על ההצגה "ריקודו של ג'ינגיס כהן"
מאת: אירית ראב
יש הצגות טובות באמת שגורמות לך לרצות לדבר עם השחקנים ממש אחרי שהמסך יורד, כדי לשמוע עוד על תהליך היצירה ולהבין מה לעזאזל קרה פה על הבמה, לפני רגעים אחדים. הצגות טובות אחרות, נותרות בראש זמן רב אחרי שיוצאות מאולם התיאטרון אל האוויר הלח של הקיץ של תל אביב ומעוררות שאלות על גבי שאלות. ההצגה "ריקודו של ג'ינגיס כהן", שעולה בימים אלו בהבימה 4, עונה על שני הסעיפים הללו, והיא עושה זאת באופן משובח במיוחד. מדוע? שלוש סיבות עיקריות לכך.
נתחיל במחזה עצמו. "ריקודו של ג'ינגיס כהן" מגולל את סיפורם של שני גיבורים – מוישה כהן, המכונה ג'ינגיס, שנחשב לאחת מאושיות הבמה המפורסמות בתרבות היידית של לפני מלחמת העולם השנייה. כהן נרצח על ידי הקצין הנאצי שץ אולמן, המכונה "טורף היהודים". אבל, טרם הירייה, כהן מחליט לעשות מעשה שלא ייעשה – הוא חושף לקצין את עכוזו העירום וקורא בקול רם – "קיש מיר אין טוכעס!" (נשק לי בתחת). הקצין אכן יורה והורג את כהן, אבל מאז, רוחו של ג'ינגיס כהן רודפת אותו לכל אשר יילך, גם אחרי שפשט את המדים השחורים – בעבודה או בזמן יחסי אהבים עם בחורה שמצאה חן בעיניו, אפילו ניסיונות אשפוז בבית חולים לחולי נפש לא מעלימים את רוחו של כהן מחייו ומנפשו של אולמן. בניסיון נואש, הוא שותה את נפשו לדעת כדי להעלים את היהודי העקשן אל העולם הבא, אך ללא הועיל. בינתיים, כהן עושה את רצונו בשץ, גורם לו ללמוד יידיש, מונע ממנו לישון, מחבל בקידום במשטרה וגורם לפיטוריו של שץ, ומכריח אותו לחיות שוב ושוב, ושוב, את אותה הסצינה בה הכירו לראשונה, על סף בור ההריגה.
המחזה, שנכתב על ידי מיכאל כהנא, מבוסס על ספרו של רומן גארי, הנושא את אותו השם. הוא עלה לראשונה בארץ בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר בשנת 1984, ולאחר מכן בבית ליסין, וכיכבו בו רמי ברוך בתור שץ ואיציק סיידוף בתור ג'ינגיס כהן. יש האומרות שציון העלאות קודמות של הצגה נוכחית לא רלוונטיות לניתוח היצירה עצמה, שכן כל הצגה היא עולם בפני עצמו. אבל, כמו שלימדוני רביי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, כל יצירה היא חוליה בשרשרת התיאטרלית ומהווה גלגול של גלגול של הגלגל המקורי. כל גלגול תיאטרלי הוא ייחודי ומרתק בפני עצמו, אך הוא מושפע מן הגלגולים שלפניו. הגלגול הנוכחי של "ריקודו של ג'ינגיס כהן" הוא מעניין במיוחד, מאחר שסיידוף, שגילם את ג'ינגיס הראשון על במה ישראלית, הוא אביו של בן סיידוף, הבמאי של ההצגה הנוכחית. יש פה בחירה מאוד מעניינת ואמיצה של סיידוף הבן. שכן, בתור בן-של, גם אם נרצה אחרת, סיידוף הצעיר ייבחן על פי נעליו של אביו, לפחות בתחילת הדרך. אבל הבחירה בהעלאת הצגה שבה האב שיחק בצעירותו, הופכת אותה לאמירה חזקה ומרתקת של בן, לפיה הוא מציג באופן גלוי, כבר בתחנה הראשונה בדרכו האמנותית מחוץ לכותלי הסמינר, את הקשר המשפחתי. בכך, הוא כאילו אומר – Fuck It, זה אני וזו אמנותי, תשפטו את האחרונה ותו לא.
בפני עצמו, המחזה מציג נקודת מבט מאוד מעניינת על ייסורי המצפון הגרמניים שלאחר מלחמת העולם השנייה ואת הנקמה היהודית, ע"ע "ממזרים חסרי כבוד". בנוסף, זו לא פעם ראשונה שיצירות אמנות מציגות את נקודת המבט של המרצחים הנאציים. היו יצירות שהציגו את רדיפתו של הנאצי התורן על ידי רוחו הנוקמת של יהודי שנרצח במחנות, ע"ע הפרק "Deaths-Head Revisited" בסדרה "אזור הדמדומים". אבל היצירה הזו מציגה את היחסים המוזרים בין הרוצח לנרצח, בין הטורף למוטרף, באופן מעניין עוד יותר. לאורך העלילה נראה שלמרות שכהן רודף את שץ, גם ההיפך הוא הנכון, וכמו ששץ תקוע עם כהן ולא יכול להשתחרר ממנו, גם כהן תקוע עם שץ ולא יכול להיפרד ממנו ולעבור לעולם הבא. נראה שבאופן מוזר, אפילו מכמיר לב, השניים זקוקים אחד לשני בכדי להתקיים. ההיפרדות דורשת פעולה אקוטית, שהשניים אינם מסוגלים לה, אך מאידך, לא מסוגלים לסבול אחד את השני.
הסיבה השנייה לטיב ההצגה הוא המשחק המצוין של דיוויד לוינסקי, המגלם את שץ אולמן, ושל ליר עיסא, המגלם את ג'ינגיס כהן (במקביל ליהל פפו). לוינסקי ממשיך להוכיח את כישרונו הרב, כמו גם את יכולתו וחיבתו הרבות בגילום מדויק ומצמרר של דמויות נבלים. אבל בניגוד לנבלים אחרים אותם גילם בעבר, לוינסקי הופך את שץ הנוכחי לכדי נבל מיוסר. זו בחירה טובה ומרתקת, שכן לוינסקי מציג שץ שונה לחלוטין מהשצים הקודמים שהיו בעיבודים אחרים של הספר המקורי. בכך הוא חושף רבדים נוספים בדמותו, ומעלה שאלות נוספות על האוכלוסייה שהוא מייצג, על הרוע הנאצי בכללותו ובביטוייו בקרב יחידים, ועל היכולת של נאצים לשעבר לחזור בתשובה ולנקות את מצפונם. בהתאם לכך, עולה השאלה האם העובדה ששץ זוכר את שעשה ומתחרט על כך, לומד על רזי העולם היהודי שסייע לכרות בצעירותו, ולומד את שפתו הנושנה, יכולה בכלל למחות את כתמי הדם של היהודים הרבים שרצח?
לצדו של לוינסקי, ליר עיסא מגלם בכישרון רב את דמותו הקופצנית והמיוסרת אף היא של ג'ינגיס כהן. עיסא הצעיר, גם הוא בן-של, אמנם הפציע מספר פעמים בתוכניות טלוויזיה ב-yes ובסרטו האחרון של אבי נשר, אבל ההצגה הזו היא אחת התחנות הראשונות שלו על הבמה המקצועית, לאחר שסיים את לימודיו בסמינר הקיבוצים. עיסא מפגין יכולות משחק מרשימות לאורך כל ההצגה – החל בקבלת הקהל המגיע אל האולם, אל המופע של ג'ינגיס כהן האחד והיחיד, וכלה בסיום המצמרר. ג'ינגיס שלו הופך להיות דמות סדיסטית ונוקמת מחד גיסא, אך דמות מעוררת חיבה, צחוק ואמפטיה, מאידך גיסא. בנוסף לכך, עיסא מפגין יכולות קשב נהדרות, אלמנט חשוב ומבורך בקרב כל שחקן. הוא מודע לקהל שנמצא באולם, ומגיב לו, ובכך הופך את ההצגה, ואת ההצגה שבתוך ההצגה, לכדי חד-פעמיות, הרבה יותר מבדרך כלל.
לצדם, יש לשבח גם את משחקם של יוני לויתן ומאיה דגן. לויתן מגלם את חברו של שץ, נאצי בדימוס ולאומני בהווה, שכמה לתחייתה של גרמניה האמיתית, אך במקביל רדוף בעצמו על ידי רוחה של יהודיה שאנס ורצח. בניגוד לשץ, החבר אינו מתייסר או מתחרט על מעשיו, אלא פשוט מייחל להעיף את רוחה של היהודייה לכל הרוחות. בדומה לג'ינגיס, גם רוחה של היהודיה, שנותרת ללא שם, אינה בוחלת באלימות בכדי לייסר את הנאצי הזקן. כמו ג'ינגיס, גם היא תקועה עם הרוצח שלה בלימבו הזיכרון. לויתן ודגן, מגלמים בצורה טובה ומרתקת דמויות נוספות בהצגה, כגון הפסיכיאטר, בת זוגו של שץ הנבהלת מהזיותיו ורופאה בבית החולים, בהתאמה.
כל האלמנטים התיאטרליים הללו מבוימים היטב על ידי סיידוף הבמאי, שהוציא תחת ידיו יצירה חזקה ובועטת מצד אחד, ומכמירה ומעוררת הזדהות מצד שני. זאת, על אף שחייבות לציין, שפה ושם היו חוטים פרומים בין העמדה אחת לשנייה, בייחוד כשלפתע הדמויות פעלו ללא סיבה או מניע. יש להגיד מילה טובה גם על התפאורה המינימלית והמודולרית, שעוצבה על ידי מיכל קנדל, אשר הדהדה לטובה את הבמה הקברטית והקרקסית עליה חלש ג'ינגיס בימי הזוהר שלו.
שלושת האלמנטים הדומיננטיים בהצגה – המחזה המרתק, המשחק המשובח והבימוי המהודק, הופכים את ההצגה הזו לאחת המצוינות שראיתי בשנה האחרונה.
ריקודו של ג'ינגיס כהן
הבימה 4
על פי ספרו של רומן גארי
מחזה: מיכאל כהנא
עיבוד ובימוי: בן סיידוף
עיצוב תפאורה ותלבושות: מיכל קנדל
מוזיקה מקורית ועיצוב סאונד: אושר זיזמסקי
עיצוב תנועה וכוריאוגרפיה: יפעת פרץ
משתתפים: דיוויד לוינסקי, ליר עיסא/יהל פפו, מאיה דגן, יוני לויתן
הפקה: עידן חבה
מועדים נוספים:
18/7/22 20:30
מרתה יודעת 