לתפקיד של אוסוולד. עברתי את האודישן לתפקיד ומאז אני שחקן. הפרטנרים שלי היו ידועים מאד, בין היתר השחקנים שמעון פינקל, בתיה לנצט ומרים גבריאלי. אותו פינקל לקח אותי פעם אחרי ההצגה לבית קפה ושם אמר לי שלא אחשוב שהדרך בתיאטרון פשוטה. 'עוד תאכל שם הרבה צפרדעים', אמר לי.
זה היה מסע נפלא. לא פחדתי מכלום כי ידעתי שאני סטודנט באוניברסיטה והתייחסתי להצגה כמו תרגיל באוניברסיטה. ההצגה הייתה הצלחה גדולה ביותר, סדר גודל של 200 הצגות, מה שלא היה אופייני לזמנו.
היום אני מופיע בתיאטרון הקאמרי בהצגה "מותו של סוכן" ובימים אלה אני בחזרות לקראת הצגה חדשה בקאמרי, "אדיפוס", ובה אגלם את טרזיאס."
דורון צפריר – שחקן ויוצר, חבר באקדמיה הישראלית לקולנוע וראש אגודת קיפוד הזהב, פרס תיאטרון הפרינג' הישראלי / איתמר מועלם
"הבמה הראשונה שעליתי עליה הייתה בכיתה ט'. הייתי בן 14 ושמו אותי בתפקיד הראשי בהצגה "שני קונילמל". מאז שכחתי מזה, הלכתי ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. אבל באמצע הלימודים ראיתי שאני לא אוהב את זה, שמה שבאמת הכי מרגש אותי זה להיות על הבמה. אז עשיתי הסבה בעזרת אריק עשת, שהיום הוא מנהל תיאטרון "האינקובטור" בירושלים. הוא אמר לי בוא ללמוד בניסן נתיב. וניסן קיבל אותי בקושי רב. הייתי כבר בן 25, בוגר לימודי משפטים. הוא אמר לי, אני מקבל אותך כי אתה נראה לי, סליחה שאני אומר את זה בחוסר צניעות, מוכשר בצורה יוצאת דופן.
אחת משש הצגות הסיום שלנו הייתה "כולם היו בניי חוץ מנעמי או חופי שוויצריה". אני הייתי בתפקיד הראשי של זרובבל שהולך להיות ראש ממשלה ומקים התנחלויות ומרביץ לכולם. זו הייתה הצגה שהייתה אמורה לרוץ שש פעמים ולרדת כמו כל הצגות סיום, אבל אז הגיע יעקוב אגמון, שהיה אז מנהל בית ליסין, ואמר 'אני רוצה את ההצגה הזו'. מכיוון שאני גם משפטן ניהלנו משא ומתן קשוח. אני קיבלתי, עכשיו מותר לגלות, 25% יותר מהשאר. יעקוב אגמון אמר: 'אני לא רוצה שהצוציק הזה יעשה לי בעיות.'
ההצגה רצה בבית ליסין 450 פעם. היא פרנסה 20 משפחות במשך כמעט ארבע שנים. היינו הציפורל'ה של אותה תקופה, נהיינו כוכבים גדולים כולנו. הופענו בתוכניות בטלוויזיה, הייתי אליל. בביקורות כתבו שאני לואי דה פינס הישראלי. הייתה לי פינה קבועה בזהו זה, "סערה בכוס תה", אני וששון גבאי ובלהה בירמן. מי ששרד מאותה הצגה זה אבי קושניר ואני ויהויכין פרידלנדר שהיום משחק בתיאטרון החאן. וזהו. ככה התחלתי."
בימים אלו, צפריר משחק בהצגות "מנחם יוצא למלחמה", "שייקספיר בחווה הסינית", "Fake", ו-"סדום", בתיאטרון תמונע.
אסתי זקהיים – שחקנית ובמאית, חברת הועדה האמנותית של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר / אירית ראב
"הבמה ואני זה סיפור אהבה של חמשישים שנה. כשהייתי בכיתה א', בגיל 6, הייתי השמש, בכיתה ב' – ספר תורה, הופעתי בימי הזיכרון של בית הספר, ובחגיגות ימי העצמאות. כתבתי שירים. רקדתי בבת דור, ניגנתי בפסנתר. בחטיבת הביניים, החוג לדרמה היתה ההצלה שלי ושומר השפיות. וכשאני הייתי צעירה, החוג לדרמה היה המסלול לתהילה, ההכנה למקצוע, ולא כוכב נולד, הכוכב הבא או כל ריאליטי אחר. אז בכיתיה ט', הייתי חנה סנש. זה היה רגע שיא, וזה היה הרגע שבו ידעתי שאני בבית על הבמה. נהניתי לראות את המורות בוכות, ואת התלמידים מרותקים. גם מילדה מוזרה ואאוטסיידרית, נהייתי כוכבת מקובלת. יכולתי לאחר לבית הספר, להיכשל במתימטיקה, פיזיקה וביולוגיה, כי היה לי את הגב של סגן המנהל, אוהב האמנות, שהיה מאושר שאני בחוג לדרמה. בסיום כיתה ט', התקבלתי לתלמה ילין, ועברתי על אפם ועל חמתם של מנהל בית הספר וסגניו. הם איימו על אמא שלי, שבתלמה ילין אהיה אחת ממאה, ואצלם אני כוכבת. ועניתי לאמא שלי, שזה הדבר שאני רוצה, להיות אחת ממאה, להיות עם נערים ונערות כמוני, לא להרגיש מוזרה וחייזרית. וצדקתי. תלמה ילין הציל את חיי. לא לתפארת המליצה, ממש. הלכה למעשה. שוב לא רציתי למות, מצאתי משמעות לחיי, מצאתי עוגן, מצאתי מקום שבו אני יכולה להתמיר את הפצע לאמנות.
ההצגה הראשונה שראיתי היתה עוצלי גוצלי, הייתי בת חמש והתאהבתי. בכיתה ה' ישבתי בחזרות של "קברט" שאחי, דן זקהיים ז"ל, ערך אצלנו בסלון, עם חבריו. הם העלו את המופע בתלמה ילין. שיחקתי הרבה במיצגים של אחי מהרגע שהוא חזר לארץ, כשהייתי בת 18. וכמובן, התמסרתי לכל חזיון, ולכל חזון. כל מה שאמר וחשב היה בעיניי נשגב. התמסרתי ליצירה שלו טוטאלית.
אבל ההצגה הראשונה שהשתתפתי בה היתה מחזה קנדי, "סדקים", שביים ג'ק מסינג'ר. היא היתה הצגת גמר שלנו באוניברסיטת תל אביב. גילמתי אישה צעירה מוגבלת שכלית והתפתחותית. אחד התפקידים שנשארו בי עד היום. לפעמים כשאני מגיבה בתמימות יתר, חברי שזוכרים את התפקיד קוראים לי "עגבנייה", שהיה שם החיבה שלי בהצגה הזו. זה היה תהליך עמוק ובעצם הראשון שלי בלהזדהות ולהיכנס לנעליים של דמות כל כך שונה ממני. של הבנה עמוקה שחלק ממני הוא כזה תמים, פתי, מתמסר יותר מדי, מפחד מהעולם, נרדף ומושפל תדירות על ידי הסביבה. ההבנה שמשחק זה להתפשט ולהתמסר ולא להתחפש, בעצם נולדה שם.
לאור הצלחת ההצגה הוזמנו להופיע בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, כהצגה אורחת. ולא היה גבול להתרגשות שלי. להופיע בעכו, שבה הייתי נערה שישנה בגני הפסטיבל כקהל, שהופעתי עם אחי במיצג, שהייתי מנהלת במה, מנהלת אולם, מפיקה – להגיע כשחקנית צעירה, היה מרגש. שבוע לפני הפסטיבל, עשתי תאונת אופניים. הגעתי לעכו עם צליעה ושטפי דם, חבורות כחולות סגולות, שריטות עמוקות וכאבי תופת. אבל הופעתי, כי ההצגה חייבת להימשך, והצופים אחרי ההצגה החמיאו לי על האיפור ועל העבודה הטוטאלית.
בימים אלו, אני משחקת ב"סבתא סורגת", "המהפכניות", "הקהל מתבקש לעמוד" ו-"הרוכבים אל הים". ב23/10/22 יוצא לאקרנים סרטו החדש של שמי זרחין, "השתיקה". חוץ מזה, אני מלמדת בימוי."
נעה בירון – שחקנית ויוצרת / אירית ראב
"מאז שאני ילדה מאוד קטנה היה ברור לי שאני רוצה להגיד משהו, לספר סיפור, להביע עמדה בצורה משמעותית. זה התחיל כשאני ואח שלי היינו משחקים עם מצלמת הוידאו הישנה של ההורים ומצלמים מערכונים ושטויות. אחי היה על הצד הטכני ואני פשוט הייתי עפה עם הדמיון וממציאה. יש אפילו קטע סטנד אפ שלי שעד היום הוא איקוני במשפחה שצילמנו כשהייתי בת 13 בערך. כשרוצים להביך אותי באירועים משפחתיים, דוחפים את הקלטת הזו לוידאו.
אני מגיעה מבית מאוד אמנותי, גדלתי מאחורי הקלעים, אבא מנצח בתזמורת, אמא ניגנה על חלילית, אחי נגן בסון בפילהרמונית של ברלין ואחותי פסנתרנית ומנצחת. התחלתי את הדרך בבימת הנוער ברחובות, שם קיבלתי את הכלים הראשונים שלי בעולם הזה, ומשם בגיל 15 החלטתי שאני רוצה להתמקצע ועליתי על רכבת לעשות אודישן למגמת התיאטרון בתיכון עירוני א' בתל אביב. התקבלתי ושם למדתי בתיכון.
ראיתי המון הצגות, אשכבה למשל זאת הצגה שראיתי אולי 10 פעמים בחיי, עוד עם יוסף כרמון וזהרירה חריפאי ז"ל, והיה לי ברור שאני חווה משהו עוצמתי שאני לא יכולה לשלוט בו ושאני רוצה גם. כשהתבגרתי, כבר למדתי בסטודיו למשחקן של ניסן נתיב, והוא היה מורה ענק, בין יתר המורים המופלאים שהיו לי שם.
ההצגה המקצועית הראשונה שלי, רגע אחרי שסיימתי שנה ג' בניסן נתיב, נקראה "הקסם של אורנה", בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער. זאת היתה אחת החוויות הכי משמעותיות שהיו לי בתור שחקנית צעירה. לאודישן לתפקיד הראשי בהצגה, (שמבוסס על חייה של אורנה פורת ז"ל). היה צריך להביא מונולוג ואני זוכרת שבחרתי ב"פסחזון", על פי סיפור של אתגר קרת. זה לא מונולוג קלאסי, והוא בכלל כתוב בלשון זכר, אבל הפכתי אותו ללשון נקבה. אני זוכרת שהגעתי והיו עוד שחקניות במסדרון, אבל הרגשתי שאני חייבת שהתפקיד הזה יהיה שלי. נתתי שם את כל כולי ואני זוכרת שרפי ניב הבמאי הסתכל עליי ואחרי שסיימתי את המונולוג, הוא שתק רגע ואז אמר 'זה הפסחזון הכי יפה שראיתי'. זה נחרט לי בזיכרון. כל כך התרגשתי מהעובדה שלקחתי טקסט של אתגר קרת והצלחתי לגעת בלב של מישהו אחר. אני זוכרת את הטלפון שהגיע ממש לא הרבה אחרי שיצאתי מהחדר, כפי התקשר אליי ובישר לי שקיבלתי את התפקיד, וצרחתי מאושר באמצע הרחוב. הכל היה שם מאוד חגיגי. זה היה מחזה שנכתב במיוחד על ידי חגית רכבי ניקוליבסקי כדי לחגוג את תיאטרון אורנה פורת ולעשות כבוד לאורנה בעצמה. קיבלתי מתנה ענקית לשחק ילדה זרה, קצת אאוטסיידרית, עם מבטא גרמני כבד שמגיעה למקום חדש וכולם צוחקים עליה עד שלאט לאט היא מצליחה לכבוש את לבבות הילדים עם הרגישות שלה, ההומור, הכנות, ובעיקר כישורי הפנטומימה שלה. ככה, היא וחבריה מצליחים להציל תיאטרון ישן מהרס ולהפיח בו חיים חדשים.
בחזרות עברתי מחנה אימונים בפנטומימה וזה היה פשוט אדיר. רפי עשה עבודה מדהימה וביים בכישרון הצגה פשוט מעולה לילדים, ולא רק. מלאת עומק והומור ועם קאסט שחקנים מופלאים. למדתי שם המון על השחקנית שאני, על היכולת שלי לצלול לעומק ועל הצורך שלי לעלות לבמה ולצאת למסע ללא שיפוטיות ולשים את הלב על השרוול, עד להשתחוויה. לא היתה הצגה אחת שלא חוויתי בה את כל קשת הרגשות. אורנה הילדה הזאת היתה בגוף שלי לגמרי. היה לי גם את הכבוד לפגוש את אורנה פורת בתהליך החזרות והיא אפילו אירחה אותי בביתה, ובסלון נשנשנו עוגיות ביחד. הרגשתי שאני מספרת סיפור גדול יותר על שונות, על אומץ לב, על ילדה-אישה שהלכה אחרי הלב שלה בלי לדפוק חשבון איך זה נראה מבחוץ. וזה לגמרי התלבש על מי שאני. ההצגה קטפה המון פרסים בטקס פרסי אסיטז' לילדים ונוער וזה היה אושר גדול – פרס הצגת השנה, פרס הבימוי, פרס המחזאית, פרסים לשחקני המשנה, ופרס השחקנית הראשית, שקיבלתי לראשונה בחיי.
בימים אלו, בין היתר, אני משחקת בתיאטרון באר שבע, בהצגה "ארוחה עם אדיוט" ונמצאת בצילומים לסרט קולנוע, "מטריושקה". בשנים האחרונות, בנוסף למשחק, אני מביימת ועורכת וידאו קליפים לזמרים וגם פרסומות, ועורכת סרטים ותכנים אחרים שאני אוהבת."
עודד מנסטר – שחקן ובמאי / אביבה רוזן
כיום משחק עודד מנסטר בהפקה חדשה של קזבלן בהבימה וכבר 14 שנים הוא משחק "בתיאטרון השעה הישראלי", תיאטרון להצגות ילדים. המשחק ב"הבימה" סוגר לו מעגל, כי אחרי הלימודים בסטודיו יורם לוינשטיין הוא שיחק במשך תקופה קצרה במסגרת צעירי הבימה, בהצגה "מלכוד 22".
אולם ההצגה הראשונה האמיתית שלו, זאת שהשפיעה עליו וגרמה לו להבין שהמשחק הוא אכן המקצוע הנכון עבורו, היתה "המלך ליר" של שייקספיר. זאת הייתה הצגה של בוגרי השנה השלישית של הסטודיו, ועודד שיחק בה את אדגר, הבן האבוד: "הרגשתי בתוך ענן. הייתה לי חוויה עצומה. חנכנו את הסטודיו בשכונת התקווה ושיחקנו בפני קהל שהיה מורכב בחלקו מילדים בני השכונה, שישבו מהופנטים מולנו. זה חיזק אותי מאוד. באתי לבוש בתחתונים ומרוח בבוץ, באמצע החורף, אבל לא הרגשתי קור, אלא המון סיפוק ושמחה".
דיוויד לוינסקי – שחקן / אירית ראב
"אפשר לומר שהפעם הראשונה ששילמו לי להופיע היתה כשהייתי בן 4, גונב את הגיטרה לאחותי, הולך לשכנים, שר ומנגן (לא באמת ידעתי אז לנגן), ובסוף השיר מבקש מהם שישלמו לי. עשיתי אחלה כסף אז בשביל ילד בן 4. הפעמים האחרות היו חינמים שהייתי עושה בהצגות בית הספר. מופעי הסיום שתמיד היה לי תפקיד ראשי, וכן, בשיעורי חברה שתמיד הייתי הראשון לקפוץ ולעשות איזה מערכון או משהו. בגיל 14, נרשמתי לחוג בתיאטרון "הבימה". ובגיל 16 נרשמתי לניסן נתיב. אמנם התקבלתי, אבל ניסן גילה ששיקרתי לגבי הגיל שלי והעביר אותי לסדנת הנוער. אז אפשר לומר שהכי מקצועי שלי היה כשהתקבלתי לבית צבי ולמדתי שם שלוש שנים.
ההצגה הראשונה שעשיתי בשנה ג' היתה "הירושה לבית וויזי". וכשסיימתי בית צבי כבוגר, בדרך כלל הבמה הראשונה שאתה מקבל זה את הבמה של תיאטרון "הספרייה". התפקיד הראשון שעשיתי שם היה ב"הפלייבוי של עולם המערב", שיחקתי את כריסטי מהון. התפקיד הראשי הראשון בעולם המקצועי, ההצגה המקצועית הראשונה שלי מחוץ לבית צבי ולספרייה היתה מחזמר לחנוכה – "בת הים הקטנה" עם אפרת רייטן ונתי רביץ. אבל לא התרגשתי כל כך כי באתי עם המון שעות מבית צבי והספריה. כשחושבים על זה, אין לי ממש סיפור מרתק או מעורר השראה על ביפור האהבה שלי ושל הבמה. זה מרגיש שתמיד הייתי שם ותמיד כל העיניים היו עליי. זה בית.
כיום, אני משחק בהצגה "ריקודו של ג'ינגיס כהן" שעומדת להתחיל את העונה השנייה שלה בקרוב, ומשחק בשתי הצגות נוספות במקביל. יש כמה הצעות על הפרק לפרויקטים חדשים, חלקם דווקא בטלוויזיה ומאמין שבקרוב אתחיל חזרות על הצגה חדשה.
עירית קפלן – שחקנית ומחזאית / איתמר מועלם
"אני התחלתי בגן בגיל 4 כשילדה אחרת קיבלה את התפקיד של מלכת אסתר וזה מאוד עצבן אותי. ראיתי שהיא לא בעניין, שהיא נורא מופנמת ושקטה. אז הלכתי, היה לי גנן, אמרתי לו שככה לא משחקים את מלכת אסתר. ואז הוא שאל אותה והוא באמת הבין שהיא לא רוצה לשחק, ואני כן רציתי את התפקיד אז קיבלתי אותו. וזה היה התפקיד הראשון שלי בכלל בחיים. מלכת אסתר.
סיימתי את הלימודים בבית צבי בהצטיינות, ומשם ישירות הלכתי למסעדה תאילנדית למלצר, כמו כל סטודנט טוב. כל הזמן חיכיתי לקבל טלפון מהקאמרי, היה לי חלום לקבל טלפון למשמרת במסעדה וזה מה שקרה. עמרי ניצן זכרונו לברכה רוצה לעשות לי אודישן ל"כטוב בעיניכם", שייקספיר. לתפקיד של אודרי.
כמובן שזה לא היה אודישן, זה היה שבוע מטורף של אודישנים, וקיבלתי את התפקיד. הרגשתי שבורכתי, כי היה מאוד קשה להיכנס לקאמרי, ופתאום אני בפנים, בחזרות של שייקספיר, בתפקיד מהמם, כל בוקר הגעתי לחזרות בהיי. כל מה שהוא אמר לי לעשות עשיתי. הוא אפילו אמר לי: 'את יכולה לעשות ג'אגלינג מצמר גפן?'. אבל איך אפשר לעשות ג'אגלינג מצמר גפן? אין לזה משקל. לקחתי חתיכות צמר גפן הביתה ושמתי בהן כדורי גומי. באתי למחרת, ועשיתי לו ג'אגלינג והוא היה בשוק. הוא אמר: 'יש משהו שאת לא יודעת לעשות?'. אז אמרתי לו: 'תלוי מי מבקש'. וזהו. ההצגה רצה 300 הצגות, וכתבו בביקורות שעשיתי שם תפקיד נפלא ועסיסי ומצחיקה ורכש חדש ושחקנית מבטיחה. ומשם הרגשתי שזהו, זה הבית שלי וזה המקום שלי, ואני שם כבר 22 שנה."
כיום, עירית קפלן משחקת על במת תיאטרון הקאמרי בהצגות "גאון בכלוב", שגם כתבה יחד עם יואב בר לב, "בואו נפתח את זה" ו"לא לריב", כמו גם בקולנוע בסרט "בחורים טובים". בקרוב תעלה לאקרנים העונה השנייה של "מלכת היופי של ירושלים", בהשתתפותה.
טל קלאי – שחקן ויוצר / אירית ראב
"סיימתי את בית הספר למשחק ניסן נתיב ירושלים, בשנת 2007, ואז עברתי לתל אביב, וזה היה קצת שוק. כי כשאתה מסיים את הלימודים אתה חושב שכל עולם התיאטרון הישראלי מחכה לך. אבל לא רק שאף אחד לא חיכה לנו, אף אחד לא ידע מי אנחנו. אחד השיעורים הכי חשובים שהסטודיו הזה לימד, וגם אחד הדברים שהכי זכורים לי מניסן עצמו, שזכיתי ללמוד אצלו, זה שנורא טיפחו את עניין היצירה העצמית. אמרו לנו, אף אחד לא באמת מחכה לכם. אתם צריכים ללמוד ליצור לעצמכם עבודה.
כשסיימתי את הלימודים בניסן נתיב, התחברתי לתלמידים מהכיתה המקבילה בניסן נתיב תל אביב. התחברתי עם בועז טרינקר, הבאתי לו ספר של פטר זכרובסקי "נולדו אשמים", שכלל ראיונות שערך זכרוסבקי בשנות השמונים עם ילדים של פושעי מלחמה נאצים. מגיל צעיר מאוד התחברתי לנושא הזה, וגם את הספר הזה מאוד אהבתי. בזמנו, בשנות השמונים, העלו אותו בתור מחזה אבל כמונולוגים. אני הצעתי לבועז שנעלה את זה כהצגה עלילתית. ובועז חשב שבגלל שהרבה מהתשובות של הילדים של פושעי המלחמה ענו על אותה שאלה, אז בעצם בועז יצר עיבוד שמעמת את הדמויות אחת עם השנייה, אנחנו עבדנו על זה, העלנו את זה בצוותא. זו היתה ההצגה המקצועית הראשונה מחוץ לכותלי בית הספר. כמו השיעור של ניסן על יצירה עצמית, אנחנו עבדנו על ההצגה הזו כאנסמבל, שיווקנו את ההצגה, הרכבנו את הבמה. היא רצה כמה זמן, ועלתה ברחבי הארץ. במקביל, המשכנו עם להקת פאות קדושות, שם עשיתי את תחילת דרכי המקצועית, אבל במקביל הקפדתי ליצור בתיאטרון ובפרינג'.
היום אני יכול להגיד שאני מאוד מודה על הדרך הזו, שלא ישר אחרי בית הספר למשחק נכנסתי לתיאטרון רפרטוארי. יש משהו בדרך שאתה עובר, שאחר כך אתה מעריך יותר טוב את הדברים שקורים. ובמידה שאתה כבר לא עובד בתיאטרון, יש לך את היכולת ליצור לעצמך עבודה.
בשמונה השנים האחרונות אני משחק בתיאטרון הלאומי הבימה. אני משחק בהצגות "מלון סוף העולם", של רובי פורת שובל שכתבה ומככבת, בבימוי מירי לזר; "אני לא רפפורט", שביים רוני ניניו. בימים אלו, אנחנו עובדים על "קזבלן", שעומדת לעלות בנובמבר הקרוב. שם אני משחק את התפקיד של יאנוש הסנדלר, זה התפקיד המיתולוגי של יוסי גרבר ז"ל. אלו נעליים גדולות להיכנס אליהם. במקביל, אני עובד גם על הצגה בהבימה, בשיתוף עם תיאטרון "המשולש", "דניאל בעלי". שזו דרמה טרגית-קומית-דרמטית מאוד. שעוסקת בנישואים גאים, ועומדת לעלות באוקטובר. זו תקופה של המו עשייה, טובה בעיקר ומאוד כיפית."
אזור פרסומי
מרתה יודעת 