גשר בין העבר לעתיד

על ההצגה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"

מאת: איתמר מועלם

ב-21 באפריל 1991 הועלתה ההפקה הראשונה של תיאטרון "גשר", בשפה הרוסית, באולם "הבימרתף". הפקה זו הייתה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופארד ובבימויו של יבגני אריה המנוח. היום, כחמישה חודשים לאחר מותו של מייסד התיאטרון, גשר מעלה את ההפקה בבימויו פעם נוספת, והקסם שאופף אותה מורגש אצל כל שחקן ושחקנית על הבמה.

המחזה של סטופארד עוסק בסיפורם של רוזנקרנץ וגילדנשטרן, שתי דמויות משנה מ"המלט" וידידיו מתקופת הלימודים. הם נשלחו על ידי דודו כדי לרגל אחריו ולהביא להוצאתו להורג – אך בסופו של דבר הם אלו שנופלים במלכודת שהניחו לו, וכפי שהשם רומז, מתים בעצמם. הטקסט מעלה מעין מכתב אהבה לשייקספיר, שמשתמש בכתביו בחוכמה, אך גם לועג להם.

"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". צילום: דניאל קמינסקי

רוזנקרנץ וגילדנשטרן, המגולמים בכישרון רב על ידי עידו מוסרי ואלון פרידמן, בהתאמה, נקלעים ונכלאים בתוך עולם אבסורדי עם דמויות מופרעות שאת שפתן הם אינם דוברים. למרות האיום שמתקרב וסוגר עליהם לאורך היצירה, הם עסוקים בלהעביר את הזמן בשיח פילוסופי, משחקי מילים והטלות מטבע, מחכים למשהו שיקרה.

הבימוי של יבגני אריה, ובהתאם גם חידושו שנעשה על ידי עמית אפשטיין, מצליח להרים את ההצגה מעבר לטקסט האבסורדי וליצור תמונות שמשרתות את הרעיונות והתמות של המחזה, ובאותה נשימה, מעניינות ואסתטיות מאוד כשלעצמן.

לצד הבימוי המשובח, זה המקורי וזה המחודש, יש לציין גם את התפאורה ואת המשחק הנפלאים. למעשה, אחד האלמנטים החזקים ביותר בהצגה הוא התפאורה. הבמה של אולם נגה, היכן שתיאטרון גשר ממוקם כעת, היא גדולה, גדולה מספיק בשביל להרים מחזמר עם שורות של רקדנים או אפוס חלומי עם תפאורה ענקית. אבל ההצגה הזאת מתקיימת אך ורק על שליש מהבמה הזו. הבמאי לקח שליש זה והניח עליו במה נוספת, צרה וארוכה עם כניסה אחת ויציאה אחת (מעין גשר). על יתרת הבמה, שני השליש שנותרו ממנה, יושבים הצופים.

צילום: דניאל קמינסקי

על פניו, החלטה זו מגבילה את ההצגה. השחקנים נעים על ציר אחד – ימינה ושמאלה. אין קדימה ואין אחורה. אבל ההגבלה הזו יוצרת דווקא את אחת מנקודות החוזק של ההצגה. הרצון להתקדם אל העתיד, להגיע ליעד ולהמשיך בדרך הנכונה. בזכות הבימוי, השורות במחזה שקשורות לתמות אלו, מודגשות כפליים ומתבטאות היטב לאורך כל ההצגה, גם כשאינן יוצאות מפי השחקנים.

מבחינת המשחק, להקת השחקנים על הבמה הצליחה להעלות את היצירה לגבהים חדשים, גבוהים עוד יותר מהיצירה המקורית. כל אחד מהם הצליח ליצור דמות מאופיינת להפליא, גם עם זמן במה מועט (לדוגמה, אופיר צויגנבוים המצוין בתור אופליה). הדמויות נתנו את התחושה שלמרות שהם לא הפוקוס ביצירה, הם מבצעים במקביל את העלילה המוכרת של המלט. הם הפגינו שהם שחקנים ראשיים ב"המלט", ולא דמויות משנה ב"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". כמובן השחקנים הם אינם היחידים אשר הביאו לכדי אפיון הדמויות המוצלח. המוזיקה המקורית והייחודית שליוותה כל דמות, התלבושות, עיצוב השיער והתאורה – כולם התחברו יחד על מנת ליצור תמונות מרתקות ועשירות.

צילום: דניאל קמינסקי

ואף על פי כל זה – אין מה לחשוש אם לא קראתם, ראיתם או אפילו מכירים את "המלט". ההצגה מצליחה להעביר את עיקרי העלילה של המלט וגם את התחושה שאנו רואים סיפור צדדי שמתקיים במקביל לסיפור אחר גם מבלי שיש היכרות עם חומר המקור. עם זאת, כמובן שמי שמכיר את קורותיו של הנסיך הדני, יזכה לחוויה יותר מלאה, שכן ההצגה רצופה ברפרנסים למחזה המקורי של שייקספיר.

אורך ההצגה הוא כשעתיים וארבעים דקות. בפועל, ההצגה ארכה כשלוש שעות, אבל אורך זה כולל שתי הפסקות – שהצליחו להרים באופן אוקסימירוני את רמות המתח ולהעשיר את הצפייה. שלא תטעו, ההצגה טובה, מצוינת, והייתי נהנה ממנה גם אם הייתי רואה את כולה בישיבה אחת. אבל שתי ההפסקות האלו הפכו את הערב למהנה יותר. ראשית, כך חווית הצפייה היא חברתית יותר. אחרי שלוש שעות של הצגה קל לשכוח מה ראית בהתחלה, או פשוט להיות עייף מדי בכדי להתחיל לדסקס בפרטי ההצגה. אבל באמצעות ההפסקות, ההצגה מחולקת למערכות קצרות יחסית, ביניהן אפשר לצאת לרחוב ההולנדי שמול גשר, לקחת אוויר, אולי לקנות משהו במזנון (המופקע, כמובן), ולדבר על מה שראיתם עם האנשים שהגעתם איתם או אפילו מכרים שפגשתם שם. שנית, בכך נוצרת חוויה קלילה יותר. קשה להתרכז במשך שלוש שעות רצופות, ומעבר לריכוז, זה גם לא נוח. זה צפוף, מנוון את השרירים, ואם אתה צריך ללכת לשירותים, אתה בכלל אבוד. ההפסקות נותנות את הרגע הזה לצאת ולהתרענן, כדי שיהיה אפשר ליהנות כמו שצריך משאר ההצגה. גם ליצירה עצמה ההפסקות מועילות. הן נותנות מסגרת מאוד טובה לכל מערכה, ויוצרות טעם של עוד.

צילום: סרגיי דמינצ'וק

המחזה המושחז, אנסמבל השחקנים האיכותי של גשר, והבימוי האגדי של יבגני אריה, כולם יוצרים יחד את אחת ההצגות המוצלחות והמהנות ביותר בתיאטרון הישראלי היום. כפי שדמות השחקן אומרת בתחילת ההצגה, ובכך מודה ברעיון המחזה כולו: "אנחנו עושים בגלוי, על הבמה, מה שמתרחש, כנראה, מאחוריה". לכו לראות את מה שמתרחש מאחורה. לא תצטערו.

"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים"

תיאטרון גשר

מאת: טום סטופארד

בימוי על פי יבגני אריה: עמית אפשטיין

שחקנים: עידו מוסרי, אלון פרידמן, דורון תבורי, ישראל (סשה) דמידוב, גיל פרנק/מיקי לאון, ליליאן רות, אלכסנדר סנדרוביץ', הנרי דוד, פאולו א. מואורה, אבי אזולאי, שלומי ברטונוב, אופיר צויגנבום, איליה לוינטנט/מיכאל ריבקין.

נוסח עברי על פי התרגום של יוסף ברודסקי: מרים יחיל וקס

תפאורה: דמיטרי קרימוב

תפאורה בפועל: מיכאל קרמנקו

מוזיקה: אבי בנימין

תלבושות על פי העיצוב של גלינה ליולי: אנה איצקוביץ', אלכסנדר גטלין

עיצוב תאורה: גלב פילשטינסקי, אלכסנדר סיקירין

דרמטורגיה: קטיה ששונסקי

עוזרת במאי: שני צברי

מועדים נוספים:

30/8/22 20:00

1/9/22  20:00

2/9/22  20:00


אזור פרסומי

דרושות כתבות
פרסום באתר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close