!Man Up

על ההצגה "המדריך לחיפוש אתונות"

מאת: שירה סופר

בחברה שלנו כולם יודעים מה זה גבר אמיתי, אבל מעט מאוד אנשים יכולים להגדיר אותו. לבעיה הזאת ניסו למצוא פתרון כבר מהעת העתיקה, והיה זה שאול המלך שהחליט לכתוב מדריך להתמודדות עם הבעיות שעלו בעקבות הגעתו מחיפוש אתונות למלוכה.

ב״מדריך לחיפוש אתונות״ התיאטרלי, שרץ בתיאטרון תמונע, מוצגים האספקטים השונים של ההוויה הגברית בלי ניסיון להכריע מי יותר ומי פחות. באמצעות העיבוד הרעיוני הזה, יוצר ובמאי ההצגה, אורן עילם, ושותפיו למלאכת המשחק איתמר בנאי ואלעד משה, יצאו למסע בעקבות הזהות הגברית האוניברסלית, הישראלית והאישית, וגילו בדרך כמה אמיתות שוות צפייה. זכייתם בקיפוד הזהב היא לא רק מוצדקת, היא הכרחית ומהותית כמושא השראה עבור העשייה התיאטרונית וגישתם של יוצרים ושל קהל אליה.

תיאטרון מוצלח משתדל למתוח ביקורת ובמובן הזה יש פה הברקה צורנית, שכן, ההצגה בסך הכל מציגה את הדברים כפי שהם, ומאפשרת לצופה ליהנות מהפריבילגיה להחליט על פי ראות עיניו מה הביקורת האישית שלו על הנושא. באמצעות כן, ההצגה מצליחה לגעת בחתך אוכלוסייה רחב מאוד ולנשוב אל חדרי הלב של כל אחד, ואחת, מכיוון אחר. ההצגה היא תמהיל סגנוני גס ועדין כאחד; היא מושתת על דינמיקה, תנועה, מיזנסצנה ואסתטיקה, אך רואה באלו לא אלא כלים לתוכן שלה ולזמן שהיא מבקשת לייצג. בדרך זו, מתקיימות לפנינו דמויות ברגעים שונים בחייהן, במצבים ואטמוספירות שונות, וכל אלו ביחד מנצלות את הבמה שניתנה להן בתמציתיות, אינטליגנציה ורגישות רבה.

המדריך לחיפוש אתונות. צילום: אלה ברק

שאלת הגבריות היא שאלה מרתקת, בייחוד בתקופה שמנסה לנתח ולנבור דווקא במין הנשי. ניסיתי להעלות על דעתי את הגרסה הנשית להצגה הזו, ונמלאתי צער מאחר שקיים בי הספק אם היא הייתה מצליחה שלא לעורר ביקורת מתוכה. בפעם האחרונה שצפיתי בהצגת נשים המדברות על נשיות, הדבר הקיא מתוכו שלל קלישאות, הטחות אשמה והתמסכנויות שמאוד קשה לצאת מחוזקת מהן. מנגד, ב"מדריך לחיפוש אתונות" הורגשה עבודת המחקר, בדיקת הקצוות השונים וההתמסרות לכל אחד מהם. שלל הטיפוסים הגבריים שהובאו אל הבמה הגיעו אליה רק לאחר שהתנערו מהביקורת עליהם, והביאו אותנטיות כזאת שגורמת להזדהות איתם, על נקודות החוזק והחולשה שלהם. דרך רצף עלילתי שאינו נרטיבי אך בהחלט מייצר היגיון מסוים, הדמויות עברו בין תחנות חיים מהותיות, בין חוויות, חברויות ומערכות יחסים של האחת עם השנייה, אלו בייחוד היו מהותיות ומעוררות מחשבה.

היופי הגדול והמרשים ביותר בהצגה היה אופן השימוש בדימויים חזותיים. כל סצנה שילבה אובייקט בעל מוניטין, איך לומר, די מובהק, ועשתה בו שימוש יצירתי, מעמיק והמאפשר צלילה רעיונית אל מעמקי הטקסט, יחד עם קונקרטיזציה מלאכותית עבורו. דוגמה בולטת היא השימוש בירקות ופירות. ערימת מצרכי מזון, פרי יצרה של אמא אדמה, עוררה את דמיונם של הגברים, עודדה אותם להשתמש בכלי העבודה העומדים לרשותם וליצור מהם נשקים מסוגים שונים, איברי גוף מוצנעים ודמויות מואנשות שדרכן הצליחו להעביר את החוויות הפרטיות שלהם דרך קומיות ונונסנסיות האופייניות מאוד לאופי הגברי והקושי שלו בפורקן אמיתי מלב אל לב. מה שהיה יפה כל כך בשימוש הזה הוא העובדה שבתור גבר אכן יש הצדקה פרקטית, כאמור, לשימוש באובייקט שהוא לא אני להעברת הרגשות. לצד זה, האובייקט לא תפס את כל תשומת הלב של הצופה מפאת המורכבות הטכנית או הוויזואלית, אלא באמת איפשר לראות את הפירוק והבנייה ההכרחיים עבור פורקן רגשי בצורה גשמית וברוטלית דיה.

הטראומות המאחדות בין הזכרים התרכזו לסצנת העלאת זכרונות שהוכיחה בצורניות הנקייה ביותר כמה לזיכרון יש כוח לאחד, וכמה התחרות של ׳למי יש יותר גדול׳ באה לידי ביטוי דרך שלל נושאים, מכאובים ונימי נפש עדינים. הסצנה הזו הייתה עבורי מפתיעה במיוחד דווקא בגלל שמדובר ביצירה חזותית לכל דבר ועניין, ושמחתי להיווכח שגם בתוך תמהיל ויזואלי יש מקום לדיאלוג, עבודה טקסטואלית ואינטליגנציה משחקית מהסוג המלוטש ביותר שקיים.

צילום: דניאל פייקס

המסע של היוצרים אל תוך נבכי הגבריות לא השאיר אותם בידיים ריקות בנוגע למהי ההגדרה העצמית שלהם כגברים. האומץ שנדרש לחקור את הזהויות השונות הוליד אצלם מעין ידיעות עמוקות ואיתנות שהן הן אלו שאפשרו להם להגיע לבמת התיאטרון ולפרוק מעליה שלל סטיגמות ומסכות בדרך קלילה להפליא, מהסוג הזה שרק אנשים יצירתיים ובעלי דמיון פורה ושכל בקופסא יכולים לייצר. הפן האישי של היוצרים הבטיח את קיומו של מרחב חופשי לבריאת כל אותם הדימויים השבריריים, וביניהם כל שנותר להם כפרפורמרים הוא להתנהג בטבעיות ובכנות – משימה המצריכה פשטות ומורכבות במינונים מדויקים עד מאוד.

חייבות לציין גם שמכורח היותו בוגר בצלאל, עיצוב הבמה של עילם מכוון לשרת את התמה, באופן מדויק. העיצוב מורכב מחתיכות-חתיכות של כל אותן הסטיגמות, ויצר סטודיו לניתוח הגבריות העושה שימוש במגוון ועושר המסתתרים במינימליזם וחלל ריק. על אף השימוש במגוון רחב של אביזרים, לא נוצרה תחושה של גודש או סתמיות בנוגע ללא אחד מהם. הכבוד כלפי האובייקטים בא לידי ביטוי דרך הניצול של כל אחד והחשיבה האסתטית לגביו. גם עיצוב המוזיקה והתאורה, שנוצרו על ידי איליה פרד ונוף עברי בהתאמה, היו כאלו שלא איימו על עבודת המחקר המעמיקה, אלא אפשרו חקירה של אפילו עוד נקיקים ונפתולים שנביעתם הטבעית שטפה את הבמה באור חם, מכיל ומלבב.

ללא שיפוטיות או ניסיון להציג או להסגביר תובנות מהפכניות, יוצרי ההצגה הוכיחו שהגבר העכשווי מלא תקווה להתנער מכל אותם המודלים השונים שהיוו דוגמה ומופת עד כה ולגלות את עצמו מחדש. הם עשו זאת בצורה ובתוכן מדויקים, בשיתוף פעולה בין האחד לשני, ביניהם לקהל, ובוירטואוזיות ועדינות נדירות.

המדריך לחיפוש אתונות

מאת: אורן עילם

בימוי, עיצוב חלל ותפאורה: אורן עילם

הפקה: טלי קוניגסברג

שחקנים: איתמר בנאי, אלעד משה

עיצוב תלבושות: אגם בר אילן

עיצוב תאורה: איליה פרד

ליווי אמנותי: שני שבתאי

מוסיקה: נוף עברי

צילום: אוהד חדד, אלה ברק

ייעוץ לתנועה: עדי כהנא ויניב סגל

צילום וידאו: דניאל פייקס

עריכת טריילר: מיה רודיך

מועדים נוספים:

24/7/22 תיאטרון תמונע

2/8/22 בית מזי"א, ירושלים


אזור פרסומי

פרסום באתר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה:
search previous next tag category expand menu location phone mail time cart zoom edit close